הרב אליעזר מלמד

מאחורי הטומאה והטהרה

אין בידינו להבין את כל סודותיהן של הטהרה והטומאה, שבהן עוסקת הפרשה, אך עדיין ביכולתנו למצוא בהן טעמים עמוקים • רוב ההשלכות המעשיות של הטהרה והטומאה אינן חלות בלי בית מקדש, ורק בתוך בתי ישראל, באהבה שבין בני הזוג, מתגלה קדושת המקדש בזעיר אנפין • בעקבות חטא אדם הראשון נפל העולם ממדרגתו, וכל שמחה מלווה בכאב ובעצב, לכן גם האהבה עלולה לדעוך • ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג • כשיושלם תיקון העולם לא נזדקק למשברים כמנוף לעלייה ותוסר הטומאה

טהרה וטומאה בחיי אישות

הנפילה שאירעה בעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך. על ידי קיום הלכות טומאה וטהרה אנו נותנים לעצב שמלווה את חיינו את מקומו הנכון ולומדים להתמודד איתו, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה

בימים אלה של הסגר התחלתי לכתוב בחסדי ה' את הלכות טהרת המשפחה, וכיוון שפרשת השבוע עוסקת במצוות טומאת וטהרת נידה וזבה (בסוף פרשת מצורע) וטומאת וטהרת יולדת (בתחילת פרשת תזריע) ראוי ללמוד את משמעותן של המצוות הללו.

לטומאה זו שני היבטים: האחד – איסור קיום יחסי אישות וקרבה, השני – לדיני המקדש וקודשיו, שאסור לטמא להיכנס להר הבית ולאכול מבשר הקורבנות. כמו כן בכל רחבי הארץ, הכהנים היו צריכים לאכול בטהרה את התרומות ואת החלה שקיבלו מישראל, וכן הישראלים שהפרישו אותן היו צריכים להקפיד שלא לטמאן. מאז שבית המקדש נחרב, בטלה האפשרות להיטהר מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה, וגם הכהנים אינם אוכלים תרומות וחלה בטהרה. רק בתוך בתי ישראל, באהבה שבין בני הזוג, מתגלה קדושת המקדש בזעיר אנפין בדיני טומאה וטהרה הנוגעים לדיני אישות וקרבה – כדי לכוון, לרומם ולקדש את אהבתם של בני הזוג.

רעיון הטהרה והטומאה

שורש מצוות הטהרה והטומאה בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוקי שמעבר להשגתנו, ולכן לעולם לא נוכל להבין את מלוא משמעותן של המצוות. אולם מתוך אמונה אנו יודעים שה' נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). ואף על פי שאיננו יכולים להסביר מדוע נתן לנו ה' מצוות אלה, אנו יכולים להבין בהן טעמים עמוקים.

ככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. וככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם יותר טומאה. לכן האדם, שמגלה את החיים המפותחים ביותר, טומאת מיתתו היא החמורה ביותר. דרגה פחות חמורה של טומאה היא טומאת נבלת בעל חיים או שרץ. הצומח במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן בנבלתו אין טומאה, אבל אם האדם עשה מהצומח כלים או בגדים, או גידל מהצומח פירות וירקות – הם יכולים לקבל טומאה.

הרחם – מקור החיים

הרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וממילא כנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהייתה יכולה להתפתח ברחם לעובר לא הופרתה, ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת יחד עם הרירית שהייתה אמורה לסייע ליצור חיים. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך: הזרע הזה היה יכול להוליד חיים, והוא אבד ומת, אומנם טומאתו בדרגה נמוכה יותר (כוזרי ב, ס-סב). אגב, לעיתים הרחם נקרא בלשון חכמים קבר, לדוגמה במקרה שהעובר מת והייתה הפלה (נדה כא, א).

מאז חטא אדם הראשון

בעקבות חטא אדם הראשון העולם כולו נפל ממדרגתו והמוות והטומאה הופיעו בעולם. האדם נענש בכך שפרנסתו תהיה כרוכה בעצב ובצער, עד אשר ימות וישוב אל האדמה, ואף חיי המשפחה, הזוגיות והלידה יהיו כרוכים בעצב וצער, שנאמר: "אל האישה אמר: הרבָּה ארבֶּה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז). פירשו חכמים: "הרבה ארבה עצבונך והרונך" – אלו דמים שבאישה, דם נידה ודם בתולים וצער גידול בנים וצער העיבור (עירובין ק, ב). כלומר, "טומאת נידה וזיבה נמשכו מחטא חווה… כי קודם החטא היו ראויות כל הנשים שלא לראות וסת נידה וזיבה, אלא טהורות בלא דם" (צרור המור, תורת חטאת סט).

התיקון שבמצוות הטומאה והטהרה

בעקבות החטא העולם נשבר והתמלא פגמים וחסרונות. לכן יחד עם השמחה על כל הטוב שבו, צער ועצב מלווים את הכול. אין אדם יכול למלא פיו שחוק בעולם הזה, ואין שמחה בלא משברים וכאב. אם ינסה האדם להתעלם מהכאב ומהחסרונות, ייפול ויתרסק בכאבים גדולים יותר. לפיכך המודעות של בני האדם לעונש שקיבלו אדם וחווה על חטאם, ולכאב ולצער שמלווים את החיים, היא המפתח להנעת התהליך שבו יוכלו לתקן בהדרגה את השבר, עד שלבסוף יגיעו למדרגה גבוהה יותר מכפי שהיו בתחילה. זאת מפני שגדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים, שמתוך הכרת העולם על הפסגות והתהומות שבו – בוחרים בטוב. מצוות הטומאה והטהרה נותנות ביטוי לחיסרון וסוללות את הדרך לתיקונו.

חידוש האהבה והפנמת ערכי הזוגיות

הנפילה שאירעה בעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך ותמות. לכן כל כך הרבה זוגות מתגרשים או נותרים בלא אהבה. הביטוי הגופני למשבר ולעצב המלווים את החיים ואת האהבה הוא דם הנידה והלידה, ובסופו של דבר המוות. על ידי קיום הלכות טומאה וטהרה אנו נותנים לעצב שמלווה את חיינו את מקומו הנכון ולומדים להתמודד איתו, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה, עד גמר התיקון בעולם הבא. כיוצא בזה ביאר רבי מאיר: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נידה לא, ב).

הכוח שבמצווה

כל אדם חכם וישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות הן הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג, שלא תכבה. אולם בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזאת. אין באפשרותנו לטעון שזה ההסבר למצווה, שכן את מלוא משמעותן של המצוות האלוקיות אין בידינו להבין, אבל מכיוון שאנו יודעים שכל המצוות נועדו לטובתנו בעולם הזה ובעולם הבא – מצווה שנתבונן בטוב שמגיע אלינו דרך המצוות. יחד עם הגעגועים שמחדשים את האהבה, בימי הפרישות והגעגועים בני הזוג גם יכולים להיפטר מהמידה הרעה של כפויי הטובה, שמקבלים את הטוב שבחייהם כמובן מאליו, ומתוך הכרת טובה הם לומדים להיות נדיבים זה כלפי זה באמת.

ימים שאין בהם איסור

כך מחודש לחודש ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג, עד שהם מתקדמים לגיל העמידה – אז הווסתות נפסקות, ואהבתם נעשית עמוקה ומחייבת יותר, וכבר אין להם כל כך צורך בטומאת הנידה כדי להעצים את הקשר ביניהם. לעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה, ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, יתחדשו הנעורים והחיים יתעצמו. אזי לא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה, ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידם, גם אהבתם מקבלת חיוניות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.

טומאת יולדת וטהרתה

בתחילת פרשת תזריע למדנו שבעת הלידה האישה נטמאת. אם ילדה זכר טומאתה נמשכת שבעה ימים, ובסופם, גם אם תמשיך לראות דם, תטבול ותטהר. כך תישאר טהורה לבעלה, למרות שתמשיך לראות דם, עד סוף יום ארבעים מהלידה, שכל הדמים היוצאים ממנה עד סוף יום הארבעים הם דמים טהורים. ולאחר יום הארבעים תחזור לדינה הרגיל, שאם תראה דם תטמא ממנו. ואם ילדה נקבה, טומאתה וטהרתה כפולים – טומאתה שבועיים, ולאחר מכן טהרתה עד סוף יום השמונים ללידתה. בכל הימים הללו אסור היה ליולדת להיכנס לבית המקדש, ולאחר סיומם הייתה מביאה קורבן עולה לתודה על הלידה, וקורבן חטאת על החסרונות שדבקו בלידתה. בכך תיכנס למקדש.

משמעות טומאת יולדת

בכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של נפילה ומוות. כך גם בכל לידה, התקוות לקראת הלידה אין סופיות. הלב נוטה להאמין שלאחר נס הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, הילד החדש יהיה מושלם, נפלא ושמח, חכם ובריא, ובימיו יבוא הגואל. בפועל, לאחר הלידה נופלים אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. גם התינוק יצטרך להתמודד עם אתגרים ומשברים כמו כל בני האדם. גם הגוף של היולדת מרגיש בזה, זה הדיכאון שמלווה לעיתים את היולדת בתקופה שלאחר הלידה. הטומאה המלווה את הלידה מבטאת את הצער על התקוות והחלומות שלא יתגשמו, אולם דם הלידה עצמו אינו טמא, הואיל והוא דם שיצא עם לידה של חיים חדשים. בשלב הראשון הטומאה יותר חמורה. היא מבטאת את ההתרוקנות של האם מחלומותיה, ואת נפילתו של העובר מהעולם המופלא שבו היה ברחמה של אמו, אל העולם הזה על כל הצער והבכי שבו. בשלב השני של דמי טוהר הטומאה פחות חמורה, והיא מבטאת את המצב הבינוני, שבו החיים מתעצמים יחד עם ההכרה שהם מלווים בקשיים ובמשברים, שרק מתוך ההתמודדות איתם אפשר יהיה להתקדם להגשמת כל החלומות. לכן בשלב זה מדין התורה האישה אינה אסורה לבעלה, אבל אסור לה לנגוע בקודש ולהיכנס למקדש. ועל פי מנהג ישראל, מכיוון שגם חיי האישות מקודשים, נוהגים בכל האיסורים גם בשלב זה.

ההבדל בין יולדת זכר ובין יולדת נקבה

אפשר לומר שההבדל בין דין יולדת זכר ליולדת נקבה, שביולדת זכר הטומאה והתיקון גלויים יותר – הטומאה מתבטאת בעורלה, והתיקון בברית המילה, וכל התהליך קצר יותר. לעומת זאת ביולדת נקבה הטומאה והטהרה נסתרות ועמוקות יותר ולכן נמשכות זמן כפול, וכשם שהטומאה מבטאת נפילה קשה יותר כנגד זה גם התיקון גדול יותר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתוב/כתבי תגובה