לראש ולא לזנב

המעשים של ראש השנה משפיעים על כל השנה ● להקדים 'המוציא' לאכילת הסימנים ● עסקת השבויים עם חיזבאללה: אין לפדות שבויים במחיר מופרז ● מחלוקת הפוסקים לגבי שבויים שחייהם בסכנה ● בשעת מלחמה אין להיכנע לשום סחיטה

סימנים טובים לשנה החדשה

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה, וכפי שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ה, ב).

לכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה. אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. אוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו. סלק לסימן שיסתלקו אויבנו. רימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.

ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו, וכן על כל הסימנים.

זמן אכילת הסימנים והברכה עליהם

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם. אבל המנהג הנכון יותר הוא לאוכלם אחר הלחם, ראשית מפני שלפי ההלכה יש להקדים את ברכת הלחם לברכות אחרות, ושנית, שאם יאכלום לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. 

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, טובלים אותה במעט מלח, ולסימן טוב טובלים אותה גם בדבש, ואוכלים ממנה מעט. 

לאחר מכן אוכלים מהסימנים, אלא שלפני האכילה צריך לברך על התמר "בורא פרי העץ", וזאת משום שברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל התמר, הרימון והתפוח, אינם חלק מהסעודה עצמה, ולכן צריך לברך עליהם. 

ומברכים דווקא על התמר, מפני שהוא משבעת המינים, וגם לפי הסדר שבתוך שבעת המינים הוא חשוב מהרימון. בברכת התמר פוטרים כמובן גם את הרימון והתפוח. 

אחר הברכה על התמר, יאכל ממנו מעט, ורק אח"כ יאמר את ה"יהי רצון".

על הסימנים שברכתם "בורא פרי האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה, והם נחשבים כחלק מהסעודה. 

כילוי רשעים

בימים אלו בהם אנו שומעים על אפשרות של עסקת כניעה עם ארגון הרשע חזבאלה, לפיה אנו נשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד שלנו, יש הכרח לבאר את עמדת ההלכה בסוגיה גורלית זו.

אמנם בתחילה חששתי לעסוק בזה בערב ראש השנה. שכן לכאורה בימים אלו צריכים לעסוק בעיקר בהמתקת הדין, בלימוד זכות, ולא במלחמה ברשעים. אולם חזרתי והתבוננתי בסימני התמר (יתמו שונאינו), הסלק (יסתלקו שונאינו) והכרתי (יכרתו אויבינו). וכן נזכרתי בהלכה, שאין מזכירים בפסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות פסוקים העוסקים בפורענות של ישראל, אבל מזכירים פורענות של רשעי אומות העולם (ר"ה לב, ב). הרי שיש מקום לעסוק בראש השנה בהתמודדות עם רשעי הגויים. 

מה עוד שאם אנחנו נעסוק בראש השנה בענייני חסידות בלבד, ולעומת זה, הצד השני ימשיך בתעמולת שקר, נמצא שהרע ח"ו מנצח את הטוב. על כן דווקא בראש השנה יחד עם המתקת הדין של ישראל צריך להלחם ברשעה.

פדיון שבויים

אמרו חכמים (גיטין מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

אמנם כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות, שהפושעים מאיימים, אם תשלמו עבורו כופר, נרצח אותו נפש, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור, שאם נכנע להם, יבואו ויתפסו עוד שבויים ויאיימו על חייהם.

מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), היה אחד מגדולי הראשונים באשכנז (ד"א,תתקע"ה – ה"א,נ"ג; 1215-1293). בהיותו כבן שבעים נתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת כי כמעט כל רבני הקהילות ומנהיגי הציבור באותה התקופה היו תלמידיו. גם רבני הדור הבא גדלו על ברכיו. המפורסם שבתלמידיו היה הרא"ש, (אחד משלושת עמודי ההוראה לפי רבי יוסף קארו). וכיוון שהיה חשוב כל כך, קיווה הקיסר לסחוט על ידי שבייתו סכומי עתק מהיהודים. ואכן מזימתו עמדה להתגשם, תלמידיו ומעריציו של מהר"ם רצו לאסוף את כל הכסף הנדרש עבור פדיונו. הם סברו שלמרות שיש איסור לשלם עבור שבוי יותר מכפי המקובל, כאשר מדובר בגדול שבדורו, שכל הציבור צריכים לו ולתורתו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. 

אולם מהר"ם הקדוש הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. 

בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

מה הדין בשבויי מלחמה

אף שיש מקילים לשלם יותר מכפי המקובל כדי להציל את השבוי ממיתה, כאשר מדובר במצב של מלחמה אסור להיכנע לשום סחיטה. הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב. ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד מעיירות שעל הגבול, יוצאים כנגדם למלחמה. משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

ולכן אם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו, שאם נוותר להם בשבוי אחד, ימשיכו וילחמו ויסכנו רבים מאיתנו. וכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן עשה דוד המלך אחר שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא פתח עימם במשא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). 

ואם אין לנו כוח להלחם בהם, מותר להחליף שבוי תמורת שבוי, כמקובל, אבל יותר מזה אסור. ובמיוחד כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמשכת מול מדינות וארגוני טרור, שכל כניעה שלנו לסחטנות מצידם, מתפרשת מיד כסימן של חולשה, וגורמת לעוד פיגועים וניסיונות לתפישת שבויים שלנו. 

בנוסף לכך, בעקבות שחרור מחבלים המוני, הזוממים לפגוע בנו פחות יפחדו, שיאמרו בליבם, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. 

יתר על כן, רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות חזרו לעסוק בטרור, וגרמו לרציחת מאות ישראלים. נמצא שעבור שחרור יהודי אחד נרצחו עשרות ואולי מאות אחרים. 

אמנם, חשוב לציין, כי בסוף המלחמה, כאשר נקבעים הסכמים סופיים, מותר לשחרר את כל השבויים שלנו תמורת כל השבויים שלהם, גם אם אנחנו תפשנו יותר שבויים. מפני שכך מקובל בעולם, ואין זה נחשב תשלום מופרז. אלא שלצערנו איננו רואים באופק את סוף המלחמה בארגוני הטרור השונים. 

מדיניות הבטחון

אפשר להמשיל את מדיניות הביטחון הישראלית למי שנמצא כל ימיו באוברדרפט של עשרת אלפים שקלים. במשך חמישים שנה הוא מפסיד על כך קרוב למאה אלף שקלים. אבל מפני שאינו יכול להתגבר על עצמו, הוא חי בפיגור של חודשיים, וכל הזמן חשבונו במינוס.

גם מדינת ישראל חייה באוברדרפט, הן בכלכלה והן בביטחון. בצד הכלכלי הדברים ידועים, האוצר מוציא כספים שעדיין אינם בקופת הציבור, ועל ידי כך אנחנו נאלצים ללוות כספים מארה"ב, ומגבירים את התלות שלנו בהם. 

לא פחות חמור, אנחנו חיים באוברדרפט במדיניות הביטחון. עושים את הכל מאוחר מידי. לו מדינת ישראל היתה עושה את כל פעולותיה כנגד ארגוני הטרור שנתיים קודם, מצבנו הבטחוני היה משתפר פלאים, ויהודים רבים היו ניצלים ממוות. 

במקום לעשות את מבצע חומת מגן אחר הפיגועים הגדולים, היה צריך לעשות אותו לפניהם. 

במקום לחסל את ראשי הטרור אחר הפיגועים הגדולים, יש לחסלם לפניהם, כאשר התחילו לאיים. 

במקום להילחם עם החיזבאלה בעוד שנה או שנתיים, צריך להלחם בהם עכשיו.

לו היינו פותחים את מלחמת יום הכיפורים בהתקפה שלנו, כמה שעות קודם, תוצאותיה היו טובות לאין ערוך.

על זה נתפלל כולנו בראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשך, ופתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך". "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך" במהרה בימינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.