על שני חטאי נתניהו

חטאו הראשון של ראש הממשלה, שהסכים לתת את נחלתנו לעם אחר. חטאו השני – הפרת הבטחתו לבוחריו להתנגד למדינה פלשתינית. רק במצב של חוסר סיכויים המוסלמים פטורים ממצוות דתם להילחם בנו.

מה רע בנאומו של ראש הממשלה

שאלה: אני קורא תגובות של אנשי ימין בערוץ שבע, וכולם מאוכזבים ונכלמים מנאומו של ראש הממשלה. אני לא מרגיש נבגד. מה אפשר לצפות מראש הממשלה שיגיד בנאום ממלכתי שכזה? האם אפשר לצפות שיכריז על תמיכה בטרנספר לכל הערבים? אם אינו מוכן שתקום מדינה  פלשתינית, אז למה הוא כן מוכן? מה אנחנו בדיוק מצפים שיאמר?

האמת, לא מצאתי את עצמי מאוכזב מנאומו, ובמידה מסוימת אני קצת מרוצה, שהרי מדינה פלשתינית מפורזת לא תקום, וגם הסכמה מצידם למדינה יהודית לא תהיה, אז לפחות לא יהיו פינויים, ומנגד אפשר לבנות לפי צרכי הגידול הטבעי. יש למישהו פיתרון אחר?

חטאי הנאום

תשובה: שני חטאים חטא ראש הממשלה. האחד, שהסכים לוותר על נחלת אבותינו ולתת אותה לעם אחר. הקב"ה הבטיח לנו את הארץ הזו, מנהר פרת ועד נהר מצרים. רק לנו יש זכויות לאומיות והיסטוריות על הארץ הזאת, שבכל משך שנות גלותנו לא התייאשנו מלחזור אליה. והוא ויתר על הזכות המוחלטת הזו. אפשר ללמוד מהערבים, שכבר קרוב לעשרים שנה הם מנהלים איתנו משא ומתן, מדברים ונשבעים לשלום, ועדיין לא ויתרו על שום תביעה.

חטאו השני, ששיקר לבוחריו. רק לפני חודשים ספורים התייצב לבחירות, כשהדגל המרכזי היה שלילת מדינה ערבית בארץ ישראל. ותוך חודשים ספורים הפר את הבטחתו. בהמשך הוא עוד יאשים את בוחריו על שהם מצפים ממנו שיעמוד בדבריו.

דת האסלאם – דת לוחמת

אין בפנינו דרך קלה ופשוטה. אנו נמצאים במצב מלחמה עם רובם המכריע של העמים הערבים, כאשר מאמיני האסלאם בכל העולם תומכים בהם. לא אנחנו יזמנו זאת, ושום דבר שנעשה לא יפסיק את מלחמתם.

על פי התפישה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים: 'דאר אל אסלאם', הוא החלק שכבר כבוש על ידי המוסלמים, ו'דאר אל חרב' – הוא מקום המלחמה. אחת המצוות המרכזיות מבחינתם היא מצוות הג'יהאד, היינו המצווה להילחם ולכבוש ולהפוך את מקום המלחמה לשטח מוסלמי. מדינת ישראל מהווה מבחינתם בעיה חמורה במיוחד, שכן היא קמה על שטח שכבר היה כבוש בידי האסלאם, ולכן זה המקום הראשון שעליהם לכבוש, בחרב או בערמה. יש ביניהם דתיים פחות, אבל הצופן הגנטי הזה נותר אצלם כמניע לאומי מרכזי.

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי ממלחמה, היא ליצור מצב שבו הוא אנוס לגמרי – שאין בידו יכולת וסיכוי להצליח. אז הוא ימתין שנים ואף דורות, וכשתבוא שעת הכושר ישוב להילחם. זוהי המוטיווציה הדתית המוסלמית, להשליט את אמונתם בכוח החרב.

כשלון ההתקפלות

לכן כל הסכמה לתת להם זכות כלשהי בארץ ישראל תהווה בסיס ותמריץ להמשך המלחמה נגדנו. זה לא יסיר את האיום האיראני אלא רק יגביר אותו. רק מי שאינו נכנע ללחצים יכול להרתיע את האויב מלהשתמש בנשק גרעיני.

שלא כמליצי היושר עבורו, ראש הממשלה מר נתניהו ממשיך במדיניות ההקפאה והקיפוח של ישובי יהודה ושומרון. נאומו לא יאפשר לו לפעול יותר למען התיישבות ביהודה ושומרון, אלא רק יזמין לחצים נוספים ויפריע לו לחזק את היישובים, כפי שאפשר לשמוע כבר היום ממנהיגי אירופה וארצות הברית.

האלטרנטיבה

המענה היחיד לאיום הערבי נמצא בחזרה אל שורשינו, אל הסיבה האמיתית שבגללה הגענו לכאן. אל הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו (בראשית ט, יח): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת". אל המצווה שנצטווינו בתורה (דברים א, ח): "בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם".

לפיכך אין לוותר אפילו על גרגר אדמה אחד. ויש להחיל את הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים ביהודה ושומרון, ובלי להעניק שום זכויות אזרח לערבים נוספים. להיפך, יש לפעול להוצאתם מן הארץ של כל אותם אנשים שמתנגדים לקיומה של מדינת ישראל. נכון שכוחנו מוגבל, וכעת אין בידינו כוח לגרש את כל שונאינו מארצנו, אבל בהחלט ניתן ליצור מוטיבציה אצל אלה שעוינים את מדינת ישראל להגר לארצות אחרות.

וכלפי המדינות השכנות יש להודיע שיש לנו תביעה על ארץ ישראל כולה, עד נהר פרת. אמנם בינתיים איננו מתכוונים לפתוח במלחמה על כך, אבל כל מלחמה שתיפתח נגדנו תנוצל לשחרור אדמות נוספות ולגירוש אויבים נוספים מארצנו. אז יבינו שבמאבק איתנו הם יכולים גם להפסיד. אז יכבדו אותנו וימתינו לשעה שנתעייף או נחלש. בעשרות השנים האחרונות מנהיגינו לימדו אותם כי אין מחיר למלחמות – או שינצחו או שלא ינצחו, אבל להפסיד לא יפסידו, כי אנחנו פוחדים לכבוש שטחים נוספים ואיננו יכולים לשלוט בהם כראוי מפני חולשתנו הערכית. אבל כשנפגין חוזק, נחישות ואמונה, יבינו שאם ינסו ללחום בנו יפסידו יותר.

העולם יכול להבין

טוענים שהעולם לא יבין זאת. אבל גם את דברי נתניהו העולם לא יבין. אם הסכים למדינה ערבית, מדוע לא יקפיא את התנחלויות? להיפך, הוא הוכיח שאפשר ללחוץ עליו, ולכן עמדתו לא תובן, אלא היא תשמש בסיס ללחצים נוספים, חזקים יותר.

לעומת זאת, אם היינו מדברים בכל הזדמנות על זכותנו על ארץ ישראל כולה, רבים היו מבינים אותנו. אם היינו נותנים לכל שגריר ולכל אורח את ספר התנ"ך, ובאותיות זהב מדפיסים בעמודים הראשונים את כל הפסוקים שבהם הבטיח ה' לנו את הארץ, מתרגמים אותם לכל השפות, וביחד עם האורחים הנכבדים קוראים בהם ומתפעלים מנס שיבת ציון – אז היו מכבדים אותנו ואת עמדתנו. אבל אפילו לא ניסו זאת.

מדינה יהודית

תומכי ההתקפלות טוענים בשם המדינה היהודית. אבל הם דווקא אותם אנשים שאינם עושים דבר למען ביצור אופיה היהודי של המדינה. בית המשפט העליון פגע במעמדה של השפה העברית על ידי השוואת מעמדה החוקי לשפה הערבית, שלל אפשרות להקמת ישובים יהודיים, שלל את זכותה של המדינה לעודד התיישבות יהודית בגליל ובנגב, שלל את זכותה לעודד ילודה יהודית, ונתן אפשרות למפלגות ערביות שמתנגדות לזהותה היהודית של המדינה להיבחר לכנסת. לצערנו איננו שומעים על תוכניות ממשיות לביצור אופייה היהודי של מדינתנו. קיווינו שמפלגתו של אביגדור ליברמן 'ישראל ביתנו' תקדם את חוק הנאמנות ותשליט סדר וחוק במגזר הערבי, ועדיין לא שמענו על פעילות יעילה בכיוון זה.

בחסדי ה' ובזכות המתנחלים

רק בחסדי ה' ועל ידי מסירות נפשם של המתנחלים שמונעים ומעכבים בגופם את הנסיגות, מדינאי ישראל אינם נסוגים ונכנעים ללחץ הערבי. לולי כן, מצבנו הבינלאומי היה קשה יותר, והיינו ניצבים היום במלחמה קשה על ירושלים וערי השפלה.

עלינו להגדיל את בתי המדרש שלנו, שיעמידו לנו משנה מדינית סדורה. ועלינו להצמיח מנהיגים ישרים, בעלי חזון וחכמה מעשית, שיידעו לקדם את מדינת ישראל אל יעדיה.

הרב שג"ר זצ"ל

בכ"ה סיוון לפני שנתיים, בהיותו כבן חמישים ושמונה, נפטר הרב שמעון גרשון רוזנברג זצ"ל ממחלה קשה. הרב שג"ר היה מעיין גדול ומן החלוצים הנועזים בהתמודדות עם הבעיות הרוחניות של לימוד התורה בדורנו.  בימים האחרונים זכיתי ללמוד בספרו 'בתורתו יהגה'. בספר הוא מנתח את שיטות הלימוד השונות בגמרא, את מעלותיהן וחסרונותיהן, ומנסה להציב שיטה שלימה שמחברת בין האמת המוחלטת ובין הופעתה בפועל בפנים השונות, כאשר מגמת העיון היא 'בקשת אלוקים'.

בשבועות האחרונים לחייו, תוך ייסורים קשים, עוד הספיק לכתוב את דברי הפתיחה לספר, ולדון עם העורך על תיקונים וניסוחים שונים. אולי זוהי צוואתו.

מטבע הדברים לא תמיד הסכמתי לדבריו, ואולי לא ירדתי לסוף דעתו, אולם הדברים נגעו ללבי מאוד. במיוחד מרגש הפרק הראשון, בו הוא מביע בכנות גדולה את המועקה והחיסרון שחשים בני ארץ ישראל בלימוד הגמרא בסגנון הליטאי.

ניתוחים ועיונים חשובים ישנם בספר, ובהם ביקורת על השיטה האקדמאית, ניתוח התפישה הפוסט-מודרנית על מעלותיה וחסרונותיה, והצגת דרכי לימוד בסוגיות לדוגמא.

על השיטה הבריסקאית ומשנת הראי"ה

אזכיר מקצת מדבריו על שיטת הלמדנות הבריסקאית, שהפכה למרכזית בישיבות הליטאיות. בניגוד לשיטת רבי שמעון שקופ, שהתעמק בשורש הסברה, שיטת בריסק התרחקה מהסברת שורש הדין. היא עוסקת בחלוקת הסוגיה למרכיביה השונים, מגדירה כל דין בנפרד, ועל ידי כך כוחה רב לה בתירוץ הסתירות העולות בין הסוגיות. אולם לימוד זה נעשה מנותק מן העולם הממשי. לדעת הבריסקאים זהו הביטוי לקדושת התורה, שהיא נעלה לגמרי מהעולם האנושי ומן המציאות הארצית. בכך נוצר עולם סגור, מוגן מכל קושיה שעולה מן המציאות החברתית וההיסטורית. הסוגיה צריכה להסתדר לעצמה, ואילו השאלות שעולות מהמציאות הינן שאלות חיצוניות שאין בהן חשיבות. לכן התרחקו בישיבות ליטא מלימוד הלכה למעשה – לימוד שנחשב לשיטתם נחות יותר, באשר הוא מגשר בין התורה למציאות.

לעומת זאת, הוא מבאר כיצד משנת הראי"ה היא הדרך המרכזית ללימוד תורה חי ושלם, שמתוכו ניתן להבין את עולמו של הקב"ה על כל גווניו, היבטיו ופניו המתחדשים תמיד, ומתוכו נעשים דבקים ממש בעניין האלוקי. הוא מתריע בצדק מפני הפיכת תורת הראי"ה עצמה לעולם מופשט וסגור, שמסביר את עצמו מתוך עצמו תוך שהוא הולך ומתנתק מהמציאות ומהשאלות שעולות מן החיים הממשיים.

יהי זכרו, וזכר תורתו, ברוך.

כתוב/כתבי תגובה