האם לחשוש לשעטנז בימינו?

איסור שעטנז חל רק על צמר ופשתים, ורק אם הם מחוברים • בעבר רוב הבגדים היו מצמר ופשתים, אולם לימים הצטרפה הכותנה, ובדורות האחרונים גבר השימוש בחומרים סינתטיים • נכון להיום, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד • בקניית בגדים, אם לפי הכתוב על התווית הבגד אינו עשוי מצמר ופשתן, הסיכוי לשעטנז נמוך ביותר • בחליפות ובמעילי יוקרה הסיכוי לשעטנז קטן, אך עדיין מחייב בדיקה • על המוכרים עדיין מוטלת האחריות לבדוק את הבגדים שנמכרים בחנותם

שאלה: אדם שקונה בגדים ממוכר שאינו מכיר את איסור שעטנז, האם עליו לבדוק את הבגדים שמא יש בהם שעטנז? ואולי חובת הבדיקה היא רק בבגדי צמר או פשתים?

המצווה

כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש. רק במקרים נדירים ביותר ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר, אולם מכיוון שמדובר בחשש של פחות מאלפית האחוז – די לקרוא את התווית

ציוותה התורה שלא ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן, שנאמר: "את חוקותיי תשמורו… ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט). צמר הוא מה שגדל על המין שנקרא כבש, שהזכרים שלו נקראים אילים והנקבות רחלים. אבל מה שגדל על שאר בעלי חיים אינו בכלל האיסור, כי אינו נקרא סתם צמר אלא יש לו שם לוואי, כגון "צמר גמלים" או "צמר ארנבות". בפועל, מימי קדם ועד ימינו רוב הצמר המיוצר בעולם הוא מכבשים, מפני שבטבעם הם מגדלים צמר רב ומשובח, והם נוחים לגידול על ידי בני אדם.

פשתן הוא צמח בעל גבעול יחיד ארוך, שבתוך גבעולו ישנם סיבים שמהם ניתן לעשות חוטים חזקים, ובעיבוד מיוחד ניתן לטוות מהם חוטים עדינים לאריגת בגדים לבנים נאים. בעבר הבגדים הנפוצים היו מצמר או פשתן, עד שיש סוברים שכאשר התורה אומרת "בגד" מבלי לפרט, כוונתה לבגד שעשוי מצמר או פשתים (מנחות לט, ב).

האיסור הוא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן שמחוברים זה לזה, כגון בגד צמר שתפור בחוטי פשתן, או שאפילו רק המתלה שלו מפשתן. אבל אין איסור ללבוש בבת אחת שני בגדים שונים, אחד מצמר ואחד מפשתים, לפיכך מותר ללבוש מכנסי צמר וחולצת פשתן. וכן מותר ללבוש חלוק מצמר ולחגור אותו בחגורת פשתן, שכל עוד אין חיבור של תפירה או קשר קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן, אין איסור. שילוב של חוטים ממיני צומח אחרים, כקנבוס וכותנה, מותר. מדברי חכמים גם אסור לשבת על בד שיש בו שעטנז, שמא יעלה ממנו חוט וייכרך על בשרו במגע כלשהו, או שמא יטעה להתעטף בו. כדי שלא יטעו בזה, הוסיפו חכמים וגזרו שלא לשבת או לשכב על בד שעטנז, אפילו אם יהיו מעליו עשרה בדים כשרים (ביצה יד, ב; שו"ע יורה דעה שא, א).

אופיים של בגדי הצמר והפשתן

המיוחד בבגדי צמר שהם מבודדים ושומרים בחורף על חום הגוף. בנוסף לכך, הם נוטים לספוג פחות לכלוך והגשם נוטה להחליק עליהם, ומכיוון שהם גם שומרים על החום, רגילים לעשות מהם מעילים. הצמר גם נצבע בקלות ושומר על הצבע כחלק מהחוט. הצמר נוטה לחזור לצורתו הבסיסית, ולכן אם קימטו אותו הוא נוטה להתיישר. מסיבות אלה בגדי צמר נשמרים כחדשים זמן רב יחסית.

בדי הפשתן נחשבו לבדים נעימים ואיכותיים, מפני שחוטי הפשתן חזקים, וכאשר טווים מהם חוטים עדינים ניתן לארוג מהם בגדים לבנים ונאים במיוחד. כמו כן, חוסר האחידות בעוביו של חוט הפשתן, שנובע מצמיחתו הטבעית, משווה לבגדי הפשתן מראה יפה ומעניין, עד שאמרו חכמים שמצווה על הגברים שבארץ ישראל לשמח את נשותיהם בחג במתנת בגדי פשתן מגוהצים, שהיו אהובים עליהן במיוחד (פסחים קט, א). המאפיין את בד הפשתן – שהוא קל ואינו מבודד, ולכן מתאים לייצור בגדי קיץ שהרוח מנשבת בהם ומקררת את לובשיהם. חסרונם, שהם מתקמטים מאוד וסופגים לכלוך, וקשה יחסית לנקותם. לכן כאשר נמצא לפשתן תחליף, מעמדו ירד מאוד.

עליית הכותנה

התחליף שנמצא לפשתן הוא כותנה, שייצורה החל להיות נפוץ לפני כמה מאות שנים. בגדי הכותנה אומנם חמים מעט מבגדי פשתן, אולם עדיפים עליהם, מפני שקל יותר לגדל כותנה ולהפיק ממנה חוטים, ומפני שבגדי הכותנה פחות מתקמטים וקל יותר לכבסם. כך הגענו למצב שכיום מייצרים בעולם פי 80 כותנה מאשר פשתן, כאשר רוב הפשתן מיועד לייצור חוטים חזקים ולעוד מטרות שאינן ביגוד.

מכיוון שניתן לייצר בגדי כותנה עבים לחורף, הכותנה החליפה במידה רבה גם את הצמר. כמות הכותנה המיוצרת כיום בעולם היא פי עשרים וחמישה מהצמר. כמו כן ישנם חוטים נוספים ממיני צומח וחי, שתורמים אף הם להפחתה מסוימת של אחוז הצמר והפשתן בתעשיית הבגדים.

ועדיין היה מצוי שכאשר רצו לתפור בדי צמר בחוט חזק, תפרום בחוטי פשתן חזקים. לכן היה צריך לבדוק חליפות ומעילים מצמר, וכן ספות וכורסאות שצופו בבדי צמר.

עליית החוטים הסינתטיים

לפני כשלושה דורות נמצאה הדרך להפיק ממוצרי הלוואי של הנפט מוצרים סינתטיים כפלסטיק וניילון, וחוטים מלאכותיים כפוליאסטר ואקרילן שניתן להכין מהם בדים. בתחילה הבגדים הסינתטיים היו אטומים ולא מבודדים, ולובשיהם סבלו מזיעה ומקור, ורק מחירם הזול עמד להם בתחרות מול הבגדים הטבעיים. אולם תהליך שכלולם נמשך והם נעשו נושמים ומבודדים יותר, ומכיוון שהם גם יותר זולים וקלים לניקוי וגיהוץ, הם נעשו לנפוצים ביותר. בשנים האחרונות הוסיפו לשכללם, עד שהגענו למצב שיותר מ-70 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים בעולם הם סינתטיים. כך היה בשנת תשע"ח, כאשר לפני עשר שנים הם היו 60 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים. בפועל, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד, וכפי הנראה שיעורם ימשיך לרדת.

השימוש כיום בצמר ובפשתן

בפועל, רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא כיום חולצות וחליפות יוקרתיות מפשתן. יותר שכיח השימוש בחוטים ובבדים מפשתן, מכיוון שבזכות חוזקם הם טובים לקשירת חפצים ולאריגת בדים עבים, ולעיתים משתמשים בבדי פשתן לחיזוק חלקים שונים במעילים ובחליפות, כמו למשל חיזוק צווארון החליפה וחיזוק המקומות שאליהם תופרים כפתורים ולולאות. אולם השימוש בחוטי פשתן הולך ופוחת, הואיל ורבים מעדיפים להשתמש במקומם בחוטים סינתטיים, שהם חזקים יותר, זולים ונוחים לשימוש.

מהסיבות שהוזכרו גם בגדי הצמר התמעטו, אולם בזכות תכונתם המחממת ונטייתם שלא לספוג גשם ולכלוך – אנשים שמעדיפים חומר טבעי נושם מעדיפים סוודרים מצמר, ובזכות מראה הצמר היוקרתי רבים מעדיפים חליפות ומעילים מצמר.

הלכה למעשה

ברוב המוחלט של הבגדים שקונים כיום אין חשש שעטנז, מפני שהם עשויים מחומרים סינתטיים או מכותנה. לפיכך, כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש שמא יש בהם שעטנז. אומנם במקרים נדירים ייתכן שיחברו לבגדים קישוט מצמר או מפשתים, או יתפרו את הבגד בחוטי פשתן, אבל עדיין לא יהיה שם חיבור של צמר ופשתים יחד. רק במקרים נדירים ביותר, ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר. אולם מכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד של פחות מאלפית האחוז די לקרוא את התווית שעל הבגד, ואם לא כתוב שהוא מצמר או פשתן – אין לחשוש לשעטנז.

גם בבגדי צמר או בבגדי פשתן די בכך שהקונה יסתכל על תווית הבגד. אם כתוב שהבגד עשוי מצמר (Wool) או פשתן (Linen) עם מינים נוספים בלא עירוב של צמר ופשתן, אין צורך לבודקו. אומנם לפעמים התווית אינה מדויקת, או מפני שאם יש בבגד פשתן או צמר בכמות של אחוז או שניים אין חובה לציינו, או מפני שלעיתים רחוקות טועים ומדביקים על הבגד תווית של בגד אחר. אולם למעשה, כל עוד לא כתוב על התווית שיש בבגד גם צמר וגם פשתן, הסיכוי שיהיה בו שעטנז הוא חלקיק אחוז, הרבה פחות ממיעוט המצוי (10 אחוזים), לפיכך אין צריך לחשוש לו.

החשש בחליפות צמר יקרות

החשש כיום משעטנז יכול להיות בחליפות ובמעילים יוקרתיים מצמר, שמחירם גבוה מאוד, ולעיתים רחוקות תופרים אותם בתפירת יד בחוטי פשתן. לעיתים מחזקים את הצווארון ואת סביבות הכפתורים בבדים חזקים מפשתן, ולעיתים מכניסים בכתפיים ובחזית בטנה מבד פשתן. לפיכך, מי שקונה חליפה או מעיל יקרים מאוד מצמר, הואיל ובמיעוט המצוי שלהם מערבים פשתן, חובה עליו לבודקם.

וכן ראוי שהקונה חליפה מפשתן יבדוק אותה, הואיל ויש חשש מסוים שהניחו בצווארון שלה צמר.

המעבדות לבדיקת שעטנז

במעבדה לבדיקת שעטנז נעזרים במיקרוסקופ, שעל ידו ניתן לראות את הסיבים שמהם החוט עשוי. מכיוון שלכל חוט צורה משלו, מי שמכיר את צורת החוטים יכול להבחין בין צמר לפשתים, וביניהם לחוטים מסוגים נוספים. ככלל, עמדתם של הבודקים במעבדות נוטה לחשוש לשיטות היחידים המחמירים, הן בדיני השעטנז והן בחובת הבדיקה.

האחריות המוטלת על הסוחרים

כל מה שלמדנו עד כה נוגע לקונים, אולם בעלי חנויות הבגדים צריכים להחמיר בזה יותר. הן מפני שקל להם יותר לבדוק את היצרנים והספקים ולהביא מדגם לבדיקה, והן מפני שהאחריות המוטלת עליהם גדולה יותר, הואיל והם מוכרים לרבים. לפיכך, כל אימת שהם מקבלים בגדים של צמר או פשתן שלפי היכרותם יש לגביהם חשש מסוים, אף שהוא פחות ממיעוט המצוי, ייתנו מדגם מהבגדים לבדיקה, ואם המדגם ייצא נקי – אינם צריכים לבדוק את שאר הבגדים שמאותה סדרה. במקרים שלפי ניסיונם אין בהם חשש, אין צורך ליתנם לבדיקה. מאידך, כאשר החשש גדול, כגון בחליפות ובמעילים יקרים, ייתנו את כולם לבדיקה.

כמו כן, ראוי לקונים להעדיף לקנות בגדי צמר או פשתים אצל מוכרים יראי שמיים, שנזהרים שלא להכשיל את הקונים באיסור שעטנז. אלא שאם קנו בחנות רגילה, חובה עליהם לבדוק רק חליפות ומעילי צמר יקרים במיוחד וחליפות פשתן.

 

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תפקידו של הרב

תפקידו העיקרי של הרב הוא ללמד תורה, מכיוון שהלימוד ירומם את נשמתם של הלומדים ויתקן את מידותיהם • יש ללמד באופן שמכבד את הלומדים ומשתף אותם, וכך יתלבן הלימוד גם לרב וגם לתלמידים • בשעת הצורך הרב נדרש גם לפעול נגד רוחות מבחוץ, אבל בהעצמת האנשים ולא להפך • מאבקים של רבנים נגד נשים שרוצות לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או לקרוא מגילה במניין נשים, חורגים לעיתים מגדר הרצוי ועשויים לעורר מחלוקות מיותרות • ומכתב על השפעת התורה במשמרת בבית החולים

לפעמים מתייעצים איתי רבנים ושואלים מה לדעתי תפקידו העיקרי של הרב. ואני משיב: ללמד תורה, שגדול התלמוד שמרומם את נשמתו של האדם ומתקן את מידותיו, לעשותו ישר, מסור וחרוץ בעבודתו, חבר טוב ושכן טוב, יודע לתרום מכישרונו לעזרה לזולת, אוהב את עמו ואת ארצו, מכבד כל אדם ישר והגון, נאמן לתורה ולמסורת, מקיים שבתות בהידור ושמחה עם לימוד תורה משמעותי, תורם מעשר כספים להגדלת התורה והאדרתה ועזרה לעניים. וכל זה מתוך לימוד התורה.

כמו כן, במשך השנים השתתפתי בכמה מפגשי רבנים, ומעת לעת עולה בצורות שונות השאלה מה עיקר תפקידו של רב קהילה. העמדה הרווחת: לעמוד בפרץ כנגד רוחות רעות הנושבות בציבור ומבקשות לפגוע במסורת, ובכך רואים את עיקר החיזוק ביראת השמיים ודבקות בתורה. לפני כחודש, בדרשה, שיתפתי בכך את השומעים. לאחר שבוע קיבלתי מאחד מבני היישוב חוברת שיש בה ביטוי לעמדתי על ההשפעה הראויה של רב על קהילתו.

סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד עמדות שעלולות להזיק, אבל בשתי הסתייגויות: עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצמת האדם מתוך הטוב שבו, וגם כאשר צריך להיאבק – יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק במגמות שאינן שליליות כל כך

"לכבוד מו"ר הרב מלמד, זה כעשרים שנה אנו זוכים ליהנות מאורו של הרב ותורתו. בהזדמנויות שונות הרב מעודד אותנו לראות את הערך הגדול שבעבודתנו, וללמוד לספר את סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים. אז כאדם פשוט שעדיין נאבק בין הרצוי למצוי בעבודת ה' ובין אדם לחברו… רציתי לשתף את כבוד הרב בקובץ ראשוני ובוסרי בסגנון אישי מפרי עטי. סיפור של סיבוכי החיים והתמודדות עם חולי, מוות ושכול יחד עם תקווה ושמחה, אמונה ואהבה ומעט תורה וגאולה. קובץ זה נכתב ברובו במהלך שנות עבודתי כאח בבית חולים.

בהזדמנות זו אבקש לומר תודה ולברך את הרב ובני ביתו שימשיכו להאיר עלינו ועל כל ישראל אור תורת חיים, תורת ארץ ישראל, מתוך בריאות, שמחה, אושר ושפע כל טוב לאורך ימים ושנים".

מתוך החוברת ליקטתי כמה קטעים. הכתוב בסוגריים הוא תוספות שלי.

חתך עמוק במצח

"סוף משמרת בוקר של 12 שעות. קבלה חדשה. בת 21 לאחר תאונת אופנוע שהונשמה במיון עקב אגיטציה וקומבטיביות (סערת נפש חריפה) שלא אפשרו טיפול. הפגיעות – שברים בשתי הזרועות וחתך עמוק במצח ולצד העין. בקבלתה מורדמת, מונשמת ומלוכלכת מדם בשיער ובפנים. איתה מגיע מהמיון כירורג שמבקש לתפור את מצחה. האח התורן מבקש להמתין עד לקבלה הראשונית, חיבור המטופלת החדשה למכשור וביצוע בדיקות ראשוניות. לאחר כמה דקות מגיע רופא נוסף, תורן כירורג כללי שרוצה לתפור את פניה של הצעירה. האח התורן ממשיך להתעקש להשיג פלסטיקאי. מדובר בפנים של בחורה צעירה, האסתטיקה המיטבית היא גם מטרה טיפולית משמעותית…

לשמחתנו הפלסטיקאים הגיעו, תורן בכיר ומתמחה, התפירה נעשית בחוט עדין 6-0 במשך כחצי שעה. הרופאים משאירים הוראות להמשך הטיפול בפצע. סגן מנהל היחידה מציין את האח לשבח על ההתעקשות (האח הוא כותב שורות אלה).

ק. השתחררה למחרת למחלקה האורתופדית להמשך טיפול וניתוח השברים שבידיה. ייתכן שלעולם לא תדע איך ניצלו פניה…

ואני מתפלל שאדע לשלב רגישות ומקצועיות, ולעמוד על דעתי גם מול אנשי צוות ורופאים בכירים במקרים דומים".

האופנוען הפצוע

"ערב חג שביעי של פסח. לילה. שוכב במחלקה אופנוען לאחר תאונה. בדיכאון ובחרדה. לראשונה ביקש למות כשהבין שכנראה לא יעמוד שוב על רגליו. פעם שנייה ביקש למות כשגברו מכאוביו בעת שינוי תנוחה לאחר הפחתת סדציה (טשטוש). בדיוק נכנס האח ממשמרת לילה והסביר לאביו שלא יוכל להישאר הלילה ליד בנו, וחרדתו עלתה לרמות מטריפות…

ואז… נכנסה לחדר אחות נפלאה ועדינה ולחשה לו באוזן: אל תדאג, הלילה מטפל בך אח תותח מהר ברכה. גם אני נשארת פה ונדאג לתת לך משככי כאבים לפני כל טיפול.

רמות החרדה יורדות… וכך נכנסים לטיפול, שינוי תנוחה בציר, האנלגזיה (משככי כאבים) והסדציה (לטשטוש) עוזרות, ועדיין הכאב עז. אבל את הראש מחזיקות ידיים חמות, עדינות, מלטפות ומרגיעות. עכשיו זה כבר יותר קל… בסיומו של הלילה המטופל, בהתרגשות, נושק לכפפה שעוטפת את ידה ושפתיו לוחשות בלי קול: תודה!!!"

מכתב שלא נשלח

"מכתב גלוי שלא נשלח למשפחת המטופל… יקירכם, בן 46, נשוי לרעיה אוהבת ואב לפעוט מקסים, הגיע אלינו בשבת סגרירית לאחר החייאה ממושכת עם סימני חיים קלושים… למרבה הנס והפלא הוא יצא מהמחלקה לאחר שישה שבועות ערני, מתקשר עם סביבתו, מזהה את משפחתו ולא מונשם, מניע ארבע גפיים ללא פצעי לחץ ומלווה במשפחתו האוהבת…

אתם, משפחתו, יצאתם מהיחידה שלנו בכעס, באיומים, בחריקת שיניים ואינסוף תלונות… אומנם בפה מלא אמרתם – זה נס! אז דעו לכם, וחשוב שגם אנחנו נזכור, גם אנחנו חלק חשוב מהנס! כל אח ואחות, כל רופא, כל מנקה וכל סטז'ר נוטלים חלק בנס! נס של טיפול מקצועי ויעיל, של תשומת לב, של טיפול מתסכל, לעיתים בהנשמה ובגמילה, בדלקות ריאה ובחום בלתי מוסבר, בשקיעה הכרתית ממושכת, בנוקשות שרירים ומפרקים, בעצירות ושלשולים, בפגיעה כבדית וכלייתית, בעמידה בלחץ רגשי ומתן אפשרות לנוכחות ממושכת של אנשי משפחה קרובים ורחוקים.

אנחנו שותפים בנס שלכם, גם אם אינכם מכירים בכך, ונמשיך להשתדל להיות שותפים בנס של כל מטופל הזקוק לכך, אם לא למעלה מזה!"

מתי לעמוד בפרץ

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד דעות ועמדות שעלולות להזיק, גם אם מתוך כוונות טובות. אבל בשתי הסתייגויות:
א) עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצים את האדם מתוך הטוב שבו, מתוך נטייתו הטבעית לאמונה ולאחווה ולמעשים טובים, ולרומם ולדייק את נטיותיו הטובות על ידי לימוד התורה.
ב) גם כאשר צריך להיאבק, יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק נגד מגמות שאינן שליליות כל כך.

לדוגמה, שמעתי מכמה רבנים שהם משקיעים מאמצים גדולים במאבק נגד רצונן של חלק מהנשים שמבקשות לרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה, או לקרוא בפורים לעצמן במגילת אסתר. שאלתי: מה כל כך גרוע בכך? הרי לא מדובר על חילול שבת וכיוצא בזה? והם השיבו: זה תהליך מסוכן הנובע ממגמות זרות שבסופו ירצו לעלות לתורה. שאלתי: ומה כל כך נורא בכך? הרי כעיקרון אמרו חכמים שהדבר אפשרי, ורק מפני כבוד הציבור אין לנהוג כך (מגילה כג, א). השיבו: כי זה מוביל לרפורמה, שכבר החרימו גדולי ישראל את הרפורמים. אולם לדעתי זו מלחמה מיותרת. מכאן ועד רפורמה הדרך ארוכה מאוד, ובינתיים יש המון נושאים חשובים שרב יכול לעסוק בהם.

היחס לרפורמים

בנוסף לכך, גדולי ישראל לא החרימו את הרפורמים, אלא רק כאשר הרפורמים הגיעו לכפירה בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל נוצר נתק, וגם אז לא החרימו והוציאו אותם מכלל ישראל. הנה לדוגמה, סבא רבא שלי מצד אמי, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, שבמשך ארבעים שנה כיהן כרב, עשרים שנה בקהילה החרדית בדיסלדורף שבגרמניה, שיתף פעולה עם הקהילה הרפורמית בבניית מקווה, סיפוק מאכלים כשרים למוסדות יהודיים והרחבת בית הקברות היהודי. אלא שלדברי בתו הצעירה, חנה פלטיאל, התאכזב, כי בפועל רוב העול נפל על הקהילה החרדית הקטנה. מכל מקום, חרם בשום אופן לא היה.

עמדתי בהר ברכה

אגב, לפני יותר מעשר שנים, כששמעתי שיש מקומות שבהם מתווכחים בשמחת תורה על ריקודים של נשים עם ספר תורה בעזרת נשים, אמרתי בהר ברכה שאם יש נשים שרוצות בכך, הן יכולות לרקוד עם ספר התורה. זאת כדי שלא להרבות מחלוקות ועלבונות על דברים מיותרים, ושלא יהיו בנות שיחשבו שיש בכך איסור. כיוצא בזה נשאלתי האם אפשר לארגן מניין של נשים לקריאת המגילה, והשבתי שאומנם הקריאה המשובחת היא ברוב עם בבית כנסת, אולם מכיוון שלדעת רובם המכריע של הפוסקים הדבר מותר, כל אישה רשאית להחליט כיצד לנהוג, והמעוניינות רשאיות לארגן קריאה זו.

אומנם חשוב לציין: ישנן קהילות שבהן לאנשים רבים הפרת המנהג מפריעה מאוד, ואזי צריך להתחשב בהם ולא לקיים יוזמות אלה בבית הכנסת שלהם. לא מצד שכך הלכה, אלא משום ששינוי מנהג גורם לעיתים צער גדול מאוד, שסדרי עולמם מתמוטטים, ולכן אומרים במקרים כאלה – כל המשנה ידו על התחתונה. אבל מאידך, צריכים למצוא את הדרך לאפשר במסגרת אחרת את כל מה שאנשים מעוניינים ואינו אסור.

ערכו של לימוד התורה

לסיכום: תפקיד הרב להרבות אמונה, יראת שמיים, מידות טובות ומעשים טובים – על ידי לימוד תורה משמעותי לגברים ולנשים. בלימוד כזה יש לברר היטב וביושר את הסברות והשיקולים השונים של חז"ל, ראשונים ואחרונים, ולשתף את השומעים בהבעת דעה מכבדת כפי האפשר. באופן זה הלימוד עמוק ומתלבן היטב, גם לרב וגם לתלמידים, ונוצרת הזדהות ומחויבות אמיתית לקיים את התורה. ואף שלכאורה אין בדברים אלו חידוש, שכן כך היא מצוות תלמוד תורה, צריך לחזור ולהדגיש שוב ושוב את ערכו של לימוד התורה שבונה את האדם, המשפחה, הקהילה והעם.

חשוב להוסיף שהדרך לכך היא בחיזוק לימוד התורה בשבתות ובחגים, וכדברי חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). אכן, בפועל, שבת היא הזמן שבו ניתן לקיים לימוד תורה משמעותי שמרומם ומדריך את החיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה לחבוש כיפה בימינו

מנהג חבישת הכיפה לא היה מחייב בימי האמוראים, אך התחזק מאוד בימי הגאונים והראשונים • בימינו, כיסוי הראש בכיפה נעשה למנהג מחייב • חבישת כיפה מהווה תחליף לחבישת התפילין במהלך כל היום, שהייתה נהוגה בדורות קודמים • ראוי להחמיר ולחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש, אך מי שרוצים להסתפק בכיפה קטנה רשאים, ואין להחשיבם חלילה לקלים

שאלה: למדתי את סוגיית חבישת הכיפה לגברים, והבנתי שמעיקר הדין אין חובה לחבוש כיפה, ובזמן חכמים לא נהגו לחבוש כיפה. אם כך, מכיוון שמנהג זה הפך לסימן מבדיל בין יהודים דתיים ליהודים חילוניים, אולי עדיף לבטלו, כדי להסיר מחיצות מיותרות?

לאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים מצוות מהתורה של קידוש שם שמיים

תשובה: אכן לא תיקנו חכמים מצווה מחייבת לחבוש כיפה, שכן מסופר בתלמוד (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה?! וכן מסופר (שבת קנו, ב), על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאמו, בעודו תינוק, כי על פי חוכמת המזלות ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הדריכה אותו לבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.

הרי שבימי חכמים לא הייתה חובה לחבוש כיפה, ורק כמנהג חסידות נהגו חלק מהאמוראים להקפיד שלא ללכת ד' אמות בגילוי הראש (וכן למדנו בברכות ס, ב, שמתחילים לומר את ברכות השחר לפני שמכסים את הראש. וכן משמע בברכות כב, ב, ובפסחים ז, ב, שאפשר במקווה לקרוא קריאת שמע ולברך בלא כיפה).

מנהג חבישת הכיפה בימי הראשונים

אולם בימי הגאונים והראשונים מנהג חבישת הכיפה התחזק, והיו שפסקו שבזמן התפילה וכניסה לבית הכנסת חובה לחבוש כיפה. וכן מצינו שנחלקו במסכת סופרים (שחוברה בתקופת הסבוראים או תחילת ימי הגאונים בארץ ישראל), האם מי שראשו מגולה יכול להיות חזן (יד, יב). ולפני כשמונה מאות שנה, הרמב"ם (תפילה ה, ה) כבר פסק שאסור להתפלל בראש מגולה. אך משמע ממנו שמותר לברך ולהיכנס לבית הכנסת בראש מגולה (תפילה ז, ג-ט, שם פרק יא). וגם הרשב"א, הרא"ש ותרומת הדשן סוברים שכך הוא עיקר הדין. מנגד, לרבנו פרץ אסור להיכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ורבנו ירוחם פסק שאסור לברך בגילוי הראש. ובכל אופן, הראשונים לא כתבו שאסור ללכת ד' אמות בגילוי הראש.

בתחילת ימי האחרונים המנהג התקבל כמחייב

אולם לפני כחמש מאות שנה כבר היה ידוע שמנהג מוחלט הוא שאין הולכים ארבע אמות בלא כיפה. ולכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שא, ז), שמותר לצאת בכיפה בלא כובע לרשות הרבים בשבת, ואף שגזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שייפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. הדבר מותר, מפני שלא ייתכן שאם הכיפה תיפול יטלטל אותה בידו ד' אמות, וגם במקום שהרוח נושבת בחוזקה, לא ייתכן שיסיר את הכיפה ויישאנה בידו, שהרי אין הולכים ד' אמות בלא כיפה (מ"ב קנג).

אומנם יש ספק האם לדעת השולחן ערוך יש איסור גמור ללכת ד' אמות בלא כיפה (כפי שמשמע משו"ע או"ח ב, ו), או שהאיסור הוא רק לברך, לומר פסוקים ולהיכנס לבית הכנסת, אבל בשאר המקומות הוא מנהג חסידות (כפי שמשמע משו"ע צא, ג; רו, ג).

הסוברים שהמנהג מחייב מהתורה

אומנם לדעת הט"ז (או"ח ח, ג), ולפניו מהר"י ברונא, מכיוון שהמנהג הפך למנהג ישראל, מי שהולך או יושב בבית בלא כיפה עובר על איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים, שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים שמנהג הגויים להוריד את הכובע או ללכת בגילוי ראש אינו נובע מפולחן דתי ואין בו מנהג פריצות, ועל פי גדרי ההלכה אין בזה איסור חוקות הגויים (מהרי"ק פח, ר"ן ע"ז יא, א; רמ"א יו"ד קעח, א; אג"מ או"ח ד, ב).

מנהג מחייב ודת יהודית

לסיכום, מבחינת ההלכה חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות בלי כיפה. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א ב, ו; מ"ב יא).

יתר על כן, מכיוון שבדורות האחרונים מנהג כיסוי הראש הפך לסימן יהודי מובהק ולאות נאמנות לתורה ולמצוות, יש להחשיבו כיום כמנהג מחייב של דת יהודית (נצר מטעי ג; אג"מ או"ח א, א; מים חיים סי' כג; יבי"א ט, או"ח א; ועוד). וכפי שכתב ראשון מהר"י ברונא סימן ל"ד.

קידוש השם

אף שיסוד חבישת הכיפה במנהג שהפך למחייב, אפשר לומר שלאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים בכך מצווה מהתורה של קידוש שם שמיים (עיין רמב"ם יסודי התורה, ה, יא).

במקום תפילין

נראה שהסיבה העמוקה לכך שמנהג הכיפה התקבל כל כך בישראל, שהוא משמש תחליף לתפילין. שכן מהתורה מצווה ללכת עם תפילין במשך כל ימי החול, כי התפילין הן אות לישראל שהם קשורים לה'. שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט). אבל שבת ויום טוב, שנקראים אות, מבטאים בעצם קדושתם את הקשר המיוחד שבין ה' לישראל, ולכן אין מניחים בהם תפילין (שולחן ערוך לא, א).

אלא שהואיל וצריך להיזהר בקדושת התפילין, שלא להפיח בהן ושלא להסיח את הדעת מהן, גזרו חכמים שלא לאכול עמהן שמא ישתכר, ושלא להניחן בלילה, שמא ירדם (שו"ע ל, ב; מ ח).

יתר על כן, בתקופת האחרונים, מתוך חשש של פגיעה בקדושתן, המנהג המקובל כבר היה לקיים את חובת מצוות תפילין בהנחתן בתפילת שחרית בלבד, וסמכו מנהגם על מה שאמרו חכמים: "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (שבת מט, א). ובירושלמי אף אמרו: "כל שאינו כאלישע בעל כנפיים – לא ילבש תפילין" (ברכות ב, ג).

במקום זאת, כאות ביטוי ליראת שמיים, נהגו ישראל לחבוש כיפה, שהכיפה כמו תוחמת את גבולו של האדם ומזכירה לו שיש מי שמעליו.

המחמירים שהכיפה צריכה לכסות רוב ראש

רבים שואלים האם ישנו שיעור מסוים לגודלה של הכיפה. שלוש שיטות ישנן בסוגיה זו.

יש מחמירים וסוברים שהואיל והכיפה צריכה לכסות את הראש, הרי שהיא צריכה לכסות את רוב הראש, אבל אם רק מיעוטו מכוסה אין הוא נחשב מכוסה (רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה סי' ג; ישכיל עבדי ח"ו השמטות או"ח א; שמועה מחזו"א; הרב מאזוז).

דעת ביניים

יש סוברים שבמשך היום, וכן בעת שמברכים ברכות ולומדים תורה, אין צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת באופן שנחשב בעיני בני אדם שהוא מכסה את ראשו. אולם בעת התפילה ובעת שנכנסים לבית כנסת, מכיוון שחיוב כיסוי הראש חמור יותר, חובה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש (ציץ אליעזר יג, יג; אור לציון ח"ב ז, יג; עשה לך רב ז, עו; יחו"ד ד, א;).

המקילים שאינה צריכה לכסות רוב ראש

יש מקילים וסוברים שאין לכיפה שיעור ואין צורך שתכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת לרואים אותו ויהיה נחשב בעיני בני אדם כמי שמכסה את הראש. ואף בזמן התפילה והכניסה לבית הכנסת אפשר להסתפק בכיפה כזאת, וכפי שנוהגים רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים (אג"מ או"ח א, א, על פי ב"ח ומשנה ברורה צא, י, רשז"א ועוד).

הלכה למעשה

למעשה, מכיוון שיסוד הדין ממנהג, מי שרוצים רשאים להסתפק בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש אף בעת התפילה ובכניסה לבית הכנסת. אולם ראוי להחמיר, משום שהכיפה כיום היא סמל זהות לשומרי מצוות, ומי שמכסה את רוב ראשו בכיפה נאה מקיים בכך מצווה של קידוש השם, ומראה בכך שהנה יש עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.

חישוב רוב ראש

למעשה, כדי לכסות רוב ראש רגיל של מבוגרים צריך כיפה שקוטרה לפחות 13 סנטימטרים, ובעלי ראש גדול צריכים כיפה שקוטרה לפחות 14.5 סנטימטרים.

דרך החישוב: מגודל הכובעים למדנו שהיקף ראש ממוצע לגברים הוא 57 סנטימטרים, וממילא שטחו כ-258 סמ"ר. כדי לכסות כ-130 סמ"ר שהם רוב שטח הראש, צריך כיפה בקוטר של לפחות 13 סנטימטרים. ובעלי ראש גדול חובשים כובעים שהיקפם 64 סנטימטרים, והכיפה שלהם צריכה להיות בקוטר של לפחות 14.5 סנטימטרים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם הילודה מביאה למשבר דמוגרפי?

האוכלוסייה בישראל גדלה בקצב מבורך, אך אין מקום לתחזיות אימים על מחסור במשאבים • תחזיות כאלה הופרכו שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות • עובדה היא שככל שהאוכלוסייה גדלה, כן משתכללים המדע והטכנולוגיה ומתרבים הפתרונות לבעיות משאבים וסביבה • יש מקום להשמיע אזהרות, שכן הן מעודדות מציאת פתרונות, אולם יש לעשות זאת בדרך מתונה ולא בדרך של הטלת פחד, שגורמת לעיוותים מוסריים • יש שלוש מדרגות במצוות פרייה ורבייה ויש מקום לשיקול דעת בקיום המדרגה השלישית • עם ישראל מונה רק 0.15% מאוכלוסיית העולם. הוא בסכנה קיומית, ועליו לגדול

שאלה במצוות פרו ורבו ושמירת הסביבה

כאשר מאמצים תחזיות אימה, עלולים גם לגרום לעיוותים מוסריים. כך בסין צמצמו את הילודה באופן אכזרי מאוד, וגם בעלי תורת הגזע חיזקו את עמדתם. בארצות המערב התגבשה עמדה ציבורית שראוי למתן את הילודה, ובעקבות זאת הם נקלעו למשבר דמוגרפי שמוביל לבעיות חברתיות-כלכליות חמורות

"ברצוני להעלות בפני הרב שאלה הלכתית עקרונית: בעולם התורני קיימת הסכמה מקיר לקיר שמעבר לחיוב מדאורייתא ללדת בן ובת, ראוי ונכון להדר במצווה זו ככל האפשר, משום "לא תוהו בראה לשבת יצרה" ומשום "ולערב אל תנח ידך". עוד שמעתי שלאחר השואה הנוראה ראוי עוד יותר להדר במצווה זו ולגדל את עם ישראל.

להלן כמה נתונים על האוכלוסייה בישראל: נכון להיום בישראל חיים כ-9.1 מיליון איש (לא כולל ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה). מדינת ישראל היא אחת הצפופות בעולם, כ-440 איש לקילומטר מרובע. קצב הריבוי בישראל, הנובע מהגידול הטבעי ומעליית יהודים לישראל הוא שני אחוזים בשנה, ומשמעותו היא שהאוכלוסייה בישראל מוכפלת בכל 35 שנים. מכאן שבעוד 35 שנה, אם יימשך קצב הגידול הנוכחי, נגיע ל-18 מיליון, ובעוד 70 שנה אנו צפויים להגיע לכ-36 מיליון נפש ולצפיפות של כ-1,800 איש בקמ"ר.

בצורת החיים המודרנית שלנו, איננו מודעים לתהליכים המקדימים את הגעת המוצר לחנות והגעת המים לברז, ולתהליכים שלאחר השלכת שקית הזבל לפח. אבל התהליכים האלה קיימים ומשפיעים על כולנו. לגידול כזה באוכלוסייה יהיו השפעות מרחיקות לכת במובנים רבים: כבר כיום מדינת ישראל תלויה לגמרי בייבוא מזון מבחוץ, אין לה יכולת לכלכל את עצמה. כבר כיום למדינת ישראל אין מספיק מי גשמים. משאבי הטבע שאנו צורכים, הזיהום והפסולת שאנחנו מייצרים הם מכפלה פשוטה של כמות הפסולת הממוצעת לאדם בגודל האוכלוסייה. וכבר כיום במדינה צפופה כשלנו אנו מתקשים למצוא פתרונות ראויים להרי הפסולת ולזיהום המים, הקרקע והאוויר. השטח הבנוי הולך וגדל ביחס ישיר לגידול באוכלוסייה, ושטחי הטבע הולכים ומצטמצמים בהתאמה.

בשלב מסוים אוכלוסייה גדולה מדי אינה ברכה, אלא צרה גדולה. האם כשנהיה כאן 36 מיליון, בלי שטחים פתוחים, בלי מקומות טיול ויערות, עם הררי פסולת וזיהום והמון בניינים וכבישים – לא יהיה ברור שנכון לעצור? או אולי רק 35 שנים אחר כך, כשנהיה 72 מיליון?

ברור שמשהו צריך להשתנות, השאלה היא רק מתי. בשלב מסוים אי אפשר להמשיך לעודד ילודה כפי שאנו עושים היום. המציאות תכריח אותנו להפסיק. ואם כך, האם אין זה נכון לדבר על כך כבר כיום?

למדתי מדברי ר' יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל י"ג, שיש שני חלקים במצוות פרו ורבו: המצווה מהתורה בבן ובת היא מצווה שבין אדם למקום, והמצווה להוסיף עוד ילדים משום "לא תוהו בראה" היא לתועלת העולם. ונראה לענ"ד לאור זאת, שאפשר לומר שכיום למען יישוב העולם נכון שלא להדר במצווה, שכן ההידור מביא לפגיעה קשה בבני האדם ובסביבה.

ובכלל נראה לכאורה שענייני הסביבה, ההתחממות הגלובלית וכדומה אינם מעניינים את גדולי ישראל, ותמהני על כך, שכל מי שעיניו בראשו ונותן דעתו שלא נקלקל ונחריב רואה שבדורנו אנו צורכים את משאבי הטבע בקצב מהיר בהרבה מקצב היווצרותם, ומייצרים פסולת וזיהום אוויר בכלל ובפרט פחמן דו-חמצני, ואנו דומים בעיניי לאדם שחי ברמת חיים שאינה אפשרית לו לאורך שנים על חשבון ירושת אבותיו ומשאיר את החובות ליורשיו.

אסור שנושא מרכזי זה, שטומן בחובו סוגיות ערכיות ומוסריות רבות ועלול בעוד שנים לא ארוכות להשפיע קשות על כולנו, לא יעמוד לנגד עיני העדה וראשיה. אשמח מאוד לשמוע את דעת הרב בסוגיות אלה".

השיח על ענייני הסביבה

תשובה: חובה להקדים, שהשיח המקובל על משאבי הטבע המתכלים הוא שיח מלא קלישאות נבובות, שמתבררות ככוזבות כבר במשך דורות ברציפות. מאז שאוכלוסיית אירופה התחילה לגדול בקצב מהיר, התעוררה דאגה שמא משאבי הטבע יתכלו והפריון שהיה נחשב ברכה יהפוך לקללה. ראש הדוברים בתחום זה היה תומאס מלתוס (1834-1776), שטען שקצב ריבוי האוכלוסייה גבוה מקצב גידול ייצור המזון, ואם ימשיכו לגדול בקצב זה, כבר בתחילת המאה העשרים האנושות תשקע באסונות של רעב וצמא, מלחמות ומגפות. היום כבר יש יותר משבעה מיליארד אנשים, שמייצרים הרבה יותר מזון ממה שצריכים. אומנם, מכיוון שהמזון אינו מחולק באופן מתאים, יש אנשים שסובלים מרעב. אילו, לדוגמה, היו האנשים באפריקה מנצלים את משאבי הטבע באופן יעיל וחסכוני, היו מייצרים פי כמה מזון איכותי ולא היה שם אדם שסובל מרעב.

הפיתוח האנושי מהיר מהגידול הדמוגרפי

הסיבה היסודית לכך שהתחזיות הקודרות מופרכות היא מפני שככל שיש יותר אנשים, כך הם מפתחים יותר את המדע והטכנולוגיה, ועל ידי כך המשאבים מתרבים בקצב מהיר יותר מריבוי האנשים, ולכן רמת החיים עולה בהתמדה.

בהערכה זהירה אפשר לומר שאנחנו ניצבים כיום על סף פריצות דרך מדעיות שיאפשרו ייצור אנרגיה נקייה מהשמש וייצור מזון ברמה מולקולרית, כך שמחומרים בסיסיים ניתן יהיה ליצור כל סוג של מזון, לטעמו של כל חך. בשנים האחרונות מדענים הצליחו לפתח בשר באופן מלאכותי באמצעות שכפול של תאי גזע שנלקחו מבשר בעלי חיים. אם פיתוח זה יצליח באופן מסחרי, עשויה להתחולל מהפיכה בשוק הבשר: יפסיקו לגדל מיליארדי פרות ותרנגולים ולשחוט אותם, מחיר הבשר יירד והזיהום הכרוך בגידול בעלי החיים ייפסק. כך ייווצר חיסכון אדיר בשטח, במים ובכל משאבי הטבע.

המורים באקדמיה למדעי הסביבה

כפי הנראה המורים באקדמיה, בתחומי מדעי הסביבה, אינם ממלאים את חובתם ואינם מציגים לתלמידיהם ולציבור את מלוא התמונה, ובכלל זה את כל התחזיות הקודרות שנאמרו בביטחון מלא והתקבלו על הקהילה המדעית וכבר הופרכו. כאנשי מדע הם היו אמורים לדעת שההתקדמות המדעית מהירה מגידול האוכלוסייה וגידול צריכתה. במיוחד הדברים אמורים בחברה דמוקרטית של שוק חופשי עם תחרות הוגנת, שמייצרת פיתוחים שמקדימים בהרבה את גידול הצריכה. הנה לדוגמה, דובר רבות על בעיית הררי הפלסטיק "שאינו מתכלה", והנה כבר שומעים על פיתוחים של בקטריות שאוכלות פלסטיק וממירות אותו לאנרגיה שניתן להשתמש בה. דוגמה נוספת אפשר להביא מטענותיהם הרבות והקשות של המתנגדים למתווה הגז של ממשלת ישראל והשר יובל שטייניץ, שהופרכו אחת לאחת, ושום לקח לא נלמד על ידם. כדון קישוט בשעתו הם מחפשים את טחנת הקמח הבאה כדי לקבוע שהיא דרקון ולהכריז עליה מלחמה.

צריך להתמודד במתינות

אומנם ברור שבתהליך ההתפתחות וההתקדמות ישנם גם מורדות ומשברים שצריך להתמודד איתם, אולם צריך לעשות זאת בדרך ריאלית ומתונה, בלא להלך אימים. אומנם גם את זעקות השבר של פעילי הסביבה יש להכיל, שכן גם הן מעודדות המשך שקידה על הפיתוחים הנדרשים להתמודדות עם זיהום הסביבה. מפני שבחברה חופשית, כאשר אנשים מזדעזעים הם דורשים פתרונות, וממילא נעשה יותר משתלם להשקיע בהם. כמו למשל מחזור. בלעדי זעקותיהם, היינו צריכים לחכות אולי עוד עשור עד שהביקוש לכך היה גובר באופן טבעי והפתרונות היו מתחילים להגיע.

הסכנה מהטלת האימה

כאשר מאמצים תחזיות אימה, פרט לעצם הטעות, עלולים לגרום לעיוותים מוסריים. שכן אם המצב כל כך חמור יש הכרח לנקוט באמצעים קיצוניים, בבחינת "עת לעשות". כך בסין צמצמו את הילודה באופן אכזרי מאוד. כמו כן, בעקבות התיאוריות של מלתוס ודומיו, בעלי תורת הגזע חיזקו את עמדתם שראוי לאנושות לעודד גזעים של אנשים יצרניים ולפעול לצמצום גזעים אחרים. או באופן מתון יותר, לגבש עמדה ציבורית שראוי למתן את הילודה ולגנות משפחות ברוכות ילדים, כפי העמדה הרווחת בארצות המערב. בפועל, בעקבות עמדה זו עמי המערב נקלעו למשבר דמוגרפי קשה, שמוביל לבעיות חברתיות-כלכליות חמורות שמציבות סימן שאלה על עתידם.

נחזור ליסודות המצווה

אומנם יש אמת בשאלתך, כי לעיתים תפיסה שטחית של מצוות פרו ורבו מובילה לבעיות קשות. לפיכך ראוי לחזור ולבאר בקצרה את שלוש המדרגות שבמצווה:
א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, ולשם קיומה צריך להתאמץ מאוד, ובכלל זה להיעזר בכל הטיפולים הרפואיים המקובלים.
ב) חובה מדברי חכמים על כל זוג רגיל להתאמץ ללדת כארבעה ילדים. אומנם כאשר ישנם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים, פטורים מכך.
ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים, אולם במדרגה זו יש מקום לשיקול דעת. אם ההורים יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא יילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ו).

כמדומה שבכללים אלו יש גם תשובה לבעיה שהעלית, שכן אם יתעוררו קשיים מרובים בפרנסת הילדים, נוכל להסתפק בקיום המצווה במדרגה השנייה.

על צפיפות הארץ וגבולותיה יש מקום להרחיב בהזדמנות אחרת. אך בינתיים חשוב להוסיף שאנחנו, בני העם היהודי, מונים כיום בסך הכול 0.15% מכלל אוכלוסיית העולם. הרדיפות והרציחות וההתבוללות העמידו אותנו בסכנה קיומית שלא חלפה עד היום. ולכן כפי שכתבת, חובה יתרה עלינו לעודד את המשפחות לגדל ילדים רבים לתפארת התורה, העם והארץ ולברכת כל אומות העולם, כמו שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

התקפות על מצוות השירות בצבא

גם אם הטענות על המצב הרוחני הקשה בצבא נכונות, יש לשקול אותן באופן הנכון – בתור טענות פרטיות • התורה מבחינה הבחנה יסודית בין מצוות כלליות למצוות פרטיות, וקושיות פרטיות אינן יכולות לדחות מצווה כללית • כשם שאין מבטלים את מצוות יישוב הארץ בגלל בעיות מסוימות בקרב היושבים בה, ואין סוגרים את הישיבות בגלל כמה רבנים שנחשדים בהתנהלות פסולה, כך הליקויים הפרטיים בצבא אינם דוחים את המצווה הגדולה לשרת בו • יש ללמוד על ערך השירות בצבא, ובמקביל לתקן את הבעיות

כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים ומעל הכול קידוש השם הגדול כביכול לא נחשבים

קיבלתי שאלה נוקבת על מצוות השירות בצבא מלמדן חריף, ששירת בצבא ביחידה קרבית. הוא בעל רקע דתי לאומי, אך שינה את עמדותיו וכיום הוא לומד בכולל חרדי. כמדומה ששאלתו מבטאת בכאב עצום את מלוא הטענות, ולכן אביא חלקים ממנה בהרחבה:

"לכבוד הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א. שלום וברכה רבה. בזמן האחרון אנו עדים למסע הסתה ורדיפה אנטי דתית במדינה בכלל ובתוככי הצבא בפרט. אגש לחלק מהעובדות המצמררות בצבא: א) חייל שרצה להתקדם לפיקוד לא הורשה לגדל זקן כי "מצופה ממפקד לעתיד להתגלח". ב) חיילים מזוקנים לא יורשו להשתתף בטקסים ייצוגיים. ג) חיילים ביחידות שונות אולצו לגלח זקנם ונענשו כשלא עשו זאת.

ד) חיילים שהתגייסו קיבלו אמצעי מניעה בחבילת השי. ה) חיילים בקורס טיס חויבו ללכת למועדון להט"ב ולשמוע את דרכם ודבריהם ואף לצבוע את המועדון. ו) חיילים חויבו וחייבים לצפות בהצגות של שיא הגסות והפריצות, הכוללות ביצועי מעשי סדום והצדקת נאצים וכו'. ז) חיילים חויבו וחייבים להשתתף במסיבות חוף, כולל בגדי ים ופריצות נוראית. ח) שינה מעורבת. ט) חיילים הוכרחו לסחוב על גבם חיילות… להתאמן בקרב מגע עם חיילות… י) מתירים לבנות להיכנס למגורי החיילים ומסלקים מהקורס את מי שמתלונן. יא) מחייבים חיילים לשמוע שירת נשים. יב) בפקודה חדשה שיצאה (והחליפה את פקודת השילוב הראוי), חייל או חיילת לא יכולים לדרוש שלא לשרת בגדוד מעורב, ולרבצ"ר אין שום סמכות להחליט בזה אלא רק לראש אכ"א. יב) מקימים מחנה חדש ליחידות מעורבות, עם אימונים קלים יותר, כדי שלא לגרום שברי מאמץ לבנות. יג) רבנים שמדברים בגנות ערבוב נשים וגברים מועפים מהצבא, אך ארגוני שמאל שונאי יהדות מורשים לשטוף את מוחות החיילים ברעל הרסני ולהפוך את צה"ל לעיר החטאים. יד) חיילים שלמדו בישיבות גבוהות לא יוכלו להיות מג"דים ולהתקדם בצבא. טו) הוקפאו ביקורים של תרומת ספרי תורה לצבא, אך כל תרומה אחרת מותרת בלא הגבלה. טז) הצבא הפקיע מהרבנות את תחום תודעה יהודית ונתנו לאלה שמכריחים את בחורי ישראל לצפות בהצגות גסות… יז) כיום אין לרבנות שום כוח בצבא, והרב הצבאי משמש כבובה כדי ליצור מצג שווא כאילו יש רבנות בצבא, ומכתיבים לו מה לכתוב ומה לומר ביחס לגיוס נשים ומגלי עריות. יח) חייל שיורה במחבל נעצר וייתכן שישב בכלא. לכן חיילים מפחדים לירות על מחבלים.

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, אך כמדומני שהתמונה מובנת: הצבא בקריסה ערכית כלל מערכתית, כאשר עיקרון השוויון המגדרי המעוקם שהשתקע בצבא הוא אחד הגורמים לכך. שני סוגי בעיות עיקריים הצגתי כאן: ביטחונית-מוסרית וערכית-דתית.

על הבעיות הביטחוניות-מוסריות יש משיבים: 'אין ברירה, חייבים לשמור מפני האויב…'. אבל השאלה ההלכתית הקשה היא: מי התיר להתגייס עם פקודות מטכ"ל הסותרות את התורה? מאיפה ההיתר לשלוח חייל למות בשדה הקרב בגלל שהמפקד מרחם יותר על ערבים מאשר על חייליו? ישנם סיפורים רבים על מוות של חיילים בגלל רחמים על אכזרים, כאשר נמנעו מלהפגיז ונכנסו רגלית, או בעת הפוגה הומניטרית שהאויב ניצל להתחמשות, או בפקודת נוהל מעצר חשוד. אמת שכתב המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות המלחמה מחייבת כניסה לסכנת חיים, אבל זאת בתנאי שמדובר על סכנה בעקבות המלחמה, ולא בעקבות פקודות עקומות.

בקשר לסוג השני, בעיות ערכיות-דתיות, קשה היה לי לכתוב את כל העובדות המזוויעות שהבאתי לעיל, על כל מה שמכריחים חיילים היום לראות רחמנא ליצלן. ידועים דברי ההלכה (סנהדרין עד, ב), שנפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך, שכאשר מחייבים יהודי לעבור עבירה, בלא שום הנאה לכופה אלא רק כדי להעבירו על דתו, ייהרג ואל יעבור. ובצבא מכריחים את הדתיים בלי סיבה מבצעית לעבור על דתם, כדי לחנכם מחדש, ואזי מדובר בבחינת ייהרג ואל יעבור.

לפי כל זה, כיצד כבוד הרב עדיין מתיר לחיילים בישיבתו ובכלל להתגייס לצבא?! זחלתי ואירא (כמעט כרב כהנא תחת המיטה), כי תורה היא וללמוד אני צריך, ואשאל את כבוד הרב: הרב לוקח על אחריותו את כל האיסורים והסכנות הנ"ל שחס וחלילה עלולים לפגוע בתלמידים הרכים? מה יעשה הנער ולא יחטא? אמרו בסנהדרין (קז) שלעולם לא יביא אדם עצמו לידי ניסיון! ואשוב ואעז פניי ואבקש מהרב מקורות להיתר לשלוח את צעירי הצאן לצבא כיום למרות כל הנ"ל.

איני מתכחש לעובדה שהדבר מסובך ומורכב, בוודאי פסיקה כללית כזאת עלולה לפרק ממשלות, לעורר מלחמות וכו'. זה ממש הלכות ציבור, פיקוח נפש של ציבור. אולם האם מפני החשש העתידי הנ"ל יש היתר הלכתי לזרוק את החיילים הללו לקובה של זונות? למקום שבו יחויבו להתמודד עם כל הנ"ל?!

אמת, זה לא כל הצבא. יש גם שמירות, אוכל ודברים חיוביים. אך לא מדובר בחייל זוטר שהחליט על דעת עצמו להכריח את פקודיו לעבור עבירות, אלא על מערך כולל של שינוי שמתחיל בתחום התודעה היהודית ונמשך לתלישת זקנים, שירת נשים, שינה עם נשים, עצירת קידום מפקדים עם זקן, ועד מסיבות חוף וכפייה ממש לצפות בזנות גמורה. והכול תחת פיקודו של הרמטכ"ל ובהכוונתו, עובדה שלא הדיחו את המפקדים שעשו זאת. עד מתי תמשיכו לטעון שיש מצווה לשרת בצבא? עד שיכריחו את החיילים להשתחוות לפסל? האם זה הגבול?

נ.ב. הדברים נכתבו מתוך סערת רגשות על המצב ועל השואה הרוחנית שאחינו חווים בצבא. אלף מחילות אם שלא במתכון הגזמתי בבוטות הדברים, וסליחה אם היה נראה מדבריי איזה מיעוט כבוד ברב. אוהבים את כבודו מאוד, והכול מתוך רצון לברר ההלכה ודעת התורה בעניין. תורה היא וללמוד אנו צריכים".

תשובה: בין כללים לפרטים

היסוד החשוב ביותר בלימוד התורה הוא ההבחנה בין כללים לפרטים, מפני שהשוואה ביניהם משבשת לחלוטין את ההבנה. קושיה פרטית יכולה לדחות עמדה פרטית, אבל אין בכוחה לדחות עמדה כללית. ההבחנה בין פרט לכלל היא בכמות ובאיכות: בכמות – כמות פרטי המצוות התלויים בכלל מרובים לאין שיעור מכמות המצוות התלויות בפרטים. באיכות – גודל קידוש השם שבהופעת הכלל גדול לאין ערוך מקידוש השם הנובע מהפרטים.

הטענות על יישוב הארץ

הדוגמה הבולטת לכך היא מצוות יישוב הארץ. במשך הדורות האחרונים היו יראי שמיים שהתנגדו לעלייה לארץ מחשש שהעולים יעזבו את דרך התורה והמצוות. אולם היו אלה חששות פרטיים לעומת מצווה כללית, ולכן בפועל, כל מי שעודד יהודים להישאר בגולה גרם לירידה רוחנית איומה פי כמה וכמה, שכן הנותרים בגולה התבוללו ונרצחו באחוזים גדולים לאין ערוך מהעולים לארץ. ואין לטעון להגנת הטועים שרק נסיבות חיצוניות כעליית הקומוניזם והנאציזם גרמו לכך, מפני שגם אלו שניצלו מהשואה ונותרו בארצות המערב עזבו את התורה והמצוות והתבוללו באחוזים מרובים פי כמה וכמה מהעולים לארץ. גם אז המתנגדים לעלייה אספו סיפורים פרטיים על עבירות שנעשות בארץ על ידי החלוצים, ובשם צדקנות זו גרמו לאנשים להישאר בגולה. אילו הצדקנים היו מבינים את דברי חכמים שאמרו שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בהשוואת משקל הפרטים לכלל.

הטענות על הישיבות

כיוצא בזה, שונאי הישיבות והרבנים טוענים כנגדם טענות פרטיות רבות, וממלאים את העיתונים בדיווחים על רבנים שהתעללו בתלמידיהם, שאנסו, גנבו, הפלו, רימו וכדומה. כתוצאה מזה, אדם שאינו מבין את הערך של התורה והישיבות יכול לטעון שכבר עדיף שלא יהיו ישיבות ורבנים, ואיך יש היתר מוסרי לשלוח תלמידים רכים לניסיונות קשים שכאלה. אולם גם אם כל הטענות העובדתיות נכונות – הן פרטיות, ויש לטפל בהן במלוא הרצינות במסגרת פרטית. אין להן משקל אל מול הערך הכללי של לימוד התורה שמתקיים על ידי רבנים בישיבות. אילו הטהרנים הללו היו זוכרים את דברי חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בטענותיהם.

מצוות הצבא

כיוצא בזה, כל הטענות שהעלית הן במשקל פרטי לעומת המצווה הכללית של הגיוס לצבא, שבה תלויות שתי מצוות שכל אחת מהן כללית ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה: הצלת עם ישראל מיד צר ואויב, ומצוות יישוב הארץ.

לגבי עצם הטענות, לפחות מחצית מהן אינן נכונות כלל, והשאר נכונות למחצה לשליש ולרביע, ובדרך כלל חומרתן רחוקה ממה שתיארת, למשל רוב הטענות על צניעות שעיקרן ברמה של איסורים דרבנן. אומנם גם בהן צריך לטפל, כפי שהתייחסתי פעמים רבות לבעיות שבצבא ולצורך לקבול על המפקדים ולעיתים אף לסרב פקודה. אולם אין בכל הטענות הללו כדי לבטל את המצווה הכללית הגדולה.

וזאת לדעת, כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים, ומעל הכול קידוש השם הגדול שבניצחון על האויבים וחזרת עם ישראל לארצו כדברי התורה והנביאים – לא נחשבים.

לפיכך, כל מי שלומד תורה לאמיתה חייב ללמד על גדולתה של מצוות השירות בצבא שצעירי דורנו זוכים לקיים. ובמקביל צריך לפעול לתיקון הבעיות הפרטיות. ככל שיותר צעירים חרדים יתגייסו לצבא, הם יזכו לקיים יותר את המצוות הכלליות המקודשות, וממילא הבעיות הפרטיות יתוקנו ביתר קלות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ציצית בבגד סינתטי

הסגולה פועמת בכל ישראל אף כשרחוקים מתורה ומצוות • מצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, ומובן מדוע • בעבר נחלקו הפוסקים אם בגד מבד סינתטי חייב בציצית ואם יש לברך על ציצית כזאת, אך כיום בגדים אלו נפוצים אף יותר מבגדים מבד טבעי, ואין ספק כי יש להטיל בהם ציצית ולברך עליה • גם הציציות המחולקות לחיילי צה"ל כשרות לברכה ללא ספק • בנוגע לציצית מבד רשת רבים הסתפקו, ונכון שלא לברך עליה

מהי סגולת ישראל

בחנוכה כתבתי מאמר על סגולת ישראל, שביאר מרן הרב קוק (אורות התחיה סג) שהיא השמן הטהור שמצאו החשמונאים במקדש שהגויים לא שלטו בו, ומכוחה צמחה הגאולה אז ותצמח גם היום. וסגולה זו באה לידי ביטוי גם אצל יהודים שטועים במעשיהם ובדעותיהם, כל זמן שהם חפצים באופן כללי בטובת ישראל ובתיקון העולם. וביארתי שסגולה זו באה לידי ביטוי "בשאיפה העמוקה לדרוש צדק ואמת, ולהוסיף טובה וברכה לעולם, ולהמשיך ולהתעלות בזה עד אין קץ… גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות, הולכים בזה בדרך האבות".

דברי פרופ' סייבין

כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו

כהשלמה לכך שלח לי הרב מרדכי גרינברג שליט"א, ראש ישיבת כרם ביבנה, שני ציטוטים שמביעים רעיון זה. האחד הוא ריאיון עיתונאי שקיים רפאל בשן עם פרופ' סייבין, שמיגר את מחלת הפוליו באמצעות הנסיוב שפיתח וזכה על כך בפרס נובל. פרופ' סייבין לא היה קשור לתורה, ונראה שאף היה נשוי לגויה. הוא אמר שמעולם לא טעה בזהותם של המדענים היהודים בכנסים מדעיים בינלאומיים, וזאת על פי נכונותם להיחלץ לעזרה בבקשות התנדבות לפרויקטים של סיוע למדינות ולחברות נחשלות. היהודים תמיד היו הראשונים והמרובים מכל המדענים. עד כאן דבריו. כמה מפליא: כל עוד הזהות היהודית נשמרת, גם הרצון להיחלץ לסיוע נשמר!

דברי פרויד

הציטוט השני הוא מדברי הפסיכולוג היהודי הנודע זיגמונד פרויד. בהקדמתו לתרגום ספרו 'טוטם וטאבו' לעברית, כתב פרויד על עצמו: "איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאינו יודע כלל את שפת כתבי הקודש, שהוא זר לגמרי לדת אבותיו כמו לכל דת אחרת, שאינו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומיים. ועם זאת הוא מעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודי ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאוד. מן הסתם – העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר הזה יהיה בוודאי ניתן להכרה מדעית ביום מן הימים".

פרויד, המעמיק הגדול בהכרת הנפש האנושית, סבור שהזהות היהודית היא אולי המרכיב העיקרי באישיותו, אבל אינו מסוגל לנסח את מהותה, ויחד עם זה הוא מאמין שאי אפשר להתעלם מהמקום המרכזי של הזהות היהודית, ושמן הסתם בעתיד היא תיחקר ותקבל הגדרה מדעית.

דברי מנהיג 'אגודה' על ערך מצוות יישוב הארץ

בשבועות שלפני חנוכה כתבתי על ערך המצוות הכלליות, ובכללן מצוות יישוב הארץ ומצוות השירות בצבא, שמעמדן מעל ומעבר למצוות הפרטיות, וכפי שגם חכמים אמרו על מצוות יישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן מלחמת מצווה להצלת ישראל מיד צר שקולה כנגד כל המצוות.

גם בהקשר לכך זכיתי לתגובה מחכימה מהרב מרדכי גרינברג שליט"א, ובה דברים שכתב מנהיג 'אגודת ישראל' בשנות הקמת המדינה, הרב יצחק מאיר לוין, שהיה שר הסעד הראשון בממשלה הראשונה וגיסו של האדמו"ר מגור דאז. הוא פנה במכתב לרבני 'אגודה', וכך כתב: "עשינו שגיאה גדולה שהחשבנו את בניין ויישוב ארץ ישראל כמצווה אחרת רגילה, ולא שמנו לב שארץ ישראל היא לב כל היהדות, וכל פזורי ישראל מכל קצווי תבל נקבצים ומתרכזים בה… ורק אנחנו הזנחנו מטרופולין של מלך ולא עשינו המאמצים הראויים והדרושים להחדיר רוח רעיון 'אגודת ישראל' בארץ ישראל. באותה המידה הדרושה לא הבינונו שעיקר השפעת 'אגודת ישראל' צריכה ומוכרחת להתרכז בארץ ישראל… ושזו תהיה אבוקת האור להאיר את כל הגולה כולה… יש הרושם כאילו השלמנו עם הרעיון כי בניין ארץ ישראל הוא תפקיד הציונים וה'מזרחים', ו'אגודת ישראל' יש לה רק תפקיד כעין חברה לחיזוק הדת וכדומה" (עת לעשות להצלת ישראל, חיים שלם, תשס"ז, עמ' 35).

חשיבותה הקיומית של מצוות יישוב הארץ

ראוי להוסיף שבעת שהתחילו העליות החדשות לארץ, לפני כמאה ושלושים שנה, גודלו של העם היהודי היה שווה לגודל העם הערבי, כלומר יהודי העולם כולו מנו קרוב ל-11 מיליון נפש, וגם ערביי העולם, ממרוקו ועד עיראק, כל דוברי הערבית, מנו כ-11 מיליונים. בזכות השגשוג הכלכלי בכל העולם, העם הערבי גדל והתרבה ליותר מ-400 מיליון, ואילו בני עמנו שלא עלו לארץ בהמוניהם ועברו רדיפות קשות, מהפיכה קומוניסטית, שואה והתבוללות, מונים היום כ-14 מיליון יהודים מוכרים, ואולי עוד מספר דומה של יהודים שמחמת הרדיפות הסתירו את יהדותם עד שכמעט נשכחה מהם. לו היינו זוכים לקיים את המצווה ששקולה כנגד כל המצוות, וכעת אפשר גם להבין מדוע, היינו עולים לארץ ומיישבים אותה וזוכים להיות כיום עם גדול ורב במדינת ישראל שמשני עברי הירדן ומצבנו הלאומי, הדתי והביטחוני היה לאין שיעור טוב מאשר כיום. זאת ועוד, כל מה שיש לנו היום הוא בזכות אלה שעלו לארץ במסירות וקיימו את המצווה.


דין ציצית מחומר סינתטי שמחלקים בצבא

שאלה: שמעתי שיש בעיות לגבי הציציות שמחלקים בצבא, מפני שהן מחומר סינתטי. האם להלכה הן כשרות, והאם אפשר לברך עליהן?

תשובה: נתחיל מהיסודות: כל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית. אומנם יש סוברים שרק בגד מצמר או פשתים חייב מהתורה, ושאר הבגדים מדברי חכמים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ט, א), ויש אומרים שכל הבגדים חייבים מהתורה (תוספות, רא"ש ורמ"א). בכל אופן, בין שהחיוב מהתורה ובין שמדברי חכמים, חובה להטיל ציציות בבגד מכל סוג שהוא ומברכים על לבישתו.

בגד סינתטי

אומנם בגד עור פטור מציצית, מפני שאינו נעשה על ידי אריגה כדרך הבגדים אלא עשוי ממשטח אחד (שו"ע י, ד; לבוש, שועה"ר). וכן יריעת ניילון שמכינים ממנה סינר או מעטה להגן על פועלים בעבודתם פטורה מציצית.

יש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטים סינתטיים פטור מציצית, הואיל והיה אפשר לעשות אותו כיציקה אחת כמו עור (מהר"י שטייף כח; אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטים סינתטיים. העור מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטים סינתטיים, הוא חייב בציצית (הר צבי א, ט). אלא שלעניין ברכה היו שחששו, ומחמת הספק הורו שלא לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג; אול"צ ב, ג).

אולם לדעת רוב הפוסקים יש לברך על ציצית שהוטלה בבגד מחומרים סינתטיים (רש"ז אוירבך זצ"ל בשאלת שלמה ג, טז; הרב אליהו זצ"ל במאמר מרדכי ימות החול ז, סז-סח; הרב נחום רבינוביץ שליט"א במלומדי מלחמה קיב, והעיד שכך סבר גם הרב הנקין זצ"ל).

בגד סינתטי הפך לבגד הרווח

קל וחומר כיום שיש לברך על ציצית שהוטלה על בגד סינתטי, שכן במשך עשרות השנים שעברו מאז החל הדיון על בגד מחוטים סינתטיים ייצור החוטים הסינתטיים השתכלל מאוד. בעבר הם היו מאיכות גרועה, לא חיממו היטב בחורף וגרמו להזעה בקיץ, ורק מפני מחירם הנמוך השתמשו בהם להכנת בגדים זולים. אולם בינתיים איכותם השתפרה להפליא, וכיום מכינים מהם בגדים איכותיים, שלעיתים אף נחשבים טובים מבגדים מחוטים טבעיים. בפועל, כאשר התחילו הדיונים על בגד סינתטי רק אחוזים בודדים מהבגדים יוצרו מחומרים סינתטיים, והם היו ניכרים לרעה משאר הבגדים. אולם כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו.

הציציות בצבא

רוב הציציות שמחלקים כיום בצבא הם מבד דרייפיט, שהוא בד סינתטי ארוג בטכנולוגיה מיוחדת, המשמש להכנת בגדים לפעילות ספורט, שיתרונם העיקרי שהם מאווררים ומנדפים את הזיעה ולכן הם נוחים ונעימים לחיילים, והם משמשים להם כגופייה וכטלית קטן כאחד.

ציציות אלו הגיעו לצבא בעזרת הרב ידידיה אטלס (רב צבאי במיל'). במבצע עמוד ענן שהו החיילים ימים ארוכים בשטח בלי יכולת לכבס או להחליף את הבגדים, הזיעה איכלה את הציציות והצבא נאלץ להוציא משימוש 10,000 ציציות. אז הועלתה היוזמה לייצר טליתות קטנות מבד דרייפיט.

בכל אופן, טליתות אלה כשרות לברכה בלא ספק. כמו כן מחלקים בצבא גם טליתות מבד כותנה, ומובן שגם לגביהן אין ספק.

טלית רשת

בחנויות לתשמישי קדושה נמכר סוג נוסף של טלית קטן, שעשויה מרשת חוטים סינתטית יצוקה. ייתכן שבעבר הרחוק חילקו טליתות כאלה בצבא, אבל לפחות עשרים שנה כבר אין מחלקים אותן בצבא.

לגבי טליתות רשת אלה התעורר ספק גדול יותר, הואיל ואינן עשויות כשאר בגדים שארוגים מחוטים, אלא מחוטים יצוקים. ואומנם בשו"ת אז נדברו (ז, נב) סבר שיש לברך עליהן, הואיל ובפועל הן עשויות כבגד שיש לו חוטים. וכן דעת הרב רבינוביץ שליט"א. ואף שסברתם נראית, מכיוון שרבים הסתפקו בדינן, למעשה נכון שלא לברך עליהן. וכך כתבתי בפניני הלכה ליקוטים א' ח, ו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל חילונים

אומנם אפשר לאכול אצל מארח מסורתי על סמך חמש שאלות מסוימות בהלכה, שהוזכרו בטורים קודמים, אבל אצל מארח שאינו שומר כשרות – זה לא מספיק • במקרה כזה אפשר לאכול מאכלים מאריזות סגורות עם הכשר, או ממסעדה כשרה, בכלים חד פעמיים • דינו של ויסקי בלי הכשר • המחמירים לאכול בשר חלק צריכים להחמיר גם כשהם מתארחים, מכיוון שזו החומרה החשובה בהלכות כשרות • אולם לא כל יוצאי ספרד צריכים להחמיר בעניין, מכיוון שהיחס לחומרה זו השתנה מקהילה לקהילה – בהתאם למצב היהודים מול הגויים

מי שמתארח אצל מסורתי

מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר

לפני כמה שבועות עסקתי בשאלה האם מותר לאורח לאכול אצל מסורתי שרגיל לאכול כשר, מקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, וכן הוא מוכר לאורח כאדם אמין שאפשר לסמוך על תשובותיו. הואיל וייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר, ולכן כתבתי שצריך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל תחומי הכשרות הבעייתיים:

א) יש לברר איזה הכשר יש לבשר, כאשר המקפידים על חלק יקפידו שיהיה חלק.
ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר אם נקנו מחנות או רשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.
ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאכול ירקות עלים רגילים שנשטפו כרגיל.
ד) לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כמו סכו"ם, צלחות וכוסות, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או חרסינה או בכלים חד פעמיים.
ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

מאכלים שהוכנו במטבח חילוני

שאלה: האם גם מי שמתארח אצל יהודי חילוני אמין, שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו על סמך חמש שאלות אלו או שאלות אחרות?

תשובה: אין אפשרות לאכול מאכלים שחילוני הכין במטבחו על סמך שאלות מסוימות, משתי סיבות:
א) מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר.
ב) מכיוון שאינו מקפיד על כשרות, הוא מבשל לעיתים בכלים שלו מאכלים אסורים, וממילא אסור להשתמש בהם בלא הגעלת כלים. אף אם עברה יממה מאז שבישלו בהם מאכלים אסורים, וממילא הטעם היוצא מהם פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (פניני הלכה כשרות לב, ג, 3). בנוסף לכך, הכלים שאוכלים בהם לא הוטבלו, ולדעת רוב הפוסקים אסור לאכול בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח).

הדרך לאכול אצל מארח חילוני

אומנם אפשר לאכול אצל מארח חילוני מאכלים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או מאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. זאת בתנאי שהמאכלים יוגשו בכלים חד פעמיים, שכן הכלים שבהם רגילים לאכול שם אסורים בשימוש בלא הגעלה ובלא טבילה.

האם אפשר לחמם

אם המארח החילוני הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרים בתוך תבנית חד פעמית ונעטפים בנייר אלומיניום, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים.

אם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח; לב, ה).

ויסקי ללא הכשר

שאלה: האם אפשר לשתות ויסקי ומשקאות חריפים אחרים בלא הכשר?

תשובה: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אומנם לגבי ויסקי, מכיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי, מכיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם – הורו להתיר את הוויסקי (אגרות משה יורה דעה א, סב; מנחת יצחק ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד).

אומנם כל זה כאשר מדובר בוויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים, והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן. אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, אין לשתות ממנו בלא הכשר, שמא עירבו בו מאכלים אסורים (פניני הלכה כשרות לז, ט).

מנהג ספרדים בבשר חלק

שאלה: כבוד הרב כתב לגבי מי שאוכלים אצל דתיים או מסורתיים, שהנוהגים לאכול תמיד בשר חלק יקפידו על כך גם כשהם מתארחים. מדוע לא כתבת שכל הספרדים צריכים להחמיר בזה?

תשובה: מפני שלמעשה ברוב קהילות הספרדים נהגו לאכול כשר ולא חלק. היינו שאם הייתה סירכה על ריאותיה של בהמה, קילפו את הסירכה ומלאו את הריאה באוויר והכניסו אותה למים. אם היה בצבוץ של אוויר שיצא מהריאה – היה זה סימן שיש נקב בריאה והבהמה טריפה, ואם לא היה בצבוץ – כשרה. כך נהגו במרוקו, בלוב, וברוב קהילות טוניסיה ושאר הקהילות בצפון אפריקה. וכן נהגו בסלוניקי וברוב קהילות טורקיה. בנוסף לכך, כך נהגו בתימן ובפרס. המקומות שבהם החמירו לאכול רק חלק כדעת השולחן ערוך (יורה דעה לט, י) הם ארץ ישראל, סוריה, עירק ומצרים. גם באשכנז הרוב נהגו להקל, והיו שהחמירו.

יסוד חילוקי המנהגים

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. הואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, מתחילה ההוראה הרווחת הייתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטריפות לגוי, הטרפת הבהמה הייתה עלולה להמיט אסון על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או כמה חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזאת סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכול כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ.

בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר בשנת ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברו העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו קולפים את הסירכות ובודקים אותן בבצבוץ (בית יוסף יורה דעה לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר שהנוצרים גירשו את היהודים מספרד (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, שבה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם, התעורר הוויכוח במלוא חריפותו: הוותיקים ביקשו להחמיר כמנהגם, והמגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל. ולא רק במרוקו כך נהגו, אלא בכל מקום שהגיעו מגורשים רבים מספרד התקבל מנהגם להקל. ולכן כמעט בכל קהילות צפון אפריקה נהגו להקל, זולת אלג'יר וג'רבה. וכן נהגו להקל בקהילות היהודיות הגדולות שבסלוניקי ובקושטא, שאליהן הגיעו מגורשים רבים מספרד.

טעם המקילים

בפועל, בימי הראשונים, בתקופת הרמב"ם והרשב"א, נהגו ברוב קהילות ישראל להחמיר. אולם במשך הזמן, בעקבות השפעת מגורשי ספרד, ברוב הקהילות נהגו להקל. זאת משום שבתחילה המקילים סברו שלכתחילה צריך להחמיר, ורק בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעות המקילים. אולם בשלב השני, התחזקו המקילים וסברו שמלכתחילה הלכה להקל, שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80 אחוזים מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50 אחוזים, וברור שאם לא ישחטום ימשיכו לחיות שנים רבות. ולדעת רוב הפוסקים (פניני הלכה כשרות, כ, ג, 4), כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים.

החומרה החשובה

על טענה זו משיבים המחמירים שאין להכריע את ההלכה על סמך המציאות, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף – מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו. למעשה, מכיוון שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שנוגעת לספק איסור תורה, ורבים נוהגים להחמיר בה באופן נחרץ ובכללם קהילות שלמות, הנוהגים להחמיר בזה תמיד – מחמירים גם כשהם מתארחים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הפך הטהור וסגולת ישראל

היוונים ניסו לטמא את כל השמנים, כלומר לגרום לעם להתייוון ולפגוע במושגי הקדושה, אך הסגולה הפנימית של עם ישראל נשארה בטהרתה, שרדה בכל המצבים ואף האירה לאנושות • בין נזקיה של ההשפעה הטמאה: בהשפעת ההלניזם הקדושה נתפסת בטעות כפרטית, מסתגפת ומנותקת מהעולם • סגולת ישראל התגלתה לאורך הדורות, החל מהאבות, בדאגה ובתרומה לאחרים במסירות נפש • לכן יהודים אידיאליסטים, גם אם הם אינם הולכים בדרך התורה והמצוות, מתגלה בהם סגולת ישראל

לאחר שהיוונים כבשו שטחים אדירים ובתוכם יהודה הקטנה, במשך מאה ושישים שנה שלטו בכל הסביבה עד שכולה התייוונה, ואף ביהודה ההתייוונות התפשטה, עד שגם הכהנים הגדולים יאסון ומנלאוס היו מראשי המתייוונים – הם הקימו ליד בית המקדש אצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקורבנות בבית המקדש. נדמה היה שגם היהודים, כמו שאר העמים, עומדים להתייוון לגמרי. אולם הסגולה הפנימית הישראלית נותרה בטהרתה, ולכן כאשר החריפו היוונים את גזירותיהם כנגד הדת, הזיק הנשמתי התעורר. וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני ואת המתייוון שאיתו, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

נס פך השמן

לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב היהדות אף פוררה את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה בה' אחד, ערכי המוסר והשאיפה לתיקון עולם הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שהפכו ליסוד של כל הטוב שבתרבות האנושית

אומנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו, אולם בזכות נס פך השמן נתגלתה סגולת הקשר הנצחי שבין ישראל לתורה, שמאירה את החושך מעל לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. במשך השנים התברר שהנס עוד גדול בהרבה: לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב היהדות אף פוררה את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה בה' אחד, ערכי המוסר והשאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (הנצרות והאסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב שבתרבות האנושית. וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר, עד שנזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה'.

מהי הפנימיות הטהורה

ביאר מרן הרב קוק: "הגויים טימאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושיקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר. ודווקא הפנימיות היותר נשמתית. כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחיללום" (אורות התחיה סג). כלומר, לא רק הצדדים החיצוניים נטמאו, אלא גם השמנים הקדושים, אבני המזבח וביטויי התורה. לדוגמה, מושג הקדושה נתפס בנצרות כקשור לסיגופים, למוות ולפרישות מהחיים. תפיסה זו השתרשה עד שכאשר יהודים מנסים להסביר ולדמיין מיהו אדם צדיק, מחמת טומאה זו עולות בראשם דמויות שרחוקות מאבותינו הקדושים, אשר מתוארים בתנ"ך ובדברי חכמים כגיבורי חיל, אנשי מעשה, שמקדשים את החיים.

אבל את שורש הנשמה של ישראל אי אפשר לשנות, אותה לא ניתן לטמא והיא היסוד שמכוחו נמצא השמן הטהור שממנו צמחה הישועה, וכפי שביאר מרן הרב: "פנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אף על פי שאינו יודע לקרוא בשם ולפרש את צפונותיו, ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו – תוכו קודש קודשים הוא".

השאיפה הלאומית, שרוצה בכבוד ישראל וברכתו בארץ החיים, נובעת מהסגולה שמתבטאת בשמן הטהור. קל וחומר כאשר השאיפה הלאומית הזאת מתעלה לגילוי תורת ארץ ישראל.

סגולת ישראל

מהי סגולת ישראל? השאיפה העמוקה לדרוש צדק ואמת, להוסיף טובה וברכה לעולם ולהמשיך ולהתעלות בזה עד אין קץ. כאשר אברהם אבינו פתח את אוהלו לאורחים שנראו כעובדי עבודה זרה, הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי אהב את הבריות. כך אנו מוצאים את אברהם אבינו ואת בנו יצחק אבינו עוסקים בחפירת בארות, פעולה שיש ממנה ברכה, כי מהבארות ישאבו מים להחיות עם רב. כך אנו מוצאים את יעקב אבינו עובד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא לצורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם. כמו כן אנו מוצאים אצל יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, שאף שהיו לו כל הסיבות להתייאש ולהיות ממורמר על שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות, הולכים בזה בדרך האבות.

כאשר משה יצא מארמון פרעה וראה נוגשׂ מצרי מכה עבד עברי, אף על פי שידע שאם יגן על העבד יסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת איבד את מעמדו כנסיך מצרים ונאלץ לברוח למדיין כדי להציל את חייו. גם במדיין, כאשר ראה שהרועים מקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד. תוך שהוא מסתכן בתגרה עם בני המקום, הוא נאבק על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר. מתוך כך המשיך להתעלות עד שנעשה ראוי להנהיג את עם ישראל ולקבל את התורה מסיני.

כאשר רות המואבייה החליטה להצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. נעמי, שהייתה אחת הנשים המיוחסות ביהודה, עמדה לשוב אל מולדתה מובסת, אלמנה מבעלה העשיר ושכולה מבניה. רות הרגישה חובה מוסרית ללוות אותה ולעמוד לימינה. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה', והיא התגיירה וזכתה להיות אם מלכות בית דוד.

סגולת ישראל שמתגלה ביהודים אידיאליסטים

ביאר מרן הרב קוק שגם כאשר יהודי "טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קודשים", ובתנאי "שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו. כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית". כי טובת האומה הישראלית להוסיף טובה וברכה בצדק ואמת.

באיגרות אחדות נתן מרן הרב קוק עצות חינוכיות לר' דב מילשטיין, סוחר עצים אמיד מוורשה, שבניו עזבו את דרך התורה והמצוות. האב התלבט האם לתמוך בהם מבחינה כספית בלימודיהם באוניברסיטה ובעסקיהם, או שמא כיוון שנדבקו למינות, שכל באיה לא ישובון, יש להרחיק אותם ולשבת עליהם שבעה, כעצת רבו האדמו"ר מפאריסוב. מרן הרב כתב לו: "שבאמת אם היו בניו קשורים לכל הפחות לאומה הישראלית ברעיונם, והיו מחובבי ציון או ציונים, היה יותר נקל להשיבם לאיתן דרך ה'… מכל מקום גם עכשיו שהרחיקו ללכת אין להתייאש מהם כלל", שכן לאחר שאור ה' על ידי תורתו הקדושה כבר הופיע בעולם במשך אלפי שנים, "כבר אין לנו אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון שהייתה בימים הראשונים. עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת… הוא דרך ה' שציווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט… על כן לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר… כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה" (אגרות א, קיג).

כלומר, אף שלא היו ציוניים, כיוון שהיו להם אידיאלים טובים, ומבחינתם הם לא בגדו ביהדות אלא סברו שהיא מקור ההשראה החיובי שלהם, הסגולה הפנימית נותרה בהם.

הרב ארי יצחק שבט בירר את סיפור חייהם של הבנים הללו. אחד מהם נעשה יו"ר הבנק הפולני הלאומי, ולאחר שאביו עלה לארץ וירד מנכסיו, תמך כספית באביו ובאחיו הבכור ובמשפחתו שהיו דתיים וחיו בארץ. הוא עצמו נישא לגויה ונרצח בשואה. הבן השני עבד במשרד החוץ של פולין. בנישואיו השניים התחתן בטקס דתי עם יהודייה ממשפחת רוטשילד. הוא עוד הספיק לברוח לארצות הברית, ויש לו נכדים ונינים שקשורים ליהדות. כאשר קמה מדינת ישראל, הציע לו בן גוריון את תיק שר החוץ, אך הוא סירב בטענה ש"אלוקים לא ייעד את היהודים כדי לגדל פרדסים".

המצוות הכלליות

כמדומה שגם חסרון הבנת המצוות הכלליות, כמו יישוב הארץ, הגנת ישראל והשירות הצבאי, נובע מהשפעת הטומאה הזרה שדבקה בחיצוניות הדת במשך הגלות, עד שהקדושה מתגלה רק בחיי הפרט, ובכל ענייני הלאומיות הכלליים אין קדושה ומצווה, אלא הכול חול. אולם האמת הפוכה: עיקר הקדושה מתגלה בכלל ישראל, ומתוך כך היא נמשכת לחיי הפרט. כלל ישראל קיבל את התורה והמצוות על מנת לקיימן ולחיות בהן בארץ ישראל, ורק מתוך כך נמשך החיוב לכל יהודי ויהודי, ואף ליהודים שבחוץ לארץ, כדי שלא יהיו הדברים חדשים עליהם כשיחזרו לארץ (ספרי עקב לז).

גם בדורות האחרונים, מי שמסתכלים על הפרטים בלבד התנגדו למצוות העלייה לארץ, ומתוך שלא ראו את הכלל הפיצו עלילות כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה: למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואף ביקשו לחלן את העם, בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען מצוות הכלל – יישוב הארץ וקיבוץ הגלויות – העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית. סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי שלנו להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת כופר בקדושת המצוות הכלליות, וגם נוהג בכפיות טובה כלפי היהודים שפעלו במסגרת התנועה הציונית במסירות נפש למען העלייה, ההתיישבות והביטחון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בחורי הישיבות לשבט לוי

אחת הטענות בסוגיית גיוס בחורי ישיבות לצה"ל היא שלפי הרמב"ם, כל מי שרוצה יכול להיות כבני שבט לוי, שלא השתתפו במלחמות • מעיון בתורה, בחז"ל ובדברי הרמב"ם עצמם עולים בבירור תפקידיו של שבט לוי כלפי האומה: ללמד תורה, לחנך, לשפוט ואף לשמש כשוטרים • בני לוי היו מעודדים את העם במלחמה, משחררים את הפטורים משירות במלחמת הרשות ומתפללים להצלחת הלוחמים. בשעת הצורך היו נלחמים בעצמם • אם כן, מי שרוצה לשמש בתפקיד לוי, עליו להקדיש את חייו לשירות האומה ובשעת חירום להילחם למענה

עמדת התורה באשר לגיוס בחורי ישיבות

בתגובה לטור הקודם, נשאלתי מנין המקור לכך שעל בחורי הישיבות לכבד את החיילים ולהתפלל עליהם, ומנין שדחיית הגיוס של בחורי ישיבות ראויה רק למי שיש לציבור צורך בלימודו בישיבה, כדי שיהיה אחר כך מורה או רב. יסוד השאלה מדברי מהרמב"ם על בני שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך, הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר בירך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוויים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

בחירת שבט לוי

כדי להבין את הדרכת התורה יש לחזור ולברר את עניינו של שבט לוי. מכיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלוויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ועבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ואף סייע למשה רבנו בהפסקת החטא והענשת החוטאים.

אפשר ללמוד מכאן שרעיון הבכורה גבוה מדי בשבילנו, ולכן, במקום שהבכורים ככהנים ישפיעו על משפחותיהם ועל כלל הציבור, חיי החולין של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם. בגלל זה הם לא עמדו בפרץ למנוע את העם מלחטוא בעגל. לפיכך נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שכל בניו יחזקו איש את רעהו כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת.

תפקיד שבט לוי

לפיכך קידש ה' את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרון, "לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים" כלשון הרמב"ם, שנאמר (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הם נועדו גם לשמש בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). וכן אמר הנביא: "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצווה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאו-ת. בריתי הייתה איתו החיים והשלום… תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו…" (מלאכי ב, ד-ז).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו כל בני השבט פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג). נמצא שהיו הכהנים והלוויים משרתי הציבור כולו, וכדי שיוכלו לקיים את תפקידם ציוותה התורה שבני ישראל יפרנסו אותם בתרומות ובמעשרות (פניני הלכה כשרות ז, ג).

שוטרים

תפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי החשמונאים

רבים מציירים לעצמם את בני שבט לוי כאנשים עדינים וחלשי גוף, שאין כוחם אלא בפיהם. אולם לאמיתו של דבר הם שימשו גם כשוטרים שנועדו להשליט חוק וסדר בישראל, כפי שנאמר: "ודויד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה בנו על ישראל… וייספרו הלוויים… מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף, ושוטרים ושופטים ששת אלפים" (דברי הימים א כג, א-ד). וכן נאמר: "ליצהרי כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים" (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "ושוטרים הלוויים לפניכם, חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" (דברי הימים ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "ועל הסבלים ומנצחים לכל עושה מלאכה לעבודה ועבודה ומהלוויים סופרים ושוטרים ושוערים" (שם לד, יג).

וכן אמרו חכמים: "בתחילה (כלומר, בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: ושוטרים הלוויים לפניכם…" (יבמות פו, ב). וכן אמרו חכמים שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים (ספרי דברים טו). וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללוויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים, ומאז עצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי"ם שמות לב, כז).

אומנם משמע שכל שבט ושבט מינה שוטרים (דברים טז, יח), אך אפשר לומר שהכוונה לבני לוי שחיו בקרב אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלוויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

שוטרים לוחמים

כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרון, נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).

עידוד הצבא והלוחמים

תפקיד נוסף נכבד ביותר היה לשבט לוי, לעודד את לוחמי ישראל. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה". תפקידו היה לצאת עם הלוחמים, ולפני הקרב לומר להם: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ, ב-ד).

ומצווה הייתה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לתפילה וגבורה, שנאמר: "ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות… וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י, ח-ט).

שוטרי המלחמה

יחד עם דברי העידוד של כהן משוח מלחמה, במלחמת רשות היו השוטרים מדברים אל העם ופוטרים מהגיוס את רכי הלבב ואת נוטעי הכרמים, בוני הבתים והחתנים בשנתם הראשונה.

לאחר שכל פטורי הגיוס היו חוזרים לביתם והמלחמה התחילה, הציבו השוטרים מתוכם זקיפים גיבורים שיעזרו להקים את מי שנפל בקרב, ולשבור את רגליו של מי שיבקש לנוס מהמערכה, מפני שהוא עלול לסכן את כולם, "שתחילת נפילה – ניסה" (משנה סוטה ח, ו).

נושאי הארון והתפילות

הכהנים גם נשאו את ארון הקודש שהיה יוצא עם הלוחמים למלחמה, לקיים מה שנאמר: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם" (סוטה מב, ב; יראים תלב; בנימין זאב קב, ועוד). וכן עשו במלחמת יהושע ביריחו ושאול בפלשתים. נחלקו תנאים וראשונים איזה ארון ייצא עם הלוחמים, ולא כאן המקום להאריך בזה.

במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלוויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ') נכתב בשביל הלוויים שמתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

היעלה על הדעת שכיום יש ראשי ישיבות שלא מסכימים שיתפללו לשלום חיילינו?! ועוד בשם מורשת שבט לוי?! ואם יאמרו שהיום המצב הרוחני של המנהיגים והחיילים גרוע יותר, אז ראוי שיעיינו בתנ"ך ובדברי מלכי ישראל הרשעים, שכל הדינים הללו התקיימו גם בימיהם.

משמר מלך מלכי המלכים

הרי שתפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי השמד, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם – הכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, והחשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד ביוונים, כפי שנספר בימי החנוכה הבאים עלינו לטובה.

תפקידי שבט לוי לימינו

לסיכום: מי שרוצים למלא את תפקידי בני שבט לוי בימינו, עליהם לשרת את העם כולו, על ידי הוראת התורה, חינוך, שיטור, שירות ברבנות הצבאית ובחיל השלישות האחראי על תנאי השירות והפטורים מהצבא. לשם כך עליהם להרבות בלימוד התורה ולהיות נכונים להקדיש את חייהם למען עם ישראל, ואם תגיע שעת חירום – להתגייס למערכה להגנת ישראל וקודשיו מיד צר.
מתוך כך אשלח ברכה לאחייני ותלמידי הכהן, שהתגייס בשבוע שעבר לשירות קרבי ביותר וממושך. יהי רצון שיזכה יחד עם כל חבריו להגן על העם והארץ, ויזכו כולם להקים משפחות מפוארות, כדת משה וישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם תלמידי ישיבה צריכים להתגייס?

צודקים הרבנים החרדים בטענה שתלמוד התורה חשוב ביותר, ושעם ישראל זקוק לאנשים שידחו את גיוסם כדי לגדול בתורה ולהיות מורים ותלמידי חכמים • אלא שרוב הבחורים אינם עתידים להיות רבנים, ולכן עליהם לקיים את המצווה הגדולה להתגייס לצבא • צודקת גם הטענה החרדית בדבר סכנה רוחנית בצבא – אומנם היכולת לשמור שבת וכשרות השתפרה לאין ערוך, אך עירוב החיילים והחיילות דרדר את מצב הצניעות • הפתרון אינו להימנע מקיום מצוות השירות בצבא, אלא לחזק את הצבא ולהתאים אותו לציבור החרדי ולכלל ישראל

נניח שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, באותו יום מתפתים להתמכר לשכרות ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים שלא יגיעו לכך. כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיום המצווה הגדולה והקדושה לשרת בצבא

לאחרונה עלתה שוב סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לצבא. התברר שהציבור החרדי ככלל נמנע מגיוס לצבא. כמעט כל המתגייסים שנספרו כחרדים הם או בחורים שעזבו את הציבור החרדי ובדרך כלל גם את הדת, או מבוגרים שמוצאים את פרנסתם בצבא, או בחורים שגדלו בקהילות שבשולי הציבור החרדי, כדוגמת בעלי תשובה ועולים חדשים, ולא הפנימו את מלוא עמדותיו של הציבור החרדי, או בני הציבור החרד"לי.

במקביל התברר שרשויות הצבא, בזדון או בשגגה, הטו את נתוני הגיוס, ויצרו מצג שווא כאילו הציבור החרדי נמצא בתהליך של התגייסות לצבא.

מצוות השירות בצבא

השאלה החוזרת ונשאלת: האם בחורי ישיבות שלומדים תורה פטורים מהגיוס לצבא? לפני שנתייחס לעצם השאלה, צריך לבאר תחילה שמצווה גדולה לשרת בצה"ל, ומצווה זו היא מהמצוות הגדולות והקדושות ביותר שישנן בדורנו, והיא מבוססת על שתי מצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). על הצלה זו מחללים את השבת, ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה באזור הספר – מחללים שבת ומסכנים נפשות (שו"ע אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה שכך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? … עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק, משפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס; וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים. רק מחמת האונס, כיוון שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיום מצווה זו. אומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ, אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו – מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, או"ח מח; מלומדי מלחמה א; פנה"ל העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, אין היא דוחה את מצוות הגיוס לצבא. אין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מועד קטן, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. אולם מצוות הגיוס לצבא הרבה יותר חשובה, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל בטווח הארוך. לכן, יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן יתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות וחינוך, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה – וכשיהיו רבנים ומחנכים, יתרמו בחינוכם ובתורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס לצבא בשנות לימודיהם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם, כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה. זה היה תפקידם של בני שבט לוי, שלמדו על מנת ללמד, והיו פטורים מהגיוס לצבא, ולא נטלו חלק בנחלת הארץ, כדי שיהיו פנויים וזמינים לעבודת המקדש ולחינוך והוראה. רק במצב של פיקוח נפש לאומי התגייסו הלוויים והכהנים לצבא, ובשעת הצורך אף הובילו אותו, כבימי הכהנים החשמונאים.

חשוב לציין: תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. רק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת כלפי העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים – כאשר הדחייה הראויה למורים היא בת שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא לשנים רבות בלא הגבלה.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד – שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני – רוב הבחורים, שאינם עתידים להיות רבנים, גם אם הם לומדים יפה ובשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

ההסבר לאי־גיוס החרדים

אומנם ניתן להבין את עמדת החרדים, שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. פיקוח נפש רוחני.

בפועל, מתרחשים בצבא שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, במשך עשרות השנים האחרונות השתפרה היכולת של חייל דתי לשמור מצוות כדוגמת כשרות, תפילות, שבת וחגים. מנגד, בעקבות עירוב החיילים והחיילות ביחידות השונות, האווירה הכללית נעשתה מאוד לא צנועה, כך שבחור שגדל בחברה דתית, וקל וחומר חרדית, נצרך להתמודדות קשה. במצב כזה, עמדת הרבנים החרדים היא שהבטחת עתידם הרוחני של הבנים עדיפה על פני מצוות השירות בצבא. אומנם הצבא מוכן ליצור עבור המתגייסים החרדים מסגרות שיתאימו לאורח חייהם, אולם הם עדיין חוששים שמא במשך הזמן השירות בצבא יגרום לרפיון דתי.

במקום להימנע – לחזק את הצבא

אולם להלכה ולמעשה, עמדתם מוטעית. במקום להימנע מגיוס, עליהם לעמוד על המשמר, ולדאוג שהאווירה בצבא תהיה כפי הראוי למחנה קדוש. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חיי הציבור הדתי.

אגב, בשנים האחרונות, באופן עקבי, אני נוהג לשאול את הבחורים שחוזרים לישיבה לאחר שירותם הצבאי במסגרת ההסדר, אם בעקבות השירות הם נחלשו מבחינה דתית או התחזקו. כמעט כולם משיבים שהתחזקו. חשוב לציין שלעומת זאת, מבין אלה שהלכו לשירות במסגרות צבאיות רגילות, לפחות מחצית השיבו שנחלשו, ועליהם להתחזק.

צריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות

הכלל הוא שצריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות, ולא להתייאש מראש מלקיימן בגלל סיבות שונות.

נניח, דרך משל, שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, כיוון שהם בטלים ממלאכתם, באותו יום הם מתפתים להתמכר לשכרות, לסמים ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים כדי שלא יגיעו לכך (אגב, זה אחד הפירושים לתקנת קריאת התורה במנחה של שבת, עי' פנה"ל שבת ה, ח).

כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיומה של המצווה הגדולה והקדושה הזו. במחצית מן המאמץ שנציגי הציבור החרדי משקיעים עבור הפטור מן הגיוס, היו יכולים להסדיר את התנאים הרוחניים של השירות הצבאי עבור בני הציבור החרדי וכלל ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד