מחשבות בצל קורונה

הערת העורך: מיום ליום הנחיות שמירת הנפש ממשרד הבריאות משתנות ומחריפות. הטור נכתב ביום שני, כאשר עדיין רבים היו מתפללים בבית הכנסת במניינים של עשרה אנשים בדיוק תוך שמירת מרחק.
הוספנו מכתב הנחיות חדש


ההחמרה בכללי הניקיון היא הזדמנות לחזק את ההקפדה על נימוס והיגיינה גם בימים רגילים • הבעיה באכילה ושתייה מפה לפה ובשימוש בצלחת המרכזית בסכו"ם אישי • הצדדים המשותפים בין כללי ההיגיינה לדיני הטהרה • חשוב להקפיד על הכללים בבתי הכנסת, והמתפלל ביחיד תבוא עליו ברכה • חתונות שנועדו להתקיים בתקופה זו – מצווה לקיימן במסגרת ביתית ולא לדחותן • החתונות בימים אלה הן הזדמנות למקד את השמחה בעיקר שבה. אולי כשנחזור לחיים הרגילים, נזכה למצוא את שביל הזהב לחתונות שמחות בלא הוצאות מוגזמות

נימוס והיגיינה

מקובל לומר שבזכות מצוות טבילת נשים ונטילת ידיים, במשך כל הדורות, מגיפות שהתפשטו בקרב הגויים פגעו פחות ביהודים. אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול

סדרי החיים משתנים, ויחד עם החמרת כללי הזהירות סביב הניקיון הבריאותי ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן מחדש על הרגלים שונים, שחלקם אינם משובחים, כדוגמת "ניגוב" חומוס בפיתה שהייתה בפה מתוך צלחת שמיועדת לכמה אנשים, או נטילת סלטים מצלחת מרכזית על ידי סכו"ם אישי. משני טעמים ראוי להימנע מכך: האחד, יש אנשים שנמאסים מכך, והשני, מחשש של העברת מחלות. המנהג הנכון שיהיה כף לכל סלט מרכזי, ועל ידה ייקח כל אחד מהסלט לצלחתו, ולא יכניס סכו"ם אישי שלו לקערה המרכזית.

אכילה ושתייה מפה לפה

וכן מצינו שהדריכו חכמים במסכת דרך ארץ, ונפסק בשולחן ערוך: "ולא יישוך פרוסה ויתננה לפני חברו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שווה… לא ישתה מהכוס וייתן לחברו מפני סכנת נפשות" (אורח חיים קע, טו-טז).

פירשו ב"ח ורש"ל, שאסור לאדם לתת לחברו לאכול ממאכל שנגס בו, או לשתות מכוס ששתה ממנה. זאת מפני שאולי החבר לא ירצה לאכול או לשתות מפני שהדבר מאוס עליו, או מפני שחושש להידבק ממחלה ולהסתכן, אלא שהואיל ויתבייש להימנע מכך שמא ייחשב אנין ומפונק מדי – יאכל או ישתה ויסתכן מחמת המיאוס או ההדבקה. אומנם אם החבר מעוניין מיוזמתו לאכול או לשתות משיירי חברו, מותר.

בעל טורי זהב (ט"ז קע, ח) הביא את דבריהם, והוסיף שיש אומרים שבכל אופן אין לשתות ולאכול מפה לפה, מפני שכתב: "בספר צוואת רבי אליעזר הגדול (מגדולי אשכנז בדור שלפני רש"י) שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חברו, כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור. ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות". גם בערוך השולחן (קע, טז) ובן איש חי (בהר יג) כתבו את שני הפירושים, וחששו גם לצוואת רבי אליעזר הגדול. וסיים בבן איש חי: "ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית, היינו מפני שיודעים שהבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם".

הנחת מאכל נשוך על השולחן

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ זוטא פרק ו': "ולא ייטול את הכיכר ויתלוש בשיניו ויחזירנו על השולחן". וכן נפסק בשולחן ערוך: "לא יישוך פרוסה ויניחנה על גבי השולחן" (או"ח קע, י). זאת מפני שהנחת הפרוסה הנשוכה על השולחן, כשעליה סימני השיניים ושיירי לחות הפה, עלולה לעורר תחושת מיאוס אצל המסובים (מגן אברהם טו, משנה ברורה כו). המהרש"א (ברכות ח, ב) כתב מנהג דרך ארץ על פי מדרש ילקוט – "שאין נושכים ואוכלים אלא חותכים ואוכלים". כלומר כדי שלא להותיר ביד חתיכה נשוכה, חותכים ביד מהלחם חתיכה קטנה ואת כולה מכניסים לפה. וכן נהג מו"ר הרצי"ה (וכן כתב כף החיים קע, לח).

ויש מבארים שאם אכל חתיכה מפרוסה, לא יחתוך את החלק הנשוך וייתן את הנשאר לחבר או יניח בקערה המרכזית, כי אף שהחלק הנשוך הוסר, מכיוון שאכל מהפרוסה ומשמש בה – גם החלק שאינו נשוך עלול לגרום מיאוס לחבר (פרישה קע, יב; אליה רבה יח; מ"ב לו).

והב"ח (קע, יב) כתב שצריך אדם להיזהר שלא לפרוס מפרוסה שהוא אוכל על גבי הקערה, שמא ייפלו פירורים מפרוסתו לקערה המרכזית, ויהיו שימאסו מכך. קל וחומר שאין לנגב בלחם נשוך חומוס מסלט מרכזי. וכן הובא באליה רבה קע, יז.

לחיצות יד, חיבוקים ונשיקות

לחיצת יד לביטוי שלום ואחווה הפכה למחווה שגרתית אצלנו, ואין כמעט אדם שחש מכך אי נוחות. ממילא גם אין בלחיצת יד ביטוי לקשר מיוחד. רבים אף נוהגים לחבק ולנשק את חבריהם, ואצל מי שרגיל בכך, החיבוקים והנישוקים הפכו למחווה נדושה שאינה מבטאת קשר מיוחד.

כאשר נסיים את מנהגי הזהירות, נוכל להעניק מחדש ללחיצת הידיים ביטוי עמוק של אחווה לבבית בין אדם לחברו, קל וחומר לחיבוק ולנישוק.

הגבלות בבית הכנסת

כאשר פורסמו בסוף השבוע הקודם הגבלות על כינוסים, ואחר כך הגבלות חמורות יותר, התעורר בליבי חשש שלא נגיע ח"ו למצב שדווקא בבתי הכנסת, מקומות שבהם מתגלים הקדושה והחיים, אנשים ידביקו את חבריהם במחלה. שכן אנשים רגילים לנשק את ספר התורה, והעולים לתורה נוגעים בעצי החיים שעליהם גלול ספר התורה. לכן ביקשתי לנקות את עצי החיים באלכוג'ל או בסבון. מקור לכך מצאתי בהחמרתם של חכמים במאכלי הקודש יותר משאר המאכלים, שבכל המאכלים יש רק "שני לטומאה", ובתרומה אף "שלישי לטומאה", ובקודש גם "רביעי לטומאה".

ועדיין לא נחה דעתי, וחששתי שמא אנשים יידבקו בבית הכנסת זה מזה, שכן בכל מניין אנשים שונים יושבים על אותם כיסאות, ודרך מגע הידיים בכיסאות, בשולחנות, בסטנדרים ובידיות הדלתות עלולים להעביר מחלות. לכן כשהגבאים הודיעו על הוספת מניינים ופיזורם בבתי הכנסת השונים ביישוב, כדי לצמצם את מספר המתפללים בכל מניין, ביקשתי להוסיף הקדמה: "המתפלל בעת הזאת ביחיד בכוונה – תבוא עליו ברכה" (נכון למוצאי שבת, ואולי כיום צריך לומר זאת באופן נחרץ יותר).

מקובל לומר שבזכות מצוות טבילת נשים ונטילת ידיים, במשך כל הדורות, מגיפות שהתפשטו בקרב הגויים פגעו פחות ביהודים. אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול – מפני שה' נתן לנו את התורה כדי שאורה והדרכתה יוסיפו לנו חיים וברכה, ולא להפך.

דיני טהרה והיגיינה

בעקבות הזהירות מהידבקות במחלה, אפשר לעמוד על הצדדים המשותפים שבין הלכות טהרה להיגיינה, היינו לכללי הניקיון לצורך בריאות. כל טומאה מבטאת מוות ואובדן חיים, הן במובן הממשי והן במובן של חולשה נפשית ורוחנית המתבטאת בדיכאון ובחסרון אמונה. זוהי הטומאה שכדי להיטהר ממנה צריך לעשות פעולה של התנקות וטהרה.

אבי אבות הטומאה הוא מת. מבחינת הסכנה הבריאותית, ברור מאליו שבגוף שהפסיק לחיות מתרבים זיהומים ונגיפים, קל וחומר במקרה שהמת נפטר ממחלה. גם מבחינה נפשית, המגע במת מזעזע את הנפש ועלול לגרום לחולשה גופנית ורוחנית. לכן הנוגעים במת בודדו משאר האנשים ששמרו טהרה, והוצרכו להמתין שבעה ימים ולקיים תהליך של היטהרות – על ידי קבלת הזאת מי חטאת ביום השלישי והשביעי, וטבילה בסוף שבעת הימים (כוזרי ב, ס-סב).

גם בנבלת בעל חיים יש טומאה רוחנית, ובמקביל סכנה של ריקבון והפצת מחלות. בעיה דומה ישנה בשרצים. גם טומאת מצורע קשורה למוות רוחני וגשמי.

גם טומאת נידה מבטאת מוות, שכן הייתה אפשרות להיווצרות של היריון וחיים שאבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך שהזרע הזה היה יכול להוליד חיים והוא אבד ומת. כמו כן למדנו שהלידה מטמאת את היולדת. העניין הוא שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות, מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, וזה הדיכאון שמלווה לעיתים את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.

שמחת חתונה בעת הזאת

בימים אלו נערכות חתונות במסגרת מצומצמת, ואף חתונות אלו מעוררות מחשבות. בחתונה שערכתי השבוע ביישוב אמרתי: "אנחנו נמצאים כעת בימים מיוחדים שבהם, כדי למנוע התפשטות של המחלה, צריך לשמור על הוראות זהירות של בריאות, וזה מגביל את שמחת החתונה. אבל מצד שני זה ממקד יותר את השמחה – בדבר עצמו. בדרך כלל אנחנו רוצים שהחתונה תהיה כמה שיותר שמחה עם כמה שיותר אנשים וכמה שיותר בדיבוק חברים ובדיבוק חברות, כדי להראות שהשמחה אינה שמחה אישית של החתן והכלה בלבד אלא שמחה של כל ישראל ושל כל הדורות. ואילו עכשיו, לא נוכל לקיים את השמחה כמקובל. אבל כמו שאמרתי, מצד שני, היא תהיה יותר עמוקה, מפני שתזכו לשמוח בעצם הדבר – באחדות ובחיבור שמתגלים בין החתן לכלה. ובעז"ה עוד יהיו לכם הרבה ימים שמחים, לידות, בריתות, בר מצוות, בת מצוות וחתונות".

תחושתי הייתה ששמחתם של החתן והכלה לא נפלה מהמקובל. היא הייתה בדבר עצמו והיא הייתה גדולה מאוד. אולי מתוך כך, כשנחזור לחיים הרגילים, נזכה למצוא את שביל הזהב הראוי לחתונות שמחות בלא הוצאות מוגזמות.

שלא לדחות חתונות

בני זוג שקבעו חתונה – מצווה שיקיימו אותה במסגרת ביתית, ולא ידחו אותה לזמן שבו יוכלו לקיימה באולם כמקובל. על חומרת דחיית הנישואין אפשר ללמוד מהלכות אבלות, שאין דוחים חתונה מחמת אבלות. כיוצא בזה למדנו שאחד הטעמים לאיסור להתחתן בחול המועד הוא שאם יהיה מותר להתחתן במועד, יש חשש שזוגות שיוכלו להתחתן בחודשים שלפני כן ידחו את חתונתם למועד, כדי שיותר אנשים ישתתפו בשמחתם – ובדחייה זו יתבטלו ממצוות החתונה ומצוות פרו ורבו (מועד קטן ח, ב; פניני הלכה מועדים י, ד).


תוספת: מכתב רבנים חדש בנוגע לנגיף

ב"ה יום רביעי לסדר ויקהל פקודי, תש"פ

אחים ואחיות יקרים,

המציאות שנכפתה עלינו מאתגרת. ווירוס קטן מאיים על כולנו, מסכן את הבריאות, מאיים על היציבות הכלכלית. אנו, מלאי אמונה שבעז"ה נוכל לימים המאתגרים ונצא מהם מחוזקים.

בימים אלה, עלינו להישמע להוראות נציגי מהממשלה ומומחי רפואה. אל לנו לסכן איש, בעיקר לא את אלה שבקבוצות הסיכון.

תורתנו היא תורת חיים שנועדה להוסיף חיים וברכה, ולכן אפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת, קל וחומר שספק פיקוח נפש דוחה תפילה במניין וכדומה. לעיתים עת לִכְנוֹס ולעיתים עת לפזֶר, ועתה הזמן להתכנס אל הבתים פנימה, לזכות בכל הדברים הטובים שאפשר לקלוט בעת שמתכנסים

להלן הנחיות המתבקשות לנוכח המציאות החדשה:

ענייני תפילה:

אין לקיים מניינים בבתי הכנסת ובמקומות סגורים. אין לקיים מניינים בבתים פרטיים.

מקובל שהמתפלל תפילת יחיד, ישתדל להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (שולחן ערוך, סימן צ', ט'). לא מצאנו ערך לתפילת רבים, כשכולם מתפללים תפילת יחיד. אף על פי כן, אנו מציעים להשתדל להתפלל בשעה הקבועה למניינים בימים של שגרה. לא תפילה בציבור יש כאן, אבל תפילת הציבור – יש.

רצוי להוסיף בתפילת היחיד חלקים מתפילת אבינו מלכנו.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמָחַל לְכָל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרַי חוֹבוֹתֵינוּ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רֹעַ גְּזַר דּינֵנוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִיכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב.

אבלים האומרים קדיש לעילוי נשמת הוריהם או קרוביהם, יוסיפו בלימוד התורה, משניות או הלכות, לעילוי נשמת יקירם, והלימוד יחשב להם יותר מקדיש. שכן בכל השנה, יש בלימוד התורה עילוי נשמה יותר מאשר הקדיש, קל וחומר בעת הזאת, שאנו פטורים מתפילה במניין, שעיקר עילוי הנשמה בתוספת תורה.

אין לבקר אנשים הנמצאים בקבוצות הסיכון. יחד עם זאת, בימים אלה יש לקיים בקביעות את מצוות כיבוד אב ואם וכן סבא וסבתא באמצעות הטלפון.

תפילות שבת:

תפילות השבת תתקיימנה בבתים. בתפילת ערבית יש לומר 'ויכולו' אך אין לומר 'מגן אבות' אין קוראים בתורה בפחות ממנין. ולכן נכון שבין שחרית למוסף יקרא כל אחד את הפרשה בחומש. השבת בעקרון מוציאים שני ספרי תורה, ולכן נכון לקרוא גם את פרשת החודש והפטרת החודש. השבת שבת מברכים –לכתחילה נאמרת תפילה זו בצבור. אבל בהיעדר בתי כנסת נכון לאומרה גם ביחיד.

ענייני טבילה:

אין מניעה לקיים מצוות טבילה כהלכתה. נשים הנרתעות תפנינה לקבלת הנחיות מהרב או הרבנית המקומיים.

הרב דוד סתיו,
רב העיר שהם
ויו"ר ארגון רבני צהר
הרב אליעזר מלמד,
ראש ישיבת הר ברכה
ורב והיישוב
הרב מאיר נהוראי,
רב מושב משואות יצחק
ויו"ר ארגון רבני בית הלל.
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתוב/כתבי תגובה