איך מחנכים בזמן קורונה?

ימי הסגר והילדים שנשארים בבית צריכים להעמיק בנו ההורים את התובנה שעיקר החינוך והאחריות על ילדינו תלוי בנו • גם אם יש קשיים בתקופה זו, צריך להמשיך ולהאמין ביכולות ובטוב של הילדים, שכן אמונה היא תנאי הכרחי לחינוך • לחינוך שניתן בבית יש השפעה גדולה בהרבה מכל מוסד חינוכי, ועל ההורים להפנים זאת • מצוות האמונה מכוונת אותנו להאמין שכל מה שקורה הוא לטובה, וכך יש לראות גם את התקופה הנוכחית

אתמצת כמה שאלות שהגיעו מהורים אחדים: מצב הנוער גרוע מאוד! הסגרים מכניסים אותם לסיר לחץ שעומד להתפוצץ. בבתים רבים נוצרים מתחים רבים, הילדים ובמיוחד המתבגרים לא מוכנים לעזור וחושבים שההורים צריכים לשרתם. בלא המסגרת של מוסדות החינוך, הנערים והנערות מסרבים לקום בבוקר, לא מתפללים ולא לומדים. אומנם מארגנים להם לימוד בזום, אבל קשה להם להתרכז. החשש שלנו הוא שהנזקים החינוכיים שייגרמו בעקבות סגירת הישיבות והאולפנות ובתי הכנסת יהיו חמורים לאין ערוך מהנזקים הבריאותיים שעלולים להיגרם מהקורונה. אולי צריך למצוא דרך לעקוף את הנהלים ולארגן לימוד ופעילות לנוער?

לפני תשובה

בגיל צעיר במסגרת ישיבה ואולפנה לפעמים אפשר לעורר התלהבות והזדהות, אבל יש בהן צד חיצוני שעלול להתנדף לאחר הנישואין. ואם אינו מתנדף, לעיתים יש לחשוש שמדובר באש זרה של קנאות שמחפה על ריקנות אמונה. לעומת זאת, היסודות העמוקים של אמונה וערכים שההורים מנחילים לילדיהם אינם מתנדפים

לפני שאשיב חובה להפריך את הדיבה העולה משאלות אלו. המציאות שונה ממה שהשואלים מתארים. נכון שמצב הסגר יוצר בעיות, קשיים ולחצים, אולם ניתן לראות גם צדדים חיוביים שמתגלים דווקא בימים אלו. בהעדר מסגרות, האחריות עוברת אל הנערים והנערות. רבים מהם זוכים להוסיף בלימוד התורה ובתפילה, ורבים שאינם מוסיפים אבל מתעצמים מכך שהם עוסקים בתורה ובתפילה בלא מסגרת ועם יותר הזדהות. נכון שיש נערים ונערות שמתקשים לעסוק בתורה, לקיים את כל המצוות ולנהוג בדרך ארץ, אולם גם בזמנים כתיקונם לא קל להם, ומן הסתם במצבים קשים הבעיות מתבלטות ומתעצמות. ומי יודע, אולי דווקא הבלטת הקשיים מאפשרות דיבור ופתרון.

בכל אופן, הורים שמשחירים את המציאות ורואים את ילדיהם באור שלילי הם הורים שהתייאשו מלחנכם, ומסתבר שעוד יסבלו מהם אכזבות רבות. מפני שהייאוש גורם לאדם להסיר מעצמו אחריות ולהטיל אותה על המוסדות, על המדינה, וככל שיאשים יותר אחרים כך יתרשל יותר בחינוך ילדיו. ואף אם ינזוף בהם מהבוקר עד הלילה, לא יעצור לחשוב כיצד באמת ראוי לחנך.

האמונה מחייבת לראות שהכול לטובה

מצוות האמונה מחייבת לראות בכל אירוע שקורה לאדם, וקל וחומר לציבור, הזדמנות לתיקון. גם כאשר יש לאדם ייסורים, עליו להאמין שהם מאת ה' כדי להיטיב לו, שנאמר: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה), כשם שהמתנות הגדולות שנתן ה' לישראל – תורה, ארץ ישראל והעולם הבא – ניתנו על ידי ייסורים (ברכות ה, א). כי הייסורים מזככים את האדם ופותחים אותו להבנות חדשות שמקדמות אותו. ונתונה בידינו הבחירה אם להבין את הנצרך על ידי ייסורים מעטים, או שמא ח"ו להזדקק לייסורים קשים מנשוא, עד שבלית ברירה, באין עוד דרכים אחרות, נבחר ללכת בדרך היחידה שעוד נותרה. וכפי שקרה לנו בדורות האחרונים, שיש שזכו לעלות לארץ בעקבות ייסורים מעטים ויש שעלו אליה רק לאחר ייסורים נוראים, באין עוד מקום שמוכן לקלוט אותם.

חזרת ההורים למקומם המרכזי בחינוך

כלומר, אין די באמונה שהייסורים לטובה, אלא צריך ללמוד מהייסורים כיצד להתקדם, ולצאת מתוך הצרה לרווחה והצלחה. כמדומה שעלינו ללמוד מהסגר שההורים הם האחראים על חינוך ילדיהם. להם הזכות ולהם החובה בכך. כפי שכתבתי בטור הקודם, בדורות האחרונים מערכת החינוך עברה מעין תהליך של גלובליזציה. ממצב שבו ההורים הם האחראים הבלעדיים על חינוך ילדיהם, כאשר המשפחה המורחבת והקהילה מסייעת להם, עברנו למצב שבו המורים, המוסדות, בתי הספר, תלמודי התורה, הישיבות והאולפנות הם האחראים העיקריים על החינוך.

תהליך זה אומנם תרם להתרחבות היקף הלימוד, שכן רבנים ומורים מסוגלים ללמד ברמה גבוהה יותר מאשר רוב ההורים. אולם נוצר חיסרון בתחום העמוק של החינוך, שהוא החינוך לאמונה ולחיים מלאי תוכן ערכי. אומנם בגיל צעיר במסגרת ישיבה ואולפנה לפעמים אפשר לעורר התלהבות והזדהות, אבל יש בהן צד חיצוני שעלול להתנדף לאחר הנישואין. ואם אינו מתנדף, לעיתים יש לחשוש שמדובר באש זרה של קנאות שמחפה על ריקנות אמונה. לעומת זאת, היסודות העמוקים של אמונה וערכים שההורים מנחילים לילדיהם אינם מתנדפים. להפך, ככל שעוברות השנים הם נעשים עמוקים ומשמעותיים יותר. כך אנו מוצאים זקנים וזקנות שככל שעוברות השנים מוצאים במה שהוריהם הנחילו להם עוד ועוד משמעויות. כי אין כמו החינוך שההורים מעניקים לילדיהם, שמחבר תורה, ערכים ודוגמה אישית יחד עם הענקת טיפול, מזון ובגדים וכל מה שנצרך לחיים טובים.

מצוות התורה שההורים יחנכו

לכן מלכתחילה התורה מצווה שההורים הם שיחנכו את ילדיהם לתורה, למצוות ולמעשים טובים. שנאמר: "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים… למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כא-כה). וכן המצווה ללמד את הילדים תורה מוטלת כחובה על ההורים, שנאמר: "ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (דברים ו, ז). וגם כאשר ההורים שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי ספר, בישיבות ובאולפנות, המצווה והחובה נשארת על ההורים, והמורים, המורות והרבנים הם שליחים של ההורים ואינם מחליפים אותם באחריות למצוות החינוך. לפיכך, על ההורים מוטלת המצווה והחובה להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד תורה, לשלוח אותם לבית הספר בשמחה, לעודד אותם ללמוד, לעקוב אחר התקדמותם ולעמוד בקשר עם המורים וללמוד עם הילדים כפי יכולתם.

בנוסף לכך, יסוד החינוך בדוגמה אישית. כלומר, מצוות החינוך מחייבת את ההורים לשמש דוגמה חיובית לילדיהם, מפני שכאשר הילדים רואים שהוריהם דבקים בתורה ובמצוות בשמחה הם רוצים ללכת בדרכם. כדי להעצים זאת, מצווה על ההורים לשוחח עם ילדיהם על האמונה והערכים שמנחים את חייהם, לשתף אותם בניסיונם ובבחירות שעמדו לפניהם ולנטוע בהם אמונה בה' ובייעוד המיוחד להם, כדי שכאשר יגדלו יוכלו לבחור את הדרך המתאימה להם למיצוי כישרונם ולתיקון העולם.

חובת ההורים לחנך את ילדיהם לתורה באה לידי ביטוי גם בכך שחובתם לשלם על לימוד ילדיהם (כי בדרך כלל במסגרת חוק חינוך חובה אין מלמדים את כל הנצרך). וממילא אין לשלם על לימוד ילדיהם ממעשר הכספים, שאין רשות לקיים מצווה שאדם חייב בה בכספי מעשר.

חייב אדם לברך על הרעה

כשם שמצב הסגר המלא והחלקי מניח לפנינו הזדמנויות להעצים את מקומם של ההורים בחינוך הילדים, כך הוא פותח בפני כל אדם אפשרויות להתפתח, להזדכך ולהשתפר. בפני כל אחד מאיתנו עומדת הבחירה אם להתנוון בעקבות העדר המוסדות והמסגרות שהיו לנו או לבחור בטוב ולצמוח.

כדי שתמיד נתקדם אמרו חכמים: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וגו'. בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע; ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאודך – בכל ממונך. דבר אחר: בכל מאודך – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הווי מודה לו" (ברכות נד, א). לשם כך תיקנו חכמים שבעת שקורה לאדם אסון יברך "דיין האמת". מתוך ההכרה שהכול מאת ה', ולמרות הצער הכול לטובה, נוכל להבחין בהזדמנות שהצרה מניחה לפנינו ולצמוח מתוכה.

רבי עקיבא

אמר רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעשה ה' לטובה עשה (ברכות ס, ב). וכן נהג רבי עקיבא בעצמו, שמעשה היה שהלך לדרכו והגיע ליישוב וביקש להתארח אצל אחד התושבים, ולא היה אדם שהסכים לארחו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב" (כל מה שעשה ה' – לטובה). הלך וישן בשדה מחוץ ליישוב. היו לו תרנגול, חמור ונר. באה רוח וכיבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה וטרף את החמור. למרות שנותר בחושך חשוף לסכנת חיות רעות, בלא חמור להמשיך לרכוב עליו בהמשך דרכו, אמר: "כל דעביד רחמנא – לטב". באותו לילה הגיע גדוד שודדים ולקח את כל תושבי היישוב בשבי. חזר רבי עקיבא ואמר לחבריו ולתלמידיו: זהו שאמרתי לכם תמיד, כל מה שעושה הקב"ה הכול לטובה, שאילולי הצרות שעברו עליי באותו היום הייתי נתפס בשבי ונמכר לעבדות.

רבי עקיבא המשיך לדבוק באמונתו כל ימי חייו, ואף בשעת השמד כשנתפס להריגה מצא דבר טוב. אמרו חכמים: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא" (ברכות סא, ב).

לכאורה הרומאים המיתו אותו, אולם בזכות ייסוריו ומסירות נפשו, חייו ודברי תורתו התעצמו ונמשכו לדורי דורות. בכל הייסורים שעברו עליו ועל ישראל הוא לא שקע בעצבות אלא ראה את הכול לטובה, ובזכות אמונתו שצמחה מתוך המשברים תורתו זכה ובהירה, מלאה באור אמת, ספוגה באהבה וחיים, ולכן הוא נחשב לגדול התנאים.

כתוב/כתבי תגובה