הקודש מעצים את העולם

יש חושבים שהתקשרות אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, ושכאשר ייבנה המקדש תתגלה המציאות באפסיותה • אך באמת המקדש נועד להביא ברכה לעולם, וממילא גם לימוד פרשות המקדש מוסיף ברכה • בקודש הקודשים מופיעה הברית בין הקב"ה לישראל, ובקודש – החוכמה, הפרנסה והתפילה שיונקות מקודש הקודשים • כמו המקדש, גם תלמידי החכמים בארץ ישראל אמורים להביא ברכה לעולם בלימודם • החכמים שבגלות זקוקים להתנגדות ולשלילה כדי לשמור על עצמאותם ולהיאבק בהתבוללות. בגולה זה חשוב, הבעיה היא כשדרך הכעס והקטרוג מגיעה לארץ ישראל

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע

התורה מאריכה מאוד בפרשיות המשכן וכליו ובגדי הכהונה, וכך יוצא שבכל שנה אנו חוזרים ולומדים בארבע פרשות על מצוות הקמת המקדש וכליו. בלימוד ענייני המקדש אנו מתקשרים למכלול הערכים האלוקיים, וככל שנלמד ונעמיק בהם יותר – הם יאירו יותר בלבבות ישראל וימשיכו אור וברכה לכל תחומי החיים. מתוך כך נזכה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.

הקודש מול החול

הקדושה מוסיפה חיים וברכה בעולם. לכן בקודש הקודשים, מעל הארון, הונחו הכרובים שהיו כדמות זכר ונקבה אוהבים, ונועדו לבטא את קשר האהבה והחיים שבין ה' לישראל עמו, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מנגד, יש טועים וחושבים שהתביעה להתקשר אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, וככל שאדם צדיק יותר, כך כל ענייני העולם פחות חשובים בעיניו. לפי דעתם, ככל שיהיו יותר אנשים קדושים ובית המקדש ייבנה, כך יבינו הכול את אפסיותו של העולם, שהוא ריק מתוכן וקדושה. אולם דעתם מנוגדת לאמונת הייחוד. ה' ברא את השמיים ואת הארץ, ועל כל הבריאה אמר "טוב מאוד". הרי שלא כדי להכשיל את האדם או להעמידו בניסיונות נברא העולם, אלא כדי שהאדם יזכה לגלות בו את צלם האלוקים שבו ויפעל יחד עם ה' בבניין העולם, פיתוחו ושכלולו בצדדים המעשיים והערכיים כאחד, עד שהשכינה תשרה באופן מרוכז וגלוי במקדש, וממנו תימשך השראת שכינה לכל העולם. שנאמר: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (במשכן), ומעשה ידינו כוננהו (שתשרה ברכה בכל מעשה ידינו – רש"י)" (תהילים צ, יז).

כלומר, עולם שיש בו מקדש מתמלא בערכים אלוקיים, מתקדש ונעשה נעים ומבורך, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שנקראים "נועם". גם לימוד רעיון המקדש והערכים המתגלים בו מחולל תנועה של הארה וברכה.

דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש. קודש הקודשים מיועד לגילוי הברית שבין הקב"ה לישראל, לכן במרכזו הונח הארון ובו לוחות הברית. ברית זו שבין ה' לעמו ישראל מתקיימת על ידי ההוראה האלוקית לעולם – התורה, ולכן גם התורה הונחה בקודש הקודשים. כפי שלמדנו, מעל הארון הועמדו שני הכרובים, שביטאו את קדושת הנישואין שיסודה בקודש הקודשים – שהאהבה והשמחה שבין האיש ואשתו, שעל ידם שופעים חיים לעולם, מגלים בזעיר אנפין את רעיון אמונת הייחוד בעולם הזה.

נמצא, אם כן, ששני הערכים הבסיסיים שמתגלים בקודש הקודשים הם קדושת האמונה וקדושת ישראל, והם באים לידי ביטוי על ידי התורה והנישואין.

מה מסמלים הכלים שבקודש?

שלושה כלים היו בקודש: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן כנגד כל העבודות והפרנסה, המנורה כנגד כל החוכמות שבעולם ומזבח הקטורת, שעליו הקטירו בכל בוקר וערב את הקטורת, כנגד עבודת הלב שבתפילות. מחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש, כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים. כלומר קדושות העבודה, המדע והתפילה נובעות מקדושת הברית שבין הקב"ה וישראל.

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם ופיתוחו.

מנורת הזהב ביטאה את ערך כל החוכמות והאומנויות שבעולם, והיו לה שבעה קנים מעוטרים כנגד כל החוכמות והאומנויות לגווניהן, שכולן הן חוכמות אלוקיות.

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הוכנה מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא, והסממן האחד עשר כנגד החוטאים שבישראל, שכל זמן שהם מקושרים לכלל – הם מצטרפים לקדושה וריחם הרע מתהפך לטובה.

מסירות הנפש והמזבח

התנאי לקיומם של כל הערכים הוא הנכונות להתמסר להם, להקריב למענם קורבן. את זה ביטא מזבח החיצון. אי אפשר לזכות לתורה בלא הקרבת שעות מנוחה כדי ללמוד בשקידה. אי אפשר לקיים את ברית הנישואין בלא ההתמסרות של האיש והאישה זה לזה תוך נכונות לוותר ולהקריב קורבנות. אין אפשרות להצליח בעבודה בלא התמסרות ונכונות להקריב לעיתים שעות עבודה נוספות. וכן מדען לא יצליח לגלות את צפונות הטבע בלא להתמסר למחקריו בהתמדה.

מעל כל זה, עם ישראל, ששורשו בקודש הקודשים, לא יוכל להתקיים בלי חיילים קדושים שמוכנים להקריב את עצמם על קדושת העם והארץ. ואל כל מקום שחיילי ישראל עומדים על משמרתם, להגן על עמם וארצם, מתפשטת קדושת המזבח, ששורשה בברית שבין ה' לעמו שבקודש הקודשים.

כאשר אנו זוכים, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבנות – במתן מעשר כספים, בנכונות להקריב כדי לעזור לבני משפחה וחברים, בלימוד תורה בתנאים קשים. אבל לעיתים מגיעות שעות קשות, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להיות מוכנים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לכל הערכים המקודשים בעולם.

מרכזיות המקדש לחיי העולם

נמצא אם כן שהעמדת תבנית המקדש לנגד עינינו לא נועדה למעט את ערכו של העולם, אלא להעצים את כל הערכים שמתגלים בו ולעשותו נעים ומבורך. בית המקדש הוא מבוע החיים של העולם, ועל כן הוקם על אבן השתייה "שממנה הושתת העולם". ואמרו חכמים שהשמיים והארץ נבראו מציון, שנאמר: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע (תהילים נ, ב) – ממנו מוכלל יופיו של עולם" (יומא נד, ב). השמיים מבטאים את הרעיונות והארץ את המעשה, והכול נובע מציון.

לכן גם כל המתפללים צריכים לכוון את עצמם לירושלים ולבית המקדש, כדי שתפילתם תהיה לצורך תיקון העולם וברכתו. כפי שאמרו חכמים: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל – יכוון את ליבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. היה עומד בירושלים – יכוון את ליבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקדש – יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה. היה עומד בבית קודשי הקודשים – יכוון את ליבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת… נמצאו כל ישראל מכוונין את ליבם למקום אחד" (ברכות ל, א).

דגם בית המקדש
דגם בית המקדש

המשכת הקדושה מהמקדש לארץ

גם לימוד התורה בארץ ישראל שונה לטובה מאשר בחוץ לארץ, שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים "נועם" – "שמנעימים זה לזה בהלכה", ואילו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים" – "שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א).

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע, שכל העוסק בבניינה ושגשוגה של ארץ ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא המצווה שעל ידה שורה השכינה בארץ (חתם סופר סוכה לו, א).

לעומת זאת, תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים", מפני שכדי לשרוד הם מוכרחים להתנגד לכל המציאות הרעה של הגלות, שמשעבדת ומשפילה את ישראל, וממילא מתפתחת תכונה של כעס כנגד העמים שמשעבדים ומנצלים, שאם לא כן מה שנותר הוא להתבולל ולהעלם. כלומר ההתנגחות ושלילת המציאות שמסביב שומרות על הקיום העצמאי, שהוא הקו הדק שמחבר את ישראל אל תקוות הגאולה. עמדה זו משפיעה גם על לימוד התורה, שכדי לשמור על הקו שמקשר כל חוג מרחוק אל הקודש, הוא מרגיש הכרח להתנגח בדעות אחרות. לכן גם קשה לתלמידי חכמים שבחוץ לארץ לראות את הערך העצמי המקודש שבעבודה ושבחוכמה, מפני שזה מטשטש את הקו הדק ששומר מרחוק על הקשר אל הקודש.

כעס כדי לשרוד

כל זמן שסגנון זה של תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נועד כדי לשרוד, ההכרח אינו מגונה. אבל כאשר עמדה זו נמשכת לארץ ישראל, ומתבטאת בכעס כלפי שאר הערכים, הרי שגם אם רוממות טהרת הקודש בגרונם, באמת הם ריקים מתורה ומקדושה. וכפי שכתב מרן הרב קוק:

"את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הווייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי.
כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום" (אורות הקודש חלק ג, עמ' רמד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתוב/כתבי תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.