חיסכון כלכלי בדרך ההלכה

המהפכה התעשייתית גרמה לעלייה ברמת החיים ובהוצאות שנחשבות הכרחיות • הרצון להיות חלק מהחברה העירונית גם במחיר של חיי עוני ומצוקה • במקום להיסחף אחר מערבולת תרבות הקניונים, אפשר להשתית חברה על הדרכת מצוות מעשר כספים, וכך כל אחד ינהל את כספו בתבונה • כך מצאו משפחות פתרונות יצירתיים להוזיל הוצאות כדי לתת מעשר כספים • להעדיף מוסדות חינוך לא יקרים כדי לעמוד במתן מעשר כספים

שורשי תחושת המצוקה הכלכלית

בעקבות המאמרים אודות מצוות מעשר כספים, התעוררה שאלה נוקבת היאך ייתכן שלמרות שמוסכם שמבחינה כלכלית רמת החיים שלנו גבוהה בהרבה מרמתם של אבותינו בכל הזמנים, עדיין אנשים רבים שמשכורתם ממוצעת, טוענים בכנות שאינם מצליחים לגמור את החודש ואין ביכולתם להפריש מעשר ממשכורתם.

איך ייתכן שבזמן שחיו אבותינו בארץ ישראל הפרישו קרוב לעשרים אחוזים מיבולם למטרות של צדקה והחזקת לומדי התורה ומלמדיה (כהנים ולווים), וזאת בנוסף למיסים שהיו משלמים למלך. ואילו כיום, שמצבנו הכלכלי טוב לאין ערוך, רבים מאלה שמשתכרים משכורת ממוצעת בטוחים שאין ביכולתם להפריש מעשר.

היו שניסו לטעון שבעבר המיסים היו נמוכים יותר, אבל כיום שהמיסים גבוהים, אכן לא ניתן להפריש מעשר לצדקה. אולם טענה זו מופרכת, שכן גם אחר כל תשלומי המיסים השונים, הכסף שנותר מאפשר לנו לחיות ברמת חיים גבוהה פי כמה מאבותינו שהפרישו קרוב לעשרים אחוזים מיבולם לצדקה ותורה. וחוזרת השאלה מדוע כל כך הרבה אנשים לא גומרים את החודש וחשים מצוקה גדולה.

החברה העירונית והמהפכה התעשייתית

ייתכן שהשורש לכך נעוץ במהפכה התעשייתית ובחברה העירונית שנוצרה בעקבותיה. עד לפני כשלוש מאות שנה, למעלה מתשעים אחוזים מאוכלוסיית העולם התגוררו בכפרים ועסקו בחקלאות ובמלאכות פשוטות, נטעו עצים, זרעו תבואה וירקות, גידלו בהמות ועופות, בנו את בתיהם במו ידיהם והכינו לעצמם בגדים וכלים. הם הסתפקו במה שהיה לפניהם.

בעקבות המהפכה התעשייתית חקלאים רבים עברו לערים. היכולת לייצר בגדים וכלים בקצב מהיר חיסלה את התעשייה הזעירה. הייצור התעשייתי העלה את ההכנסות, השווקים בערים התמלאו במוצרים חדשים, הפועלים העירוניים יכלו לקנות במשכורת שהרוויחו במפעל יותר מוצרים ממה שהכפריים יכלו לקנות. הם אמנם נעשו תלויים יותר במעסיקים, ובזמנים קשים פגעו בשכרם והתייחסו אליהם כאל עבדים, עד שרבים הידרדרו למצב גרוע ממצבם של אלה שנותרו בכפרים. אבל התחושה היתה שהדבר האמיתי מתרחש בערים התוססות והמתחדשות, ולכן כדאי לסבול כדי ליהנות מהקידמה שבערים, לעומת החזרה לכפר שנתפשה כנסיגה אל העולם הפרימיטיבי. היו סיפורים רבים על בני כפר שעברו לעיר, נעשו יזמים והתעשרו וזכו למעמד. כל כפרי שהיגר לעיר קיווה שאולי גם הוא יזכה להצלחה.

פרברי העוני הענקיים

ייתכן שכך ניתן להסביר את המתרחש כיום בפרברי הערים הענקיות, כדוגמת מקסיקו-סיטי וקהיר למשל, שם חיים מיליוני בני אדם בעוני ובמצוקה נוראה, אבל המחשבה על חזרה לכפר שמבטיחה קיום פשוט מעמל כפיים אינה עולה בדעתם. הם אינם מוכנים לוותר על החלום, על שפע ההזדמנויות והמופעים המסעירים שהעיר מספקת, על תחושת השייכות למה שקורה בעיר אצל האנשים שמשפיעים באמת על מהלך החיים.

החברה העירונית המלאכותית

בפועל נוצרה חברה מלאכותית שמחיר הדברים שהיא צורכת אינו קשור למחירם האמיתי. למשל מחירי הבתים בעיר גבוהים פי כמה ממחירם האמיתי, מפני שמחירם כבר לא נקבע לפי שווי החומרים והעבודה, אלא לפי הביקוש הגובר. וכך בבגדים ורהיטים, המחיר נקבע לפי היוקרה שאנשים הצליחו ליצור למוצר שלהם, ולא לפי מחירו האמיתי, כלומר מחיר החומרים והעבודה.

כלומר, ניתן לקבוע שכיוון שהמחירים נקבעים על פי חוקי ההיצע והביקוש, רוב בעלי המשכורות יוציאו תמיד את כל משכורתם עבור מה שנתפש בעיניהם כצרכים הכרחיים (ובכללם חיסכון פנסיוני), שכן אם יישארו להם סכומי כסף מיותרים, מחירי הדירות, הרהיטים והבגדים יעלו, כפי יכולתם לשלם. בעלי המשכורות הממוצעות יתגוררו בשכונות ממוצעות ויקנו רהיטים ובגדים ממותגים ממוצעים, ובעלי המשכורות הגבוהות יגורו בשכונות יקרות ויקנו רהיטים ובגדים יקרים. וכמעט כולם ירגישו שאין להם כסף מיותר.

חומרנות

לחברה העירונית יש גם מעלות רבות. על ידי ההתגברות על חלק ממגבלות החיים בטבע, נוצרה הזדמנות לפיתוח חברה אנושית תוססת ויוצרת, שיכולה להיות חברת מופת מוסרית שהלימוד והיצירה עומדים במרכזה. אבל כל זמן שהארץ עדיין לא מלאה דעה את ה', וערכי החומרנות שולטים בכיפה, רוב הכישרונות הולכים לכיוונים חומרניים, וכך האפשרויות העצומות שהשווקים מציעים גורמות לכולם לרצות לקנות עוד ועוד. נוצרה חברה שהקנייה הפכה לאחד הבילויים המרכזיים שלה. אנשים יוצאים באופן קבוע למסע קניות, למרות שאינם צריכים כלום. הנורמות החברתיות יצרו תחושה שאדם קונה הוא אדם קיים, ומי שאינו קונה אינו קיים. וכך אנשים קונים המון דברים לא שימושיים. וישנם דברים שאנשים קונים מפני שהם סבורים שלא ניתן להתקיים בלעדיהם, כמו למשל רכב, למרות שבאמת ניתן להסתדר בלעדיהם.

כמו כן נוצרו בילויים יקרים, כהליכה קבועה לבתי קפה ולמסעדות, שמי שמתרגל אליהם חש שבלעדיהם הוא חי במצוקה. כלומר הצרכים האנושיים כבר לא נקבעים על פי מצב הרעב, הצורך במחסה ולבוש, אלא נקבעים באופן מלאכותי לפי נורמות חברתיות. כך אנו מוצאים אנשים רבים שחשים מצוקה, בו בזמן שבאמת חייהם די טובים.

תחושת העוני בהלכה

אמנם צריך לדעת שגם לפי ההלכה יש משקל לתחושת המצוקה האישית, וכפי שנאמר: "כי פתוח תפתח את ידך לו… די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). אמרו חכמים: "די מחסורו – זה הבית, אשר יחסר – זה מטה ושלחן… אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז, ב). וכל זה כמובן למשך זמן קצר, עד שיתרגל לחיות באופן פשוט.

כמו כן יש משקל הלכתי לנורמה הציבורית, ולכן כיוון שכיום לכל האנשים יש מקררים, מצווה לעזור לעני לקנות מקרר, למרות שלפני חמישים שנה לא בכל הבתים היו מקררים, וממילא לא היתה מצווה לקנות מקרר לעני.

עם זאת ברור שגבאי הצדקה אינם צריכים לסייע לעניים להדביק את העשירים במירוץ אחר מותרות, ולכן כל עוד לא מדובר במוצר שנחשב הכרחי אצל כולם כמעט, אין מצווה לסייע לעני לקנותו.

ערכה של הדרכת ההלכה

עומדות בפנינו שתי אפשרויות: להיסחף בזרם ההמון למערבולת של קניות והוצאות שאין לה סוף, ולעצור רק מפני המגבלה של חשבון הבנק. ואזי גבאי הצדקה יצטרכו אף הם לעזור לעניים לרוץ אחר העדר האנושי, ותמיד הצרכים יתגברו, ותמיד תהיה תחושה שהמצב נהיה יותר קשה, מפני שכל הזמן צריך לרוץ אחר המותרות שכבר יש לרוב הציבור.

לעומת זאת, אפשר לבנות חברה שמושתתת על ערך מצוות 'מעשר כספים' שמשמשת עוגן, וקובעת שכל זמן שיש לאדם הכנסה ממוצעת או אפילו מעט פחות מכך, עדיין מצבו טוב, והוא צריך להפריש מעשר. ובכך ילמד להתנהל עם שאר כספו בתבונה, ומתוך כך יזכה לברכת שמיים, כפי שאמרו חכמים: "עשר בשביל שתתעשר" (שבת קיט, א).

במענה לשאלות על מעשר כספים

לכן כאשר שואלים אותי אנשים כיצד נוכל לתת מעשר, הרי אנו מרוויחים כך וכך, והנה יש לנו הוצאות כאלה וכאלה, כך שבפועל איננו יכולים להפריש מעשר. אינני נכנס לפרטים, ותשובתי העקרונית אחת: כל זמן שמרוויחים משכורת ממוצעת או מעט פחות, ואין צרות מיוחדות, צריכים להפריש מעשר. ואם מוצאים שהדבר אינו אפשרי, סימן שצריכים לשנות דבר מה בהרגלי החיים. מפני שבדרך כלל המצב הוא שגם אם יהיו להם עוד אלפיים שקלים לחודש, יטענו שאינם יכולים להפריש מעשר. וגם אם יהיו להם פחות שלושת אלפים שקלים לחודש ילמדו להסתדר.

דוגמאות למעשה

הנה למשל, בשנה האחרונה נשאלתי על ידי כמה משפחות, ששני בני הזוג עובדים אבל הוצאות המעון שלהם יקרות והם גם מוכרחים להחזיק רכב כדי להגיע לעבודה, ואיך יוכלו להפריש מעשר. למרות שיכולתי להציע דרכים שונות, העדפתי שלא לענות והשבתי שהאחריות עליהם לסדר את החיים באופן שיוכלו להפריש מעשר מהמשכורת שלהם.

משפחה אחת שהיתה רגילה לשלם על כל אחד משני ילדיהם אלפיים וארבע מאות שקלים למעון, חישבה ומצאה שרוב הכסף הולך למנגנון. ארגנו כמה משפחות, שכרו מטפלת ועתה הם משלמים פחות מאלף חמש מאות שקלים לחודש. אחד מצא דרך לנסוע לעבודה באוטובוס, אחר הצליח להתארגן עם עוד כמה חברים והם נוסעים יחד ברכב פרטי לעבודה.

מוסדות החינוך

גם לגבי התשלומים למוסדות החינוך היקרים (תרתי משמע) של הציבור הדתי-לאומי, התגבשו המחירים על פי כללי היצע וביקוש. לעומת זאת ניתן לגבש את התשלומים סביב ערך 'מעשר כספים', לפיו יש לקבוע שלא ייתכן שאדם שמרוויח משכורת ממוצעת לא יוכל לעמוד בתשלומי החינוך.

התביעה היא הן למנהלי המוסדות ומנהיגי הציבור שצריכים לדאוג להוזלת החינוך, והן להורי התלמידים שצריכים להיות פעילים יותר בתביעה זו, ולהעדיף מוסדות שבנו מסגרת תקציבית זולה יותר. אמנם צריך לבדוק כל מקרה לגופו, אבל בדרך כלל, אם ההורים ייקחו אחריות על חינוך ילדיהם, כמצוות התורה, יגיעו לתוצאות טובות מאוד גם במקומות שגובים שכר לימוד מופחת.

כתוב/כתבי תגובה