יחד בסוכה

מצוות השמחה בסוכות כוללת לא רק את בני המשפחה אלא גם את העניים והבודדים • ועל פי הזוהר, מי שמארח אותם זוכה להתעלות ולארח כביכול בסוכה גם את שבעת האושפיזין • האם פרגולה יכולה לשמש כסכך? • גם מי שמטייל חייב בסוכה • חשיבות לימוד התורה בחול המועד • האם מותר לנקות כתם מבגד בחול המועד?

המצווה לשמוח ולשמח

רק מי שנאלץ לצאת לדרכו פטור מן הסוכה. אבל מי שמחליט לצאת לטיול כדי ליהנות, מחליט בזה לבטל את עצמו מהמצווה בלי סיבה הכרחית. ולכן רק אם יקפיד לאכול ארוחות קבע בסוכה, יהיה רשאי לצאת לטיול

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח. שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן, נמצא שיש במצווה שני חלקים: הראשון הוא לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף את הכהנים והלוויים בשמחה, ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכהנים והלוויים (בנין שלמה א, לג).

מנהג האושפיזין מהזוהר הקדוש

העניים, היתומים והאלמנות הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. וכל המרבה לשמח אורחים בסוכתו הרי זה משובח.

כנגד זה אמרו חכמים בזוהר, שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. ובכל יום אורו של אחד מהם מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: שבו אורחים עליונים שבו. שבו אורחי האמונה שבו. והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה. שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא (אמור ח"ג קג, ב-קד, א).

מדברי הזוהר על מי שאינו מכניס אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן, שנאמר: "אל תלחַם את לחם רע עין ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג, ו ז). שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו, שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרעשים האלה" (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו. ובתוך כך יצחק אבינו אומר: "ובטן רשעים תחסר" (משלי יג, כה), ויעקב אבינו אומר: "פתך אכלת תקיאנה" (שם כג, ח), ושאר הצדיקים אומרים: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (ישעיהו כה, ח).

שראוי להקדים ולשמח את העניים והגלמודים תחילה

עוד אמרו שם בזוהר: לא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו. ואברהם אבינו קורא עליו: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ" (ישעיהו נח, יד). וכן מסופר שם בזוהר באריכות שכל הצדיקים קוראים עליו פסוקים של ברכה, כל צדיק פסוק מיוחד משורש נשמתו. אשרי חלקו של האדם שזוכה לכל זה.

צריך להוסיף, שגם מי שנותן צדקה לעניים לפני החג כפי הראוי לו מקיים את המצווה, שכן הוא דואג לשתפם בשמחת החג. ואף על פי כן מצווה גדולה יותר לארח אותם בסוכה. ובדורנו יש להתחזק בזה יותר, מפני שכיום התמעטו הרעבים ללחם. אבל מאידך, התרבו העצובים והגלמודים, ומצווה גדולה לטרוח להזמינם להשתתף בשמחה.

פרגולה

שאלה: פרגולה היא מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות ובגינות כדי ליצור מקום מוצל לשבת תחתיו. האם עצי הפרגולה הקבועים יכולים להיחשב סכך כשר?

תשובה: יש מתירים וסוברים, שהואיל והפרגולה לא נועדה לדירה, וגם אינה ראויה לדירה, שהרי הגשם חודר דרכה, לפיכך עצי הפרגולה כשרים לסכך. אלא שנכון להוסיף לכבוד החג מעט סכך, כדי שהפרגולה לא תיחשב סוכה ישנה. ואם חמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, צריך להוסיף עוד סכך עד שצילתה תהיה מרובה מחמתה.

לעומתם, יש מחמירים וסוברים שהואיל ומבנה הפרגולה חזק וקבוע, דין עצי הפרגולה כדין עצים שקבועים בגג הבית, שהם פסולים לסכך מהתורה. שכן היסוד העיקרי בסכך הסוכה שהוא צריך להיות ארעי, ופרגולה היא מבנה של קבע.

נראה על פי הסברה שצריך להחמיר כדעה זו. בנוסף לכך, מכיוון שמדובר בספק הנוגע לדין תורה צריך להחמיר.

לפיכך, אם רוב שטח גג הפרגולה מקורה בקרשים קבועים, יש למעט את הקרשים הקבועים, עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח, ותהיה חמתו מרובה מצילתו. ויניחו על כל שטח הגג סכך כשר, באופן שגם בלא העצים המחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו, ועל ידי כך תהיה הסוכה כשרה (פניני הלכה סוכות ב, יז).

המטיילים חייבים בסוכה

מי שרוצים לצאת עם משפחתם לטיול, צריכים לתכנן את הטיול באופן כזה שיאכלו את ארוחתם בסוכה. ואם החליטו לצאת למקום שאין בו סוכה, עליהם להקפיד שלא לאכול במשך הטיול ארוחת קבע, אלא יסתפקו בפירות וירקות ומעט מזונות. ואמנם יש סוברים שמותר למי שיוצא לטיול לאכול ארוחת קבע מחוץ לסוכה, שכשם שבכל השנה מי שיוצא לטיול אינו מקפיד לאכול בתוך בית מקורה, כך גם בסוכות מי שמחליט לצאת לטיול אינו צריך להקפיד לאכול בסוכה. אולם נראה למעשה שאין להקל בזה, מפני שרק מי שנאלץ לצאת לדרכו פטור מן הסוכה. אבל מי שמחליט לצאת לטיול כדי ליהנות, מחליט בזה לבטל את עצמו מהמצווה בלי סיבה הכרחית. ולכן רק אם יקפיד לאכול ארוחות קבע בסוכה, יהיה רשאי לצאת לטיול (פניני הלכה סוכות ג, יד).

טיולים ולימוד תורה בחול המועד

ככלל נכון להקפיד שלא לאבד את הימים הקדושים של חול המועד על טיולים, כי החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה מתוך שמחה. שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה. וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התריתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים" (מו"ק פ"ב ה"ג).

וכאשר אדם מקדיש את המועדים להנאת עצמו, אומר עליו הקב"ה: אלה אינם מועדיי אלא מועדיכם, ועליהם נאמר: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עליי לטורח נלאיתי נשוא" (ישעיהו א, יד). אבל מי שמקדישים את המועדים לתורה, תפילה וסעודות של מצווה, אהובים וחביבים לפניו יתברך (של"ה מסכת סוכה נר מצוה לא).

ויש נסיעות שיש בהן מצווה, כגון מי שהולך להקביל פני רבו שאינו רגיל לפגוש אותו בכל חודש. וכן מי שנוסע לירושלים להסתופף בחצרותיה, להתקרב להר הבית ולהתפלל ליד הכותל המערבי, שזו מעין מצוות עלייה לרגל. ומי שיוצאים לנסיעות כאלה שיש בהן מצווה, אם יקשה עליהם למצוא סוכה לאכול בה, רשאים לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה.

ניקוי כתם מותר בחול המועד

מותר להסיר כתם על ידי מים וחומרי ניקוי בחול המועד, מפני שניקוי כתם אינו בכלל הגזירה שלא לכבס בגדים בחול המועד. אמנם כל זמן שעוד נותר בגד נקי, עדיף ללבוש אותו מאשר לנקות את הכתם, ואם יש יתרון בבגד שהוכתם מותר לנקותו כדי להמשיך ללובשו בחול המועד או בחג (פניני הלכה מועדים יא, יא).

כתוב/כתבי תגובה