כך נכשיר את המטבח בעצמנו

מכיוון שהשנה אי אפשר להיעזר בהכשרת כלים מרכזית או באנשים אחרים שיכשירו בשבילנו את המטבח, יש לבצע את ההכשרה בעצמנו • לשם כך צריך ללמוד את הנדרש להלכה, בלי חומרות והידורים שקשה לקיים בבית • הנחיות להכשרת התנור, הסירים, הסכו"ם ושאר כלי המטבח כהלכה באמצעים ביתיים

כלל ההכשרה: כבולעו כך פולטו

בימים אלו שבהם אי אפשר להכשיר את הסירים והסכו"ם בהגעלת כלים ציבורית צריך לבצע את ההכשרה בבית. לשם כך לוקחים סיר נקי גדול, מרתיחים בו מים, מניחים מעט מי סבון כדי לפגום את טעמם, וכל כלי שרוצים להכשיר – מכניסים לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות

השנה לא נוכל להיעזר בהכשרת כלים מרכזית לצורך ליבון החצובות והגעלת סירים. כמו כן יש אנשים שרגילים שעוזרים להם להכשיר את המטבח לפסח, והשנה יצטרכו להכשירו לבדם. לפיכך יש צורך ללמוד את הלכות הכשרת המטבח והכלים לפסח כפי הנדרש להלכה, בלא חומרות והידורים שקשה לקיים בבית. ההפניות ל'פניני הלכה – פסח' הן למהדורה החדשה משנת תש"פ (נמצאת באתר ישיבת הר ברכה וניתן להורידה באפליקציה). נתחיל בביאור הכללים.

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". כלומר, צריך להכשיר את הכלי בדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. שלוש צורות שימוש ישנן:
א) באור (באש), וההכשרה בליבון חמור.
ב) בנוזלים חמים – וההכשרה בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: שימוש בכלי ראשון שעל האש, כלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון, כלי שני. וכבולעו כך פולטו.
ג) בנוזלים שאינם חמים, וכדי להכשיר די לנקותם במים צוננים.

כלי ששימושו בשתי רמות

כף שבלעה לעיתים חמץ בכלי ראשון שעל האש ולעיתים בכלי שני, מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק הולכים כפי רוב השימוש. לדוגמה, מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בכלי ראשון או שני שהכשרתו במים רותחים, ולעיתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו, במים רותחים (פניני הלכה פסח י, ז).

ניקוי המטבח וניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא". ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שמץ של טעם חמץ דבוק ובלוע בכלים.

שיש וכיור

מנקים היטב את השיש והכיור, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, מפני שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה מים על הכיור, אחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחר כך על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או בנייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערת פלסטיק או נייר כסף עבה. והמחמירים נוהגים לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש והכיור (פניני הלכה פסח יא, א).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

הכשרת הגז

בכל השנה אנו רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, אנו משערים שהאש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. בשנים רגילות רבים מהדרים לעשות זאת בהכשרת כלים ציבורית בעזרת ברנרים, אולם השנה אפשר לקיים את ההכשרה על ידי ניקוי החצובה, הנחתה במקומה והבערת האש בכל הלהבות למשך כרבע שעה. מי שרוצים להדר יותר יצפו בנייר כסף את הברזלים שעליהם הסירים עומדים. בדיעבד, אם לא ליבנו את החצובה ובישלו עליה בפסח, המאכלים כשרים (כדרך שנוהגים כל השנה ביחס לבשר וחלב). את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, מנקים היטב (פניני הלכה פסח יא, ב).

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות וקרמיות מנקים היטב ומחממים על החום הגבוה ביותר למשך כרבע שעה.

הכשרת תנור אפייה

מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים שאין מכשירים את התבניות, משום שלדעת המחמירים ליבון צריך להיות בחום של כ-400 מעלות, ואילו ליבון התבניות בחום זה עלול לעקם אותן ולפגוע במראן. לפיכך, מי שאין לו תבניות מיוחדות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד פעמיות (שם יא, ג).

בשעת הצורך, אפשר להכשיר את התבניות לפסח בחום התנור שבו משתמשים בהן למשך חצי שעה, ולסמוך על הסוברים שאין צורך ללבן כלים בחום של 400 מעלות אלא די ללבנם בחום שבו השתמשו בהם (פניני הלכה פסח י, ה).

תנור פירוליטי

תנורים שמנקים את עצמם בחום של כ-500 מעלות אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור, ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח.

מנגל (אסכלה)

יש להכשיר את גוף המנגל והרשת שלו כדרך שימושו, שהוא כרמה של ליבון חמור. אם הוא של גז – בחום הגבוה ביותר של הגז, ואם בגחלים – בכמות הגחלים הגדולה ביותר שרגילים להשתמש בה.

מיקרוגל

שלושה שלבים בהכשרת מיקרוגל:
א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה.
ב) כדי להכשירו מאדים וזיעה של חמץ בדרך של "כבולעו כך פולטו" – מחממים בתוכו צלוחית עם מים למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר.
ג) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ על הצלחת של המיקרוגל, יש לנקות את הצלחת ולהגעיל אותה במים רותחים, או להניח דבר שיחצוץ בינה ובין המאכלים שמחממים בפסח (פניני הלכה פסח יא, ה).

מדיח כלים

מנקים את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. אחר כך, "כבולעו כך פולטו" – מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה ביותר, ובכך הוא מוכשר (פניני הלכה פסח יא, ה).

שולחן האוכל

השולחנות שלנו רגישים ואין רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים, לכן הכשרתם על ידי ניקוי יסודי עם מטלית לחה כרוב תשמישם. מכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח, ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.

יש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה שעליה יפרשו את המפה. ואם זהו שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה.

שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו (שם יא, ו).

מקרר

מכיוון ששימושו של המקרר בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, מנקים עם מי סבון או חומר אחר, כדי לפגום את הפירורים שאולי נמצאים שם כך שלא יהיו ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות היו בהם סדקים והיה קשה לנקותם מכל שמץ חמץ שנדבק בהם, לכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב ואין צורך לכסותם.

הכשרת סכו"ם

בימים אלו שבהם לא ניתן להכשיר את הסירים והסכו"ם בהגעלת כלים ציבורית, אשר נצרכת כדי להכשיר לפסח כלי חמץ שהשתמשו בהם בחמים, צריך לבצע את ההכשרה בבית.

לשם כך יש לקחת סיר נקי גדול, בין של חמץ ובין של פסח. מרתיחים בו מים, מניחים במים מעט מי סבון כדי לפגום את טעמם, וכל כלי שרוצים להכשיר – מכניסים לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות.

לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין חובה לטרוח על כך.

כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואחר כך את חציו האחר (שם י, יא).

הכשרת סירים

הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.

כאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואחר כך להגעיל את הסיר. סירים שיש בשוליהם קפל מתכת אינם צריכים טיפול מיוחד.

כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן. כשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים ייצאו, יישפכו על צידי הסיר ויגעילו את שפתו. כמו כן, אפשר להרתיח במקביל מים בקומקום, וכאשר המים שבתוך הסיר יתחילו לרתוח, יערו מהמים הרותחים שבקומקום לסיר, וכך המים הרותחים שבסיר יגלשו ויכשירו את שפתו. את המכסה של הסיר יש לגלגל בתוכו, פנים ואחור, בעוד המים שבו רותחים, עד שכל חלק שבו יהיה במים הרותחים. בנוסף לכך צריך לנקות היטב עם סבון את ידיות הסיר ולערות עליהן מים רותחים (שם י, יב; י, ט).

מחבת

מנקים היטב ומכשירים בליבון קל. כלומר, מחממים אותה על אש הגז באותו החום שבו רגילים לטגן עליה (שם י, דה).

כלי זכוכית

רבים מיוצאי ספרד נהגו כדעת המקילים להכשיר כלי זכוכית בשטיפה בלבד, ורבים מיוצאי אשכנז נהגו שלא להכשיר כלי זכוכית ולא להשתמש בהם בפסח. אולם למעשה נראה שהעיקר כדעה האמצעית, לפיה דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שהכשרתם בהגעלה. ומי שנהגו במשפחתו להקל, רשאי להמשיך במנהגם. ומי שנהגו במשפחתו להחמיר, ראוי שימשיך במנהגם (שם יא, יב).

כלים שונים

פלטה של שבת: מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעה, והמחמירים מצפים אותה גם בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח (שם יא, ד).

מיחם של שבת וקומקום: נוהגים להגעיל, שמא נפלו בהם פירורי חמץ. הגעלתם על ידי מילוי מים ככל האפשר, הרתחת המים כדרך הרתחתם כל השנה, ושפיכת חלק מהמים דרך הברז או הפייה שנועדו להוצאת המים מהמיחם. טוב לנקות את המיחם תחילה מאבנית שמצטברת בו. כאשר המכסה ממתכת ונוהגים להניח עליו חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את המכסה בתוך מים רותחים.

מכונת קפה: מנקים ומחממים את המכונה כדרכה עם מים חמים על החום הגבוה ביותר.

גביעי כסף: נוהגים להגעיל בסיר של מים רותחים, שמא נבלע בהם חמץ עם משקה חריף או יין חזק. הואיל ומדובר בחשש רחוק, בשעת הצורך אפשר להסתפק בהדחתם, כפי רוב תשמישם.

בקבוק ומוצץ של תינוק: טוב להחליף, ובשעת הצורך אפשר להכשיר על ידי ניקוי ועירוי של מים רותחים.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

יש לנקות היטב לפני שיגיע זמן איסור אכילת חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הזדמנות בימי הסתגרות

בימים אלה, כשסדרי החיים משתנים בעל כורחנו, זו הזדמנות לבחון את ההרגלים שלנו ולסדר את החיים באופן הנכון לפי יסודות התורה • בשבתות אלו, כשלא מתפללים בציבור ונמצאים בבית זמן ממושך, נכון להקפיד יותר מהרגיל על הקדשת הזמן הראוי ללימוד תורה • למי שנעשו מובטלים בימים אלו – ראוי ללמוד תורה גם בימי החול, וכך לנצל את זמנם ואף לחזק את רוחם • אין הצדקה לבטל את טבילת הנשים בימים אלה, כל עוד ההכנה לטבילה נעשית בבית, אך מוצדק ועדיף לבטל מניינים

ימי ההסתגרות שנכפו עלינו הם הזדמנות לכל אחד מאיתנו לברר לעצמו את האמיתות שהתרגלנו לקיים כמצוות אנשים מלומדה. עתה כשסדרי החיים משתנים, ההרגלים לא מספיקים ועלינו לחזור אל יסודות התורה והמצוות ולארגן ולסדר את החיים לפיהם. בתוך כך אפשר להיפטר מהרגלים מיותרים ורעים ולאמץ הרגלים טובים יותר. לבחון את מצב הילדים ולימודיהם, לראות שהם מתפללים ולומדים כראוי, משלימים חומר ומוצאים אתגרים לימודיים חדשים שירוממו אותם. מתוך כך, כשיעברו ימי ההסגר נוכל להמשיך לצמוח באופן נפלא. השבת היא אחד היסודות החשובים שיש לנו הזדמנות להעצים.

הכנות לשבת

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבת, ודווקא בשבת זו שבה אנו מסתגרים ומתכנסים בבתינו ראוי להקפיד יותר, שהתורה היא התרופה העמוקה ביותר לכל התחלואים. ויהי רצון שמתוך ההתחזקות בלימוד התורה בשבת זו ביחידות ובחיק המשפחה נוכל להרבות בלימוד התורה בשבתות הבאות לאורך שנים

מצווה להתכונן ביום שישי לקראת השבת, כדי שנוכל לכבדה ולענגה כראוי, שנאמר: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) (פניני הלכה שבת ב, ב).

מצווה לכבד את השבת בבגדים נאים, שלא יהא מלבושו בשבת כמלבושו בחול (שבת קיג, א), שנאמר: "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח, יג). כתבו הפוסקים בשם האר"י ז"ל, שטוב שלא ללבוש בשבת דבר ממה שלבש בחול. גם מי שנמצא לבדו בשבת, ועל אחת כמה וכמה כשהוא בחיק משפחתו, מצווה שיכבד את השבת בבגדים נאים לא פחות מאשר בכל שבת, משום שאין הבגדים לכבוד הרואים כי אם לכבוד השבת (פניני הלכה שם ב, ד).

יש להשתדל לאכול את ארוחת הצהריים ביום שישי לפני חצות היום, ובשעת הדחק עד שלוש שעות לפני שבת, כדי להגיע לסעודת ליל שבת בתיאבון. בתוך כך אפשר להיפטר מההרגל לאכול עוגות או מטעמים אחרים לקראת כניסת השבת ולחבל בכך בכבוד השבת ובעונג הסעודות. גם אם לילדים זה מועיל לריכוז בתפילה ואינו פוגע בסעודת השבת, למבוגרים זה מנהג שלילי ומזיק.

סעודות ותפילות בשבתות אלו

ראוי בשבתות אלו יותר משאר שבתות לענג את השבת בסעודות טעימות, אך בלי אכילה גסה, היינו אכילה מרובה מדי. וכן ראוי להדר בשירת זמירות, כדי להשלים את מה שנחסר מתפילות הציבור.

בשבת זו טוב שכל בני הבית שיכולים להתפלל יתפללו יחד, ובתפילת שחרית יקראו ביחד בפרשת השבוע מתוך חומש.

לימוד התורה בשבת

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). למעשה אמרו חכמים שיש להקדיש את מחצית השבת לתורה ותפילה. בפועל מחצית שעות הערוּת היא כתשע שעות, ודווקא בשבת זו שבה אנו מסתגרים ומתכנסים בתוך בתינו ראוי להקפיד על כך יותר, שמעלת התורה למעלה ממעלת כל המצוות, וממנה חיים וברכה, והיא התרופה העמוקה ביותר לכל התחלואים. ויהי רצון שמתוך ההתחזקות בלימוד התורה בשבת זו ביחידות ובחיק המשפחה, נוכל אחר כך להרבות בלימוד התורה בכל השבתות הבאות עלינו לאורך שנים טובות וארוכות.

לימוד תורה למובטלים בימי ההסגר

מצווה גדולה וחשובה מאוד לכל המובטלים לקבוע לימוד תורה משמעותי בימי ההסגר. אמרו חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א). ומצווה על כל ישראל לעסוק בתורה ביום ובלילה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל מבזה דבר ה' (סנהדרין צט, א). אלא שבימות החול, כאשר טרודים בפרנסה, אין אפשרות להרבות בלימוד, אם כי חובה בכל זאת לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם שם א, ח; ג, יג). אבל בימים שאדם פנוי בהם מעבודתו, כמו שבתות וחגים וימי הפנסיה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. במיוחד חשובים הדברים למובטלים, שמצבם הנפשי עלול להתדרדר, ואם ינצלו את הימים הללו להתעלות בתורת חיים במקום לשקוע בדיכאון יעצימו את חייהם ויזכו מתוך כך לעשות חיל בעבודתם לתפארת העם והארץ. גם נערים ונערות צריכים לנצל את הזמן הרב שהתפנה עתה ללימוד משמעותי.

באתר ישיבת הר ברכה נערכת תוכנית לימוד ב'פניני הלכה' עם מבחנים, שיכולה לסייע ללומדים.

אגב, נשאלתי על ידי בכורים שחוששים שלא יוכלו להשתתף בסיום מסכת ואין בכוחם לסיים מסכת, האם הם יכולים לסיים ספר 'פניני הלכה', והשבתי שאפשר, שכן שמחת סיום לימוד קיימת בכך (פניני הלכה פסח יג, ה).

אין לבטל טבילת נשים

שאלה: האם יש מקום בעת הזאת של חשש ממגיפת הקורונה לדחות טבילת אישה לטהרתה מחמת החשש שמא תידבק בנגיף בעת טבילתה במקווה?

תשובה: ככלל, מצווה לטבול בהקדם ולא לדחות את הטבילה אפילו ביום, שכן על ידי הטבילה מקיימים מצוות שמחת עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה, והיא הביטוי התמציתי של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה (פניני הלכה שמחת הבית א, א).

אין לחשוש לסכנה כל זמן שהאחראים על רפואת הציבור במשרד הבריאות לא אסרו זאת. ואף שמן הסתם יש סיכון מסוים של הידבקות בקורונה בטבילה במקווה, אין מדובר בסכנה שבעטיה יש לבטל מצווה גדולה שכזו. כלומר, במשך כל חיינו אנו נפגשים עם סכנות, אלא שכל זמן שהסיכוי שיתרחשו נמוך מאוד, אין חוששים להן. לכן נוסעים ברכב לטיולים ולבקר חברים, למרות שיש חשש שתארע בדרך תאונה. וכן אין מחייבים כל אדם שיורד במדרגות לאחוז בחוזקה במעקה, שמא ייפול וייפגע. ואין אוסרים ביקור קרובים בבית חולים מחשש שמא המבקר יידבק באחת המחלות.

על חשש סכנת הקורונה איננו יודעים מספיק, ולכן כאשר מדובר במעשים של רשות וחול אפשר להחמיר, אבל כאשר מדובר במצווה גדולה שכזו – יש לסמוך על האחראים על רפואת הציבור, שעל פי הדרכתם מפעילים כיום את המקוואות לטבילת נשים, תוך הנחיה לנשים לסיים את כל ההכנות בבית ורק לטבול במקווה. לפי עמדתם, באופן זה אין בטבילת נשים במקווה סכנה.

אשתי שאלה ובדקה, והתברר שבימים אלו מספר הנשים הטובלות לא התמעט כלל. עובדה זו משמחת מאוד, שכן היא עדות לשכינה השורה בבתי המשפחות הקדושות והנפלאות שלנו, שחייהן מלאים באהבה, בשמחה ובשלום.

ביטול התפילות במניין

יש שואלים: אם אין לבטל מצווה כאשר האחראים על בריאות הציבור אינם אוסרים זאת, מדוע כבר במוצאי שבת פרשת כי תשא פרסמתי שהמהדרים יתפללו ביחיד ולא במניין, ויומיים אחר כך כבר כתבתי שכך נכון לעשות לכול – למרות שהאחראים על בריאות הציבור לא אסרו זאת?

שתי סיבות עיקריות לכך: ראשית, מצוות המניין היא מדברי חכמים, ובשעת הצורך וכשיש קושי – פטורים ממנה. מה שאין כן טבילת נשים, הקשורה למצוות שמחת עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה, שעל ידה מקיימים את באופן תמציתי את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ששקולה כנגד כל המצוות.

שנית, אומנם לפי הוראת האחראים על הרפואה הציבורית היה אפשר לקיים את המניין בהקפדות מסוימות, אולם להערכתי, מכיוון שככלל רוב המניינים מורכבים מאנשים שונים, היה מקום להעריך שיתקשו לשמור על כללים אלו, ולכן סברתי שעדיף לבטל מניינים.

שלישית, חששתי מחילול השם, וכפי שכתבתי בפעם הקודמת: "אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול, מפני שה' נתן לנו את התורה כדי שאורה והדרכתה יוסיפו לנו חיים וברכה ולא להפך".

למרות זאת, לא כתבתי שאסור להתפלל במניין, הואיל וערך החירות חשוב, וכל זמן שאין בכך איסור על פי הוראת האחראים על כך – אין לאסור. אומנם גבאים רשאים להחליט לסגור את בית הכנסת, לא כחיוב הלכתי אלא כנציגי ציבור.

מקוואות גברים

שאלה: מדוע את מקוואות הגברים צריך לסגור ואילו את של הנשים לא?

תשובה: משני צדדים אין להשוות ביניהם.
א) מצוות טבילת הנשים היא מצווה גדולה מהתורה, ואילו מנהג טבילת הגברים הוא אפילו לא מצווה מדברי חכמים, אלא מנהג חסידות שרוב ישראל אינם נוהגים בו.
ב) מקוואות הנשים נקיים בהרבה ממקוואות הגברים, הן בגלל שהנשים צריכות להתכונן לקראת הטבילה, והן בגלל שבקהילות שבהן גברים טובלים, מספר הגברים הטובלים הוא פי מאה ממספר הנשים. ממילא ברור שבעת הזאת, הקושי בשמירת כללי ההיגיינה במקווה הגברים הוא פי מאה ממקווה הנשים.

שאלה נוספת

שאלה: אמרו חכמים: "אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון" (תענית יא, א). וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים רמ, יב). אולי גם זמן מתוח זה נחשב כשנות רעב?

תשובה: "שני רעבון" פירושו תקופה שאנשים מתים מרעב, וגם הנותרים בחיים סובלים מרעב, ואל לו לאדם לפרוש מהציבור ולשמוח. אולם בעת הזאת אנו רק נזהרים מפני מגיפה שעלולה להתפשט, וברוך ה' מספר המתים אינו מרובה מעבר למקובל במשך כל השנים (עי' פניני הלכה שמחת הבית ב, יד). יתר על כן, שמירת הבריאות תלויה גם בשמחת החיים, ולכן כל זמן שאין מדובר בשעה קשה ממש, מצווה לקיים בהידור את כל מצוות השמחה. קל וחומר למי שאינו יוצא לעבודתו, שלגביו חובת שמחת המצווה בימים אלו גוברת (עי' פניני הלכה שמחת הבית ב, ז).


מאמר מהיום בערוץ 7 – סעודת ראש חודש

 

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחשבות בצל קורונה

הערת העורך: מיום ליום הנחיות שמירת הנפש ממשרד הבריאות משתנות ומחריפות. הטור נכתב ביום שני, כאשר עדיין רבים היו מתפללים בבית הכנסת במניינים של עשרה אנשים בדיוק תוך שמירת מרחק.
הוספנו מכתב הנחיות חדש


ההחמרה בכללי הניקיון היא הזדמנות לחזק את ההקפדה על נימוס והיגיינה גם בימים רגילים • הבעיה באכילה ושתייה מפה לפה ובשימוש בצלחת המרכזית בסכו"ם אישי • הצדדים המשותפים בין כללי ההיגיינה לדיני הטהרה • חשוב להקפיד על הכללים בבתי הכנסת, והמתפלל ביחיד תבוא עליו ברכה • חתונות שנועדו להתקיים בתקופה זו – מצווה לקיימן במסגרת ביתית ולא לדחותן • החתונות בימים אלה הן הזדמנות למקד את השמחה בעיקר שבה. אולי כשנחזור לחיים הרגילים, נזכה למצוא את שביל הזהב לחתונות שמחות בלא הוצאות מוגזמות

נימוס והיגיינה

מקובל לומר שבזכות מצוות טבילת נשים ונטילת ידיים, במשך כל הדורות, מגיפות שהתפשטו בקרב הגויים פגעו פחות ביהודים. אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול

סדרי החיים משתנים, ויחד עם החמרת כללי הזהירות סביב הניקיון הבריאותי ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן מחדש על הרגלים שונים, שחלקם אינם משובחים, כדוגמת "ניגוב" חומוס בפיתה שהייתה בפה מתוך צלחת שמיועדת לכמה אנשים, או נטילת סלטים מצלחת מרכזית על ידי סכו"ם אישי. משני טעמים ראוי להימנע מכך: האחד, יש אנשים שנמאסים מכך, והשני, מחשש של העברת מחלות. המנהג הנכון שיהיה כף לכל סלט מרכזי, ועל ידה ייקח כל אחד מהסלט לצלחתו, ולא יכניס סכו"ם אישי שלו לקערה המרכזית.

אכילה ושתייה מפה לפה

וכן מצינו שהדריכו חכמים במסכת דרך ארץ, ונפסק בשולחן ערוך: "ולא יישוך פרוסה ויתננה לפני חברו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שווה… לא ישתה מהכוס וייתן לחברו מפני סכנת נפשות" (אורח חיים קע, טו-טז).

פירשו ב"ח ורש"ל, שאסור לאדם לתת לחברו לאכול ממאכל שנגס בו, או לשתות מכוס ששתה ממנה. זאת מפני שאולי החבר לא ירצה לאכול או לשתות מפני שהדבר מאוס עליו, או מפני שחושש להידבק ממחלה ולהסתכן, אלא שהואיל ויתבייש להימנע מכך שמא ייחשב אנין ומפונק מדי – יאכל או ישתה ויסתכן מחמת המיאוס או ההדבקה. אומנם אם החבר מעוניין מיוזמתו לאכול או לשתות משיירי חברו, מותר.

בעל טורי זהב (ט"ז קע, ח) הביא את דבריהם, והוסיף שיש אומרים שבכל אופן אין לשתות ולאכול מפה לפה, מפני שכתב: "בספר צוואת רבי אליעזר הגדול (מגדולי אשכנז בדור שלפני רש"י) שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חברו, כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור. ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות". גם בערוך השולחן (קע, טז) ובן איש חי (בהר יג) כתבו את שני הפירושים, וחששו גם לצוואת רבי אליעזר הגדול. וסיים בבן איש חי: "ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעל הבית, היינו מפני שיודעים שהבעל הבית אין בו חולי שיזיק להם".

הנחת מאכל נשוך על השולחן

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ זוטא פרק ו': "ולא ייטול את הכיכר ויתלוש בשיניו ויחזירנו על השולחן". וכן נפסק בשולחן ערוך: "לא יישוך פרוסה ויניחנה על גבי השולחן" (או"ח קע, י). זאת מפני שהנחת הפרוסה הנשוכה על השולחן, כשעליה סימני השיניים ושיירי לחות הפה, עלולה לעורר תחושת מיאוס אצל המסובים (מגן אברהם טו, משנה ברורה כו). המהרש"א (ברכות ח, ב) כתב מנהג דרך ארץ על פי מדרש ילקוט – "שאין נושכים ואוכלים אלא חותכים ואוכלים". כלומר כדי שלא להותיר ביד חתיכה נשוכה, חותכים ביד מהלחם חתיכה קטנה ואת כולה מכניסים לפה. וכן נהג מו"ר הרצי"ה (וכן כתב כף החיים קע, לח).

ויש מבארים שאם אכל חתיכה מפרוסה, לא יחתוך את החלק הנשוך וייתן את הנשאר לחבר או יניח בקערה המרכזית, כי אף שהחלק הנשוך הוסר, מכיוון שאכל מהפרוסה ומשמש בה – גם החלק שאינו נשוך עלול לגרום מיאוס לחבר (פרישה קע, יב; אליה רבה יח; מ"ב לו).

והב"ח (קע, יב) כתב שצריך אדם להיזהר שלא לפרוס מפרוסה שהוא אוכל על גבי הקערה, שמא ייפלו פירורים מפרוסתו לקערה המרכזית, ויהיו שימאסו מכך. קל וחומר שאין לנגב בלחם נשוך חומוס מסלט מרכזי. וכן הובא באליה רבה קע, יז.

לחיצות יד, חיבוקים ונשיקות

לחיצת יד לביטוי שלום ואחווה הפכה למחווה שגרתית אצלנו, ואין כמעט אדם שחש מכך אי נוחות. ממילא גם אין בלחיצת יד ביטוי לקשר מיוחד. רבים אף נוהגים לחבק ולנשק את חבריהם, ואצל מי שרגיל בכך, החיבוקים והנישוקים הפכו למחווה נדושה שאינה מבטאת קשר מיוחד.

כאשר נסיים את מנהגי הזהירות, נוכל להעניק מחדש ללחיצת הידיים ביטוי עמוק של אחווה לבבית בין אדם לחברו, קל וחומר לחיבוק ולנישוק.

הגבלות בבית הכנסת

כאשר פורסמו בסוף השבוע הקודם הגבלות על כינוסים, ואחר כך הגבלות חמורות יותר, התעורר בליבי חשש שלא נגיע ח"ו למצב שדווקא בבתי הכנסת, מקומות שבהם מתגלים הקדושה והחיים, אנשים ידביקו את חבריהם במחלה. שכן אנשים רגילים לנשק את ספר התורה, והעולים לתורה נוגעים בעצי החיים שעליהם גלול ספר התורה. לכן ביקשתי לנקות את עצי החיים באלכוג'ל או בסבון. מקור לכך מצאתי בהחמרתם של חכמים במאכלי הקודש יותר משאר המאכלים, שבכל המאכלים יש רק "שני לטומאה", ובתרומה אף "שלישי לטומאה", ובקודש גם "רביעי לטומאה".

ועדיין לא נחה דעתי, וחששתי שמא אנשים יידבקו בבית הכנסת זה מזה, שכן בכל מניין אנשים שונים יושבים על אותם כיסאות, ודרך מגע הידיים בכיסאות, בשולחנות, בסטנדרים ובידיות הדלתות עלולים להעביר מחלות. לכן כשהגבאים הודיעו על הוספת מניינים ופיזורם בבתי הכנסת השונים ביישוב, כדי לצמצם את מספר המתפללים בכל מניין, ביקשתי להוסיף הקדמה: "המתפלל בעת הזאת ביחיד בכוונה – תבוא עליו ברכה" (נכון למוצאי שבת, ואולי כיום צריך לומר זאת באופן נחרץ יותר).

מקובל לומר שבזכות מצוות טבילת נשים ונטילת ידיים, במשך כל הדורות, מגיפות שהתפשטו בקרב הגויים פגעו פחות ביהודים. אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול – מפני שה' נתן לנו את התורה כדי שאורה והדרכתה יוסיפו לנו חיים וברכה, ולא להפך.

דיני טהרה והיגיינה

בעקבות הזהירות מהידבקות במחלה, אפשר לעמוד על הצדדים המשותפים שבין הלכות טהרה להיגיינה, היינו לכללי הניקיון לצורך בריאות. כל טומאה מבטאת מוות ואובדן חיים, הן במובן הממשי והן במובן של חולשה נפשית ורוחנית המתבטאת בדיכאון ובחסרון אמונה. זוהי הטומאה שכדי להיטהר ממנה צריך לעשות פעולה של התנקות וטהרה.

אבי אבות הטומאה הוא מת. מבחינת הסכנה הבריאותית, ברור מאליו שבגוף שהפסיק לחיות מתרבים זיהומים ונגיפים, קל וחומר במקרה שהמת נפטר ממחלה. גם מבחינה נפשית, המגע במת מזעזע את הנפש ועלול לגרום לחולשה גופנית ורוחנית. לכן הנוגעים במת בודדו משאר האנשים ששמרו טהרה, והוצרכו להמתין שבעה ימים ולקיים תהליך של היטהרות – על ידי קבלת הזאת מי חטאת ביום השלישי והשביעי, וטבילה בסוף שבעת הימים (כוזרי ב, ס-סב).

גם בנבלת בעל חיים יש טומאה רוחנית, ובמקביל סכנה של ריקבון והפצת מחלות. בעיה דומה ישנה בשרצים. גם טומאת מצורע קשורה למוות רוחני וגשמי.

גם טומאת נידה מבטאת מוות, שכן הייתה אפשרות להיווצרות של היריון וחיים שאבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך שהזרע הזה היה יכול להוליד חיים והוא אבד ומת. כמו כן למדנו שהלידה מטמאת את היולדת. העניין הוא שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות, מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, וזה הדיכאון שמלווה לעיתים את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.

שמחת חתונה בעת הזאת

בימים אלו נערכות חתונות במסגרת מצומצמת, ואף חתונות אלו מעוררות מחשבות. בחתונה שערכתי השבוע ביישוב אמרתי: "אנחנו נמצאים כעת בימים מיוחדים שבהם, כדי למנוע התפשטות של המחלה, צריך לשמור על הוראות זהירות של בריאות, וזה מגביל את שמחת החתונה. אבל מצד שני זה ממקד יותר את השמחה – בדבר עצמו. בדרך כלל אנחנו רוצים שהחתונה תהיה כמה שיותר שמחה עם כמה שיותר אנשים וכמה שיותר בדיבוק חברים ובדיבוק חברות, כדי להראות שהשמחה אינה שמחה אישית של החתן והכלה בלבד אלא שמחה של כל ישראל ושל כל הדורות. ואילו עכשיו, לא נוכל לקיים את השמחה כמקובל. אבל כמו שאמרתי, מצד שני, היא תהיה יותר עמוקה, מפני שתזכו לשמוח בעצם הדבר – באחדות ובחיבור שמתגלים בין החתן לכלה. ובעז"ה עוד יהיו לכם הרבה ימים שמחים, לידות, בריתות, בר מצוות, בת מצוות וחתונות".

תחושתי הייתה ששמחתם של החתן והכלה לא נפלה מהמקובל. היא הייתה בדבר עצמו והיא הייתה גדולה מאוד. אולי מתוך כך, כשנחזור לחיים הרגילים, נזכה למצוא את שביל הזהב הראוי לחתונות שמחות בלא הוצאות מוגזמות.

שלא לדחות חתונות

בני זוג שקבעו חתונה – מצווה שיקיימו אותה במסגרת ביתית, ולא ידחו אותה לזמן שבו יוכלו לקיימה באולם כמקובל. על חומרת דחיית הנישואין אפשר ללמוד מהלכות אבלות, שאין דוחים חתונה מחמת אבלות. כיוצא בזה למדנו שאחד הטעמים לאיסור להתחתן בחול המועד הוא שאם יהיה מותר להתחתן במועד, יש חשש שזוגות שיוכלו להתחתן בחודשים שלפני כן ידחו את חתונתם למועד, כדי שיותר אנשים ישתתפו בשמחתם – ובדחייה זו יתבטלו ממצוות החתונה ומצוות פרו ורבו (מועד קטן ח, ב; פניני הלכה מועדים י, ד).


תוספת: מכתב רבנים חדש בנוגע לנגיף

ב"ה יום רביעי לסדר ויקהל פקודי, תש"פ

אחים ואחיות יקרים,

המציאות שנכפתה עלינו מאתגרת. ווירוס קטן מאיים על כולנו, מסכן את הבריאות, מאיים על היציבות הכלכלית. אנו, מלאי אמונה שבעז"ה נוכל לימים המאתגרים ונצא מהם מחוזקים.

בימים אלה, עלינו להישמע להוראות נציגי מהממשלה ומומחי רפואה. אל לנו לסכן איש, בעיקר לא את אלה שבקבוצות הסיכון.

תורתנו היא תורת חיים שנועדה להוסיף חיים וברכה, ולכן אפילו ספק פיקוח נפש דוחה שבת, קל וחומר שספק פיקוח נפש דוחה תפילה במניין וכדומה. לעיתים עת לִכְנוֹס ולעיתים עת לפזֶר, ועתה הזמן להתכנס אל הבתים פנימה, לזכות בכל הדברים הטובים שאפשר לקלוט בעת שמתכנסים

להלן הנחיות המתבקשות לנוכח המציאות החדשה:

ענייני תפילה:

אין לקיים מניינים בבתי הכנסת ובמקומות סגורים. אין לקיים מניינים בבתים פרטיים.

מקובל שהמתפלל תפילת יחיד, ישתדל להתפלל בשעה שהציבור מתפללים (שולחן ערוך, סימן צ', ט'). לא מצאנו ערך לתפילת רבים, כשכולם מתפללים תפילת יחיד. אף על פי כן, אנו מציעים להשתדל להתפלל בשעה הקבועה למניינים בימים של שגרה. לא תפילה בציבור יש כאן, אבל תפילת הציבור – יש.

רצוי להוסיף בתפילת היחיד חלקים מתפילת אבינו מלכנו.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמָחַל לְכָל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרַי חוֹבוֹתֵינוּ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רֹעַ גְּזַר דּינֵנוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִיכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב.

אבלים האומרים קדיש לעילוי נשמת הוריהם או קרוביהם, יוסיפו בלימוד התורה, משניות או הלכות, לעילוי נשמת יקירם, והלימוד יחשב להם יותר מקדיש. שכן בכל השנה, יש בלימוד התורה עילוי נשמה יותר מאשר הקדיש, קל וחומר בעת הזאת, שאנו פטורים מתפילה במניין, שעיקר עילוי הנשמה בתוספת תורה.

אין לבקר אנשים הנמצאים בקבוצות הסיכון. יחד עם זאת, בימים אלה יש לקיים בקביעות את מצוות כיבוד אב ואם וכן סבא וסבתא באמצעות הטלפון.

תפילות שבת:

תפילות השבת תתקיימנה בבתים. בתפילת ערבית יש לומר 'ויכולו' אך אין לומר 'מגן אבות' אין קוראים בתורה בפחות ממנין. ולכן נכון שבין שחרית למוסף יקרא כל אחד את הפרשה בחומש. השבת בעקרון מוציאים שני ספרי תורה, ולכן נכון לקרוא גם את פרשת החודש והפטרת החודש. השבת שבת מברכים –לכתחילה נאמרת תפילה זו בצבור. אבל בהיעדר בתי כנסת נכון לאומרה גם ביחיד.

ענייני טבילה:

אין מניעה לקיים מצוות טבילה כהלכתה. נשים הנרתעות תפנינה לקבלת הנחיות מהרב או הרבנית המקומיים.

הרב דוד סתיו,
רב העיר שהם
ויו"ר ארגון רבני צהר
הרב אליעזר מלמד,
ראש ישיבת הר ברכה
ורב והיישוב
הרב מאיר נהוראי,
רב מושב משואות יצחק
ויו"ר ארגון רבני בית הלל.
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ערך התורה וערך החכמות

בהמשך לטור על הערכים המתגלים במקדש – המנורה מייצגת את חוכמות העולם • ערך התורה הוא עצמי, שכן היא דבר ה' הישיר לעולם, והיא המלמדת את ייעוד הבריאה והאדם • החוכמות משרתות את התורה, והיא הנותנת להן את ערכן • מכיוון שעל ידי התורה מתגלה הערך שבכל החוכמות ובכל העבודות, מצווה לכבד תלמידי חכמים • תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומדריך ומורה לאורה, אך מי שאינו יודע להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם • מצווה על התלמידות לקום מפני המורה והרבנית

השאלות על ערך החוכמות והמנורה

בעקבות הטור (מלפני שבועיים) על הקודש שצריך להעצים את החיים, ועל כלי המקדש שמשקפים את ערכי הקודש – וביניהם השולחן כנגד כל העבודות והפרנסות והמנורה כנגד כל החוכמות, היו ששאלו: מה המקור לכך שהמנורה כנגד החוכמות? שאלתם מבוססת על הנחה שאין ערך מקודש בחוכמות, שאם היה, הרי היה צריך ללומדן, ומדוע בתלמודי התורה ובישיבות מתהדרים בכך שאין לומדים אותן? לפיכך יש לבאר את ערך החוכמות.

ערך החוכמות

יסוד כל החוכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו. וכל עוד אינן מקושרות לתורה – הן חול

מדברי חכמים משמע שלימוד חוכמת הבריאה שנקראת "מעשה בראשית" הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא שיש להיזהר בלימודה, כדי שלא לטעות (משנה חגיגה ב, א). וכן ביאר שם הרמב"ם ש"מעשה בראשית" הכוונה "למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה", והחוכמה הנעלה ממנה שהיא "מעשה מרכבה" היא "המדע האלוקי". וכן כתב בפתיחה למורה נבוכים: "מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות".

וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; פניני הלכה ברכות טו, יח). הרי שגם מדעי החול נחשבים חוכמה אלוקית שנתן ה' לבשר ודם. אומנם התורה מקודשת ונעלה על כל החוכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, שיסוד התורה בקודש קודשים, ויסוד החוכמות בקודש.

כיוצא בזה כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק יד). וכן אמרו חכמים (שבת עה, א) שכל המסוגל ללמוד אסטרונומיה ואינו לומד, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). וביארו הרמב"ם והמהר"ל שכך לגבי כל החוכמות.

וכן אמר הגאון מווילנה שיש ללמוד חוכמות העולם, וכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (ויש גורסים עשר) ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות יחד (וכן מרן הרב קוק בשמו, במאמר דרישת ה' שבספר עקבי הצאן).

המנורה כנגד החוכמות

הרעיון שהמנורה הטהורה שבמקדש היא כנגד החוכמות מבואר בראשונים ובאחרונים, בעלי הקבלה ובעלי הפשט כאחד. וכך עולה מתבנית המקדש, שמקום התורה בארון שבקודש הקודשים, וממילא המנורה שהייתה בקודש היא כנגד שבע החוכמות. אומנם כיוון שהתורה היא המקור של כל החוכמות, היו שכתבו שהמנורה עצמה כנגד החוכמות והנרות שהדליקו עליה כנגד התורה, והיו שביארו שהנר האמצעי או המערבי הם כנגד התורה.

כיוצא בזה כתבו רבנו בחיי והאברבנאל (שמות כה, לא); רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, ז); וכן כתבו המלבי"ם ב'רמזי המשכן' בתחילת פרשת תרומה, והנצי"ב (העמק דבר שמות לז, יט).

וכן כתב רבי משה סופר בעל חתם סופר (נדרים פא, א), שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם". וכן כתב בחידושיו על פרשת בהעלותך. וכך כתב ר' יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) בחידושיו למסכת שבת (כא, ב), ששבע החוכמות כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.

מעלת התורה על החוכמות

אומנם התורה נעלה מכל שאר החוכמות, שיסוד כל החכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כלומר, ערכה של התורה עצמי, מפני שהיא דברו הישיר של ה' לעולם, ואילו שאר החוכמות מבארות את חכמת הבורא שמתגלה בבריאה אבל לא את ייעודם של הבריאה והאדם. משמעות הדבר, שהתורה מבארת את הייעוד הגדול שניצב לפני האדם לתקן עולם במלכות שד-י, וראשית השפעתה בהדרכת האדם לתיקון עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שביצריו ולכוונם ולרומם אותם לטובה, ויוכל להוסיף טובה וברכה לעצמו ולעולם. לעומת זאת, החוכמות השונות אינן מבארות את הייעוד של תיקון האדם והעולם, אלא מסייעות להבנת הייעוד ולהגשמתו. לכן כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו, אבל כל עוד הן אינן מקושרות לתורה – הן חול.

התורה מעצימה את החוכמות

אחד הביטויים לעליונותה של חוכמת התורה על שאר החוכמות הוא שמתוך לימוד התורה מתגלה הערך המקודש של כל החוכמות, ועל ידה מתברר כיצד כל אחת מהחוכמות חשובה ומסייעת לתיקון העולם. על כן ככל שנהיה יותר קשורים לתורת אמת, כך נבין יותר את הערך של כל החוכמות. לעומת זאת, אם נתקשר לאחת החוכמות החיצוניות ואפילו לכולן, לא נעמוד על ערכם של שאר החוכמות והערכים, מפני שבלא התורה – הצד הפנימי המקודש שבחוכמות נעלם, והן נותרות חלולות בלא ערכים ומשמעות. לכן מצווה לכבד תלמידי חכמים, כי על ידי התורה מתגלה הערך הגדול שבכל החוכמות ובכל העבודות הנעשות לצורך יישובו של עולם.

המצווה לכבד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב). בכלל המצווה, לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, שנאמר: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב) – "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד, מדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד, עיין ודקדק הרבה ואינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם (עיין ש"ך רמד, יא).

כיצד לקום ולפני מי

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו"ע יורה דעה רמד ב; ט). אומנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או יישב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור רמד; ט"ז שם, ד; חיי אדם סט, ד). אומנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית הידור לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלוא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד).

אומנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלוא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו תלמידים אצל הר"ם או בשיעור קבוע של רב, מצווה על הלומדים לקום לכבוד הרב קימה מלאה בתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה לקהילתו.

כמה פעמים ביום

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו: יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם שייכנס וייצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא"ש; ברכי יוסף רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם הלכות ת"ת ו, ח, על פי קידושין לג, ב). אומנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב מצווה לקום לפניו בעת כניסתו ובעת יציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוספות, רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אסיפה הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכול יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשייצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה, או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו קמים לפניו שוב.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכיסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד).

בין שני חכמים

שני חכמים – אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (שו"ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ"א שם). אומנם נראה שבשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור, יש לקום.

רבנית

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית ששותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית או מורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידותיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהן, וכן מצווה על כולן לקום כשתיכנס להעביר להן שיעור.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בר ובת מצווה – האם וכיצד לחגוג?

גיל החיוב במצוות מוזכר בגמרא ונפסק להלכה • בגיל זה נכנס באדם יצר הטוב, כלומר היכולת לקבל אחריות ולפעול למען הכלל • ההורים המהדרים במצווה נוהגים להתכונן עם ילדיהם לגיל מצוות, וגם יוזמות כמו מסעות להכרת השורשים או מפגש עם דמויות מופת נחשבות להידור מצווה • אומנם בעבר לא ערכו חגיגות בת מצווה, אך גם חגיגות סביב בר המצווה לא היו רווחות • כיום, משנתרבו האמצעים ופשט המנהג, גם חגיגת בת מצווה היא ראויה, ורצוי שהבת תכין אליה דרשה ואף תסיים ספר

עיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו. היצר הרע שקיים בקטן הוא דאגה לעצמו. כשמתחיל להתבגר נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל להיות אחראי למעשיו ונעשה שותף באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות

השאלות על בת מצווה ובר מצווה

בשעה טובה באור ליום שישי נחגוג את בת המצווה של יסכה, נכדתנו הראשונה שמגיעה לגיל שתים עשרה. אומנם יש לנו נכד מבוגר יותר, אלא שהואיל והוא צריך להמתין עד גיל שלוש עשרה, חגיגת בר המצווה שלו תהיה רק בעוד שלושה חודשים.

שלוש שאלות ראוי לברר לקראת החגיגה.

  • ראשית, האם מצווה לקיים חגיגה?
  • שנית, מדוע עד הדורות האחרונים לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה?
  • שלישית, האם יש הבדל בין בנים לבנות?

כדי לענות על השאלות הללו צריך לברר את יסוד המצווה ומשמעותה.

שינוי המעמד בהגעה לגיל מצוות

זמן חיוב כל המצוות שבתורה מתחיל בעת שהנערים מגיעים לגיל מצוות, אבל לפני כן הם עדיין קטנים והתורה לא חייבה אותם במצוות. אומנם עוד לפני שהילדים מגיעים לגיל מצוות, מצווה מהתורה ללמדם תורה כדי שיידעו את ערכי התורה ויקיימו את מצוותיה, שנאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א). לפיכך אמרו חכמים שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות. כלומר, בכלל המצווה ללמדם תורה, יש להרגילם לקיים את מצוותיה כפי יכולתם (סוכה מב, א). אולם חובת הקיום של כל מצווה ומצווה בפועל היא מדברי חכמים.

מעת שיגדלו ויהיו מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם, תהיה עליהם חובה לקיים את המצוות מהתורה, הבת מגיל שתים עשרה והבן מגיל שלוש עשרה (נדה מה, ב; שו"ע אורח חיים תרטז, ב). עצם היותו של גיל שבו הנערים מתחייבים במצוות, יסודו בהלכה למשה מסיני.

מדוע הבת קודמת

ביארו חכמים בתלמוד (נידה מה, ב) שהבת מתחייבת במצוות שנה לפני הבן, מפני שנתן הקב"ה "בינה יתירה באישה יותר מבאיש", ולכן היא יכולה לשאת באחריות ולהתחייב במצוות כבר בגיל שתים עשרה, ואילו הבן רק בגיל שלוש עשרה. אומנם הלכה זו אינה מוסכמת על הכול, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה. זאת משום "שהתינוק מצוי בבית רבו", ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (כלומר, חוכמת חיים) תחילה". ביארו התוספות, שגם כשאין לו רב או מורה, כיוון שהוא רגיל לצאת לשוק ולראות את העולם, הוא מתפקח לפני הבת שאינה רגילה לצאת מביתה. אומנם למעשה, הלכה כדעת רבי יהודה הנשיא, וכפי שמבואר במשנה, שהבנות נכנסות למצוות תחילה בגיל שתים עשרה והבנים בגיל שלוש עשרה (שו"ע או"ח תרטז, ב).

כניסת היצר הטוב – קבלת אחריות

אמרו חכמים, משעה שאדם נולד ועד שיגיע לגיל מצוות יש בו יצר הרע, ומשעה שמגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז). לכאורה יש לשאול, הרי התינוק והילד בדרך כלל נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע? ומנגד, דווקא הנערים שמתחילים להתבגר נוטים לפעמים להתחצף ולפרוק עול, ואיך אמרו חכמים שדווקא אז נכנס בהם יצר הטוב?

אלא שעיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, ואילו הקטן עסוק בתחילת חייו בדאגה לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים, הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בפרסים או במחמאות, או מחשש לעונש כתגובה למעשה רע. זו המשמעות של היצר הרע הקיים בקטן, יצר שדואג לעצמו. כשמתחיל להתבגר נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל להיות אחראי למעשיו, ונעשה שותף באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן מעת שהגיעו הנערות והנערים לגיל מצוות, הם יכולים להיות שליחים לקיום מצוות, כגון להעיד על טבילת כלים, והם גם יכולים להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה בשביל המשפחה. וכן אם יאכלו, יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פניני הלכה ברכות א, י).

מצוות שמחת בר ובת מצווה

שמחה גדולה לבן ולבת ישראל שמגיעים לגיל שבו הם מתחייבים במצוות, שמאז מעלת קיום המצוות במדרגה גבוהה יותר (בבא קמא פז, א). לפיכך מצווה לקיים סעודה ביום הכניסה למצוות, שהיא שמחה של דבקות במצוות. נוהגים שבמשך הסעודה, הנכנס לעול המצוות עומד לפני הנאספים ומודה לה' על הזכות להתחייב במצוות ולהיות שותף בייעוד הגדול של עם ישראל, וכן מוסיף דברי תורה כביטוי לכך שנעשה שותף מלא באחריות לקיום התורה. ואף ההורים מודים לה' על שזכו לגדל את ילדם ולהביאו לכך (ים של שלמה, מ"ב רכה, ו). כמו כן נוהגים שתלמידי חכמים וקרובי משפחה אומרים דברי תורה בסעודה ומברכים את הנכנס למצוות.

וכן מסופר בזוהר (זוה"ח ח"א יח, ב) שרבי שמעון בר יוחאי הזמין את בעלי המשנה לאכול בסעודה גדולה שעשה והיה שמח ביותר, ושאלו אותו המוזמנים מדוע הוא שמח כל כך, והשיב: מפני שביום זה בני אלעזר הגיע לגיל שלוש עשרה, ונשמה קדושה יורדת אליו. הכוונה שעד גיל שלוש עשרה רק הנפש מתגלה בו, ואילו מגיל שלוש עשרה הוא יכול לקלוט גם את הנשמה, וזו המשמעות של קבלת עול המצוות וכניסת היצר הטוב.

ואף השמחה שערך אברהם אבינו ליצחק אבינו, יש מפרשים שהייתה ביום הגיעו לבר מצווה, שנאמר: "ויגדל הילד וייגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק" (בראשית כא, ח). היגמל פירושו שנגמל מהשעבוד ליצר הרע ונכנס בו יצר הטוב (בראשית רבה נג, י, על פי מתנות כהונה). מסעודה זו מתעוררת סנגוריה גדולה על ישראל, "שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך" (בן איש חי ראה, יז).

מנהגי המסיבה

המצווה היא לקיים את הסעודה ממש ביום הכניסה למצוות, שהוא יום ההולדת של גיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים, והוא יום השמחה האמיתי. כאשר קשה לקיים את הסעודה ביום ההולדת ממש, אפשר לקיימה יום או יומיים אחר כך, שאז עדיין נמשכת השמחה מיום הכניסה למצוות. אולם כדי לחזק את המצווה שבסעודה למרות שאינה ביום הכניסה למצוות, יש להרבות בה בדברי תורה (עיין ים של שלמה בבא קמא ז, לז; מגן אברהם רכה, ד). וטוב שבר או בת המצווה יעשו בה סיום של ספר חשוב.

טוב לקנות לבן ולבת שמגיעים למצוות בגד חדש, שיברכו עליו שהחיינו, ויכוונו גם להודות על כניסתם באותו יום לעול המצוות (בא"ח ראה, יז). גם כאשר נאלצים לדחות את המסיבה ביום או יומיים, טוב שיברכו שהחיינו על בגד חדש ביום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

מנהגים לקראת השמחה

הורים שמהדרים במצווה, לומדים עם הנער או הנערה לקראת כניסתם למצוות על משמעות התורה וקבלת המצוות. ויש מהדרים שאף מתכננים לילדם מסע שבו יעמיק את היכרותו עם שורשי המשפחה, הסבים והסבתות, ובכך מקשרים את שמחתו הפרטית לשרשרת הדורות המפוארת של העם היהודי. יש שנוהגים להפגיש אותו עם תלמידי חכמים ומחנכים, או יהודים שעוסקים במצוות חשובות כמו יישוב הארץ, עזרה לזולת או פיתוחי מדע לטובת האנושות, ובכך מחברים את האחריות האישית לשמירת המצוות לאחריות הלאומית ולתיקון העולם. כיוצא בזה מסופר במסכת סופרים (יח, ז) שאנשי ירושלים היו לוקחים את בניהם כשנכנסו למצוות להתברך על ידי תלמידי חכמים. יש נוהגים שהנער או הנערה מציגים את רשמי המסע בסעודת הכניסה למצוות.

בת מצווה

היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות (עיין איגרות משה או"ח א, קד). ואולי בעבר היה בסיס לטענתם, אולם כיום אין מקום לחשוש לדבריהם. שכן בעבר הרחוק, מלבד יחידים שהידרו בזה, ברוב המשפחות גם לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות במקום שלא היו חייבים. אולם כיוון שנכון לחגוג את יום הכניסה למצוות, בדורות האחרונים, שעול העבודה פחת והאנשים התעשרו ומסוגלים ביתר קלות לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. וכיוון שבעבר הנוהג המקובל בעולם היה שהנשים פחות יצאו מביתן, והצניעו יותר את עצמן, גם את בת המצווה ציינו רק בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולקחת אחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח, כח; יביע אומר ח"ו או"ח, כט).

סיום ספר בבת מצווה

לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות, וכשם שמכינים את הנערים לקרוא וללמוד בתורה לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד לקראת השמחה ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותסיים אותו במסיבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הקודש מעצים את העולם

יש חושבים שהתקשרות אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, ושכאשר ייבנה המקדש תתגלה המציאות באפסיותה • אך באמת המקדש נועד להביא ברכה לעולם, וממילא גם לימוד פרשות המקדש מוסיף ברכה • בקודש הקודשים מופיעה הברית בין הקב"ה לישראל, ובקודש – החוכמה, הפרנסה והתפילה שיונקות מקודש הקודשים • כמו המקדש, גם תלמידי החכמים בארץ ישראל אמורים להביא ברכה לעולם בלימודם • החכמים שבגלות זקוקים להתנגדות ולשלילה כדי לשמור על עצמאותם ולהיאבק בהתבוללות. בגולה זה חשוב, הבעיה היא כשדרך הכעס והקטרוג מגיעה לארץ ישראל

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע

התורה מאריכה מאוד בפרשיות המשכן וכליו ובגדי הכהונה, וכך יוצא שבכל שנה אנו חוזרים ולומדים בארבע פרשות על מצוות הקמת המקדש וכליו. בלימוד ענייני המקדש אנו מתקשרים למכלול הערכים האלוקיים, וככל שנלמד ונעמיק בהם יותר – הם יאירו יותר בלבבות ישראל וימשיכו אור וברכה לכל תחומי החיים. מתוך כך נזכה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.

הקודש מול החול

הקדושה מוסיפה חיים וברכה בעולם. לכן בקודש הקודשים, מעל הארון, הונחו הכרובים שהיו כדמות זכר ונקבה אוהבים, ונועדו לבטא את קשר האהבה והחיים שבין ה' לישראל עמו, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מנגד, יש טועים וחושבים שהתביעה להתקשר אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, וככל שאדם צדיק יותר, כך כל ענייני העולם פחות חשובים בעיניו. לפי דעתם, ככל שיהיו יותר אנשים קדושים ובית המקדש ייבנה, כך יבינו הכול את אפסיותו של העולם, שהוא ריק מתוכן וקדושה. אולם דעתם מנוגדת לאמונת הייחוד. ה' ברא את השמיים ואת הארץ, ועל כל הבריאה אמר "טוב מאוד". הרי שלא כדי להכשיל את האדם או להעמידו בניסיונות נברא העולם, אלא כדי שהאדם יזכה לגלות בו את צלם האלוקים שבו ויפעל יחד עם ה' בבניין העולם, פיתוחו ושכלולו בצדדים המעשיים והערכיים כאחד, עד שהשכינה תשרה באופן מרוכז וגלוי במקדש, וממנו תימשך השראת שכינה לכל העולם. שנאמר: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (במשכן), ומעשה ידינו כוננהו (שתשרה ברכה בכל מעשה ידינו – רש"י)" (תהילים צ, יז).

כלומר, עולם שיש בו מקדש מתמלא בערכים אלוקיים, מתקדש ונעשה נעים ומבורך, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שנקראים "נועם". גם לימוד רעיון המקדש והערכים המתגלים בו מחולל תנועה של הארה וברכה.

דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש. קודש הקודשים מיועד לגילוי הברית שבין הקב"ה לישראל, לכן במרכזו הונח הארון ובו לוחות הברית. ברית זו שבין ה' לעמו ישראל מתקיימת על ידי ההוראה האלוקית לעולם – התורה, ולכן גם התורה הונחה בקודש הקודשים. כפי שלמדנו, מעל הארון הועמדו שני הכרובים, שביטאו את קדושת הנישואין שיסודה בקודש הקודשים – שהאהבה והשמחה שבין האיש ואשתו, שעל ידם שופעים חיים לעולם, מגלים בזעיר אנפין את רעיון אמונת הייחוד בעולם הזה.

נמצא, אם כן, ששני הערכים הבסיסיים שמתגלים בקודש הקודשים הם קדושת האמונה וקדושת ישראל, והם באים לידי ביטוי על ידי התורה והנישואין.

מה מסמלים הכלים שבקודש?

שלושה כלים היו בקודש: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן כנגד כל העבודות והפרנסה, המנורה כנגד כל החוכמות שבעולם ומזבח הקטורת, שעליו הקטירו בכל בוקר וערב את הקטורת, כנגד עבודת הלב שבתפילות. מחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש, כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים. כלומר קדושות העבודה, המדע והתפילה נובעות מקדושת הברית שבין הקב"ה וישראל.

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם ופיתוחו.

מנורת הזהב ביטאה את ערך כל החוכמות והאומנויות שבעולם, והיו לה שבעה קנים מעוטרים כנגד כל החוכמות והאומנויות לגווניהן, שכולן הן חוכמות אלוקיות.

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הוכנה מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא, והסממן האחד עשר כנגד החוטאים שבישראל, שכל זמן שהם מקושרים לכלל – הם מצטרפים לקדושה וריחם הרע מתהפך לטובה.

מסירות הנפש והמזבח

התנאי לקיומם של כל הערכים הוא הנכונות להתמסר להם, להקריב למענם קורבן. את זה ביטא מזבח החיצון. אי אפשר לזכות לתורה בלא הקרבת שעות מנוחה כדי ללמוד בשקידה. אי אפשר לקיים את ברית הנישואין בלא ההתמסרות של האיש והאישה זה לזה תוך נכונות לוותר ולהקריב קורבנות. אין אפשרות להצליח בעבודה בלא התמסרות ונכונות להקריב לעיתים שעות עבודה נוספות. וכן מדען לא יצליח לגלות את צפונות הטבע בלא להתמסר למחקריו בהתמדה.

מעל כל זה, עם ישראל, ששורשו בקודש הקודשים, לא יוכל להתקיים בלי חיילים קדושים שמוכנים להקריב את עצמם על קדושת העם והארץ. ואל כל מקום שחיילי ישראל עומדים על משמרתם, להגן על עמם וארצם, מתפשטת קדושת המזבח, ששורשה בברית שבין ה' לעמו שבקודש הקודשים.

כאשר אנו זוכים, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבנות – במתן מעשר כספים, בנכונות להקריב כדי לעזור לבני משפחה וחברים, בלימוד תורה בתנאים קשים. אבל לעיתים מגיעות שעות קשות, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להיות מוכנים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לכל הערכים המקודשים בעולם.

מרכזיות המקדש לחיי העולם

נמצא אם כן שהעמדת תבנית המקדש לנגד עינינו לא נועדה למעט את ערכו של העולם, אלא להעצים את כל הערכים שמתגלים בו ולעשותו נעים ומבורך. בית המקדש הוא מבוע החיים של העולם, ועל כן הוקם על אבן השתייה "שממנה הושתת העולם". ואמרו חכמים שהשמיים והארץ נבראו מציון, שנאמר: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע (תהילים נ, ב) – ממנו מוכלל יופיו של עולם" (יומא נד, ב). השמיים מבטאים את הרעיונות והארץ את המעשה, והכול נובע מציון.

לכן גם כל המתפללים צריכים לכוון את עצמם לירושלים ולבית המקדש, כדי שתפילתם תהיה לצורך תיקון העולם וברכתו. כפי שאמרו חכמים: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל – יכוון את ליבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. היה עומד בירושלים – יכוון את ליבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקדש – יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה. היה עומד בבית קודשי הקודשים – יכוון את ליבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת… נמצאו כל ישראל מכוונין את ליבם למקום אחד" (ברכות ל, א).

דגם בית המקדש
דגם בית המקדש

המשכת הקדושה מהמקדש לארץ

גם לימוד התורה בארץ ישראל שונה לטובה מאשר בחוץ לארץ, שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים "נועם" – "שמנעימים זה לזה בהלכה", ואילו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים" – "שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א).

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע, שכל העוסק בבניינה ושגשוגה של ארץ ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא המצווה שעל ידה שורה השכינה בארץ (חתם סופר סוכה לו, א).

לעומת זאת, תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים", מפני שכדי לשרוד הם מוכרחים להתנגד לכל המציאות הרעה של הגלות, שמשעבדת ומשפילה את ישראל, וממילא מתפתחת תכונה של כעס כנגד העמים שמשעבדים ומנצלים, שאם לא כן מה שנותר הוא להתבולל ולהעלם. כלומר ההתנגחות ושלילת המציאות שמסביב שומרות על הקיום העצמאי, שהוא הקו הדק שמחבר את ישראל אל תקוות הגאולה. עמדה זו משפיעה גם על לימוד התורה, שכדי לשמור על הקו שמקשר כל חוג מרחוק אל הקודש, הוא מרגיש הכרח להתנגח בדעות אחרות. לכן גם קשה לתלמידי חכמים שבחוץ לארץ לראות את הערך העצמי המקודש שבעבודה ושבחוכמה, מפני שזה מטשטש את הקו הדק ששומר מרחוק על הקשר אל הקודש.

כעס כדי לשרוד

כל זמן שסגנון זה של תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נועד כדי לשרוד, ההכרח אינו מגונה. אבל כאשר עמדה זו נמשכת לארץ ישראל, ומתבטאת בכעס כלפי שאר הערכים, הרי שגם אם רוממות טהרת הקודש בגרונם, באמת הם ריקים מתורה ומקדושה. וכפי שכתב מרן הרב קוק:

"את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הווייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי.
כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום" (אורות הקודש חלק ג, עמ' רמד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כפייה דתית ומדינת הלכה

גם אם למפלגות הדתיות יהיה רוב בכנסת, לא ייקבעו חוקים שמחייבים קיום מצוות • פרט לנימוקים הפרקטיים שהכפייה חסרה תועלת, הבעיה בה עקרונית – היא שוללת את חופש האדם לבחור • החיוב לקיים את התורה בנוי על קבלת העם, ולכן במתן תורה ביקש הקב"ה את הסכמת בני ישראל • מכוח העם נתונה הסמכות לסנהדרין, וגם היא פועלת רק בשיקול דעת • מדינת הלכה לא תכפה מצוות על היחיד, אלא תחזק באופן דמוקרטי את הצביון היהודי במרחב הציבורי ותקדם את ערכי התורה

כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול מדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית

שאלה: כאשר בעזרת ה' יזכו אנשי המפלגות הדתיות לרוב, האם אמונתם הדתית תחייב אותם לכפות על כלל הציבור לשמור את המצוות, כגון לאסור על הכול לנסוע בשבת, לסגור את החנויות והמסעדות של מזון שאינו כשר, לאסור פרסום ספרים ומאמרים שיש בהם דעות כפרניות, לאסור קיום בתי ספר חילוניים ולכפות את ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי? ברשות הרב, חוששני שאם זו היא חובתן של המפלגות הדתיות, גם אני כאדם דתי לא אוכל להצביע להן.

תשובה: השאלה היא בעצם כיצד צריך לנהל מדינה על פי ההלכה – האם על המדינה לכוף את הציבור לשמור תורה ומצוות, או שמא מדינת הלכה צריכה לחזק את ערכי היהדות והתורה ולהדגיש את הצביון היהודי של מדינת ישראל במרחב הציבורי, ולא לעסוק בכפייה דתית ברשות היחיד, ואף לא ברכושו של היחיד במרחב הציבורי.

שנאת כפייה דתית

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?" כך הסביר בריאיון לאברהם נוה את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' ('הארץ', י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון עמ' קכב). והוסיף: "לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה (של התנגדות לכפייה דתית) הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית".

סיבת ההתנגדות לכפייה

חשוב להבין את סיבת ההתנגדות לכפייה. אפשר לטעון שכפייה אינה טובה מסיבה תועלתית בלבד, שכן היא עלולה לגרום לתגובות נגד קשות. לדוגמה, אם ינסו לכפות אנשים שלא לנסוע בשבת, הם עלולים להתרגז, לשנוא את הדת, לעורר מהומות, לפגוע באזרחים דתיים ואולי אף להוביל להחלפת השלטון ולכפייה אנטי דתית. אבל כאשר יש כוח שלטוני מספיק כדי לאכוף את המצוות בלא חשש להתמרדות החילוניים, לפי אפשרות זו יש לכפותן. מנגד, אם הסיבה להתנגדות לכפייה היא עקרונית וערכית, אזי גם במקרה כזה אין להפעיל כפייה. אכן כך: הכפייה שנואה מפני שהיא פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ה' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו.

מדוע התורה מצווה על כפייה

השאלה עולה מאליה: הרי התורה מצווה על כפייה בהוראתה למנות שופטים ושוטרים שיענישו את העוברים על התורה במיתה או מלקות או קנסות. אומנם עונשי המיתה והמלקות היו נדירים ביותר, אולם יש בהם כפייה על היחיד.

תשובה: הסמכות לכפות מבוססת על בחירה חופשית של העם שמתחייב לקבל על עצמו את הברית. סמכות זו נבנית בכמה שלבים:
א) קבלת העם – הברית.
ב) הקמת מסגרת שלטון ממלכתית, שבשליחות העם מקדמת את בניית בית המקדש והקמת בית הדין הגדול שסמוך לו.
ג) בניית בית המקדש בפועל.
ד) הקמת הסנהדרין שתלויה בהסכמת חכמי ישראל.

רק לאחר מכן חכמי ישראל יחליטו האם, כיצד ועד כמה להפעיל את הסמכויות העקרוניות. חשוב להדגיש שאכן חכמי ישראל צריכים להחליט האם להפעיל את סמכותם; וכפי שלמדנו, שבשלהי ימי בית המקדש השני, כאשר רבו הרוצחים, החליטה הסנהדרין להפקיע מעצמה את הסמכות להענישם במיתה על ידי מעבר למקום אחר (עבודה זרה ח, א).

מדינת הלכה

כלומר, כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול כאשר ירצו לנהוג לפי ההלכה ומדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית, שבה תולים חוטאים במשכב זכר ומחייבים נשים ללכת בביגוד דתי.

אומנם במדינת הלכה יודגש הצביון היהודי במרחב הציבורי, ובכלל זה: חיזוק ערכים יהודיים שיעודדו לימוד תורה בקרב אנשים עובדים; העצמת ערכי החסד והעזרה לזולת, תוך דגש על עזרה לחלש ולנזקק; יצירת אומנות, ספרות ושאר ענפי התרבות בהשראת מקורות יהודיים; קריאה לעליית יהודים לארץ וחיזוק הזהות היהודית בארץ ובתפוצות; העצמת ערכי המדע והעבודה כמסורת ישראל; סיוע רפואי, מדעי וחקלאי לעמי העולם שנמצאים במצוקה, ופיתוח קשרי ידידות עם המדינות והחברות המבקשות את קרבת ישראל.

קביעת המינון של הערכים הללו תיעשה כפי המקובל במסגרות דמוקרטיות, שבהן ההחלטות מתקבלות על ידי הרוב תוך התחשבות במיעוט ותוך קיום דיון מתמיד על הגבולות שבין זכות הרוב לזכות היחיד במרחב הציבורי.

הברית

נחזור ליסודות. התשתית לבניית הסמכות המשפטית והמוסרית במרחב הציבורי והפרטי נשענת על מרכזיות מושג הברית.

לפני מתן תורה הטיל ה' על משה רבנו שליחות, להציע לישראל לקבל את התורה, שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל… אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש… ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציווהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ג-ח). וכן נאמר לאחר מכן: "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה… ויכתוב משה את כל דברי ה'… וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ג-ז).

לכאורה קשה: הרי ה' הוא ריבונו של עולם, ובתור ריבון יכול היה לצוות ולכפות על ישראל לקיים את כל מצוותיו, ומדוע ביקש את הסכמתם? אלא שתכלית בריאת האדם בצלם אלוקים, שיבחר מרצונו להתקשר לאלוקים ולקיים את מצוותיו. לא זו בלבד אלא שחכמים (ספרי שמג) אף העצימו את ערך הבחירה החופשית של ישראל, בכך שסיפרו כיצד הציע ה' לכל העמים לקבל את התורה, אלא שהם שקלו וסירבו, וישראל בחרו לקבל את התורה ואמרו "נעשה ונשמע". בבחירתם גילו ישראל את סגולתם, שהם אכן עם ה', ובכך כרתו ברית עם ה'. בחירה זו התעלתה מהחלטה אנושית רגילה, שצפויה להשתנות עם שינויי הזמנים, להחלטה בעלת משקל לדורות.

הקבלות החוזרות של הברית

לא זו בלבד, אלא שקבלת הברית בהר סיני לא הספיקה, הואיל והייתה על המצוות שהתקבלו עד אז (רש"י לשמות כד, ז, על פי חכמים), והיה צריך לחזור בערבות מואב לקיים את הברית על כל התורה. ואף לאחר הכניסה לארץ נצטווינו לחזור לקיים את הברית במעמד שבין הר גריזים להר עיבל (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו; סוטה לז, א). וכן עשו ישראל בהנהגת יהושע בן נון (יהושע ח, ל-לה, וכן בפרק כד).

ברית זו הוצרכה חיזוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, לפיכך, כשחזרו לארץ מגלות בבל, חזרו וקיבלו את הברית (נחמיה פרקים ט-י; עי' רמב"ן שבת פח, א), ועל ידי כך חידשו את סמכות בתי הדין וחיוב המצוות התלויות בארץ (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב; פניני הלכה כשרות יב, ו).

הברית צריכה לכלול את כולם

הברית אינה יכולה להישען על הסכמת הנכבדים או החכמים או הקדושים, אלא היא צריכה את הסכמת כל המעמדות והחוגים. שנאמר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים כט, י-יב).

וכן במעמד הר סיני, ישראל קיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד, שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על פי מכילתא שם, ויקרא רבה ט, ט, ועוד). וכן נאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח).

מסתבר שיחידים שמתנגדים לברית אינם פוגעים בקבלת העם, וכל זמן שכל הקבוצות מסכימות, הרי זה נחשב שהעם כולו כאיש אחד קיבל את הברית, והיחידים שלא קיבלו אותה בטלים.

הסמכות לבית הדין הגדול

הברית מתקיימת על ידי העם כולו, אולם הסמכות לשפוט ולקבוע את גבולות האכיפה אינה נתונה לציבור הרחב, שעלול להיות מוסת על ידי מנהיגים פופוליסטים. אלא הסמכות נתונה לבית הדין הגדול, שאינו תלוי במלכות או בכהונה או ברוב מזדמן. חברי בית הדין צריכים להיבחר מתוך לומדי התורה וחכמי ישראל כמצטיינים בחוכמתם ובמידותיהם הטובות, והם צריכים להיות סמוכים על ידי רבותיהם חברי בית הדין.

על שאלת החזרת הסמיכה ישנם דיונים שונים. בכל אופן, בלא קבלת הברית, הקמת המקדש ובית הדין הגדול, ודיון והחלטה של בית הדין הגדול על מידת האכיפה, אין לדבר על כפייה דתית, אלא כל ההחלטות הנוגעות למרחב הציבורי צריכות להתקבל בהסכמה בתוך המסגרת הדמוקרטית המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לחשוש לשעטנז בימינו?

איסור שעטנז חל רק על צמר ופשתים, ורק אם הם מחוברים • בעבר רוב הבגדים היו מצמר ופשתים, אולם לימים הצטרפה הכותנה, ובדורות האחרונים גבר השימוש בחומרים סינתטיים • נכון להיום, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד • בקניית בגדים, אם לפי הכתוב על התווית הבגד אינו עשוי מצמר ופשתן, הסיכוי לשעטנז נמוך ביותר • בחליפות ובמעילי יוקרה הסיכוי לשעטנז קטן, אך עדיין מחייב בדיקה • על המוכרים עדיין מוטלת האחריות לבדוק את הבגדים שנמכרים בחנותם

שאלה: אדם שקונה בגדים ממוכר שאינו מכיר את איסור שעטנז, האם עליו לבדוק את הבגדים שמא יש בהם שעטנז? ואולי חובת הבדיקה היא רק בבגדי צמר או פשתים?

המצווה

כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש. רק במקרים נדירים ביותר ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר, אולם מכיוון שמדובר בחשש של פחות מאלפית האחוז – די לקרוא את התווית

ציוותה התורה שלא ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן, שנאמר: "את חוקותיי תשמורו… ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט). צמר הוא מה שגדל על המין שנקרא כבש, שהזכרים שלו נקראים אילים והנקבות רחלים. אבל מה שגדל על שאר בעלי חיים אינו בכלל האיסור, כי אינו נקרא סתם צמר אלא יש לו שם לוואי, כגון "צמר גמלים" או "צמר ארנבות". בפועל, מימי קדם ועד ימינו רוב הצמר המיוצר בעולם הוא מכבשים, מפני שבטבעם הם מגדלים צמר רב ומשובח, והם נוחים לגידול על ידי בני אדם.

פשתן הוא צמח בעל גבעול יחיד ארוך, שבתוך גבעולו ישנם סיבים שמהם ניתן לעשות חוטים חזקים, ובעיבוד מיוחד ניתן לטוות מהם חוטים עדינים לאריגת בגדים לבנים נאים. בעבר הבגדים הנפוצים היו מצמר או פשתן, עד שיש סוברים שכאשר התורה אומרת "בגד" מבלי לפרט, כוונתה לבגד שעשוי מצמר או פשתים (מנחות לט, ב).

האיסור הוא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן שמחוברים זה לזה, כגון בגד צמר שתפור בחוטי פשתן, או שאפילו רק המתלה שלו מפשתן. אבל אין איסור ללבוש בבת אחת שני בגדים שונים, אחד מצמר ואחד מפשתים, לפיכך מותר ללבוש מכנסי צמר וחולצת פשתן. וכן מותר ללבוש חלוק מצמר ולחגור אותו בחגורת פשתן, שכל עוד אין חיבור של תפירה או קשר קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן, אין איסור. שילוב של חוטים ממיני צומח אחרים, כקנבוס וכותנה, מותר. מדברי חכמים גם אסור לשבת על בד שיש בו שעטנז, שמא יעלה ממנו חוט וייכרך על בשרו במגע כלשהו, או שמא יטעה להתעטף בו. כדי שלא יטעו בזה, הוסיפו חכמים וגזרו שלא לשבת או לשכב על בד שעטנז, אפילו אם יהיו מעליו עשרה בדים כשרים (ביצה יד, ב; שו"ע יורה דעה שא, א).

אופיים של בגדי הצמר והפשתן

המיוחד בבגדי צמר שהם מבודדים ושומרים בחורף על חום הגוף. בנוסף לכך, הם נוטים לספוג פחות לכלוך והגשם נוטה להחליק עליהם, ומכיוון שהם גם שומרים על החום, רגילים לעשות מהם מעילים. הצמר גם נצבע בקלות ושומר על הצבע כחלק מהחוט. הצמר נוטה לחזור לצורתו הבסיסית, ולכן אם קימטו אותו הוא נוטה להתיישר. מסיבות אלה בגדי צמר נשמרים כחדשים זמן רב יחסית.

בדי הפשתן נחשבו לבדים נעימים ואיכותיים, מפני שחוטי הפשתן חזקים, וכאשר טווים מהם חוטים עדינים ניתן לארוג מהם בגדים לבנים ונאים במיוחד. כמו כן, חוסר האחידות בעוביו של חוט הפשתן, שנובע מצמיחתו הטבעית, משווה לבגדי הפשתן מראה יפה ומעניין, עד שאמרו חכמים שמצווה על הגברים שבארץ ישראל לשמח את נשותיהם בחג במתנת בגדי פשתן מגוהצים, שהיו אהובים עליהן במיוחד (פסחים קט, א). המאפיין את בד הפשתן – שהוא קל ואינו מבודד, ולכן מתאים לייצור בגדי קיץ שהרוח מנשבת בהם ומקררת את לובשיהם. חסרונם, שהם מתקמטים מאוד וסופגים לכלוך, וקשה יחסית לנקותם. לכן כאשר נמצא לפשתן תחליף, מעמדו ירד מאוד.

עליית הכותנה

התחליף שנמצא לפשתן הוא כותנה, שייצורה החל להיות נפוץ לפני כמה מאות שנים. בגדי הכותנה אומנם חמים מעט מבגדי פשתן, אולם עדיפים עליהם, מפני שקל יותר לגדל כותנה ולהפיק ממנה חוטים, ומפני שבגדי הכותנה פחות מתקמטים וקל יותר לכבסם. כך הגענו למצב שכיום מייצרים בעולם פי 80 כותנה מאשר פשתן, כאשר רוב הפשתן מיועד לייצור חוטים חזקים ולעוד מטרות שאינן ביגוד.

מכיוון שניתן לייצר בגדי כותנה עבים לחורף, הכותנה החליפה במידה רבה גם את הצמר. כמות הכותנה המיוצרת כיום בעולם היא פי עשרים וחמישה מהצמר. כמו כן ישנם חוטים נוספים ממיני צומח וחי, שתורמים אף הם להפחתה מסוימת של אחוז הצמר והפשתן בתעשיית הבגדים.

ועדיין היה מצוי שכאשר רצו לתפור בדי צמר בחוט חזק, תפרום בחוטי פשתן חזקים. לכן היה צריך לבדוק חליפות ומעילים מצמר, וכן ספות וכורסאות שצופו בבדי צמר.

עליית החוטים הסינתטיים

לפני כשלושה דורות נמצאה הדרך להפיק ממוצרי הלוואי של הנפט מוצרים סינתטיים כפלסטיק וניילון, וחוטים מלאכותיים כפוליאסטר ואקרילן שניתן להכין מהם בדים. בתחילה הבגדים הסינתטיים היו אטומים ולא מבודדים, ולובשיהם סבלו מזיעה ומקור, ורק מחירם הזול עמד להם בתחרות מול הבגדים הטבעיים. אולם תהליך שכלולם נמשך והם נעשו נושמים ומבודדים יותר, ומכיוון שהם גם יותר זולים וקלים לניקוי וגיהוץ, הם נעשו לנפוצים ביותר. בשנים האחרונות הוסיפו לשכללם, עד שהגענו למצב שיותר מ-70 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים בעולם הם סינתטיים. כך היה בשנת תשע"ח, כאשר לפני עשר שנים הם היו 60 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים. בפועל, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד, וכפי הנראה שיעורם ימשיך לרדת.

השימוש כיום בצמר ובפשתן

בפועל, רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא כיום חולצות וחליפות יוקרתיות מפשתן. יותר שכיח השימוש בחוטים ובבדים מפשתן, מכיוון שבזכות חוזקם הם טובים לקשירת חפצים ולאריגת בדים עבים, ולעיתים משתמשים בבדי פשתן לחיזוק חלקים שונים במעילים ובחליפות, כמו למשל חיזוק צווארון החליפה וחיזוק המקומות שאליהם תופרים כפתורים ולולאות. אולם השימוש בחוטי פשתן הולך ופוחת, הואיל ורבים מעדיפים להשתמש במקומם בחוטים סינתטיים, שהם חזקים יותר, זולים ונוחים לשימוש.

מהסיבות שהוזכרו גם בגדי הצמר התמעטו, אולם בזכות תכונתם המחממת ונטייתם שלא לספוג גשם ולכלוך – אנשים שמעדיפים חומר טבעי נושם מעדיפים סוודרים מצמר, ובזכות מראה הצמר היוקרתי רבים מעדיפים חליפות ומעילים מצמר.

הלכה למעשה

ברוב המוחלט של הבגדים שקונים כיום אין חשש שעטנז, מפני שהם עשויים מחומרים סינתטיים או מכותנה. לפיכך, כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש שמא יש בהם שעטנז. אומנם במקרים נדירים ייתכן שיחברו לבגדים קישוט מצמר או מפשתים, או יתפרו את הבגד בחוטי פשתן, אבל עדיין לא יהיה שם חיבור של צמר ופשתים יחד. רק במקרים נדירים ביותר, ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר. אולם מכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד של פחות מאלפית האחוז די לקרוא את התווית שעל הבגד, ואם לא כתוב שהוא מצמר או פשתן – אין לחשוש לשעטנז.

גם בבגדי צמר או בבגדי פשתן די בכך שהקונה יסתכל על תווית הבגד. אם כתוב שהבגד עשוי מצמר (Wool) או פשתן (Linen) עם מינים נוספים בלא עירוב של צמר ופשתן, אין צורך לבודקו. אומנם לפעמים התווית אינה מדויקת, או מפני שאם יש בבגד פשתן או צמר בכמות של אחוז או שניים אין חובה לציינו, או מפני שלעיתים רחוקות טועים ומדביקים על הבגד תווית של בגד אחר. אולם למעשה, כל עוד לא כתוב על התווית שיש בבגד גם צמר וגם פשתן, הסיכוי שיהיה בו שעטנז הוא חלקיק אחוז, הרבה פחות ממיעוט המצוי (10 אחוזים), לפיכך אין צריך לחשוש לו.

החשש בחליפות צמר יקרות

החשש כיום משעטנז יכול להיות בחליפות ובמעילים יוקרתיים מצמר, שמחירם גבוה מאוד, ולעיתים רחוקות תופרים אותם בתפירת יד בחוטי פשתן. לעיתים מחזקים את הצווארון ואת סביבות הכפתורים בבדים חזקים מפשתן, ולעיתים מכניסים בכתפיים ובחזית בטנה מבד פשתן. לפיכך, מי שקונה חליפה או מעיל יקרים מאוד מצמר, הואיל ובמיעוט המצוי שלהם מערבים פשתן, חובה עליו לבודקם.

וכן ראוי שהקונה חליפה מפשתן יבדוק אותה, הואיל ויש חשש מסוים שהניחו בצווארון שלה צמר.

המעבדות לבדיקת שעטנז

במעבדה לבדיקת שעטנז נעזרים במיקרוסקופ, שעל ידו ניתן לראות את הסיבים שמהם החוט עשוי. מכיוון שלכל חוט צורה משלו, מי שמכיר את צורת החוטים יכול להבחין בין צמר לפשתים, וביניהם לחוטים מסוגים נוספים. ככלל, עמדתם של הבודקים במעבדות נוטה לחשוש לשיטות היחידים המחמירים, הן בדיני השעטנז והן בחובת הבדיקה.

האחריות המוטלת על הסוחרים

כל מה שלמדנו עד כה נוגע לקונים, אולם בעלי חנויות הבגדים צריכים להחמיר בזה יותר. הן מפני שקל להם יותר לבדוק את היצרנים והספקים ולהביא מדגם לבדיקה, והן מפני שהאחריות המוטלת עליהם גדולה יותר, הואיל והם מוכרים לרבים. לפיכך, כל אימת שהם מקבלים בגדים של צמר או פשתן שלפי היכרותם יש לגביהם חשש מסוים, אף שהוא פחות ממיעוט המצוי, ייתנו מדגם מהבגדים לבדיקה, ואם המדגם ייצא נקי – אינם צריכים לבדוק את שאר הבגדים שמאותה סדרה. במקרים שלפי ניסיונם אין בהם חשש, אין צורך ליתנם לבדיקה. מאידך, כאשר החשש גדול, כגון בחליפות ובמעילים יקרים, ייתנו את כולם לבדיקה.

כמו כן, ראוי לקונים להעדיף לקנות בגדי צמר או פשתים אצל מוכרים יראי שמיים, שנזהרים שלא להכשיל את הקונים באיסור שעטנז. אלא שאם קנו בחנות רגילה, חובה עליהם לבדוק רק חליפות ומעילי צמר יקרים במיוחד וחליפות פשתן.

 

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תפקידו של הרב

תפקידו העיקרי של הרב הוא ללמד תורה, מכיוון שהלימוד ירומם את נשמתם של הלומדים ויתקן את מידותיהם • יש ללמד באופן שמכבד את הלומדים ומשתף אותם, וכך יתלבן הלימוד גם לרב וגם לתלמידים • בשעת הצורך הרב נדרש גם לפעול נגד רוחות מבחוץ, אבל בהעצמת האנשים ולא להפך • מאבקים של רבנים נגד נשים שרוצות לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או לקרוא מגילה במניין נשים, חורגים לעיתים מגדר הרצוי ועשויים לעורר מחלוקות מיותרות • ומכתב על השפעת התורה במשמרת בבית החולים

לפעמים מתייעצים איתי רבנים ושואלים מה לדעתי תפקידו העיקרי של הרב. ואני משיב: ללמד תורה, שגדול התלמוד שמרומם את נשמתו של האדם ומתקן את מידותיו, לעשותו ישר, מסור וחרוץ בעבודתו, חבר טוב ושכן טוב, יודע לתרום מכישרונו לעזרה לזולת, אוהב את עמו ואת ארצו, מכבד כל אדם ישר והגון, נאמן לתורה ולמסורת, מקיים שבתות בהידור ושמחה עם לימוד תורה משמעותי, תורם מעשר כספים להגדלת התורה והאדרתה ועזרה לעניים. וכל זה מתוך לימוד התורה.

כמו כן, במשך השנים השתתפתי בכמה מפגשי רבנים, ומעת לעת עולה בצורות שונות השאלה מה עיקר תפקידו של רב קהילה. העמדה הרווחת: לעמוד בפרץ כנגד רוחות רעות הנושבות בציבור ומבקשות לפגוע במסורת, ובכך רואים את עיקר החיזוק ביראת השמיים ודבקות בתורה. לפני כחודש, בדרשה, שיתפתי בכך את השומעים. לאחר שבוע קיבלתי מאחד מבני היישוב חוברת שיש בה ביטוי לעמדתי על ההשפעה הראויה של רב על קהילתו.

סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד עמדות שעלולות להזיק, אבל בשתי הסתייגויות: עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצמת האדם מתוך הטוב שבו, וגם כאשר צריך להיאבק – יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק במגמות שאינן שליליות כל כך

"לכבוד מו"ר הרב מלמד, זה כעשרים שנה אנו זוכים ליהנות מאורו של הרב ותורתו. בהזדמנויות שונות הרב מעודד אותנו לראות את הערך הגדול שבעבודתנו, וללמוד לספר את סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים. אז כאדם פשוט שעדיין נאבק בין הרצוי למצוי בעבודת ה' ובין אדם לחברו… רציתי לשתף את כבוד הרב בקובץ ראשוני ובוסרי בסגנון אישי מפרי עטי. סיפור של סיבוכי החיים והתמודדות עם חולי, מוות ושכול יחד עם תקווה ושמחה, אמונה ואהבה ומעט תורה וגאולה. קובץ זה נכתב ברובו במהלך שנות עבודתי כאח בבית חולים.

בהזדמנות זו אבקש לומר תודה ולברך את הרב ובני ביתו שימשיכו להאיר עלינו ועל כל ישראל אור תורת חיים, תורת ארץ ישראל, מתוך בריאות, שמחה, אושר ושפע כל טוב לאורך ימים ושנים".

מתוך החוברת ליקטתי כמה קטעים. הכתוב בסוגריים הוא תוספות שלי.

חתך עמוק במצח

"סוף משמרת בוקר של 12 שעות. קבלה חדשה. בת 21 לאחר תאונת אופנוע שהונשמה במיון עקב אגיטציה וקומבטיביות (סערת נפש חריפה) שלא אפשרו טיפול. הפגיעות – שברים בשתי הזרועות וחתך עמוק במצח ולצד העין. בקבלתה מורדמת, מונשמת ומלוכלכת מדם בשיער ובפנים. איתה מגיע מהמיון כירורג שמבקש לתפור את מצחה. האח התורן מבקש להמתין עד לקבלה הראשונית, חיבור המטופלת החדשה למכשור וביצוע בדיקות ראשוניות. לאחר כמה דקות מגיע רופא נוסף, תורן כירורג כללי שרוצה לתפור את פניה של הצעירה. האח התורן ממשיך להתעקש להשיג פלסטיקאי. מדובר בפנים של בחורה צעירה, האסתטיקה המיטבית היא גם מטרה טיפולית משמעותית…

לשמחתנו הפלסטיקאים הגיעו, תורן בכיר ומתמחה, התפירה נעשית בחוט עדין 6-0 במשך כחצי שעה. הרופאים משאירים הוראות להמשך הטיפול בפצע. סגן מנהל היחידה מציין את האח לשבח על ההתעקשות (האח הוא כותב שורות אלה).

ק. השתחררה למחרת למחלקה האורתופדית להמשך טיפול וניתוח השברים שבידיה. ייתכן שלעולם לא תדע איך ניצלו פניה…

ואני מתפלל שאדע לשלב רגישות ומקצועיות, ולעמוד על דעתי גם מול אנשי צוות ורופאים בכירים במקרים דומים".

האופנוען הפצוע

"ערב חג שביעי של פסח. לילה. שוכב במחלקה אופנוען לאחר תאונה. בדיכאון ובחרדה. לראשונה ביקש למות כשהבין שכנראה לא יעמוד שוב על רגליו. פעם שנייה ביקש למות כשגברו מכאוביו בעת שינוי תנוחה לאחר הפחתת סדציה (טשטוש). בדיוק נכנס האח ממשמרת לילה והסביר לאביו שלא יוכל להישאר הלילה ליד בנו, וחרדתו עלתה לרמות מטריפות…

ואז… נכנסה לחדר אחות נפלאה ועדינה ולחשה לו באוזן: אל תדאג, הלילה מטפל בך אח תותח מהר ברכה. גם אני נשארת פה ונדאג לתת לך משככי כאבים לפני כל טיפול.

רמות החרדה יורדות… וכך נכנסים לטיפול, שינוי תנוחה בציר, האנלגזיה (משככי כאבים) והסדציה (לטשטוש) עוזרות, ועדיין הכאב עז. אבל את הראש מחזיקות ידיים חמות, עדינות, מלטפות ומרגיעות. עכשיו זה כבר יותר קל… בסיומו של הלילה המטופל, בהתרגשות, נושק לכפפה שעוטפת את ידה ושפתיו לוחשות בלי קול: תודה!!!"

מכתב שלא נשלח

"מכתב גלוי שלא נשלח למשפחת המטופל… יקירכם, בן 46, נשוי לרעיה אוהבת ואב לפעוט מקסים, הגיע אלינו בשבת סגרירית לאחר החייאה ממושכת עם סימני חיים קלושים… למרבה הנס והפלא הוא יצא מהמחלקה לאחר שישה שבועות ערני, מתקשר עם סביבתו, מזהה את משפחתו ולא מונשם, מניע ארבע גפיים ללא פצעי לחץ ומלווה במשפחתו האוהבת…

אתם, משפחתו, יצאתם מהיחידה שלנו בכעס, באיומים, בחריקת שיניים ואינסוף תלונות… אומנם בפה מלא אמרתם – זה נס! אז דעו לכם, וחשוב שגם אנחנו נזכור, גם אנחנו חלק חשוב מהנס! כל אח ואחות, כל רופא, כל מנקה וכל סטז'ר נוטלים חלק בנס! נס של טיפול מקצועי ויעיל, של תשומת לב, של טיפול מתסכל, לעיתים בהנשמה ובגמילה, בדלקות ריאה ובחום בלתי מוסבר, בשקיעה הכרתית ממושכת, בנוקשות שרירים ומפרקים, בעצירות ושלשולים, בפגיעה כבדית וכלייתית, בעמידה בלחץ רגשי ומתן אפשרות לנוכחות ממושכת של אנשי משפחה קרובים ורחוקים.

אנחנו שותפים בנס שלכם, גם אם אינכם מכירים בכך, ונמשיך להשתדל להיות שותפים בנס של כל מטופל הזקוק לכך, אם לא למעלה מזה!"

מתי לעמוד בפרץ

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד דעות ועמדות שעלולות להזיק, גם אם מתוך כוונות טובות. אבל בשתי הסתייגויות:
א) עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצים את האדם מתוך הטוב שבו, מתוך נטייתו הטבעית לאמונה ולאחווה ולמעשים טובים, ולרומם ולדייק את נטיותיו הטובות על ידי לימוד התורה.
ב) גם כאשר צריך להיאבק, יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק נגד מגמות שאינן שליליות כל כך.

לדוגמה, שמעתי מכמה רבנים שהם משקיעים מאמצים גדולים במאבק נגד רצונן של חלק מהנשים שמבקשות לרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה, או לקרוא בפורים לעצמן במגילת אסתר. שאלתי: מה כל כך גרוע בכך? הרי לא מדובר על חילול שבת וכיוצא בזה? והם השיבו: זה תהליך מסוכן הנובע ממגמות זרות שבסופו ירצו לעלות לתורה. שאלתי: ומה כל כך נורא בכך? הרי כעיקרון אמרו חכמים שהדבר אפשרי, ורק מפני כבוד הציבור אין לנהוג כך (מגילה כג, א). השיבו: כי זה מוביל לרפורמה, שכבר החרימו גדולי ישראל את הרפורמים. אולם לדעתי זו מלחמה מיותרת. מכאן ועד רפורמה הדרך ארוכה מאוד, ובינתיים יש המון נושאים חשובים שרב יכול לעסוק בהם.

היחס לרפורמים

בנוסף לכך, גדולי ישראל לא החרימו את הרפורמים, אלא רק כאשר הרפורמים הגיעו לכפירה בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל נוצר נתק, וגם אז לא החרימו והוציאו אותם מכלל ישראל. הנה לדוגמה, סבא רבא שלי מצד אמי, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, שבמשך ארבעים שנה כיהן כרב, עשרים שנה בקהילה החרדית בדיסלדורף שבגרמניה, שיתף פעולה עם הקהילה הרפורמית בבניית מקווה, סיפוק מאכלים כשרים למוסדות יהודיים והרחבת בית הקברות היהודי. אלא שלדברי בתו הצעירה, חנה פלטיאל, התאכזב, כי בפועל רוב העול נפל על הקהילה החרדית הקטנה. מכל מקום, חרם בשום אופן לא היה.

עמדתי בהר ברכה

אגב, לפני יותר מעשר שנים, כששמעתי שיש מקומות שבהם מתווכחים בשמחת תורה על ריקודים של נשים עם ספר תורה בעזרת נשים, אמרתי בהר ברכה שאם יש נשים שרוצות בכך, הן יכולות לרקוד עם ספר התורה. זאת כדי שלא להרבות מחלוקות ועלבונות על דברים מיותרים, ושלא יהיו בנות שיחשבו שיש בכך איסור. כיוצא בזה נשאלתי האם אפשר לארגן מניין של נשים לקריאת המגילה, והשבתי שאומנם הקריאה המשובחת היא ברוב עם בבית כנסת, אולם מכיוון שלדעת רובם המכריע של הפוסקים הדבר מותר, כל אישה רשאית להחליט כיצד לנהוג, והמעוניינות רשאיות לארגן קריאה זו.

אומנם חשוב לציין: ישנן קהילות שבהן לאנשים רבים הפרת המנהג מפריעה מאוד, ואזי צריך להתחשב בהם ולא לקיים יוזמות אלה בבית הכנסת שלהם. לא מצד שכך הלכה, אלא משום ששינוי מנהג גורם לעיתים צער גדול מאוד, שסדרי עולמם מתמוטטים, ולכן אומרים במקרים כאלה – כל המשנה ידו על התחתונה. אבל מאידך, צריכים למצוא את הדרך לאפשר במסגרת אחרת את כל מה שאנשים מעוניינים ואינו אסור.

ערכו של לימוד התורה

לסיכום: תפקיד הרב להרבות אמונה, יראת שמיים, מידות טובות ומעשים טובים – על ידי לימוד תורה משמעותי לגברים ולנשים. בלימוד כזה יש לברר היטב וביושר את הסברות והשיקולים השונים של חז"ל, ראשונים ואחרונים, ולשתף את השומעים בהבעת דעה מכבדת כפי האפשר. באופן זה הלימוד עמוק ומתלבן היטב, גם לרב וגם לתלמידים, ונוצרת הזדהות ומחויבות אמיתית לקיים את התורה. ואף שלכאורה אין בדברים אלו חידוש, שכן כך היא מצוות תלמוד תורה, צריך לחזור ולהדגיש שוב ושוב את ערכו של לימוד התורה שבונה את האדם, המשפחה, הקהילה והעם.

חשוב להוסיף שהדרך לכך היא בחיזוק לימוד התורה בשבתות ובחגים, וכדברי חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). אכן, בפועל, שבת היא הזמן שבו ניתן לקיים לימוד תורה משמעותי שמרומם ומדריך את החיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה לחבוש כיפה בימינו

מנהג חבישת הכיפה לא היה מחייב בימי האמוראים, אך התחזק מאוד בימי הגאונים והראשונים • בימינו, כיסוי הראש בכיפה נעשה למנהג מחייב • חבישת כיפה מהווה תחליף לחבישת התפילין במהלך כל היום, שהייתה נהוגה בדורות קודמים • ראוי להחמיר ולחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש, אך מי שרוצים להסתפק בכיפה קטנה רשאים, ואין להחשיבם חלילה לקלים

שאלה: למדתי את סוגיית חבישת הכיפה לגברים, והבנתי שמעיקר הדין אין חובה לחבוש כיפה, ובזמן חכמים לא נהגו לחבוש כיפה. אם כך, מכיוון שמנהג זה הפך לסימן מבדיל בין יהודים דתיים ליהודים חילוניים, אולי עדיף לבטלו, כדי להסיר מחיצות מיותרות?

לאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים מצוות מהתורה של קידוש שם שמיים

תשובה: אכן לא תיקנו חכמים מצווה מחייבת לחבוש כיפה, שכן מסופר בתלמוד (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה?! וכן מסופר (שבת קנו, ב), על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאמו, בעודו תינוק, כי על פי חוכמת המזלות ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הדריכה אותו לבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.

הרי שבימי חכמים לא הייתה חובה לחבוש כיפה, ורק כמנהג חסידות נהגו חלק מהאמוראים להקפיד שלא ללכת ד' אמות בגילוי הראש (וכן למדנו בברכות ס, ב, שמתחילים לומר את ברכות השחר לפני שמכסים את הראש. וכן משמע בברכות כב, ב, ובפסחים ז, ב, שאפשר במקווה לקרוא קריאת שמע ולברך בלא כיפה).

מנהג חבישת הכיפה בימי הראשונים

אולם בימי הגאונים והראשונים מנהג חבישת הכיפה התחזק, והיו שפסקו שבזמן התפילה וכניסה לבית הכנסת חובה לחבוש כיפה. וכן מצינו שנחלקו במסכת סופרים (שחוברה בתקופת הסבוראים או תחילת ימי הגאונים בארץ ישראל), האם מי שראשו מגולה יכול להיות חזן (יד, יב). ולפני כשמונה מאות שנה, הרמב"ם (תפילה ה, ה) כבר פסק שאסור להתפלל בראש מגולה. אך משמע ממנו שמותר לברך ולהיכנס לבית הכנסת בראש מגולה (תפילה ז, ג-ט, שם פרק יא). וגם הרשב"א, הרא"ש ותרומת הדשן סוברים שכך הוא עיקר הדין. מנגד, לרבנו פרץ אסור להיכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ורבנו ירוחם פסק שאסור לברך בגילוי הראש. ובכל אופן, הראשונים לא כתבו שאסור ללכת ד' אמות בגילוי הראש.

בתחילת ימי האחרונים המנהג התקבל כמחייב

אולם לפני כחמש מאות שנה כבר היה ידוע שמנהג מוחלט הוא שאין הולכים ארבע אמות בלא כיפה. ולכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שא, ז), שמותר לצאת בכיפה בלא כובע לרשות הרבים בשבת, ואף שגזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שייפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. הדבר מותר, מפני שלא ייתכן שאם הכיפה תיפול יטלטל אותה בידו ד' אמות, וגם במקום שהרוח נושבת בחוזקה, לא ייתכן שיסיר את הכיפה ויישאנה בידו, שהרי אין הולכים ד' אמות בלא כיפה (מ"ב קנג).

אומנם יש ספק האם לדעת השולחן ערוך יש איסור גמור ללכת ד' אמות בלא כיפה (כפי שמשמע משו"ע או"ח ב, ו), או שהאיסור הוא רק לברך, לומר פסוקים ולהיכנס לבית הכנסת, אבל בשאר המקומות הוא מנהג חסידות (כפי שמשמע משו"ע צא, ג; רו, ג).

הסוברים שהמנהג מחייב מהתורה

אומנם לדעת הט"ז (או"ח ח, ג), ולפניו מהר"י ברונא, מכיוון שהמנהג הפך למנהג ישראל, מי שהולך או יושב בבית בלא כיפה עובר על איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים, שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים שמנהג הגויים להוריד את הכובע או ללכת בגילוי ראש אינו נובע מפולחן דתי ואין בו מנהג פריצות, ועל פי גדרי ההלכה אין בזה איסור חוקות הגויים (מהרי"ק פח, ר"ן ע"ז יא, א; רמ"א יו"ד קעח, א; אג"מ או"ח ד, ב).

מנהג מחייב ודת יהודית

לסיכום, מבחינת ההלכה חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות בלי כיפה. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א ב, ו; מ"ב יא).

יתר על כן, מכיוון שבדורות האחרונים מנהג כיסוי הראש הפך לסימן יהודי מובהק ולאות נאמנות לתורה ולמצוות, יש להחשיבו כיום כמנהג מחייב של דת יהודית (נצר מטעי ג; אג"מ או"ח א, א; מים חיים סי' כג; יבי"א ט, או"ח א; ועוד). וכפי שכתב ראשון מהר"י ברונא סימן ל"ד.

קידוש השם

אף שיסוד חבישת הכיפה במנהג שהפך למחייב, אפשר לומר שלאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים בכך מצווה מהתורה של קידוש שם שמיים (עיין רמב"ם יסודי התורה, ה, יא).

במקום תפילין

נראה שהסיבה העמוקה לכך שמנהג הכיפה התקבל כל כך בישראל, שהוא משמש תחליף לתפילין. שכן מהתורה מצווה ללכת עם תפילין במשך כל ימי החול, כי התפילין הן אות לישראל שהם קשורים לה'. שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט). אבל שבת ויום טוב, שנקראים אות, מבטאים בעצם קדושתם את הקשר המיוחד שבין ה' לישראל, ולכן אין מניחים בהם תפילין (שולחן ערוך לא, א).

אלא שהואיל וצריך להיזהר בקדושת התפילין, שלא להפיח בהן ושלא להסיח את הדעת מהן, גזרו חכמים שלא לאכול עמהן שמא ישתכר, ושלא להניחן בלילה, שמא ירדם (שו"ע ל, ב; מ ח).

יתר על כן, בתקופת האחרונים, מתוך חשש של פגיעה בקדושתן, המנהג המקובל כבר היה לקיים את חובת מצוות תפילין בהנחתן בתפילת שחרית בלבד, וסמכו מנהגם על מה שאמרו חכמים: "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (שבת מט, א). ובירושלמי אף אמרו: "כל שאינו כאלישע בעל כנפיים – לא ילבש תפילין" (ברכות ב, ג).

במקום זאת, כאות ביטוי ליראת שמיים, נהגו ישראל לחבוש כיפה, שהכיפה כמו תוחמת את גבולו של האדם ומזכירה לו שיש מי שמעליו.

המחמירים שהכיפה צריכה לכסות רוב ראש

רבים שואלים האם ישנו שיעור מסוים לגודלה של הכיפה. שלוש שיטות ישנן בסוגיה זו.

יש מחמירים וסוברים שהואיל והכיפה צריכה לכסות את הראש, הרי שהיא צריכה לכסות את רוב הראש, אבל אם רק מיעוטו מכוסה אין הוא נחשב מכוסה (רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה סי' ג; ישכיל עבדי ח"ו השמטות או"ח א; שמועה מחזו"א; הרב מאזוז).

דעת ביניים

יש סוברים שבמשך היום, וכן בעת שמברכים ברכות ולומדים תורה, אין צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת באופן שנחשב בעיני בני אדם שהוא מכסה את ראשו. אולם בעת התפילה ובעת שנכנסים לבית כנסת, מכיוון שחיוב כיסוי הראש חמור יותר, חובה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש (ציץ אליעזר יג, יג; אור לציון ח"ב ז, יג; עשה לך רב ז, עו; יחו"ד ד, א;).

המקילים שאינה צריכה לכסות רוב ראש

יש מקילים וסוברים שאין לכיפה שיעור ואין צורך שתכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת לרואים אותו ויהיה נחשב בעיני בני אדם כמי שמכסה את הראש. ואף בזמן התפילה והכניסה לבית הכנסת אפשר להסתפק בכיפה כזאת, וכפי שנוהגים רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים (אג"מ או"ח א, א, על פי ב"ח ומשנה ברורה צא, י, רשז"א ועוד).

הלכה למעשה

למעשה, מכיוון שיסוד הדין ממנהג, מי שרוצים רשאים להסתפק בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש אף בעת התפילה ובכניסה לבית הכנסת. אולם ראוי להחמיר, משום שהכיפה כיום היא סמל זהות לשומרי מצוות, ומי שמכסה את רוב ראשו בכיפה נאה מקיים בכך מצווה של קידוש השם, ומראה בכך שהנה יש עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.

חישוב רוב ראש

למעשה, כדי לכסות רוב ראש רגיל של מבוגרים צריך כיפה שקוטרה לפחות 13 סנטימטרים, ובעלי ראש גדול צריכים כיפה שקוטרה לפחות 14.5 סנטימטרים.

דרך החישוב: מגודל הכובעים למדנו שהיקף ראש ממוצע לגברים הוא 57 סנטימטרים, וממילא שטחו כ-258 סמ"ר. כדי לכסות כ-130 סמ"ר שהם רוב שטח הראש, צריך כיפה בקוטר של לפחות 13 סנטימטרים. ובעלי ראש גדול חובשים כובעים שהיקפם 64 סנטימטרים, והכיפה שלהם צריכה להיות בקוטר של לפחות 14.5 סנטימטרים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד