אקדמיזציה או חינוך

האקדמיזציה של מערכת החינוך לא קדמה את הידע, ופגעה ברמה הערכית והחינוכית ● מתוך יוהרה אקדמית הוחלפו שיטות הוראה מנוסות ומצליחות בקריאה ובחשבון בשיטות כושלות שפותחו באקדמיה ● לחתור לשיתוף פעולה נכון שבו כלים שפותחו באקדמיה יועמדו לרשותה של הנהגה חינוכית ערכית

רבי צדוק הכהן מלובלין

בט' אלול תר"ס, בגיל שבעים ושבע, נסתלק הגאון המופלא, האדמו"ר, רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל. הוא היה בקיא ממש בכל התורה, בנגלה ובנסתר, במקרא במדרשי חכמים בראשונים ובאחרונים. וגם במדעים השונים היה בקיא. רגיל היה לסיים בכל יום מסכת אחת, ואחר הסיום היה אוכל את סעודתו. בשבת היה רגיל לסיים שתי מסכתות: שבת ועירובין. בנוסף לבקיאותו העצומה היה חריף וחדשן. רוב חידושיו המבריקים נעוצים בעומק הפשט של המקראות והמדרשות. 

ספרים רבים כתב רבי צדוק, בנגלה ובנסתר על דרך החסידות, ובכולם בולטת חריפותו ובקיאותו. הרוצה ללמוד את תורת החסידות ממקורותיה בדברי חז"ל רצוי שילמד את ספרי רבי צדוק.

בתורתו מודגשת מאוד סגולת ישראל – היסוד הפנימי האלוקי שבנשמת ישראל, שהוא דבוק תמיד בה'. וגם כאשר ישראל חוטאים, מדגיש תמיד רבי צדוק, אין זה אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בפנימיותם ישראל מחפשים תמיד את ה'. וכך מבאר רבי צדוק את חטאי ישראל כניסיונות למצוא דרכים להתקרב אליו יתברך. אלא שכיוון שנעשו שלא לפי הדרכת התורה, נכשלו ונענשו. אבל גם מהכישלונות של ישראל לומדים תורה. 

דברי הרצי"ה על רבי צדוק

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עמד על הקשר הפנימי בין תורתם ומשנתם של שני הכהנים הגדולים, שעסקו בסגולתם וקדושתם של ישראל. והיה אומר: עד שלא שקעה שמשו של רבי צדוק הכהן בלובלין, זרחה שמשו של מרן הרב קוק בארץ ישראל. כפי הנראה אין כוונתו לדייק בתאריכים, אלא שאחר שרבי צדוק הכהן נסתלק בט' אלול תרס"ב, עלה מרן הרב קוק לארץ בכ"ח אייר תרס"ד. מכל מקום אפשר ללמוד מכך על מעמדו הגדול של רבי צדוק הכהן בעיני הרצי"ה. 

העצה לעילוי מגרודנא ללמוד בספרי רבי צדוק

הגאון רבי יהודה גרשוני ז"ל, 'העילוי מגרודנא', התפרסם כאחד העילויים המופלגים בישיבות ליטא. גדולי מגידי השיעורים היו מתייראים מפניו, שמא יסתור בחריפותו את מהלך שיעוריהם, כפי שעשה פעמים רבות בקושיות עצומות וטענות ניצחות. 

עוד לפני נישואיו עלה רבי יהודה גרשוני לירושלים ללמוד ב'מרכז הרב'. כלפי מרן הראי"ה קוק, שהיה גאון הגאונים, אפילו 'העילוי מגרודנא' התייחס בהערצה. 

פעם, באחת האזכרות של ג' אלול, רצה רבי יהודה גרשוני לתת דוגמא לדרכו המופלאה של הרב קוק, שכללה את כל השיטות ומקצועות התורה, וציין שהרב הציע לו ללמוד בספרי רבי צדוק הכהן מלובלין. הרב גרשוני צחק מעט כשסיפר על כך. כפי הנראה הוא נזכר כיצד הופתע לשמוע איך הרב מציע לו, לעילוי הליטאי, שהלמדנות העיונית מילאה את כל עולמו, ללמוד באיזה ספר חסידי. זה היה מאוד לא מקובל. איזה למדן ליטאי עסק אז בספרי חסידות?! והנה הרב, שידע היטב את ערך הלמדנות, ממליץ לו על כך. 

ייתכן שהרב המליץ דווקא על ספרי רבי צדוק מפני החריפות וההברקה שבדבריו. ועל כן שיער הרב, שמתוך ההתפעלות של 'העילוי מגרודנא' מחריפותו של רבי צדוק יוכל להיפתח ולהיכנס ללימוד פנימיותה של התורה. 

האם האקדמיזציה הועילה למערכת החינוך?

בעשרות השנים האחרונות עברה מערכת החינוך תהליך של אקדמיזציה. המערכת עודדה מורים בעלי תעודת הוראה ללמוד לתואר ראשון. נקבע דירוג ברור בשכר לפי ההשכלה האקדמאית. כיום כבר אי אפשר כמעט ללמוד לתעודת הוראה בלבד, אלא חובה על מי שרוצה להיות מורה להיות בעל תואר ראשון. 

תוכניות הלימודים נקבעות יותר ויותר על ידי ועדות פדגוגיות, שבראשם עומדים אישים בכירים מהאקדמיה. אמנם לרבים מהם אין ניסיון ממשי בחינוך, אבל הם יודעים עליו את כל מה שצריך לדעת, מתוך המחקרים האקדמאים, כמובן. 

פותחו שיטות חדישות ללימוד הקריאה, המתמטיקה ושאר המדעים.
גם מערכת החינוך הדתית לא נמלטה מהתהליך הזה. מנהלים ומורים נבחרים בראש ובראשונה, על פי החוק, לפי תוארם, ולא לפי כשרונם ויכולתם ללמד ולחנך. תוכניות הלימוד, גם במקצועות הקודש, מושפעות מתפישת עולם אקדמאית.

האם הילדים כיום יותר מחונכים? כמדומה שהתשובה היא: לא.
האם ההישגים הלימודיים השתפרו?
נאמר, מילא, האקדמיה אינה עוסקת בחינוך. עניינה הוא מחקר וידע, ולכן מובן שהאקדמיזציה לא הועילה לחינוך, אולם לידע, להישגים הלימודיים, היא היתה אמורה להועיל. כלומר, מורה שיש לו תואר אקדמאי צריך לדעת להקנות יותר ידע לתלמידיו. תוכנית שנערכה על ידי מומחים מקצועיים צריכה להצליח יותר. 

האם הילדים כיום יותר מלומדים?
שוב, התשובה כפי הנראה: לא.

בית ספר שאינו מחנך גם אינו מקנה ידע

כפי הנראה, בית ספר שאינו עוסק בחינוך גם אינו מצליח להקנות ידע. 
עם ישראל יצר את בתי הספר הראשונים בעולם לפני יותר מאלפיים שנה. היסוד לכך בתורה שציוותה על האבות ועל הרבנים ללמד תורה, וכן ציוותה כל אדם מישראל ללמוד תורה. כדי להגשים את מצוות התורה, תקנו חכמים תקנות, לייסד בכל מקום בית ספר, כדי שכל ילדי ישראל יזכו ללמוד תורה (ב"ב כא, א).

לימוד התורה והחכמה היה תמיד קשור לערכים ומוסר. סתם 'חכם' בשפה העברית, הוא אדם מלומד, מוסרי וירא שמיים. הלימוד לא היה רק כדי להצליח בעבודה, או כדי לדעת היאך לקיים את המצוות, אלא בראש ובראשונה מפני הערך של הלימוד עצמו.

בית הספר מיסודו הוא איפוא מוסד חינוכי. המשמעת והכבוד למורה אינה רק כדי שהמורים יוכלו ללמד, אלא קודם כל מפני הכבוד לחוכמה ולמלמדיה. 

כשבית הספר מתנכר לתפקידו הראשוני, ואינו מתכוון לחנך, הוא גם אינו מצליח להביא את תלמידיו להישגים לימודיים. 

חלקה של האקדמיזציה במשבר

אפשר לטעון במידה של צדק, כי אילולי תהליך האקדמיזציה, מצבנו היה גרוע יותר. שכן הכישלונות נובעים ממשבר ערכי, מכך שכיום מעריכים פחות את הלימוד והחכמה, ורק מפני שהמורים נעשו יותר משכילים, מצליחים התלמידים בכל זאת להגיע להישגים לימודיים נאים.

למרות זאת, גם לתהליך האקדמיזציה חלק במשבר. שורש הבעיה נעוץ בשינוי הערכים. תהליך האקדמיזציה הדגיש את הידע היבש על פני הערכים, את המקצועיות על פני החינוך. בהסטת הדגש מהיסוד הראשון ליסוד המשני, איבדה מערכת החינוך את המצפן שלה.

מורים שבעבר זכו להערכה עצומה, על היותם מלומדים ומחנכים בחסד, על כך שהשקיעו את כל נפשם ומאודם בתלמידים, הפכו להיות שוליים. החכמה שהם קנו בלימוד עצמי לא נחשבה. לעומתם, המערכת קידמה צעירים בעלי תארים אקדמיים. 

מורים שאהבו את תלמידיהם ונשאבו לחינוכם, ולא התקדמו במסלול התארים האקדמיים, נחשבו למי שאינם מבינים מהו חינוך. ואילו חבריהם, שלא היתה להם סבלנות ללמד ולא רצון להשקיע בתלמידים, עשו לעצמם קריירה אקדמית, וחזרו למערכת כדי להדריך את חבריהם ה'פראיירים' כיצד לחנך. 

לאקדמיה יש תפקיד חשוב, לתת כלי עזר למחנכים, לסייע להם בעבודתם. אבל משעה שהאקדמיה נטלה לעצמה את המנהיגות החינוכית, בתי הספר הולכים ומתדרדרים. בתחילה הדבר בא לידי ביטוי במצבם המוסרי הערכי, ואח"כ גם בהישגים הלימודיים.

חוסר הערכים מהותי לאקדמיה

חסרון הערכים הוא כיום חלק מהותי מתפישת העולם הרווחת באקדמיה, לפיה אין אמת מוחלטת ואין טוב מוחלט. מי שגדל על ברכי התפישה הזו אינו יכול לבוא עם מסרים ערכיים ברורים לתלמידים. הוא אינו יכול לחנך כראוי לאהבת המולדת, כי תמיד מנקר בלבו החשש – אולי אויבינו צודקים. הוא אינו יכול לחנך לערכי המשפחה, כי מי אומר שמשפחה זה דבר טוב. הוא מרגיש כי אינו יכול לתבוע מתלמידיו להתנהג באופן מוסרי, כי מי קובע מה מותר ומה אסור, ואולי תלמידיו צודקים ממנו. 

לפי תפישה זו, המורה יכול רק להקנות לתלמיד כלי חשיבה, כדי שהתלמיד אח"כ יחליט מה טוב בעיניו ומה רע. למשל, האם להיות נאמן למשפחתו, לאשתו ולילדיו זה דבר טוב או רע. או האם לעשן סמים זה דבר טוב או רע.

הנתק שבין האקדמיה לחינוך בפועל

אל הבעיה השורשית הצטרפו עוד בעיות, כמו למשל היוהרה של אישים מהאקדמיה, שבלי להכיר כראוי את השטח כפו על מורים ותיקים ומנוסים, בעלי הצלחות מוכחות, שיטות חדישות ויומרניות שלא נוסו כראוי. וגם כאשר עלו מהשטח קולות של ביקורת – מתוך אותה יוהרה, לא התייחסו אליהם. אחת הדוגמאות לכך היא שיטת הקריאה הכושלת שיצאה מהאקדמיה ונכפתה על המורים.

הרעיון היסודי נכון


ביסודו של דבר, השאיפה להוספת השכלה למורים היא חשובה ומוצדקת. המורים הטובים תמיד הוסיפו ולמדו, אם באופן עצמאי או בשמיעת שיעורים והרצאות. היה גם הכרח להתמודד עם העובדה שנכנסו למערכת החינוך מורים בעלי רמה ירודה. על ידי האקדמיזציה המצב השתפר, וישנם כיום במערכת פחות מורים נבערים מדעת. אולם כאשר הדגש הושם על התואר והתעודה – ערך הלימוד וערך החינוך איבדו את מעמדם. וכך גם המסגרת לתוספת השכלה נהפכה למסגרת של מטלות חיצוניות, שמוכרחים לעשות כדי להתקדם, אבל אין על ידם תוספת ידיעה והעמקה אמיתית.

כאשר ייבנה שיתוף פעולה נכון, בין המחנכים, אנשי האמונה והערכים, לבין האקדמיה, כאשר המחנכים הערכיים מובילים והאקדמיה נותנת להם כלים, מערכת החינוך שלנו תשגשג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.