כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.