האם תלמידי ישיבה צריכים להתגייס?

צודקים הרבנים החרדים בטענה שתלמוד התורה חשוב ביותר, ושעם ישראל זקוק לאנשים שידחו את גיוסם כדי לגדול בתורה ולהיות מורים ותלמידי חכמים • אלא שרוב הבחורים אינם עתידים להיות רבנים, ולכן עליהם לקיים את המצווה הגדולה להתגייס לצבא • צודקת גם הטענה החרדית בדבר סכנה רוחנית בצבא – אומנם היכולת לשמור שבת וכשרות השתפרה לאין ערוך, אך עירוב החיילים והחיילות דרדר את מצב הצניעות • הפתרון אינו להימנע מקיום מצוות השירות בצבא, אלא לחזק את הצבא ולהתאים אותו לציבור החרדי ולכלל ישראל

נניח שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, באותו יום מתפתים להתמכר לשכרות ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים שלא יגיעו לכך. כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיום המצווה הגדולה והקדושה לשרת בצבא

לאחרונה עלתה שוב סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לצבא. התברר שהציבור החרדי ככלל נמנע מגיוס לצבא. כמעט כל המתגייסים שנספרו כחרדים הם או בחורים שעזבו את הציבור החרדי ובדרך כלל גם את הדת, או מבוגרים שמוצאים את פרנסתם בצבא, או בחורים שגדלו בקהילות שבשולי הציבור החרדי, כדוגמת בעלי תשובה ועולים חדשים, ולא הפנימו את מלוא עמדותיו של הציבור החרדי, או בני הציבור החרד"לי.

במקביל התברר שרשויות הצבא, בזדון או בשגגה, הטו את נתוני הגיוס, ויצרו מצג שווא כאילו הציבור החרדי נמצא בתהליך של התגייסות לצבא.

מצוות השירות בצבא

השאלה החוזרת ונשאלת: האם בחורי ישיבות שלומדים תורה פטורים מהגיוס לצבא? לפני שנתייחס לעצם השאלה, צריך לבאר תחילה שמצווה גדולה לשרת בצה"ל, ומצווה זו היא מהמצוות הגדולות והקדושות ביותר שישנן בדורנו, והיא מבוססת על שתי מצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). על הצלה זו מחללים את השבת, ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה באזור הספר – מחללים שבת ומסכנים נפשות (שו"ע אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה שכך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? … עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק, משפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס; וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים. רק מחמת האונס, כיוון שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיום מצווה זו. אומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ, אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו – מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, או"ח מח; מלומדי מלחמה א; פנה"ל העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, אין היא דוחה את מצוות הגיוס לצבא. אין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מועד קטן, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. אולם מצוות הגיוס לצבא הרבה יותר חשובה, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל בטווח הארוך. לכן, יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן יתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות וחינוך, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה – וכשיהיו רבנים ומחנכים, יתרמו בחינוכם ובתורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס לצבא בשנות לימודיהם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם, כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה. זה היה תפקידם של בני שבט לוי, שלמדו על מנת ללמד, והיו פטורים מהגיוס לצבא, ולא נטלו חלק בנחלת הארץ, כדי שיהיו פנויים וזמינים לעבודת המקדש ולחינוך והוראה. רק במצב של פיקוח נפש לאומי התגייסו הלוויים והכהנים לצבא, ובשעת הצורך אף הובילו אותו, כבימי הכהנים החשמונאים.

חשוב לציין: תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. רק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת כלפי העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים – כאשר הדחייה הראויה למורים היא בת שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא לשנים רבות בלא הגבלה.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד – שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני – רוב הבחורים, שאינם עתידים להיות רבנים, גם אם הם לומדים יפה ובשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

ההסבר לאי־גיוס החרדים

אומנם ניתן להבין את עמדת החרדים, שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. פיקוח נפש רוחני.

בפועל, מתרחשים בצבא שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, במשך עשרות השנים האחרונות השתפרה היכולת של חייל דתי לשמור מצוות כדוגמת כשרות, תפילות, שבת וחגים. מנגד, בעקבות עירוב החיילים והחיילות ביחידות השונות, האווירה הכללית נעשתה מאוד לא צנועה, כך שבחור שגדל בחברה דתית, וקל וחומר חרדית, נצרך להתמודדות קשה. במצב כזה, עמדת הרבנים החרדים היא שהבטחת עתידם הרוחני של הבנים עדיפה על פני מצוות השירות בצבא. אומנם הצבא מוכן ליצור עבור המתגייסים החרדים מסגרות שיתאימו לאורח חייהם, אולם הם עדיין חוששים שמא במשך הזמן השירות בצבא יגרום לרפיון דתי.

במקום להימנע – לחזק את הצבא

אולם להלכה ולמעשה, עמדתם מוטעית. במקום להימנע מגיוס, עליהם לעמוד על המשמר, ולדאוג שהאווירה בצבא תהיה כפי הראוי למחנה קדוש. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חיי הציבור הדתי.

אגב, בשנים האחרונות, באופן עקבי, אני נוהג לשאול את הבחורים שחוזרים לישיבה לאחר שירותם הצבאי במסגרת ההסדר, אם בעקבות השירות הם נחלשו מבחינה דתית או התחזקו. כמעט כולם משיבים שהתחזקו. חשוב לציין שלעומת זאת, מבין אלה שהלכו לשירות במסגרות צבאיות רגילות, לפחות מחצית השיבו שנחלשו, ועליהם להתחזק.

צריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות

הכלל הוא שצריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות, ולא להתייאש מראש מלקיימן בגלל סיבות שונות.

נניח, דרך משל, שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, כיוון שהם בטלים ממלאכתם, באותו יום הם מתפתים להתמכר לשכרות, לסמים ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים כדי שלא יגיעו לכך (אגב, זה אחד הפירושים לתקנת קריאת התורה במנחה של שבת, עי' פנה"ל שבת ה, ח).

כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיומה של המצווה הגדולה והקדושה הזו. במחצית מן המאמץ שנציגי הציבור החרדי משקיעים עבור הפטור מן הגיוס, היו יכולים להסדיר את התנאים הרוחניים של השירות הצבאי עבור בני הציבור החרדי וכלל ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל מסורתי

אדם שאינו שומר שבת אך מצהיר שהוא שומר כשרות ושהוא מקפיד לא לבשל בשר בכלי חלבי ולהפך, אם הוא ידוע כאדם אמין – אפשר לאכול אצלו, אך צריך לשאול חמש שאלות לפני כן • השאלות הן על כשרות הבשר, תרומות ומעשרות, ירקות שיש בהם חשש חרקים, טבילת כלים והפרשת חלה • בחלק מהשאלות, גם אם התשובה שלילית יש פתרון, כגון הפרשת מעשרות וחלה לפני הארוחה ואכילה בכלי פלסטיק • אין צורך בשאלות על תחומים נוספים, אך מנגד אין לוותר על השאלות הנצרכות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ועדיף שלא לאכול. צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף: שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים, שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול

שאלה: האם מותר לאדם שמקפיד על כשרות כהלכה להתארח בביתו של קרוב משפחה או חבר מסורתי, שאינו שומר שבת אבל מצהיר שהוא שומר כשרות בביתו ומקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אלא שמידת ידיעותיו בהלכות כשרות ומידת הקפדתו עליהן אינן ידועות?

תשובה: אם הוא ידוע כאדם אמין אפשר לסמוך על דבריו, אולם מכיוון שייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירתו הכללית שהאוכל כשר. לכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת יש לשאול את השאלות לפני הסעודה.

חמש השאלות

א) לגבי הבשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. מי שרגילים לאכול בשר כשר יכולים לסמוך על כשרות רגילה, ומי שרגילים להדר לאכול בשר חלק יאכלו מתבשילי הבשר בתנאי שהוא חלק.

ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. המהדרים יבררו האם הירקות נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם.

ד) לגבי כלי מתכת וזכוכית שאוכלים בהם, כמו סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים.

ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

הקושיות על ההדרכה ההלכתית

על הדרכה הלכתית זו מקשים מארבעה כיוונים שונים:
א) יש טוענים שאין לסמוך כלל על מסורתי, הואיל ואינו מדקדק במצוות.
ב) מדוע לא נשאל שאלות על בעיות נוספות?
ג) מנגד, יש טוענים: מדוע שלא נאמין לו שהמאכלים כשרים בלא לשאול שאלות?
ד) ועוד טוענים, שהשאלות הללו יגרמו לאי נעימות, ולכן עדיף שלא לאכול ולא לשאול.
נתייחס לארבע הטענות.

אפשר לסמוך על מסורתי אמין

לכאורה יש לשאול: מכיוון שמסורתי בדרך כלל אינו מקפיד מחוץ לביתו לאכול רק מאכלים כשרים או רק במסעדות כשרות, ממילא הוא נחשב כמי שלעיתים אוכל מאכלים שאינם כשרים, ואינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, א). וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שו"ע קיט, ז). לפי זה, איך אפשר לסמוך על אמינותו של יהודי מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וקל וחומר כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא?

אלא שיש שוני בין החשודים על כשרות וחילול שבת בעבר ובין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה הייתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שמי שעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף גדול שמפר את הנוהגים המקובלים, ולכן ברור שלא יכלו לסמוך על דבריו. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידועים כישרים ונאמנים, עובדה שסומכים עליהם בענייני ממונות. לפיכך, ניתן לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות, גם אם הוא עצמו אינו מקפיד לאכול תמיד כשר (וכן למדנו במאמר הדור למרן הרב קוק זצ"ל. וכן מבואר בפניני הלכה כשרות ב כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא. וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155).

בנוסף לכך יש לנו כלל, שכאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, שכן מדוע ילך לקנות מאכלים אסורים כאשר קל לו לקנות מאכלים כשרים, וכלשון חכמים: "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שולחן ערוך ב, ד).

הטענה שנצרכות שאלות נוספות

יש טוענים שאף שבדרך כלל מסורתי מקפיד להפריד בין בשר לחלב, ייתכן שבפועל אינו מדקדק בכך. אכן, חוזר בתשובה אחד סיפר שמשפחתו נחשבה מסורתית, ואף על פי כן אמו טגנה באותה מחבת פעם קציצות בשר ופעם חביתה עם גבינה צהובה. בעקבות זאת כתבתי: "המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי" (פניני הלכה כשרות לח, ט). כלומר, זאת ההגדרה של מסורתי, והגדרה זו נמצאת לפני חמש השאלות. ואין לחשוש שאולי טעו בכך, מפני שבדיעבד מחשיבים סתם כלים ככאלה שאינם בני יומם, וטעם הבשר והחלב הקודמים שהיו בהם נפגמו, וממילא התבשיל שבישלו בהם כשר (שו"ע יו"ד קכב, ו).

על דגים לא כשרים אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך.

יש טוענים שצריך לשאול אם בישלו בסירים בשבת, שאם בישלו בשבת לדעת הרשב"א הסירים נאסרו וצריכים הכשרה בהגעלה. אולם גם לרשב"א הסירים נאסרו רק על אלה שבישלו בעבורם בשבת, ואילו לשאר האנשים הסירים מותרים. בנוסף לכך, לדעת הרא"ש גם למבשל בשבת הסירים לא נאסרו (פניני הלכה שבת כו, 8).

עוד יש שטוענים על השאלה השלישית, שאין מספיק לשאול אם שטפו את ירקות העלים אלא צריך לשאול אם גם הסתכלו עליהם אחר השטיפה (כמבואר בפניני הלכה כשרות ב כג, י). אולם בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה.

הטענה שאין לשאול שאלות

מנגד, יש טוענים שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אפשר לסמוך על אמירתו הכללית של המארח שהמאכלים כשרים, בלא לשאול את חמש השאלות.

אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק ואפשר לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת, וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב) שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל שבעים סוגי הטריפות, סומכים על הרוב. אבל כשאינו מטריח, כגון לשאול שאלה, חובה לשאול.

לפיכך, כאשר מדובר במצב שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך אי אפשר להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (פניני הלכה כשרות ב לא, ח).

הטענה על אי הנעימות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ולכן עדיף שלא לאכול. אכן, צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף, שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול. יתר על כן, מסתבר שבארבע שאלות ישיב תשובות שיניחו את הדעת, והדבר ישמח את השואל והנשאל. אומנם לעניין טבילת כלים, מסתבר שהתשובה תהיה שהכלים לא טבולים. אולם מכיוון שיש פתרון להשתמש בכלי פלסטיק וחרסינה, לא תיגרם מכך אי נעימות גדולה. בנוסף לכך, ייתכן שבעקבות שאלה זו לקראת האירוח הבא המארח יטבול את כליו.

עוגה שהכין מסורתי

שאלה: למקום העבודה שלנו, שרוב העובדים בו דתיים, אחת העובדות שאינה שומרת מצוות הביאה עוגה שאמה הכינה לכבוד יום הולדתה. היא אמרה שאמה אינה שומרת שבת, אבל מקפידה מאוד על שמירת כשרות. בפועל העובדים חששו, וכך העוגה נשארה מיותמת עד שלבסוף נזרקה לפח. האם נהגנו נכון?

תשובה: כאשר אדם מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה, אם מביא העוגה הוא אדם אמין – אפשר לסמוך עליו. אומנם שאלה אחת צריך לשאול: אם היה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במקרה שאין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש בעוגה פירות, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, ואם לא ברור – יש להפריש תרומות ומעשרות.

על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים יוכל למצוא אותם, ומסורתי לא חשוד על כך.

על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו – העוגה כשרה. הסיבה היא שברוב המקרים אין בקמח חרקים, וכאשר כבר אין אפשרות לבדוק את הקמח הולכים אחר הרוב (פניני הלכה כשרות ב כג, טו). וכן לגבי הביצים, מעיקר הדין אין חובה לבדוק אותן מדם, הואיל והן אינן מופרות (שם כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדובר במסורתי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להביא את סוגיות הכשרות לכל בית

מתוך הקדמת הכרך החדש של 'פניני הלכה' – כשרות חלק ב', המזון והמטבח • מבחינות רבות, היה זה הכרך המורכב והמסובך ביותר • הלכות כשרות צריכות להיות ברורות לכל אדם, הן כדי לא להיכנס תדיר לספקות, והן מפני שידיעת התורה מרוממת את האדם • משזכינו לקיבוץ גלויות, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף, ולקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה תוך שמירת המסורות השונות • עוד בעניין כשרות ואירוח: האם להקפיד על חליטת הבשר כשמתארחים

הספר החדש

הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי, שנוגע לכל משפחה ולכל אדם

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא מהדפוס הלכות כשרות חלק ב' – המזון והמטבח. בכך זכיתי להשלים את שלושת הספרים שהוקדשו להלכות כשרות: חלק א' – הצומח והחי, חלק זה ועוד ספר על הלכות שביעית ויובל, שאף בו הלכות רבות מתחום הכשרות.

מכיוון שמדובר בטור אישי, אביא לפניכם את עיקרי הדברים שכתבתי בפתח הספר:

"מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכול חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. המגמה העיקרית של מצוות הכשרות היא להכשיר ולטהר את מאכלינו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקידשנו במצוותיו וציוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודנו לתקן עולם במלכות שד-י".

המורכבות של סוגיות הכשרות

"מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי הייתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות".

ההלכה צריכה להיות מובנת לכל

"הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלוא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכול ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה".

הצורך להעמיק ביסודות

"בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א)".

המכון

"בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון – הרב יאיר וייץ, הרב אפרים שחור, הרב דני קלר, ולאחרונה הצטרף הרב אהרן פרידמן – כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים".

חלקם של תושבי היישוב

"תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני נפגש עם השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאימהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחוכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר".

קוראי 'רביבים'

"גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות".

כאן אוסיף שלעיתים, בזכות תגובות ושאלות של קוראים, נוכחתי לדעת שההסבר שכתבתי אינו מובן כראוי, שהוא יוצר בלבול בין תחומים הלכתיים קרובים, שייתכן ויש בו טעות או שהוכחה שלדעתי הייתה ברורה אינה ברורה לתלמידי חכמים שונים. בזכות כל זאת השתדלתי בספר לדייק ולהסביר את ההלכות טוב יותר, ולבססן על יסודות איתנים יותר.

זיכרון לצורי הר טוב ז"ל

ספר פניני הלכה כשרות
ספר פניני הלכה כשרות

עוד כתבתי בפתיחה: "ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט"ז בטבת תשע"ט, בהיותו בן חמישים ושמונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי, שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה חתונות וערבי שירה בנגינתו על אורגן, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב, ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אומנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון ליבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו בעבור כל בני משפחתו וישראל".

הקפדה על חליטה באירוח


שאלה: אני ספרדייה, נשואה לתימני. לפי מה שהבנתי, חליטת בשר לתימנים זו הלכה ממש, לא מנהג או חומרה. לכן, כפי שהורה לנו רב, אנחנו מקפידים על כך גם כשאנחנו מתארחים אצל אחרים. האם אפשר להקל בשניצל בשמן עמוק על האש, או שצריך דווקא חליטה? והאם ההחמרה גם כשמתארחים מוצדקת?

תשובה: עולי תימן שמקפידים על כך בביתם אינם צריכים להחמיר על כך כשהם מתארחים. ונבאר את הסוגיה בקצרה.

לדעת הרמב"ם, רא"ה וריטב"א, המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לכן לאחר המליחה של הבשר והדחתו צריך לחלוט את הבשר שנמלח במים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא ייצא יותר בבישול, שכל זמן שאינו יכול לצאת הרי זה דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר, מכיוון שבבישול הנוזלים יוצאים מהבשר וחוזרים להיבלע בו, הבשר ייאסר.

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, לאחר שבשר נמלח כדין, המוהַל האדום שיוצא ממנו מותר, מפני שאינו נחשב דם אלא "חֲמַר בשר" (יין בשר). לכן לאחר מליחה מותר לבשל את הבשר, משום שכל הנוזלים שיפלוט כשרים.

למעשה, משני טעמים, בעת שמתארחים נכון שגם הנוהגים להחמיר יקלו. ראשית, המחלוקת נוגעת לדין שיסודו מדברי חכמים, שכן דם שעבר בישול אסור מדברי חכמים בלבד, ולכן כאשר רובם המכריע של הפוסקים מקלים בדין מדרבנן – בשעת הצורך יש לסמוך עליהם ולהקל. ובוודאי שאירוח הוא שעת צורך.

בנוסף לכך, יש אומרים שדברי הרמב"ם שבשר מצריך חליטה נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים (ערוך השולחן יורה דעה סט, לו-מ). ואף שרבים חלקו על סברה זו, מכיוון שהדין מדברי חכמים, גם יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך. ויש שסומכים על כך אף לכתחילה.

היחס הכללי לחליטה

ראוי להוסיף שרוב הבד"צים מקילים בחליטה, אולם ראוי היה שהכשרים מהודרים יחמירו בכך, שכן חליטה היא אחת החומרות החשובות בהלכות כשרות.

אצלנו בישיבה ביקשתי מהטבח לחלוט תמיד את הבשר, כדי שנהדר כולנו כשיטת הרמב"ם ומנהג עולי תימן.


הסרטון שלעיל מתוך סדרת השיעורים הזו:

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בירורים בעניין כשרות המארח

הבהרת הנאמר בגיליון שעבר: במנהגים נחרצים וברורים, שנוהגים בקרב קהילות שלמות, יש להחמיר גם כשמתארחים אצל אדם שאינו נוהג בהם • שלושה מנהגים נחרצים ישנם: הקפדה על בשר בהמה חלק, אי-אכילת קטניות בפסח לאשכנזים ואכילת ירקות עלים מגידולים מיוחדים או השרייתם במים עם סבון • מנהגים אחרים, שהם בגדר הידור וחומרה, אינם מערערים את הכלל ההלכתי – כשמתארחים אצל יהודי כשר שנוהג לפי ההלכה, יש לסמוך על כשרותו • גם בעניין חלב נוכרי ואבקת חלב נוכרי, ההכשר הרגיל של הרבנות הוא לפי שורת ההלכה

סיכום דין המתארח אצל חברו

שאר מנהגי ההידור והחומרה, הן מצד משקלם ההלכתי והן מצד נחרצות מנהגם, אינם יכולים לערער על ההלכה שהכשר הוא כשר, ואינם יכולים לערער את העיקרון שיהודי שמתארח אצל יהודי כשר צריך לכבדו ולסמוך עליו בענייני כשרות

בשבוע שעבר עסקתי בדין מי שרגיל להדר ולקנות מוצרים שיש להם הכשר מהדרין, כיצד צריך לנהוג כשהוא מתארח אצל חבר או קרוב ששומר כשרות כהלכה אבל אינו מקפיד לקנות מוצרים עם הכשר מהדרין, אלא מסתפק בכשרות רגילה של הרבנות. השבתי שהאורח צריך לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי כללי ההלכה. ואף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, למדנו מדברי חכמים בכמה סוגיות שיותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה (פניני הלכה כשרות לח, ח).

אומנם במנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם בלא אונס של מחלה, יש מקום להחמיר גם בעת שמתארחים. שלושה מנהגים נחרצים ישנם:
א) הרגילים להקפיד לאכול תמיד בשר בהמה חלק,
ב) אשכנזים שאינם אוכלים קטניות בפסח,
ג) המקפידים לאכול תמיד רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא (רשב"א, כמובא בפניני הלכה כשרות כג, 7)

תיקון מהשבוע שעבר

היו ששאלו שאלות שנבעו מכותרת משנה מוטעית, לפיה המנהגים הנחרצים שעליהם האורח צריך לשמור הם "מנהגים ידועים המזוהים עם עדות מסוימות, כגון קטניות ובשר חלק". אולם כותרת זו מטעה, מפני שלא מפני מנהג העדה כתבתי שיש מקום להחמיר, אלא מפני שמדובר במנהגים נחרצים שנהוגים על ידי קהילות שלמות.
אבל כאשר מחמירים שלא לאכול מוצרים נוספים שיש להם כשרות רגילה, שלפי כללי ההלכה המקובלים על כל העדות והפוסקים הם כשרים, נוהגים בניגוד להלכה ופוגעים בכבוד התורה וההלכה, בכך שמתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מה מייחד את שלושת המנהגים

היו ששאלו: הרי בנוסף לשלושת המנהגים יש עוד מנהגי חומרה כמו אבקת חלב נוכרי, מדוע אין ראוי שהאורח יחמיר גם בהם?

תשובה: כתבתי שלושה מנהגים מפני שילוב של שני שיקולים: מידת נחרצותם של המנהגים, ומשקלם ההלכתי. אומנם מנהג קטניות בפסח הוא יחסית בעל משקל נמוך מבחינה הלכתית, אולם מצד תוקף המנהג הוא נחרץ מאוד, שכן במשך יותר משש מאות שנה נהגו כל האשכנזים להקפיד עליו הקפדה יתרה. מאידך, בשר חלק מצד משקלו ההלכתי הוא החמור ביותר בהלכות כשרות, ולכן אף שאינו נחרץ כל כך במנהגי העדות, נכון שהמקפידים עליו תמיד – יקפידו גם כשהם מתארחים. לגבי ירקות עלים התלבטתי, שכן מצד משקלו ההלכתי מדובר בחומרה שנועדה לפטור ספק דרבנן, שכן מהתורה השרצים בטלים בשישים. ואף על פי כן, מכיוון שמדובר בחומרה חשובה שרבים נוהגים להקפיד עליה תמיד, צירפתי אותה.

הבורות שבהחמרה לא לאכול כשר

אבל שאר מנהגי ההידור והחומרה, הן מצד משקלם ההלכתי והן מצד נחרצות מנהגם, אינם יכולים לערער על ההלכה שהכשר הוא כשר, ואינם יכולים לערער את העיקרון שיהודי שמתארח אצל יהודי כשר צריך לכבדו ולסמוך עליו בענייני כשרות.

אומנם היו שטענו – איך אפשר לסמוך על כשרות הרבנות "שיצאו עליה עוררים", ולדעת פוסקים רבים "אין לסמוך עליה", או על כשרות של גוף פרטי מחו"ל שהרבנות מאשרת למרות שבחוץ לארץ "רבים נמנעים מלסמוך עליה". אולם יש לחזור ולשאול: מה הטענות המדויקות כנגד הכשרות הרגילה? האם אלו טענות שבעטיין לפי כללי ההלכה צריכים שלא להכשיר מאכלים אלו?

לשם כך פניתי כבר פעמיים לקוראים, שיספרו לי על הבעיות הידועות להם. אחזור ואפנה בשלישית: האם מי שהוא מכיר טענה מבוססת על עובדות, שבעטיה צריך לקבוע שההכשר הרגיל אינו כשר?

בינתיים, כפי הנראה, טענות המחמירים כנגד מוצרים שיוצרו במפעלים עם כשרות רגילה נובעות מבורות, שאינם יודעים את ההלכה, ולכן סוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה.

אומנם ברור שיש מעלה לאדם שהוא מהדר וחושש לשיטות המחמירים, אבל אסור שהמהדרים יבטלו את הכשרות הרגילה ויערערו על כללי ההלכה, שבאופן זה שכרם יוצא בהפסדם.

דוגמה: הטענה על חלב גויים

קוראים רבים כתבו לי שאין לסמוך על כשרות רגילה, הואיל והיא נוהגת לסמוך על דעות יחידים, כדוגמת דעת הרב פיינשטיין בנוגע לחלב גויים, למרות שרוב הפוסקים מחמירים, ולכן שלא בשעת הדחק אין להקל בזה.

זו אכן דוגמה מובהקת לבורות. נסכם את הסוגיה:

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו גוי, שמא עירב בחלב הטהור חלב טמא (עבודה זרה לה, ב). אומנם כאשר ישראל שומר שהגוי לא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. ואין הכוונה שישראל שומר שמירה מוחלטת, אלא שהוא מפקח באופן כזה שהגוי חושש לערב חלב טמא בחלב הטהור (עבודה זרה לט, ב; שו"ע יורה דעה קטו, א).

הדין כשאין חשש לעירוב חלב טמא

האם צריך פיקוח כשאין חשש שיערבו חלב טמא? דעות רבות נאמרו בזה, וככלל ניתן לחלקן לשלוש שיטות:

שיטה ראשונה מתחלקת לכמה דעות. המקילים סוברים שגוי שאין לו בהמה טמאה בעדרו, החלב שהוא חולב כשר (י"א במרדכי; תשב"ץ ג, קמג). ויש אומרים שרק אם אין בכל העיר בהמה טמאה או שחלב טמא יקר יותר, החלב שהגוי חולב כשר (פר"ח קטו, ו; חזו"א יו"ד מא, ד). ויש אומרים שזה בתנאי שהחלב הטמא יקר פי כמה (פרי תואר קטו, א). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, אלף שצ"ב).

שיטה שנייה: האיסור נוהג גם כשהחשש רחוק מאוד, וכן נהגו בארץ ישראל ובטורקיה (חיד"א ברכ"י קטו, א). וכן כתב חכמת אדם (סז, א): "דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה, מכל מקום אסור". וכך כתבו בית מאיר, אבני נזר (יו"ד קא), ערוך השולחן (קטו, טז), ועוד (וספק אם רדב"ז ד, עה, בשיטה הראשונה או השנייה).

שיטה שלישית: לדעת חתם סופר (יו"ד קז), איסור זה נגזר במניין על כל חלב שחלבו גוי, ולכן אפילו אם אין שום חשש שיהיה בו חלב טמא, חלב שחלבו גוי אסור. וכן דעת מלמד להועיל (לו, ד). וכן פסקו בימינו חלקת יעקב (יו"ד לד), מנחת יצחק (ט, כה) והרב מרדכי אליהו זצ"ל.

לסיכום, לדעת רוב ניכר של הפוסקים, רק כאשר יש חשש ממשי, אפילו רחוק, שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שהוא חולב בלא פיקוח אסור. וממילא על פי כללי ההלכה, הלכה כדעת המתירים, הן מפני שהם הרוב, והן מפני שהמחלוקת היא בדברי חכמים, שהלכה כמקל.

דיון בדעת המחמירים

כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, מז-מט) שגם לפי השיטה המחמירה, במדינות מתוקנות על פי חוק – חלב הפרות שהגויים חולבים כשר, שכן הפיקוח הממשלתי מועיל כמו פיקוח של ישראל. וכמו שכאשר הגוי חושש מישראל שיתפוס אותו אם ירמה – החלב שלו כשר, כך חברה שחוששת שאם יתפסו אותה ברמאות תקבל קנס והמוניטין שלה ייפגע – החלב שלה כשר. וכן נוהגים במערכת הכשרות OU הנפוצה בארצות הברית.

מנגד, יש מחמירים וסוברים שהפיקוח הממשלתי אינו מועיל כמו פיקוח ישראל, משני טעמים עיקריים:
א) אולי הוא אינו מהודק דיו,
ב) צריך דווקא פיקוח ישראל (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).

דיון בדעת המחמירים באבקת חלב

לגבי אבקת חלב של גויים, רבים יותר סוברים שגם לשיטת המחמירים אין איסור, הואיל וכל יסוד שיטת המחמירים הוא שמדובר בגזירת חכמים שחלה גם כאשר אין חשש שהגוי יערב חלב טמא, אולם הגזירה חלה רק על חלב ולא על אבקת חלב. וכך דעת הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד קג), זקן אהרן (ח"ב יו"ד מד), דבר יהושע (ח"ג יו"ד יז-יט), בית אבי (ח"א יו"ד עב), ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד ט) וציץ אליעזר (טז, כה). מנגד החמירו הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ח"א יו"ד ד) ובנין אב (ה, מז), ולכך נטה בשבט הלוי (ה, נט).

סיכום

לאור מה שלמדנו, מכיוון שכיום אין שום חשש, אפילו אחד לאלף, שיהיה בחלב פרה של חברות גדולות תערובת של חלב טמא – לדעת רוב הפוסקים החלב מותר, וממילא גם אבקת החלב שמכינים ממנו מותרת. ועל פי כללי ההלכה, אין צריך לחוש לדעת המחמירים. ראשית, מפני שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל. שנית, אף בדעת המחמירים יש סוברים שכיום בחברות מפוקחות, וקל וחומר באבקת חלב, יש להתיר. שלישית, גם אילו המחלוקת הייתה שקולה, מכיוון שמדובר בדין דרבנן, הלכה כדעת המקלים (פניני הלכה כשרות ל, ד-ו).

הכשר הרבנות

כיצד נוהגים כיום בהכשר הרבנות הרגיל? לגבי חלב נוכרי, מכיוון שקל מאוד להחמיר בארץ ישראל, נוהגים להדר כדעת המחמירים שבשיטת המחמירים, ואין מעניקים כשרות לחלב נוכרים, גם כשאין שום חשש שעירבו בו חלב טמא. אולם לגבי אבקת חלב נוכרים, שיש קושי מסוים בהחמרה בה, הואיל והיא משולבת במוצרים רבים שמגיעים מחוץ לארץ – מעניקים כשרות רגילה, כפי שיטות כל המקלים, וכפי שיטת המקלים בהסברת שיטת המחמירים.

הנה לנו דוגמה למה שכתבתי, שההכשר הרגיל של הרבנות הוא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הידור בכשרות – על חשבון המארח?

מי שנוהג להדר בכשרות מהדרין, ומתארח אצל אדם ששומר כשרות רגילה – עליו לאכול ממה שמגיש לו המארח • רק במנהגים ידועים ונחרצים, מחמירים גם כשמתארחים • ציווי התורה הוא שישראל יסמכו זה על זה, ולכן כל עוד אדם אינו ידוע כמזלזל בהלכה, אין לפקפק אצלו בכשרות • מי שנמנעים מלאכול אצל אנשים ששומרים כשרות כהלכה – זורעים פירוד ופוגעים בתורה • בן שמהדר בכשרות, והוריו שומרי כשרות רגילה, חייב לאכול אצלם משום כיבוד הורים

מהדר שמתארח אצל שומר כשרות

יש לחשוש שלעמדת מי שנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה – להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו. מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל

שאלה שמטרידה רבים: אדם שרגיל לדקדק בהלכות כשרות ולקנות רק מוצרים שיש להם כשרות מהדרין, כיצד עליו לנהוג בעת שהוא מתארח אצל אח, קרוב או חבר ששומר כשרות כהלכה אבל קונה מוצרים בכשרות רגילה, ואינו מדקדק כמנהגי המהדרין בהלכות כשרות?

נפתח תחילה בסיכום ההלכה, ואחר כך נרחיב במקורותיה ונימוקיה.

לסמוך על המארח

תשובה: על האורח לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. אף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אומנם יש מנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם אלא אם מדובר באונס של מחלה. לדוגמה, הנוהגים לאכול תמיד רק בשר "חלק" מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. כיוצא בזה, יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח, נוהגים שהאורח מקפיד על מנהגו גם בבית המארח. אין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. גם רבים מהנוהגים לאכול רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – מקפידים בזה גם כשמתארחים. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא.

מצוות התורה – אמון הדדי

הכלל הוא שבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן מי שמתארח אצל חברו ששומר כשרות, צריך לסמוך עליו ולאכול את מאכליו. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים" (יבמות פז, ב), ופירש רש"י, שאם לא כן "אין לך אדם אוכל משל חברו". ואפילו רבנים וחסידים צריכים לסמוך בזה על אדם פשוט שהוא שומר כשרות כהלכה, וכפי שלמדנו ממה שציוותה התורה, שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. הרי שאף הכהנים, שהם אנשי הקודש, צריכים לסמוך על שחיטתו של כל אדם מישראל.

אומנם כל זאת בתנאי שמדובר באדם שיודע את ההלכה ואינו מזלזל בקיומה, כפי שנהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שולחן ערוך יורה דעה א, א). וכפי שכאשר מצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

אבל אין הכוונה שצריך להעמיד כל אדם מישראל בבחינות של יראת שמיים ובקיאות בהלכה. אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, מקפיד לקנות אוכל כשר ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאביהן – נאמן על הכשרות.

השלום חשוב יותר

עוד למדנו שכאשר אדם שנוהג להחמיר בדבר מסוים מתארח במקום שאין מחמירים, ויש למנהגם יסוד בהלכה, צריך האורח לנהוג כמנהג בני המקום. רק אם אין ניכר שהוא מחמיר בדבר, מותר לו להחמיר כמנהג מקומו (פסחים נא, ב). יש אומרים שאף בדבר שאסור לפי מנהג המחמירים מדברי חכמים, צריך האורח להקל (תוספות רא"ש, מהרשד"ם), ויש אומרים שרק בחומרות שיסודן במנהג עליו להקל כמנהג המקום, אבל בדברים שאסורים לפי מנהגו מדברי חכמים לא יקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ).

כיוצא בזה למדנו שהורו חכמים לאורח בתנאים מסוימים לוותר על תקנת דמאי, מפני איבה ומשום דרכי שלום (משנה דמאי ד, ב; ירושלמי שם). כיוצא בזה למדנו שהמקפיד שלא לאכול פת פלטר גוי כפי תקנת חכמים, כשהוא נמצא עם חברים שנוהגים על פי הוראת הפוסקים שהקלו לאכול פת פלטר גוי – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה". זאת מפני שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (רמ"א שו"ע קיב, טו על פי מהרי"ל). אומנם הוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים".

האם צריך להודיע לאורח

כהשלמה לכך, למדנו שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מארח צריך לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם. יש אומרים שראוי שיאמר להם אבל אין זו חובה (ריטב"א; פר"ח קיט, יט), ולדעת רבים חובה לומר להם (אור זרוע, ים של שלמה, רמ"א קיט, ז, ש"ך כ). על פי זה כתב הרמ"א שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

לכאורה יש לשאול: הרי למדנו שהאורח צריך לוותר על מנהגי החומרות שלו, ולאכול את מאכלי המארח על פי הפסיקה המקובלת על המארח?

אלא שמדובר במנהגי חומרה ידועים, כדוגמת בשר חלק, עובדה שהמארח יודע על כך. בנוסף לכך, אין מדובר באורח שהגיע לקהילה שיש לה מנהג מובהק לקולא, שכל המפר אותו נראה כפוגע בכבוד אנשי הקהילה ורבניה.

ההלכה למעשה

לפיכך, כאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו בשר חלק וקטניות בפסח, אין בשמירת המנהגים איבה, שכן הם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם לא יוכל לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. בנוגע למנהגי איסור אלו, לדעת רוב הפוסקים, המארח חייב לדווח לאורחו אילו מהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה.

המחמירים שאינם אוכלים מכשרות רגילה

אם כן, אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. אומנם אפשר להסביר את מנהגם – שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה עד שקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין, ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק פתרו את רוב הספקות.

אולם עמדתם מנוגדת להלכה, שכן ה"כשר" הוא כשר לפי כללי ההלכה, ולהלכה יש לסמוך על כל אדם מישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל במצוות. ממילא החמרתם בזה כשהם מתארחים היא בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה וההלכה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מגמת ההפרדה

יש לחשוש שלעמדת הנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה. מטרה שמקודמת על ידי גורמים התומכים בשיטת ההפרדה, שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו, שכן אם אפילו אין אוכלים אצלם, ברור שאינם בעלי עמדה תורנית שצריכים להתחשב בה.

יתר על כן, תיקנו חכמים שלא יאכלו ישראל פת ותבשילים של גויים, כדי ליצור גדר בין ישראל לעמים, ואף בקביעת איסור על חלב גויים החמירו לחשוש לחששות רחוקים, כדי להרחיק את ישראל מהגויים (רבי שמואל אבוהב, ספר הזיכרונות ג, ג). מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל.

מנהגי חומרה מופלגים

אומנם היו צדיקים שנהגו להדר על עצמם שלא לאכול מחוץ לביתם, גם מפני חששות כשרות, אבל הם עשו זאת באופן גורף, ולא קבעו שאצל האוכלים כשרות רגילה לא אוכלים ואצל האוכלים כשרות מהודרת אוכלים, שכן מנהג זה מנוגד להלכה הקובעת שיש לסמוך על כל יהודי כשר. ממילא אם נמנעים מלאכול פוגעים בכבוד המארח ובכבוד התורה, שעל פי כלליה נפסק שהכשר הוא כשר.

הכשר הוא כשר

ייתכן שטעות רבים מהמחמירים בזה נובעת מבורות, שאינם יודעים את ההלכה וסוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, אלא הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

אני חוזר על פנייתי משבוע שעבר: אם יש מי שיודע שטעות בידי, אבקש שידווח לי על נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל במפעלי מזון אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה.

מהדר אצל הוריו הדתיים

כאשר אדם מתארח אצל הוריו הדתיים, גם אם הם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, אפילו במנהגים נחרצים וידועים, משום כיבוד הורים עליו לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הוא נוהג לאכול בשר חלק והם אינם מקפידים על כך, יאכל אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות. וכן הורה מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לתלמידי הישיבה שקיבלו על עצמם לאכול חלק, שכשהם אצל הוריהם יאכלו בשר כשר כמנהג ההורים.

הסיבה היא שאף שהזהירות לאכול חלק חשובה והבנים קיבלו זאת על עצמם, מכיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. גם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול חלק תגרום עוגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם כשר ולא יפגעו בהם. אומנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו בשבילם בשר חלק, אבל נראה שבמה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר בשבילם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מה בין כשרות רגילה למהודרת?

גם ההכשרים המחמירים אינם חוששים לחומרות חדשות, שעלולות להוציא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו להן • בד"צים ששייכים לעדות מסוימות מחמירים ומקלים לפי מנהג עדתם. מן הראוי שבארץ ישראל יוקמו הכשרים שמשקללים את כל הדעות והמנהגים • כשרות שבוחרת לא לסמוך על היתר המכירה, ולקנות מנוכרים בשמיטה, אינה בהכרח מהודרת יותר • במסעדות הפיקוח קשה יותר מאשר במפעלים, ולכן רצוי לבחור במסעדה בכשרות מהדרין • אין לסמוך על מסעדה שהתעודה שלה אינה בתוקף • לבוחרים להדר, מומלץ לבחור בגופי הכשרות שנוהגים כבוד במי שחולקים עליהם

אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט

בטור הקודם ביארתי את ההבדל שבין הכשר רגיל להכשר מהדרין, שבהכשר רגיל הולכים על פי כללי ההלכה, ואילו בהכשר מהדרין חוששים לדעות המחמירים, מעבר למה שחייבים על פי ההלכה.

אגב, אם יש מי מהקוראים שיודע שטעות בידי, ויש נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה, בבקשה שיודיעני על כך.

צריך להוסיף ולדייק: אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט, שכן גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים, למרות שמדובר במחלוקת בדברי חכמים ורוב הפוסקים מתירים. דוגמה לכך היא ההחמרה שנוהגת הרבנות הראשית בארץ ישראל ביחס לחלב נוכרים: למרות שכל יסוד האיסור מדברי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כאשר בפועל אין חשש שעירבו בחלב חלב שנחלב מבהמה טמאה אין בחלב הנוכרי איסור, ובנוסף יש על כך פיקוח ממשלתי, חוששים לדעת הפוסקים המעטים האוסרים (פניני הלכה כשרות ב' ל, ג-ד. הכרך עתיד לצאת לאור בקרוב).

מנגד, גם בהכשרי מהדרין, כאשר מדובר בעלויות גבוהות מאוד, אין חוששים לדעות היחידים. לדוגמה, אין חוששים לדעות הסוברות שקציר הקמח למצות מצווה לפסח צריך להיעשות ביד (ראו פניני הלכה פסח יב, 3).

ועדיין ההבדל בין הכשרים רגילים למהודרים הוא מובהק, ובראש ובראשונה בא לידי ביטוי ברמת הפיקוח: בהכשר רגיל מסתפקים בפיקוח לפרקים, שמועיל לפי כללי ההלכה, ובהכשר מהדרין הפיקוח יותר הדוק ומחמיר, ועל ידו מצמצמים יותר את התקלות שעלולות לקרות.

חומרות חדשות

סיבה נוספת לכך שגם בהכשרים המהודרים ביותר אין חוששים לכל החומרות: אם זו חומרה שצדיקי הדורות הקודמים לא חששו לה, מפני שסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים – אין ראוי להחמיר בה, כדי שלא ניראה כמזלזלים בכבודם של הראשונים. למשל, מסורת הניקור הירושלמי נוסדה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי רבני האשכנזים בירושלים, ששילבו בה את כל חומרות הספרדים והאשכנזים, עד שבפועל מנקרים מהחלק האחורי של בהמה כ-25-13 אחוזים ממשקל הבשר. בימי הקמת המדינה עלו לארץ שוחטים מאזורים חסידיים, שאף שכלל מסורת הניקור שלהם הייתה מקילה יותר, בשומנים מסוימים נהגו להחמיר יותר. אולם למרות דרישתם, לא חששו להוסיף את חומרותיהם. ראשית, מפני שלהלכה סברו שאין בכך צורך, ושנית, מפני שיש בהוספת חומרתם משום הוצאת לעז על הראשונים שייסדו את מסורת הניקור הירושלמי (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כא, ט, 8).

אומנם, יש דברים שהצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בהם מפני שהחומרה בהם הייתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדול – נכון להדר בהם מפני שאין בקיומם זלזול בדורות הקודמים. כפי שמקובל להדר כיום בכל ההכשרים המהודרים לגבי שרצים זעירים מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, כשלא היו אפשרות אחסון במקרר וניקוי על ידי מים זורמים מהברז.

גופים פרטיים הקשורים לעדה

כיום, בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו. כל בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמה לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים, וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים.

הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לחומרת חליטת הבשר אחר מליחתו: אף שלדעת הרמב"ם, הרא"ה והריטב"א, חובה לחלוט את הבשר במים רותחים אחר סיום מליחתו, כדי להצמית את הדם שנותר בו. כך נוהגים עולי תימן, אך כל הבד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לכך (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כב, ז, 12). אין לבוא אליהם בטענה, שכן מבחינתם הם מקפידים לשמור על מנהגי ההידור המקובלים אצל גדולי עדתם, וכל זמן שהם מוגדרים כבד"ץ השייך לעדה מסוימת, הוספת חומרה תיחשב כפגיעה והוצאת לעז על גדולי רבני עדתם הקודמים.

מן הראוי היה שהשגחות ארץ-ישראליות מהודרות ישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות. אין זה אומר שצריך בפועל להחמיר בכל החומרות, גם אלו שעלותן גבוהה מאוד, אלא שצריך להתחשב ולשקול את כל הדעות והמנהגים, כל כשרות לפי מידת ההידור שהיא רוצה להדר.

מחלוקות עקרוניות

ישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על השאלה מה מהודר, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא לאכול פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם, עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ואפילו אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שכן היתר המכירה הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פניני הלכה שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: יישוב הארץ והעדפת אחינו על פני נוכרי. לכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות – כשרות רגילה מהיתר המכירה או כשרות מהודרת שאוסרת פירות מהיתר המכירה – נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

הכשר במפעלים

חלוקת ההשגחות ל"כשר" ו"כשר למהדרין" קיימת במפעלי מזון ומסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. זאת משום שבשיטת הייצור ההמוני, המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן רק לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה על מפעל קרובה להיחשב ככשרה למהדרין מבחינת רמת הפיקוח.

הבעיה במסעדות

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים, ומכיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה – לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנוהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

מומלץ להדר במסעדות

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדות שיש להן כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ברווח גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר.

אומנם מי שרוצה לסמוך על כשרות רגילה – רשאי לעשות כן גם במסעדה בשרית. אף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות – מתקיימת השגחה שברוב ככל המקרים מונעת זאת, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשר. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזאת משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.

אמינות שליח מסעדה

שאלה: האם אפשר להזמין אוכל מוכן ממסעדה, כאשר השליח שמביא את האוכל אינו שומר מצוות ואולי אינו יהודי?

תשובה: כאשר אין תמריץ לרמות, כמו במקרה של שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה (עבודה זרה לד, ב; שולחן ערוך קיח, י; ש"ך א).

תעודת כשרות שפג תוקפה

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שמעיד שהמסעדה עדיין מושגחת ועוד לא נתנו לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה. בלא זאת אין לאכול בה.

איזה הכשר להעדיף

אלו השיקולים שצריכים לעמוד בפני מי שרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת – יתייעץ על כך עם רבו. יש להוסיף שמטבע הדברים יש תחרות וויכוחים בין גופי הכשרות השונים, וככלל נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, ואינם מחרימים ומשמיצים. אף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור והדומה לכיעור.

ואחר הכול, מי שאינו רוצה להיכנס לכל הדקויות וההבדלים שבין גופי הכשרות והבד"צים השונים – יכול לסמוך על כך שבאופן כללי ההכשרים הרגילים הם אכן כשרים, וההכשרים המהודרים הם אכן מהודרים, וככל שמדובר בגוף ידוע ומוכר יותר כך אפשר יותר לסמוך על אמינותו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לסמוך על הכשרות

למרות נאמנותו הבסיסית של האדם, מכיוון שיש לאנשים סיבה כספית לרמות, נדרש פיקוח כדי להתיר את המזון שהם מוכרים • השגחת הכשרות מתבססת על הרתעה, על ידי הפתעה ויכולת ענישה • במערכת הכשרות, הן של הרבנות והן של הבד"צים, יש בעיות שדורשות תיקון • למרות זאת, בסך הכול, רמת הכשרות בארץ טובה • למרות הליקויים והזיופים שנחשפים לפעמים, אם יש תעודת כשרות שלא הוכח שהיא מזויפת – מותר לסמוך עליה, ואם יתברר שהרב או המשגיח התרשלו בתפקידם – העוון על ראשם, והקונה נקי מעוון

נעסוק הפעם במערכת הכשרות בארץ, נבאר את הצורך בתעודת כשרות למזון ואת ההבדל שבין תעודת כשרות רגילה לכשרות מהודרת.

הכלל הוא שכאשר יש לסוחר תמריץ כספי לרמות, צריך לפקח עליו שלא ירמה. לפיכך ציוותה התורה לפקח על הסוחרים שמשקליהם יהיו מדויקים ולא ירמו בהם את הקונים (דברים כה, טו; בבא בתרא פט, א). אומנם אין הכוונה שאין שום אמון בסוחרים ויצרני המזון, שאם כן, היינו צריכים להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכול הוא האמון הבסיסי שרוחשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי פיקוח כאשר עומד לפניו פיתוי כספי.

יסוד ההשגחה: הרתעה

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים שנוהגת ברשלנות, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק נמצא המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות

ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים – הפתעה וענישה.

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שיידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך צריך להעניק למשגיח מפתח, כדי שיוכל להגיע למפעל בכל עת ובלא תיאום מראש, ולבדוק את כל אשר נעשה בו (עבודה זרה סא, א, שולחן ערוך יורה דעה קכט, א; קלא, א).

ענישה: אם חס וחלילה תופסים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. כפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויעשה תשובה ויגדל את שערותיו ואת ציפורניו כביטוי של צער על עוונו, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש שתשובתו נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי – ייכשל וירמה. רק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

החלשת ההרתעה והגברת הפיקוח

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות – הייתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה בתעניות וסיגופים, ולאחר שיגמור לקבל את עונשו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שמי שנתפס כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, ומסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אומנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפס כרמאי.

כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שני סוגים של תעודות: תעודת כשרות רגילה ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן הוא בשני תחומים: האחד – בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל – בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה – מחמירים. רק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים, וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית (שכן הבהמות שיש להן סירכות אינן מתות בתוך י"ב חודש).

התחום השני נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנוהלי הכשרות שנקבעו עמו, לכן המשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכול מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ מעניקים רק כשרות מהדרין.

הבעיות במערכת הכשרות

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות, שעיקרן:
א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין.
ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות.
ג) תחרות שלעיתים נעשית פרועה, ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים.
ד) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים שעלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום תמורת מתן הכשרות.

בין רבנות לבד"צים

אחת הבעיות בכשרות של רבנויות מקומיות רבות היא שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיחשוש למחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה ואין לו תמריץ להמשיך להעניק כשרות, לכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (כפי שביאר הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם מנגד, בכך שהבד"צים עוסקים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם. גם החשש מביקורת מצד גופי כשרות מתחרים יוצר איזון לניגוד העניינים.

חתירה לתיקון

ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה, לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שיידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

למרות הכול, הרמה טובה

אומנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכול מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים הבסיסית של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, התחרות בין גופי הכשרות השונים וחשיפת הליקויים בתקשורת גורמות להם לבקר את עצמם ולהשתפר. שלישית, העובדה שרוב המזון שמיוצר בארץ הוא כשר מסייעת מאוד לשמירת כשרות.

חזקת הכשרות של כלל ההשגחות

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים, שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות שלה, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי. שני נימוקים עיקריים לכך:

הראשון: היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. אף שהמשגיח מקבל על כך שכר, מכיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". כשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים גם בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסודי התורה ז, ז). כלומר היסוד הראשון הוא חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק.

הולכים אחר הרוב

היסוד השני: הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות – כשרים. שהרי הלכה היא שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב (חולין צה, א; ושו"ע יו"ד קי, ג). קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות (ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים קבועים, כי דין קבוע חל לדעת רוב הפוסקים רק על מקום ידוע, או לפחות על מקום שבמאמץ קל ניתן לברר היכן הוא, ואילו כאן לא יודעים היכן הוא המקום שבו מרמים. ואין חוששים לדעת המחמירים בדין קבוע, הואיל והוא מדרבנן ובכל ספק בדין קבוע יש להקל, כמבואר בפניני הלכה כשרות ב, 16).

הכשר כשר והמהודר מהודר

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים – כשרים או כשרים למהדרין כפי שמופיע על תעודת הכשרות. אם יתברר שהרב והמשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות – נקי מעוון. אם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שש שעות תורה בשבת

הפתרון למתח שבין התמסרות לתורה ובין השתלבות בחיי המעשה הוא זמן משמעותי של לימוד תורה בשבת, לפחות שש שעות • יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת, מכיוון שלימוד התורה חיוני לבניית חיים יהודיים ולתיקון העולם • עונג השבת האמיתי הוא שילוב של סעודות ולימוד תורה, גוף ונשמה • לימוד תורה בשבת הוא הוראת חכמים לכל יהודי – ובפרט בארץ ישראל • עלעול בעלונים או בספרי פרפראות אינו לימוד משמעותי, אך שיחה רצינית בשולחן השבת היא חלק מהלימוד

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', או שייצא לחיי המעשה אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת

עם תחילת ימי השגרה של שנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, עלינו לחזור ליסודות. השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד שומרי התורה המצוות יצליחו לרומם את חייהם, ולשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואיהם ירצו להידבק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל' כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות ואפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אומנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקום התורה בחייו של היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה אי אפשר לקיים חיים יהודיים ראויים. כבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד, שהיא מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

על כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אומנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמור על הקשר הקבוע לתורה, ואין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת – כיצד?

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שמצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלושת הסעודות?

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. כפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, שעל ידה נמשכות קדושה, אורה וברכה מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, הכלול מגן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים – שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלא להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את שבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר באמת לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים לד, ט).

ייעודה של השבת – לימוד תורה

אמרו חכמים: "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'" (תנא דבי אליהו רבה, פרק א').

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים, סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (משנה ברורה רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. כך שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם, ואת זאת אפשר לעשות רק בארץ ישראל, ארץ שהגשמיות שלה מסוגלת לגלות את ערכי הקודש.

הבעיה היא שכאשר נכנסים לארץ, ומתחילים ליהנות מחלבה ודבשה, עלולים לשכוח את העניין האלוקי, כפי שהזהירה התורה: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד, וכן בדברים ו, י-יג).

הפתרון היחיד יכול להיות על ידי לימוד התורה. אולם השאלה הגדולה היא: איך אפשר ללמוד תורה ברצינות כאשר צריכים לעסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר הוא אינו מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה? כאשר הוא אינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

כמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם. אומנם שיחות חינוכיות תורניות רציניות שמשוחחים עם הילדים ליד שולחן השבת, בוודאי יכולות להיחשב כזמן לימוד.

שש שעות

אומנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי, לכל הפחות שש שעות. שכן מסתבר שעל ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה".

וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג) ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד). אבל אם מקדישים שש שעות ללימוד תורה, ויחד עם שעות התפילה מגיעים לכתשע שעות, אפשר לומר שחצי מהשעות שהאדם ער מוקדשות לה' ולבית המדרש.

מדוע בעבר לא נקבו במספר שעות

כמדומה שבעבר, הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, מכיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ושיחות רעים, דבר שכפי הנראה היה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שאיתו התמודדו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש – "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"אושפיזין" והאם ניתן לסמוך על הכשרות כשמתארחים?

מצוות השמחה בחג כוללת דאגה לשמח את בני המשפחה, ואת העניים והנזקקים • הדאגה הבסיסית לשמחה צריכה להיות בין בני הזוג, ועל שניהם יחד מוטלת החובה לשמח את יתר בני המשפחה • האושפיזין בסוכה הם קודם כול העניים והבודדים, וכן העולים החדשים, שמצווה להזמין אותם לסעודת החג. מי שמזמין אורחים כאלה זוכה שיתארחו אצלו גם האושפיזין העליונים, נשמות הצדיקים • דיני כשרות באירוח: אפשר לסמוך על כשרותו של המארח גם ללא פיקוח, בתנאי שידוע שהוא מכיר את ההלכות ואינו מזלזל בהן

המצווה לשמוח ולשמח

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן… שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו… ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו…".

נאמנות בסיסית בכשרות

שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?

תשובה: ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.

לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות

אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" – "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).

וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.

סוד כפרתו של יום הכיפורים

ביום הכיפורים מתגלה הברית הנצחית בין הקב"ה לישראל, שאינה תלויה במעשים ונמשכת למרות החטאים • מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ניתן לכפרה על הקודש על ידי השעיר לה', וכפרה זו חשובה ורלוונטית גם בימינו • הערכים שהתגלו בקודש הקודשים דרך הארון, הלוחות והכפורת, הם אמונה בה' דרך קדושת ישראל, תורה ואהבה • לכן ראוי להתעורר ביום הכיפורים לתיקון בעיקר במישורים אלה: היחס לעם ישראל לכל גווניו, לימוד התורה, אהבת הבריות ובניין המשפחה, וכן יישוב ארץ ישראל שהקדושה תלויה בו

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שבין ה' לישראל עמו. ראשיתה בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, התעצמה ביציאת מצרים, ונחתמה במתן תורה. ברית זו התגלתה באופן מיוחד ביום הכיפורים, שבו מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ואז נתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרקי דרבי אליעזר מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא). וכן לדורות נצטווינו לקיים את סדר עבודת יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך עוונותיהם של ישראל מתכפרים.

הברית אינה תלויה במעשים

הברית אינה תלויה בתנאים חיצוניים אלא בבחירה האלוקית שבחר ה' בעמו ישראל להיות לו לעם סגולה, וברא לישראל נשמה מיוחדת שנכספת לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). לכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

המשפט והברית ביום הכיפורים

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי להתפלל על הזיווג. ביום הכיפורים יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם: אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, ההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכות זה העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אומנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו – העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. הרי שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, מכוח הברית שמתגלה ביום הכיפורים – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא, אלא שהיא תבוא בדרך קשה של ייסורים. וככל שנזכה לשוב בתשובה ולבחור בטוב, נזכה מכוח קדושת יום הכיפורים לקרב את הגאולה בדרך טובה של תשובה ובניין. וכן לכל יחיד, ככל שישוב בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה להמשיך על עצמו קדושה, כפרה וברכה לגילוי אורם של ישראל בחייו האישיים במשך כל השנה.

השעיר והכפרה על הקודש

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל – האחד לה', והשני לעזאזל. המפליא הוא שעל כל העבירות של ישראל ושל הכהנים היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על העבירות של ישראל במקדש, ועוד היה הכהן הגדול מקריב פר לחטאת כדי לכפר על עבירות של הכהנים במקדש. מדוע הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, ואחר כך בקודש, נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

אלא שיש כאן רעיון חשוב מאוד: שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש. על כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון היחס לערכי הקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

תשובה לערכי המקדש

אם כן, עיקר עבודת התשובה ביום הכיפורים היא לחזור למערכת הערכים האלוקיים שמתגלה במקדש כפי הסדר הנכון והמאוזן שלהם. המקדש היה מחולק לשני חלקים – השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש.

בקודש הקודשים הונח ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, ועניינו של קודש הקודשים – גילוי הברית שבין ה' לישראל על ידי התורה.

בקודש היו מונחים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן כנגד הערך המקודש של כל העבודות שאנשים עושים לצורך יישובו של העולם, המנורה כנגד הערך המקודש של כל החוכמות שבעולם, ומזבח הזהב הוא כנגד עבודת הלב בתפילות כל ישראל. מקוצר מקום נעסוק בערכים שהתגלו בקודש הקודשים:

קודש הקודשים

בקודש הקודשים הונח ארון הברית ובו הלוחות והתורה שניתנו למשה מסיני, ועל ידי כך התגלה קשר הברית שבין ה' לישראל עמו.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את ברית האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהיא השורש לכל האהבות שבעולם. הרי שעיקר הערכים שמתגלים בקודש הקודשים הם האמונה שמתגלה על ידי קדושת ישראל, התורה והאהבה.

היסוד הראשון לגילוי האמונה הוא קדושת ישראל עמו של ה', כפי שלמדנו בספר הכוזרי, שהאמונה מתגלה בעולם על ידי עם ישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ו(מתוך כך) נתן לנו את תורתו". ומכיוון שביום הכיפורים מתגלה קדושת קודש הקודשים, שבה מתגלה קדושת ישראל, עלינו להתעורר ביום הכיפורים לאהבת כל ישראל מכל החוגים והפלגים. לכן תפילת יום הכיפורים נעשית באחדות גמורה, וכוללת בתוכה את כל בניו אהוביו של ה', צדיקים ועבריינים כאחד.

התורה

היסוד השני הוא התורה, ועל כן ביום הכיפורים צריך כל אדם מישראל להתקשר ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה. במיוחד בשבתות וימים טובים שנועדו ללימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שכן במשך השבוע נצרכים ישראל להקדיש זמן רב לעיסוק בערכים ששורשם בקודש, היינו בכל העבודות ששורשם בשולחן, ובכל לימודי החוכמות ששורשם במנורה. אבל ביום השבת צריכים להרבות בלימוד התורה מתוך עונג של שינה וסעודות, מעין עולם הבא, ועל ידי כך תימשך הארה לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלויים תיקון העולם וגאולתו.

ואהבת לרעך כמוך

היסוד השלישי הוא האהבה, שכן אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, והביטוי של האמונה האחדותית בחיים הוא על ידי אהבת הבריות. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידי האהבה שבין אדם לחברו מתגלה האחדות האלוקית בזעיר אנפין.

מכיוון שאהבת הבריות מבטאת את אמונת הייחוד שמתגלה בקודש הקודשים, צריך כל אדם שחטא לחברו במשך השנה לפייסו לקראת יום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב).

ערכי המשפחה בקודש הקודשים

שיאה של אהבת הבריות מתגלה בברית ובאהבה שבין איש לאשתו, ולכך רמזו הכרובים, שהיו מוצבים בקודש הקודשים על ארון הברית כדמות איש ואישה בדבקותם ואהבתם (בבא בתרא צט, א), לרמז שיש הקבלה בין האהבה שבין איש לאשתו לקשר שבין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מתוך כך אפשר להבין מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים ומשתדכות עם בחורי ישראל (משנה תענית כו, ב). שכן לאחר שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שבו מתגלה קדושת האהבה והנישואין, היה ראוי להתחזק בשידוכים של אהבה וקדושה. כפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א), שאיש ואישה שזכו לחיות באהבה ונאמנות, השכינה שורה ביניהם.

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. אך מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה להתפלל ביום זה על הזיווג ולשוב בתשובה על הפגמים המעכבים אותם. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת, שעִמו יוכלו לקיים באהבה את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

יישוב הארץ

עוד יסוד חשוב מתגלה בקודש הקודשים – קדושת ארץ ישראל, מפני שקדושת המקום כולה נובעת מקדושת ארץ ישראל, שעליה נבנה המקדש. זהו שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא עבודה זרה ד, ג; ספרי ראה נג). לכן במצוות יישוב הארץ תלוי גילוי האמונה, כפי שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב). לפיכך צריך כל אדם מישראל להתעורר ביום הכיפורים לתרום את חלקו למצוות יישוב הארץ.

מחוסר מקום לא זכינו לבאר את הערכים שמתגלים בקודש, שעיקרם עבודה כנגד השולחן, חוכמה כנגד המנורה, תפילה כנגד מזבח הזהב ומסירות נפש כנגד המזבח החיצון, שעל ידם ערכי קודש הקודשים מתגלים כראוי. כדי לזכות לתשובה שלמה ולגאולה, עלינו לתת לכל הערכים את המקום הנכון והמכובד.