והאלילים כרות יכרתון

מטרת התשובה – לשחרר אותנו מאלילי התאוות השונות שכובלים אותנו במשך כל השנה • כניעה לאלילים השונים מקטינה את האדם, ואילו האמונה בה’ מעצימה את אישיותו וכוחותיו • תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים מזכירה לנו את תקיעת השופר ביובל, המסמלת את שחרור האדם מעבדותו

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אומנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה.

על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי. נשמתו משתחררת מכבלי היצר ומתחילה להאיר את דרכו, והחיים שבו מתעצמים. זהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו, את האידיאלים האלוקיים שאליהם נשמתו נכספת.

יסוד התשובה – קבלת מלכות ה'

קבלת מלכות ה' היא יסוד התשובה והתיקון, ולכן היא עניינם המרכזי של עשרת ימי התשובה. מפני שהחטאים נובעים מכך שאנשים מקבלים עליהם אלילים שמולכים עליהם ומונעים מהם להקשיב לנשמתם ולבטא את שאיפותיהם הטובות. על ידי קבלת מלכות ה', שהיא מערכת החוקים והערכים של החיים הראויים שנתן ה' לישראל בתורתו, יוכל האדם לגלות את כל הכישרונות שבנשמתו, שתואמים את הערכים האלוקיים, שכן בצלם אלוקים הוא נברא. הרי שבקבלת מלכות ה' יוצא האדם לחירות מהשעבוד לאלילים וליצרים, וזוכה לתשובה.

לא יהיה לך אלוהים אחרים

בפתיחת יום הכיפורים אנחנו מתירים את כל הנדרים, שכן אף אם יש בהם דברים טובים, הם עלולים לכבול אותנו. לאחר השתחררות מהם אנחנו יכולים לקבל עול מלכות שמיים, לשוב בתשובה ולהוציא את הנשמה לחירות

קבלת מלכות ה' תלויה במצווה לכפור באלילים, שעובדי עבודה זרה הגשימו את האמונה בה' לסגידה לכוחות הטבע והפיכתם לאלילים, ומצווה שלא להאמין בהם.

האלילים השולטים באדם אינם מבטאים רק כוחות טבע חיצוניים, אלא גם אלילים פנימיים, שמולכים על נפשו של האדם ומונעים ממנו לדבוק בתורה ובמצוות. זה לעומת זה ברא אלוקים – כשם שיש מערכת אידיאלים אלוקיים, שאדם כוסף אליהם ביצרו הטוב, כך יש באדם מערכת תשוקות ותאוות, שאם לא ירסנן וישעבדן לערכים האלוקיים, היצר הרע ישתלט עליו וישעבד אותו להן.

המלכת ה' בעשרת ימי תשובה היא השתחררות מהשעבוד לאלילים הזרים ששולטים באדם. לדוגמה, יש אליל של תאוות אכילה, והמשתעבדים לו משקיעים את עצמם באכילה גסה ובשתיית אלכוהול. ויש אליל לתאוות הסמים, ואליל לתאוות העריות. יש שעובדים את אליליהם בהתמכרות גמורה עד אובדן, דוגמת המתמכרים לאלכוהול, לסמים או לאכילה לא נשלטת, עד שמתים על מזבחו של אלילם. ויש שמשתעבדים לכמה תאוות במקביל, ואזי עבודת האלילים שלהם מתונה יותר, אולם בכל אופן מתוך שעבודם לתאוותיהם הם מזניחים את לימודיהם ועבודתם, ושוקעים בחיי ניוול ומזקינים בטרם עת.

ויש אליל אכזר של כעס, וכאשר הוא משתלט על האדם, דוחה הוא את כל שאר האלילים, ומסלק מן האדם את דעתו, וגורם לו להתנהג באופן איום ונורא, ולעיתים אף לרצוח.

אליל הכסף

יש שמקבלים עליהם את מלכותו של אליל הכסף, וכדי לרצותו הם מתאמצים לצבור עוד ממון ורכוש, ואינם נחים לעולם, כי תמיד ירצו עוד ממון, ודירה יקרה יותר, ומכונית ובגדים מפוארים יותר. לשם פולחן עבודתם יהיו מוכנים לרמות את חבריהם ולבגוד בשותפיהם, כי הכסף 'קדוש' עבורם מכול. ואף אם ירסנו את תשוקתם לפולחן הממון ולא ירמו בעבורו – כיוון שהם עבדיו, יזניחו למענו את משפחתם, ויעדיפו עסקים שיניבו להם רווח כספי שתרומתם לחברה זעומה, על פני עסקים שרווחם פחוּת מעט אבל יביאו ברכה רבה לחברה.

אליל הגאווה והכבוד

יש שמקבלים עליהם את עול מלכותו של אליל הגאווה, והוא רודה בהם בעריצות, עד שלעולם לא יהיו מרוצים, כי תמיד מחשבתם טרודה בשאלה האם כיבדו אותם מספיק, וכיצד יזכו לעוד כבוד.

ויש שמצאו דרך מתוחכמת יותר לעבודת אליל הכבוד. במקום לרדוף אחר הישגים אישיים, מקבלים הם עליהם להעריץ אישים שונים, דוגמת מנהיגים, שחקנים או אלילי זמר. ובכל עת שאלילם זוכה לכבוד, אף הם יחושו שזכו איתו לגדולה. ומה הפולחן שלהם? לדבר בשבחו, להתעניין בפרטי חייו. ואם מישהו יפגום מעט בכבודו של אלילם – במקרה הטוב יקומו לדבר בשבחו, ובמקרה הרע יפגעו במדבר, כפי הראוי למי שמעז 'לחלל את הקודש'.

האמונה בה' מעצימה

לעומת זאת, קבלת מלכות ה' מאפשרת לאדם לבטא את כל כוחותיו, שכן מגמת ה' בורא העולם להיטיב לאדם, להעצים אותו ואת כוח בחירתו, כדי שיוכל לסלול לעצמו את דרכו הטובה. לשם כך נתן לנו ה' את תורתו ומצוותיו, שעל ידן נעצים את חיינו ונזכה להיות שותפים עימו בתיקון העולם ובשכלולו. מצוות ה'לא תעשה' הן העצות הטובות שנועדו להזהיר אותנו מפני הדרכים שמשחיתות את כוחותינו, ומצוות ה'עשה' הן העצות הטובות שנועדו להעצים את כוחותינו לטובה.

גילוי מלכותו על ידי ישראל

מלכות ה' מתגלה דרך עם ישראל בארצו, ולכן בימים הנוראים אנחנו מתפללים: "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך… וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

לכאורה יש לשאול, האין ראוי שימלוך ה' על כל העולם בשווה? אלא שגילוי האמונה הוא עניין עמוק, עליון ורגיש מאוד, שבקלות עלולים לנצלו ולהסיטו לכיוונים זרים, כעבודה זרה או שתלטנות אישית. כדי לשמור על האמונה בטהרתה, כמיטיבה ומוסיפה ברכה, נבחרו ישראל לשמש ככוהנים לאומות העולם. וזה המיוחד באמונת ישראל ובתורתו, שמגמתה להעצים את כל העמים על כישרונותיהם השונים. כי ישראל כמוהם כלב שנועד להזרים חיים לכל העמים, ומארץ ישראל צריכה להתפשט ברכה לכל הארצות. נמצא שהתפילה על החזרת כבוד ישראל היא תפילה להחזרת הכבוד, החיים והברכה לכל עמי העולם ולכל האנשים.

אליל השגרה

אליל נוסף ישנו, והוא אליל ההרגל והשגרה, ואנשים רבים מקבלים על עצמם את עולו. ממלכתו נראית לכאורה צנועה ושקטה, אולם היא עקשנית ושתלטנית, וקשה מאוד להשתחרר מעול ממשלתה. קבלת עול מלכות שמיים דורשת להשתחרר גם משלטון ההרגל והשגרה, שאינם מאפשרים לאדם להתחדש ולהתקדם. לכן בפתיחת יום הכיפורים אנחנו מתירים את כל הנדרים, שאף אם יש בהם דברים טובים, הם עלולים לכבול אותנו. לאחר השתחררות מהם אנחנו יכולים לקבל עול מלכות שמיים, לשוב בתשובה ולהוציא את הנשמה לחירות.

הזכרת 'המלך הקדוש' בתפילה

כיוון שיסוד התשובה תלוי בקבלת עול מלכות ה', השינוי העיקרי בתפילות עשרת ימי תשובה הוא שבמקום לחתום 'הא־ל הקדוש', חותמים 'המלך הקדוש'. וכל כך חמור עניין זה, עד שהטועה וחותם בברכה השלישית 'הא־ל הקדוש', ולא הספיק לתקן את עצמו 'תוך כדי דיבור', חוזר לתחילת התפילה. ואף אם סיים את התפילה, כיוון שלא חתם 'המלך הקדוש' הפסיד את תפילתו ועליו לחזור שוב על כל תפילתו תוך הקפדה לומר 'המלך הקדוש'.

התשובה והחירות

שורשו של הרעיון שיום הכיפורים והתשובה קשורים לחירות – במצוות היובל, שנועדה לחולל תהליך תשובה וחירות שאין דומה לו בעולם. בנוהג שבעולם, מחמת העצלות והתאווה או מחמת צרות אחרות אנשים נאלצים לעיתים למכור את שדותיהם. ובתקופות שבהן הרעב היה מצוי, לעיתים אף נאלצו למכור את עצמם לעבדות. התורה אומנם מדריכה אותנו להיות חרוצים, ולא להיגרר אחר יצרנו ולהשתעבד לחובות, אבל יש אנשים שיצרם גובר עליהם, והם ממשכנים את עתידם למען הווה חולף, עד שלבסוף מוכרים את שדותיהם ומשעבדים את עצמם. וחס ה' עליהם ובעיקר על משפחותיהם, וקבע לנו את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה כל העבדים יוצאים לחירות, וכל השדות שבים לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ט-יג): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ… בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ".

כך היה סדר שחרור העבדים: "מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהם, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיוון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל י, יד). הרי שעשרת ימי תשובה, שבהם ישראל מקבלים את עול מלכות ה', הם הימים שבהם היו העבדים חוגגים ומתרגלים ליציאתם לחירות שהייתה מתרחשת ביום הכיפורים. יום התשובה והחירות.

תקיעת השופר בצאת יום הכיפורים

כזכר לתקיעת היובל, נהגו ישראל לתקוע בשופר בצאת יום הכיפורים (רב האי גאון). כי בכל יום הכיפורים ישראל זוכים לחירות דוגמת היובל. החירות מהשעבוד ליצרים הרעים היא דוגמת חירותם של העבדים שיצאו לחירות. והשבת הגוף אל הנשמה, היא דוגמת השדה ששב אל בעליו. שבשעה שאדם נגרר אחר יצריו, הגוף מתנתק מהנשמה ומשתעבד לתאוות זרות ונותן את כוחו לזרים בעבירה. ועל ידי תשובת יום הכיפורים, הגוף חוזר אל הנשמה, לשמוח עימה בשמחה של מצווה, ולגלות את דבר ה' בעולם. ועל ידי כך זוכה האדם לחיים טובים ומבורכים.

כתוב/כתבי תגובה