ערך התורה וערך החכמות

בהמשך לטור על הערכים המתגלים במקדש – המנורה מייצגת את חוכמות העולם • ערך התורה הוא עצמי, שכן היא דבר ה' הישיר לעולם, והיא המלמדת את ייעוד הבריאה והאדם • החוכמות משרתות את התורה, והיא הנותנת להן את ערכן • מכיוון שעל ידי התורה מתגלה הערך שבכל החוכמות ובכל העבודות, מצווה לכבד תלמידי חכמים • תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומדריך ומורה לאורה, אך מי שאינו יודע להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם • מצווה על התלמידות לקום מפני המורה והרבנית

השאלות על ערך החוכמות והמנורה

בעקבות הטור (מלפני שבועיים) על הקודש שצריך להעצים את החיים, ועל כלי המקדש שמשקפים את ערכי הקודש – וביניהם השולחן כנגד כל העבודות והפרנסות והמנורה כנגד כל החוכמות, היו ששאלו: מה המקור לכך שהמנורה כנגד החוכמות? שאלתם מבוססת על הנחה שאין ערך מקודש בחוכמות, שאם היה, הרי היה צריך ללומדן, ומדוע בתלמודי התורה ובישיבות מתהדרים בכך שאין לומדים אותן? לפיכך יש לבאר את ערך החוכמות.

ערך החוכמות

יסוד כל החוכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו. וכל עוד אינן מקושרות לתורה – הן חול

מדברי חכמים משמע שלימוד חוכמת הבריאה שנקראת "מעשה בראשית" הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא שיש להיזהר בלימודה, כדי שלא לטעות (משנה חגיגה ב, א). וכן ביאר שם הרמב"ם ש"מעשה בראשית" הכוונה "למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה", והחוכמה הנעלה ממנה שהיא "מעשה מרכבה" היא "המדע האלוקי". וכן כתב בפתיחה למורה נבוכים: "מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות".

וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; פניני הלכה ברכות טו, יח). הרי שגם מדעי החול נחשבים חוכמה אלוקית שנתן ה' לבשר ודם. אומנם התורה מקודשת ונעלה על כל החוכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, שיסוד התורה בקודש קודשים, ויסוד החוכמות בקודש.

כיוצא בזה כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק יד). וכן אמרו חכמים (שבת עה, א) שכל המסוגל ללמוד אסטרונומיה ואינו לומד, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). וביארו הרמב"ם והמהר"ל שכך לגבי כל החוכמות.

וכן אמר הגאון מווילנה שיש ללמוד חוכמות העולם, וכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (ויש גורסים עשר) ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות יחד (וכן מרן הרב קוק בשמו, במאמר דרישת ה' שבספר עקבי הצאן).

המנורה כנגד החוכמות

הרעיון שהמנורה הטהורה שבמקדש היא כנגד החוכמות מבואר בראשונים ובאחרונים, בעלי הקבלה ובעלי הפשט כאחד. וכך עולה מתבנית המקדש, שמקום התורה בארון שבקודש הקודשים, וממילא המנורה שהייתה בקודש היא כנגד שבע החוכמות. אומנם כיוון שהתורה היא המקור של כל החוכמות, היו שכתבו שהמנורה עצמה כנגד החוכמות והנרות שהדליקו עליה כנגד התורה, והיו שביארו שהנר האמצעי או המערבי הם כנגד התורה.

כיוצא בזה כתבו רבנו בחיי והאברבנאל (שמות כה, לא); רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, ז); וכן כתבו המלבי"ם ב'רמזי המשכן' בתחילת פרשת תרומה, והנצי"ב (העמק דבר שמות לז, יט).

וכן כתב רבי משה סופר בעל חתם סופר (נדרים פא, א), שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם". וכן כתב בחידושיו על פרשת בהעלותך. וכך כתב ר' יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) בחידושיו למסכת שבת (כא, ב), ששבע החוכמות כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.

מעלת התורה על החוכמות

אומנם התורה נעלה מכל שאר החוכמות, שיסוד כל החכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כלומר, ערכה של התורה עצמי, מפני שהיא דברו הישיר של ה' לעולם, ואילו שאר החוכמות מבארות את חכמת הבורא שמתגלה בבריאה אבל לא את ייעודם של הבריאה והאדם. משמעות הדבר, שהתורה מבארת את הייעוד הגדול שניצב לפני האדם לתקן עולם במלכות שד-י, וראשית השפעתה בהדרכת האדם לתיקון עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שביצריו ולכוונם ולרומם אותם לטובה, ויוכל להוסיף טובה וברכה לעצמו ולעולם. לעומת זאת, החוכמות השונות אינן מבארות את הייעוד של תיקון האדם והעולם, אלא מסייעות להבנת הייעוד ולהגשמתו. לכן כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו, אבל כל עוד הן אינן מקושרות לתורה – הן חול.

התורה מעצימה את החוכמות

אחד הביטויים לעליונותה של חוכמת התורה על שאר החוכמות הוא שמתוך לימוד התורה מתגלה הערך המקודש של כל החוכמות, ועל ידה מתברר כיצד כל אחת מהחוכמות חשובה ומסייעת לתיקון העולם. על כן ככל שנהיה יותר קשורים לתורת אמת, כך נבין יותר את הערך של כל החוכמות. לעומת זאת, אם נתקשר לאחת החוכמות החיצוניות ואפילו לכולן, לא נעמוד על ערכם של שאר החוכמות והערכים, מפני שבלא התורה – הצד הפנימי המקודש שבחוכמות נעלם, והן נותרות חלולות בלא ערכים ומשמעות. לכן מצווה לכבד תלמידי חכמים, כי על ידי התורה מתגלה הערך הגדול שבכל החוכמות ובכל העבודות הנעשות לצורך יישובו של עולם.

המצווה לכבד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב). בכלל המצווה, לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, שנאמר: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב) – "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד, מדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד, עיין ודקדק הרבה ואינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם (עיין ש"ך רמד, יא).

כיצד לקום ולפני מי

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו"ע יורה דעה רמד ב; ט). אומנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או יישב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור רמד; ט"ז שם, ד; חיי אדם סט, ד). אומנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית הידור לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלוא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד).

אומנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלוא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו תלמידים אצל הר"ם או בשיעור קבוע של רב, מצווה על הלומדים לקום לכבוד הרב קימה מלאה בתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה לקהילתו.

כמה פעמים ביום

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו: יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם שייכנס וייצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא"ש; ברכי יוסף רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם הלכות ת"ת ו, ח, על פי קידושין לג, ב). אומנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב מצווה לקום לפניו בעת כניסתו ובעת יציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוספות, רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אסיפה הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכול יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשייצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה, או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו קמים לפניו שוב.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכיסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד).

בין שני חכמים

שני חכמים – אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (שו"ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ"א שם). אומנם נראה שבשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור, יש לקום.

רבנית

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית ששותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית או מורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידותיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהן, וכן מצווה על כולן לקום כשתיכנס להעביר להן שיעור.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתוב/כתבי תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.