הוגנות ומוסר במקצוע העיתונות

הגם שבמסגרת פעילותה של התקשורת פועלים עיתונאים ברוע לב ובגסות, הציבור מביא זאת בחשבון ומעדיף את המצב הקיים על פני רשויות חפות מביקורת • אנשים יראי שמיים אינם צריכים לסלוד ממקצוע העיתונות, אלא להתגייס כדי לבצע אותו בצורה הגונה לתועלת הציבור • שמונת כללי המוסר לעיתונאי

אסור להתייחס לעיתונאות כמקצוע בזוי שכל אדם ירא שמיים צריך לסלוד ממנו. הואיל ויש בקיומה של התקשורת החופשית ערך ותועלת לתיקון החברה, ראוי שאנשים מוסריים ויראי שמיים יעסקו בה, כדי שתמלא את תפקידה באופן המועיל והמיטיב

בשני מאמרים בחודש האחרון ביארתי שיש ערך לקיומה של תקשורת חופשית ומגוונת, שתבקר את מוסדות השלטון ואישים בעלי שררה וכוח. וזאת משום שהחברה ככלל הסכימה, שבמקום למנות גדודי שוטרים ושופטים שיפקחו על כל משרדי השלטון ועל כל בעלי הכוח, ואחר כך למנות עוד גדודי שוטרים ושופטים שיפקחו על השוטרים והשופטים – יהיה חופש לתקשורת לבקר את כל בעלי השררה והכוח, כדי להרתיעם מלחטוא, ואם יחטאו – להוקיעם ברבים ולעודד את המשטרה לחפש עליהם עדויות מפלילות.

אומנם, לו היה לנו בית דין שמקובל על כל חלקי החברה, והיה בידו כוח לבדוק כל טענה ולקבל עדויות תוך שמירה על המעידים שלא ייפגעו – היה אפשר לברר כל טענה באופן אמין וצודק יותר, וממילא לא היה היתר לקיים תקשורת שתבקר בפומבי בעלי שררה וכוח. אולם כל עוד החברה, ובכלל זה גם החברה הדתית והחרדית, לא הצליחה להעמיד לעצמה בית דין כזה, נכון לקבל את ההסכמה הציבורית לקיומה של תקשורת חופשית, מפני שהסכמה זו יוצרת בפועל מצב מוסרי יותר מאשר מצב שבו אין תקשורת חופשית (ועיינו בספרו של הרב נפתלי בר אילן 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' פרקים עט-פ).

האחריות המוסרית של העיתונאים

אומנם, מטבע המקצוע, לא מעט עיתונאים הינם בעלי אופי רע, שנהנים לפגוע בזולת, וכפי שכתב רבנו יונה על בעלי לשון הרע, שהם דומים לזבובים שנמשכים למקומות הלכלוך, כדי להפיץ לשון הרע ולפגוע באנשים (שערי תשובה ג, ריז). ומפני תאוותם לפרסם דברי גנאי שמסיבים נזק לזולת, פעמים רבות יש בדיווחיהם שקר או לכל הפחות הטיה חמורה. למרות זאת, החברה בחרה לתת לכל מי שמוכן לפעול לפי הכללים המקובלים להיות עיתונאי ולחפש חטאים ופשעים בקרב בעלי השררה והכוח. לא במקרה העיתונאים נקראים בשם הלא מחמיא: 'כלבי השמירה', כי לא מעט פעמים הם נראים ככלבים אלימים שבלא אנושיות וחמלה נועצים את שיניהם ברשעות בטרף שהזדמן להם. ואף על פי כן, מפני התועלת הציבורית שבכך, החברה מעוניינת לשחרר למרחב הציבורי כלבי ציד, כדי שיחפשו וירחרחו אחר שחיתויות ועוולות, ויצילו את החברה מידם של אנשי השררה והכוח.

כלומר, ההיתר לקיים תקשורת חופשית אינו פוטר את העיתונאי מהאחריות המוסרית למעשיו. ואף אם נהג לפי כללי החוק המקובלים – אם נהג ברשעות, נהנה להתאכזר לקורבנות שעלו ברשתו, והשתמש בכללים כדי לפגוע בהם שלא בצדק, הרי שהוא רשע, ובעולם האמת ייענש על כך בחומרה רבה כדין בעלי לשון הרע.

עיתונאים יראי שמיים

למרות זאת, אסור להתייחס למקצוע העיתונאות כמקצוע בזוי שכל אדם ירא שמיים צריך לסלוד ממנו. הואיל ויש בקיומה של התקשורת החופשית ערך ותועלת לתיקון החברה, ראוי שאנשים מוסריים ויראי שמיים יעסקו בה, כדי שתמלא את תפקידה באופן המועיל והמיטיב. לפיכך, חובה עלינו לברר את הדרך המוסרית על פי התורה לעסוק בתקשורת, והבסיס לכך הוא כללי איסור לשון הרע עם ההיתר והמצווה לספר לשם תועלת.

תורת העיתונאי

ראשית, כמו בכל המקצועות, הכוונה הראשונה צריכה להיות לשם שמיים, להוסיף טובה וברכה לעולם. קל וחומר שהעוסק במקצוע התקשורת, שעלול לעורר באדם מידות רעות ואכזריות, צריך להזכיר לעצמו מעת לעת שמטרת עבודתו להיטיב לחברה ולאנשים ולהצילם מבעלי כוח שעלולים להזיק להם ולנצלם (כמובא בחפץ חיים י, ה, ושם י, יד, שהפרט החמישי הוא העיקר שעליו סובב כל ההיתר).

שנית, העיתונאי צריך לדבוק באמת, ולהיזהר שהרצון לפרסם כתבה מעניינת לא יגרום לו לוותר על הבירורים הנצרכים, או להגזים בתיאור המקרה או בגנות המבוקר. וכל אימת שיש לו ספק, יציג את הדברים כפי שהם נראים בעיניו, ביושר ובענווה, בלא ניסיון לטעון שזו האמת ואין בלתה (כמובא בחפץ חיים י, ב, בפרטים א, ב, ד).

שלישית, אם התברר שטעה בביקורתו, ימהר להתנצל עליה בפומבי ובמלוא הכנות. עם זאת, אין העיתונאי צריך להתבייש מכך שהוא נאלץ מעת לעת להתנצל, שכן מטבע תפקידו, הואיל ואין בידו סמכות לחקור ולזמן עדים, פעמים רבות יטעה בהערכתו ובדיווחו, וכל זמן שהשתדל לדבוק באמת – עשה את מלאכתו נאמנה, וכל שנותר לו הוא להזדרז להתנצל על טעותו במלוא הכנות ובמלוא הפומביות.

רביעית, העיתונאי, כמו גם צרכני התקשורת, חייב לזכור תמיד שדיווחי התקשורת מוטלים בספק, משום שמלאכת התקשורת מתבצעת בקצב מהיר, בלא יכולת חקירה ואכיפה, וייתכן שכאשר יתגלו עובדות נוספות, כל הסיפור ישתנה. לפיכך, בדומה להיתר לשון הרע לתועלת, מותר לעיתונאי לדווח, ומותר לצרכני התקשורת לשמוע ולקרוא את דיווחיו, ובלבד שיקבלו דברים אלו כאזהרה שראוי לחוש לה ולא יותר.

חמישית, עיתונאי ירא שמיים חייב לעיתים להתחשב במצבו של המבוקר, ובמקרים נדירים, כשמסתבר שהביקורת הפומבית עליו תגרום לו או למשפחתו נזק נוראי, ומאידך התועלת הציבורית שבפרסום הביקורת אינה גדולה במיוחד, יימנע מפרסום הביקורת, וימצא דרכים מתונות יותר לתיקון הבעיה (כעין המבואר בחפץ חיים י, א, בפרט השביעי).

שישית, יקפיד לבקר רק אישי ציבור ובעלי כוח שמעשיהם עלולים להסב נזק לציבור, תוך הימנעות מביקורת חטאים ופגמים של אנשים פרטיים שאין למעשיהם השפעה ציבורית ישירה. תיקון חטאים אישיים שנעשו במסגרת פרטית צריך להיעשות באופן אישי וחשאי על ידי החוטא וחבריו, ולא על ידי הוקעה פומבית בתקשורת.

שביעית, ישפוט את המבוקר בצדק, כמצוות התורה (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כלומר, לא די להתבונן במעשה המסוים שאותו מבקרים ולשפוט אותו ביושר, אלא צריך להתאמץ להכיר את מכלול אישיותו ומעשיו של המבוקר, ולאור זאת לבחון את המעשה שנחקר. כי בלא זאת, לא ניתן להפעיל שיפוט הוגן. בזה עמדת ההלכה שונה מהמקובל. לפי התפיסה השטחית, די לבחון את המקרה הבודד שחוקרים, אולם האמת תלויה במכלול, והתעלמות ממנו מביאה לטעות ולעוולה. לכן, למשל, ביקורת על אדם שידוע כצדיק, צריכה להיעשות אחר בחינה כפולה ומכופלת, שכן לא מסתבר שהעדות על חטאו נכונה (פירוש משניות לרמב"ם אבות א, ו; שערי תשובה ג, ריח).

שמינית, עוצמת הביקורת צריכה להיות בהתאם לחומרת הפשע או העוולה. שלא כמו רבים מאנשי התקשורת, שכל אימת שמוצאים פגם, אפילו פעוט וקל לתיקון – מכוח טענת 'דין פרוטה כדין מאה', מפרסמים אותו ברבים ואף פוסלים בעטיו אדם, למרות כל זכויותיו. עיתונאי ירא שמיים צריך לדעת ש'דין פרוטה כדין מאה' נאמר לגבי השופטים, אולם אנשי התקשורת אינם שופטים, אלא שליחים שנועדו להועיל לציבור, ועל כן חובתם להבחין בין פרוטה למאה.

לדוגמה, לא לפסול מפקד בכיר ומוצלח מפני שלא שמר על נוהל מסוים שאין בו חומרה יתרה. ביקורות תקשורתיות מסוג זה מזיקות לציבור יותר משהן מועילות, מפני שהן גורמות לכך שיישארו במערכת אנשים בינוניים ששומרים בקפידה על הכללים, אבל נכשלים בקרב וגורמים לאבדות. ביקורות על עניינים פעוטים עלולות לגרום להדחת פקיד בכיר שיכול למנוע אבטלה של אלפי אנשים רק כי לא דקדק בשמירת תקנה כלשהי. אומנם ראוי להענישו על הפרת התקנה, אבל אין להדיחו עבור זה. לפיכך, כאשר מדובר בהפרת נהלים שאינה חמורה במיוחד, עדיף לטפל בה באופן חשאי, או לכל הפחות, להדגיש בביקורת התקשורתית את מעלותיו של המבוקר, ולהביע עמדה מוסרית שאסור לפטרו בעקבות כך, כדי שהממונים עליו לא ייאלצו לפטרו בלחץ התקשורת ולהזיק בכך לציבור.

האחריות הגדולה

נמצא אפוא שתפקידם של העיתונאים חשוב ומורכב. כל זמן שטובת הציבור לנגד עיניהם, והם מדייקים בדבריהם, ומבקרים באופן הוגן החלטות ומעשים של אנשי ציבור – יש בידם מצווה.

אם ביקרו מתוך לעג או שנאה – גם כאשר דבריהם מועילים לציבור, יש בידם עבירה.

אם הפריזו ונטו מהאמת – יש בידם עבירה חמורה, מפני שבהפרזתם גם גרמו נזק לציבור.

כמו כן, אם פרסמו מידע שלילי על אדם פרטי שאין בו תועלת לציבור – יש בידם עוון חמור של לשון הרע. וככל שהעלבון גדול יותר, כך החטא חמור יותר.

ואף על פי כן, ככלל יש בקיומה של תקשורת חופשית תועלת ציבורית, וגם מעיתונאים חוטאים צומחת בעקיפין תועלת, והאנשים לומדים להיזהר כי "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין".

חשיבותם של עיתונאים הגונים

כאשר אנשי תקשורת הגונים מוקיעים רשעים, כדי למנוע מהם להמשיך להרשיע, הם מקיימים את מצוות התוכחה כלפי רשעים, שהיא הכרחית לתיקון העולם. בלא זאת, אין אפשרות לנצח את הרשעים, ובכלל זה אישים וגופי תקשורת שמרשיעים. שכן לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחונו של הרשע, מפני שהרשע מרשה לעצמו להשתמש בשקרים ובכל שאר האמצעים הפסולים כדי לנצח את הצדיק, ואילו ידיו של הצדיק כבולות בכללי הצדק וההגינות. אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את עמדותיו של הרשע כמרושעות. וכיוון שיש לערכים משקל מכריע, קביעה מוסרית זו תוביל לניצחונם של הצדיקים. אבל אם הצדיקים יזניחו את הזירה התקשורתית, ויוותרו על זכותם להגדיר את עמדות הרשעים כמרושעות ולהוקיעם, אין להם סיכוי לנצחם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתוב/כתבי תגובה