הידור בכשרות – על חשבון המארח?

מי שנוהג להדר בכשרות מהדרין, ומתארח אצל אדם ששומר כשרות רגילה – עליו לאכול ממה שמגיש לו המארח • רק במנהגים ידועים ונחרצים, מחמירים גם כשמתארחים • ציווי התורה הוא שישראל יסמכו זה על זה, ולכן כל עוד אדם אינו ידוע כמזלזל בהלכה, אין לפקפק אצלו בכשרות • מי שנמנעים מלאכול אצל אנשים ששומרים כשרות כהלכה – זורעים פירוד ופוגעים בתורה • בן שמהדר בכשרות, והוריו שומרי כשרות רגילה, חייב לאכול אצלם משום כיבוד הורים

מהדר שמתארח אצל שומר כשרות

יש לחשוש שלעמדת מי שנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה – להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו. מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל

שאלה שמטרידה רבים: אדם שרגיל לדקדק בהלכות כשרות ולקנות רק מוצרים שיש להם כשרות מהדרין, כיצד עליו לנהוג בעת שהוא מתארח אצל אח, קרוב או חבר ששומר כשרות כהלכה אבל קונה מוצרים בכשרות רגילה, ואינו מדקדק כמנהגי המהדרין בהלכות כשרות?

נפתח תחילה בסיכום ההלכה, ואחר כך נרחיב במקורותיה ונימוקיה.

לסמוך על המארח

תשובה: על האורח לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. אף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אומנם יש מנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם אלא אם מדובר באונס של מחלה. לדוגמה, הנוהגים לאכול תמיד רק בשר "חלק" מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. כיוצא בזה, יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח, נוהגים שהאורח מקפיד על מנהגו גם בבית המארח. אין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. גם רבים מהנוהגים לאכול רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – מקפידים בזה גם כשמתארחים. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא.

מצוות התורה – אמון הדדי

הכלל הוא שבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן מי שמתארח אצל חברו ששומר כשרות, צריך לסמוך עליו ולאכול את מאכליו. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים" (יבמות פז, ב), ופירש רש"י, שאם לא כן "אין לך אדם אוכל משל חברו". ואפילו רבנים וחסידים צריכים לסמוך בזה על אדם פשוט שהוא שומר כשרות כהלכה, וכפי שלמדנו ממה שציוותה התורה, שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. הרי שאף הכהנים, שהם אנשי הקודש, צריכים לסמוך על שחיטתו של כל אדם מישראל.

אומנם כל זאת בתנאי שמדובר באדם שיודע את ההלכה ואינו מזלזל בקיומה, כפי שנהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שולחן ערוך יורה דעה א, א). וכפי שכאשר מצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

אבל אין הכוונה שצריך להעמיד כל אדם מישראל בבחינות של יראת שמיים ובקיאות בהלכה. אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, מקפיד לקנות אוכל כשר ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאביהן – נאמן על הכשרות.

השלום חשוב יותר

עוד למדנו שכאשר אדם שנוהג להחמיר בדבר מסוים מתארח במקום שאין מחמירים, ויש למנהגם יסוד בהלכה, צריך האורח לנהוג כמנהג בני המקום. רק אם אין ניכר שהוא מחמיר בדבר, מותר לו להחמיר כמנהג מקומו (פסחים נא, ב). יש אומרים שאף בדבר שאסור לפי מנהג המחמירים מדברי חכמים, צריך האורח להקל (תוספות רא"ש, מהרשד"ם), ויש אומרים שרק בחומרות שיסודן במנהג עליו להקל כמנהג המקום, אבל בדברים שאסורים לפי מנהגו מדברי חכמים לא יקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ).

כיוצא בזה למדנו שהורו חכמים לאורח בתנאים מסוימים לוותר על תקנת דמאי, מפני איבה ומשום דרכי שלום (משנה דמאי ד, ב; ירושלמי שם). כיוצא בזה למדנו שהמקפיד שלא לאכול פת פלטר גוי כפי תקנת חכמים, כשהוא נמצא עם חברים שנוהגים על פי הוראת הפוסקים שהקלו לאכול פת פלטר גוי – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה". זאת מפני שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (רמ"א שו"ע קיב, טו על פי מהרי"ל). אומנם הוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים".

האם צריך להודיע לאורח

כהשלמה לכך, למדנו שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מארח צריך לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם. יש אומרים שראוי שיאמר להם אבל אין זו חובה (ריטב"א; פר"ח קיט, יט), ולדעת רבים חובה לומר להם (אור זרוע, ים של שלמה, רמ"א קיט, ז, ש"ך כ). על פי זה כתב הרמ"א שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

לכאורה יש לשאול: הרי למדנו שהאורח צריך לוותר על מנהגי החומרות שלו, ולאכול את מאכלי המארח על פי הפסיקה המקובלת על המארח?

אלא שמדובר במנהגי חומרה ידועים, כדוגמת בשר חלק, עובדה שהמארח יודע על כך. בנוסף לכך, אין מדובר באורח שהגיע לקהילה שיש לה מנהג מובהק לקולא, שכל המפר אותו נראה כפוגע בכבוד אנשי הקהילה ורבניה.

ההלכה למעשה

לפיכך, כאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו בשר חלק וקטניות בפסח, אין בשמירת המנהגים איבה, שכן הם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם לא יוכל לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. בנוגע למנהגי איסור אלו, לדעת רוב הפוסקים, המארח חייב לדווח לאורחו אילו מהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה.

המחמירים שאינם אוכלים מכשרות רגילה

אם כן, אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. אומנם אפשר להסביר את מנהגם – שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה עד שקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין, ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק פתרו את רוב הספקות.

אולם עמדתם מנוגדת להלכה, שכן ה"כשר" הוא כשר לפי כללי ההלכה, ולהלכה יש לסמוך על כל אדם מישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל במצוות. ממילא החמרתם בזה כשהם מתארחים היא בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה וההלכה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מגמת ההפרדה

יש לחשוש שלעמדת הנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה. מטרה שמקודמת על ידי גורמים התומכים בשיטת ההפרדה, שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו, שכן אם אפילו אין אוכלים אצלם, ברור שאינם בעלי עמדה תורנית שצריכים להתחשב בה.

יתר על כן, תיקנו חכמים שלא יאכלו ישראל פת ותבשילים של גויים, כדי ליצור גדר בין ישראל לעמים, ואף בקביעת איסור על חלב גויים החמירו לחשוש לחששות רחוקים, כדי להרחיק את ישראל מהגויים (רבי שמואל אבוהב, ספר הזיכרונות ג, ג). מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל.

מנהגי חומרה מופלגים

אומנם היו צדיקים שנהגו להדר על עצמם שלא לאכול מחוץ לביתם, גם מפני חששות כשרות, אבל הם עשו זאת באופן גורף, ולא קבעו שאצל האוכלים כשרות רגילה לא אוכלים ואצל האוכלים כשרות מהודרת אוכלים, שכן מנהג זה מנוגד להלכה הקובעת שיש לסמוך על כל יהודי כשר. ממילא אם נמנעים מלאכול פוגעים בכבוד המארח ובכבוד התורה, שעל פי כלליה נפסק שהכשר הוא כשר.

הכשר הוא כשר

ייתכן שטעות רבים מהמחמירים בזה נובעת מבורות, שאינם יודעים את ההלכה וסוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, אלא הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

אני חוזר על פנייתי משבוע שעבר: אם יש מי שיודע שטעות בידי, אבקש שידווח לי על נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל במפעלי מזון אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה.

מהדר אצל הוריו הדתיים

כאשר אדם מתארח אצל הוריו הדתיים, גם אם הם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, אפילו במנהגים נחרצים וידועים, משום כיבוד הורים עליו לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הוא נוהג לאכול בשר חלק והם אינם מקפידים על כך, יאכל אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות. וכן הורה מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לתלמידי הישיבה שקיבלו על עצמם לאכול חלק, שכשהם אצל הוריהם יאכלו בשר כשר כמנהג ההורים.

הסיבה היא שאף שהזהירות לאכול חלק חשובה והבנים קיבלו זאת על עצמם, מכיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. גם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול חלק תגרום עוגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם כשר ולא יפגעו בהם. אומנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו בשבילם בשר חלק, אבל נראה שבמה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר בשבילם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מה בין כשרות רגילה למהודרת?

גם ההכשרים המחמירים אינם חוששים לחומרות חדשות, שעלולות להוציא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו להן • בד"צים ששייכים לעדות מסוימות מחמירים ומקלים לפי מנהג עדתם. מן הראוי שבארץ ישראל יוקמו הכשרים שמשקללים את כל הדעות והמנהגים • כשרות שבוחרת לא לסמוך על היתר המכירה, ולקנות מנוכרים בשמיטה, אינה בהכרח מהודרת יותר • במסעדות הפיקוח קשה יותר מאשר במפעלים, ולכן רצוי לבחור במסעדה בכשרות מהדרין • אין לסמוך על מסעדה שהתעודה שלה אינה בתוקף • לבוחרים להדר, מומלץ לבחור בגופי הכשרות שנוהגים כבוד במי שחולקים עליהם

אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט

בטור הקודם ביארתי את ההבדל שבין הכשר רגיל להכשר מהדרין, שבהכשר רגיל הולכים על פי כללי ההלכה, ואילו בהכשר מהדרין חוששים לדעות המחמירים, מעבר למה שחייבים על פי ההלכה.

אגב, אם יש מי מהקוראים שיודע שטעות בידי, ויש נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה, בבקשה שיודיעני על כך.

צריך להוסיף ולדייק: אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט, שכן גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים, למרות שמדובר במחלוקת בדברי חכמים ורוב הפוסקים מתירים. דוגמה לכך היא ההחמרה שנוהגת הרבנות הראשית בארץ ישראל ביחס לחלב נוכרים: למרות שכל יסוד האיסור מדברי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כאשר בפועל אין חשש שעירבו בחלב חלב שנחלב מבהמה טמאה אין בחלב הנוכרי איסור, ובנוסף יש על כך פיקוח ממשלתי, חוששים לדעת הפוסקים המעטים האוסרים (פניני הלכה כשרות ב' ל, ג-ד. הכרך עתיד לצאת לאור בקרוב).

מנגד, גם בהכשרי מהדרין, כאשר מדובר בעלויות גבוהות מאוד, אין חוששים לדעות היחידים. לדוגמה, אין חוששים לדעות הסוברות שקציר הקמח למצות מצווה לפסח צריך להיעשות ביד (ראו פניני הלכה פסח יב, 3).

ועדיין ההבדל בין הכשרים רגילים למהודרים הוא מובהק, ובראש ובראשונה בא לידי ביטוי ברמת הפיקוח: בהכשר רגיל מסתפקים בפיקוח לפרקים, שמועיל לפי כללי ההלכה, ובהכשר מהדרין הפיקוח יותר הדוק ומחמיר, ועל ידו מצמצמים יותר את התקלות שעלולות לקרות.

חומרות חדשות

סיבה נוספת לכך שגם בהכשרים המהודרים ביותר אין חוששים לכל החומרות: אם זו חומרה שצדיקי הדורות הקודמים לא חששו לה, מפני שסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים – אין ראוי להחמיר בה, כדי שלא ניראה כמזלזלים בכבודם של הראשונים. למשל, מסורת הניקור הירושלמי נוסדה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי רבני האשכנזים בירושלים, ששילבו בה את כל חומרות הספרדים והאשכנזים, עד שבפועל מנקרים מהחלק האחורי של בהמה כ-25-13 אחוזים ממשקל הבשר. בימי הקמת המדינה עלו לארץ שוחטים מאזורים חסידיים, שאף שכלל מסורת הניקור שלהם הייתה מקילה יותר, בשומנים מסוימים נהגו להחמיר יותר. אולם למרות דרישתם, לא חששו להוסיף את חומרותיהם. ראשית, מפני שלהלכה סברו שאין בכך צורך, ושנית, מפני שיש בהוספת חומרתם משום הוצאת לעז על הראשונים שייסדו את מסורת הניקור הירושלמי (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כא, ט, 8).

אומנם, יש דברים שהצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בהם מפני שהחומרה בהם הייתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדול – נכון להדר בהם מפני שאין בקיומם זלזול בדורות הקודמים. כפי שמקובל להדר כיום בכל ההכשרים המהודרים לגבי שרצים זעירים מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, כשלא היו אפשרות אחסון במקרר וניקוי על ידי מים זורמים מהברז.

גופים פרטיים הקשורים לעדה

כיום, בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו. כל בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמה לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים, וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים.

הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לחומרת חליטת הבשר אחר מליחתו: אף שלדעת הרמב"ם, הרא"ה והריטב"א, חובה לחלוט את הבשר במים רותחים אחר סיום מליחתו, כדי להצמית את הדם שנותר בו. כך נוהגים עולי תימן, אך כל הבד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לכך (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כב, ז, 12). אין לבוא אליהם בטענה, שכן מבחינתם הם מקפידים לשמור על מנהגי ההידור המקובלים אצל גדולי עדתם, וכל זמן שהם מוגדרים כבד"ץ השייך לעדה מסוימת, הוספת חומרה תיחשב כפגיעה והוצאת לעז על גדולי רבני עדתם הקודמים.

מן הראוי היה שהשגחות ארץ-ישראליות מהודרות ישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות. אין זה אומר שצריך בפועל להחמיר בכל החומרות, גם אלו שעלותן גבוהה מאוד, אלא שצריך להתחשב ולשקול את כל הדעות והמנהגים, כל כשרות לפי מידת ההידור שהיא רוצה להדר.

מחלוקות עקרוניות

ישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על השאלה מה מהודר, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא לאכול פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם, עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ואפילו אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שכן היתר המכירה הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פניני הלכה שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: יישוב הארץ והעדפת אחינו על פני נוכרי. לכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות – כשרות רגילה מהיתר המכירה או כשרות מהודרת שאוסרת פירות מהיתר המכירה – נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

הכשר במפעלים

חלוקת ההשגחות ל"כשר" ו"כשר למהדרין" קיימת במפעלי מזון ומסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. זאת משום שבשיטת הייצור ההמוני, המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן רק לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה על מפעל קרובה להיחשב ככשרה למהדרין מבחינת רמת הפיקוח.

הבעיה במסעדות

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים, ומכיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה – לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנוהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

מומלץ להדר במסעדות

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדות שיש להן כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ברווח גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר.

אומנם מי שרוצה לסמוך על כשרות רגילה – רשאי לעשות כן גם במסעדה בשרית. אף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות – מתקיימת השגחה שברוב ככל המקרים מונעת זאת, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשר. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזאת משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.

אמינות שליח מסעדה

שאלה: האם אפשר להזמין אוכל מוכן ממסעדה, כאשר השליח שמביא את האוכל אינו שומר מצוות ואולי אינו יהודי?

תשובה: כאשר אין תמריץ לרמות, כמו במקרה של שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה (עבודה זרה לד, ב; שולחן ערוך קיח, י; ש"ך א).

תעודת כשרות שפג תוקפה

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שמעיד שהמסעדה עדיין מושגחת ועוד לא נתנו לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה. בלא זאת אין לאכול בה.

איזה הכשר להעדיף

אלו השיקולים שצריכים לעמוד בפני מי שרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת – יתייעץ על כך עם רבו. יש להוסיף שמטבע הדברים יש תחרות וויכוחים בין גופי הכשרות השונים, וככלל נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, ואינם מחרימים ומשמיצים. אף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור והדומה לכיעור.

ואחר הכול, מי שאינו רוצה להיכנס לכל הדקויות וההבדלים שבין גופי הכשרות והבד"צים השונים – יכול לסמוך על כך שבאופן כללי ההכשרים הרגילים הם אכן כשרים, וההכשרים המהודרים הם אכן מהודרים, וככל שמדובר בגוף ידוע ומוכר יותר כך אפשר יותר לסמוך על אמינותו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לסמוך על הכשרות

למרות נאמנותו הבסיסית של האדם, מכיוון שיש לאנשים סיבה כספית לרמות, נדרש פיקוח כדי להתיר את המזון שהם מוכרים • השגחת הכשרות מתבססת על הרתעה, על ידי הפתעה ויכולת ענישה • במערכת הכשרות, הן של הרבנות והן של הבד"צים, יש בעיות שדורשות תיקון • למרות זאת, בסך הכול, רמת הכשרות בארץ טובה • למרות הליקויים והזיופים שנחשפים לפעמים, אם יש תעודת כשרות שלא הוכח שהיא מזויפת – מותר לסמוך עליה, ואם יתברר שהרב או המשגיח התרשלו בתפקידם – העוון על ראשם, והקונה נקי מעוון

נעסוק הפעם במערכת הכשרות בארץ, נבאר את הצורך בתעודת כשרות למזון ואת ההבדל שבין תעודת כשרות רגילה לכשרות מהודרת.

הכלל הוא שכאשר יש לסוחר תמריץ כספי לרמות, צריך לפקח עליו שלא ירמה. לפיכך ציוותה התורה לפקח על הסוחרים שמשקליהם יהיו מדויקים ולא ירמו בהם את הקונים (דברים כה, טו; בבא בתרא פט, א). אומנם אין הכוונה שאין שום אמון בסוחרים ויצרני המזון, שאם כן, היינו צריכים להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכול הוא האמון הבסיסי שרוחשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי פיקוח כאשר עומד לפניו פיתוי כספי.

יסוד ההשגחה: הרתעה

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים שנוהגת ברשלנות, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק נמצא המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות

ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים – הפתעה וענישה.

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שיידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך צריך להעניק למשגיח מפתח, כדי שיוכל להגיע למפעל בכל עת ובלא תיאום מראש, ולבדוק את כל אשר נעשה בו (עבודה זרה סא, א, שולחן ערוך יורה דעה קכט, א; קלא, א).

ענישה: אם חס וחלילה תופסים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. כפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויעשה תשובה ויגדל את שערותיו ואת ציפורניו כביטוי של צער על עוונו, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש שתשובתו נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי – ייכשל וירמה. רק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

החלשת ההרתעה והגברת הפיקוח

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות – הייתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה בתעניות וסיגופים, ולאחר שיגמור לקבל את עונשו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שמי שנתפס כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, ומסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אומנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפס כרמאי.

כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שני סוגים של תעודות: תעודת כשרות רגילה ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן הוא בשני תחומים: האחד – בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל – בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה – מחמירים. רק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים, וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית (שכן הבהמות שיש להן סירכות אינן מתות בתוך י"ב חודש).

התחום השני נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנוהלי הכשרות שנקבעו עמו, לכן המשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכול מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ מעניקים רק כשרות מהדרין.

הבעיות במערכת הכשרות

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות, שעיקרן:
א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין.
ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות.
ג) תחרות שלעיתים נעשית פרועה, ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים.
ד) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים שעלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום תמורת מתן הכשרות.

בין רבנות לבד"צים

אחת הבעיות בכשרות של רבנויות מקומיות רבות היא שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיחשוש למחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה ואין לו תמריץ להמשיך להעניק כשרות, לכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (כפי שביאר הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם מנגד, בכך שהבד"צים עוסקים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם. גם החשש מביקורת מצד גופי כשרות מתחרים יוצר איזון לניגוד העניינים.

חתירה לתיקון

ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה, לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שיידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

למרות הכול, הרמה טובה

אומנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכול מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים הבסיסית של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, התחרות בין גופי הכשרות השונים וחשיפת הליקויים בתקשורת גורמות להם לבקר את עצמם ולהשתפר. שלישית, העובדה שרוב המזון שמיוצר בארץ הוא כשר מסייעת מאוד לשמירת כשרות.

חזקת הכשרות של כלל ההשגחות

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים, שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות שלה, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי. שני נימוקים עיקריים לכך:

הראשון: היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. אף שהמשגיח מקבל על כך שכר, מכיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". כשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים גם בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסודי התורה ז, ז). כלומר היסוד הראשון הוא חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק.

הולכים אחר הרוב

היסוד השני: הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות – כשרים. שהרי הלכה היא שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב (חולין צה, א; ושו"ע יו"ד קי, ג). קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות (ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים קבועים, כי דין קבוע חל לדעת רוב הפוסקים רק על מקום ידוע, או לפחות על מקום שבמאמץ קל ניתן לברר היכן הוא, ואילו כאן לא יודעים היכן הוא המקום שבו מרמים. ואין חוששים לדעת המחמירים בדין קבוע, הואיל והוא מדרבנן ובכל ספק בדין קבוע יש להקל, כמבואר בפניני הלכה כשרות ב, 16).

הכשר כשר והמהודר מהודר

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים – כשרים או כשרים למהדרין כפי שמופיע על תעודת הכשרות. אם יתברר שהרב והמשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות – נקי מעוון. אם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שש שעות תורה בשבת

הפתרון למתח שבין התמסרות לתורה ובין השתלבות בחיי המעשה הוא זמן משמעותי של לימוד תורה בשבת, לפחות שש שעות • יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת, מכיוון שלימוד התורה חיוני לבניית חיים יהודיים ולתיקון העולם • עונג השבת האמיתי הוא שילוב של סעודות ולימוד תורה, גוף ונשמה • לימוד תורה בשבת הוא הוראת חכמים לכל יהודי – ובפרט בארץ ישראל • עלעול בעלונים או בספרי פרפראות אינו לימוד משמעותי, אך שיחה רצינית בשולחן השבת היא חלק מהלימוד

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', או שייצא לחיי המעשה אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת

עם תחילת ימי השגרה של שנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, עלינו לחזור ליסודות. השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד שומרי התורה המצוות יצליחו לרומם את חייהם, ולשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואיהם ירצו להידבק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל' כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות ואפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אומנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקום התורה בחייו של היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה אי אפשר לקיים חיים יהודיים ראויים. כבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד, שהיא מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

על כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אומנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמור על הקשר הקבוע לתורה, ואין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת – כיצד?

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שמצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלושת הסעודות?

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. כפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, שעל ידה נמשכות קדושה, אורה וברכה מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, הכלול מגן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים – שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלא להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את שבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר באמת לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים לד, ט).

ייעודה של השבת – לימוד תורה

אמרו חכמים: "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'" (תנא דבי אליהו רבה, פרק א').

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים, סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (משנה ברורה רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. כך שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם, ואת זאת אפשר לעשות רק בארץ ישראל, ארץ שהגשמיות שלה מסוגלת לגלות את ערכי הקודש.

הבעיה היא שכאשר נכנסים לארץ, ומתחילים ליהנות מחלבה ודבשה, עלולים לשכוח את העניין האלוקי, כפי שהזהירה התורה: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד, וכן בדברים ו, י-יג).

הפתרון היחיד יכול להיות על ידי לימוד התורה. אולם השאלה הגדולה היא: איך אפשר ללמוד תורה ברצינות כאשר צריכים לעסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר הוא אינו מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה? כאשר הוא אינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

כמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם. אומנם שיחות חינוכיות תורניות רציניות שמשוחחים עם הילדים ליד שולחן השבת, בוודאי יכולות להיחשב כזמן לימוד.

שש שעות

אומנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי, לכל הפחות שש שעות. שכן מסתבר שעל ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה".

וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג) ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד). אבל אם מקדישים שש שעות ללימוד תורה, ויחד עם שעות התפילה מגיעים לכתשע שעות, אפשר לומר שחצי מהשעות שהאדם ער מוקדשות לה' ולבית המדרש.

מדוע בעבר לא נקבו במספר שעות

כמדומה שבעבר, הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, מכיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ושיחות רעים, דבר שכפי הנראה היה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שאיתו התמודדו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש – "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"אושפיזין" והאם ניתן לסמוך על הכשרות כשמתארחים?

מצוות השמחה בחג כוללת דאגה לשמח את בני המשפחה, ואת העניים והנזקקים • הדאגה הבסיסית לשמחה צריכה להיות בין בני הזוג, ועל שניהם יחד מוטלת החובה לשמח את יתר בני המשפחה • האושפיזין בסוכה הם קודם כול העניים והבודדים, וכן העולים החדשים, שמצווה להזמין אותם לסעודת החג. מי שמזמין אורחים כאלה זוכה שיתארחו אצלו גם האושפיזין העליונים, נשמות הצדיקים • דיני כשרות באירוח: אפשר לסמוך על כשרותו של המארח גם ללא פיקוח, בתנאי שידוע שהוא מכיר את ההלכות ואינו מזלזל בהן

המצווה לשמוח ולשמח

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן… שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו… ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו…".

נאמנות בסיסית בכשרות

שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?

תשובה: ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.

לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות

אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" – "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).

וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.

סוד כפרתו של יום הכיפורים

ביום הכיפורים מתגלה הברית הנצחית בין הקב"ה לישראל, שאינה תלויה במעשים ונמשכת למרות החטאים • מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ניתן לכפרה על הקודש על ידי השעיר לה', וכפרה זו חשובה ורלוונטית גם בימינו • הערכים שהתגלו בקודש הקודשים דרך הארון, הלוחות והכפורת, הם אמונה בה' דרך קדושת ישראל, תורה ואהבה • לכן ראוי להתעורר ביום הכיפורים לתיקון בעיקר במישורים אלה: היחס לעם ישראל לכל גווניו, לימוד התורה, אהבת הבריות ובניין המשפחה, וכן יישוב ארץ ישראל שהקדושה תלויה בו

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שבין ה' לישראל עמו. ראשיתה בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, התעצמה ביציאת מצרים, ונחתמה במתן תורה. ברית זו התגלתה באופן מיוחד ביום הכיפורים, שבו מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ואז נתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרקי דרבי אליעזר מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא). וכן לדורות נצטווינו לקיים את סדר עבודת יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך עוונותיהם של ישראל מתכפרים.

הברית אינה תלויה במעשים

הברית אינה תלויה בתנאים חיצוניים אלא בבחירה האלוקית שבחר ה' בעמו ישראל להיות לו לעם סגולה, וברא לישראל נשמה מיוחדת שנכספת לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). לכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

המשפט והברית ביום הכיפורים

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי להתפלל על הזיווג. ביום הכיפורים יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם: אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, ההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכות זה העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אומנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו – העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. הרי שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, מכוח הברית שמתגלה ביום הכיפורים – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא, אלא שהיא תבוא בדרך קשה של ייסורים. וככל שנזכה לשוב בתשובה ולבחור בטוב, נזכה מכוח קדושת יום הכיפורים לקרב את הגאולה בדרך טובה של תשובה ובניין. וכן לכל יחיד, ככל שישוב בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה להמשיך על עצמו קדושה, כפרה וברכה לגילוי אורם של ישראל בחייו האישיים במשך כל השנה.

השעיר והכפרה על הקודש

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל – האחד לה', והשני לעזאזל. המפליא הוא שעל כל העבירות של ישראל ושל הכהנים היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על העבירות של ישראל במקדש, ועוד היה הכהן הגדול מקריב פר לחטאת כדי לכפר על עבירות של הכהנים במקדש. מדוע הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, ואחר כך בקודש, נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

אלא שיש כאן רעיון חשוב מאוד: שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש. על כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון היחס לערכי הקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

תשובה לערכי המקדש

אם כן, עיקר עבודת התשובה ביום הכיפורים היא לחזור למערכת הערכים האלוקיים שמתגלה במקדש כפי הסדר הנכון והמאוזן שלהם. המקדש היה מחולק לשני חלקים – השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש.

בקודש הקודשים הונח ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, ועניינו של קודש הקודשים – גילוי הברית שבין ה' לישראל על ידי התורה.

בקודש היו מונחים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן כנגד הערך המקודש של כל העבודות שאנשים עושים לצורך יישובו של העולם, המנורה כנגד הערך המקודש של כל החוכמות שבעולם, ומזבח הזהב הוא כנגד עבודת הלב בתפילות כל ישראל. מקוצר מקום נעסוק בערכים שהתגלו בקודש הקודשים:

קודש הקודשים

בקודש הקודשים הונח ארון הברית ובו הלוחות והתורה שניתנו למשה מסיני, ועל ידי כך התגלה קשר הברית שבין ה' לישראל עמו.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את ברית האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהיא השורש לכל האהבות שבעולם. הרי שעיקר הערכים שמתגלים בקודש הקודשים הם האמונה שמתגלה על ידי קדושת ישראל, התורה והאהבה.

היסוד הראשון לגילוי האמונה הוא קדושת ישראל עמו של ה', כפי שלמדנו בספר הכוזרי, שהאמונה מתגלה בעולם על ידי עם ישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ו(מתוך כך) נתן לנו את תורתו". ומכיוון שביום הכיפורים מתגלה קדושת קודש הקודשים, שבה מתגלה קדושת ישראל, עלינו להתעורר ביום הכיפורים לאהבת כל ישראל מכל החוגים והפלגים. לכן תפילת יום הכיפורים נעשית באחדות גמורה, וכוללת בתוכה את כל בניו אהוביו של ה', צדיקים ועבריינים כאחד.

התורה

היסוד השני הוא התורה, ועל כן ביום הכיפורים צריך כל אדם מישראל להתקשר ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה. במיוחד בשבתות וימים טובים שנועדו ללימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שכן במשך השבוע נצרכים ישראל להקדיש זמן רב לעיסוק בערכים ששורשם בקודש, היינו בכל העבודות ששורשם בשולחן, ובכל לימודי החוכמות ששורשם במנורה. אבל ביום השבת צריכים להרבות בלימוד התורה מתוך עונג של שינה וסעודות, מעין עולם הבא, ועל ידי כך תימשך הארה לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלויים תיקון העולם וגאולתו.

ואהבת לרעך כמוך

היסוד השלישי הוא האהבה, שכן אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, והביטוי של האמונה האחדותית בחיים הוא על ידי אהבת הבריות. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידי האהבה שבין אדם לחברו מתגלה האחדות האלוקית בזעיר אנפין.

מכיוון שאהבת הבריות מבטאת את אמונת הייחוד שמתגלה בקודש הקודשים, צריך כל אדם שחטא לחברו במשך השנה לפייסו לקראת יום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב).

ערכי המשפחה בקודש הקודשים

שיאה של אהבת הבריות מתגלה בברית ובאהבה שבין איש לאשתו, ולכך רמזו הכרובים, שהיו מוצבים בקודש הקודשים על ארון הברית כדמות איש ואישה בדבקותם ואהבתם (בבא בתרא צט, א), לרמז שיש הקבלה בין האהבה שבין איש לאשתו לקשר שבין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מתוך כך אפשר להבין מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים ומשתדכות עם בחורי ישראל (משנה תענית כו, ב). שכן לאחר שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שבו מתגלה קדושת האהבה והנישואין, היה ראוי להתחזק בשידוכים של אהבה וקדושה. כפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א), שאיש ואישה שזכו לחיות באהבה ונאמנות, השכינה שורה ביניהם.

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. אך מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה להתפלל ביום זה על הזיווג ולשוב בתשובה על הפגמים המעכבים אותם. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת, שעִמו יוכלו לקיים באהבה את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

יישוב הארץ

עוד יסוד חשוב מתגלה בקודש הקודשים – קדושת ארץ ישראל, מפני שקדושת המקום כולה נובעת מקדושת ארץ ישראל, שעליה נבנה המקדש. זהו שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא עבודה זרה ד, ג; ספרי ראה נג). לכן במצוות יישוב הארץ תלוי גילוי האמונה, כפי שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב). לפיכך צריך כל אדם מישראל להתעורר ביום הכיפורים לתרום את חלקו למצוות יישוב הארץ.

מחוסר מקום לא זכינו לבאר את הערכים שמתגלים בקודש, שעיקרם עבודה כנגד השולחן, חוכמה כנגד המנורה, תפילה כנגד מזבח הזהב ומסירות נפש כנגד המזבח החיצון, שעל ידם ערכי קודש הקודשים מתגלים כראוי. כדי לזכות לתשובה שלמה ולגאולה, עלינו לתת לכל הערכים את המקום הנכון והמכובד.

על מה נידון האדם?

לצד הדין של כלל ישראל, שהוא העיקר בימים הנוראים, נידון גם כל יחיד ויחיד • דין היחיד הוא בעיקר על העולם הבא, כלומר בעולם הנשמות ולאחר תחיית המתים • הדין על העולם הבא כולל גם את הדרך אליו בעולם הזה – האם האדם יזכה לתנאי חיים שיסייעו לו בתורה ובמצוות, ואילו ניסיונות יזדמנו לו כדי לממש את ייעודו • הגמול אינו ניכר בעולם הזה, כדי לאפשר בחירה חופשית. אבל לרוב, מי שבוחר בדרך הטובה ויודע להביט לעומק – מבחין בכך שהוא זכה בברכה לטווח הארוך

למדנו בטור הקודם שעיקר הדין והתפילה בימים נוראים הוא על כלל ישראל, שמגלים את מלכות ה' בעולם ועל ידי כך מתקנים אותו. בטור זה נברר את דין היחיד, כאשר הכוונה המשובחת ליחיד היא שיזכה להצטרף עם כלל ישראל לתיקון עולם במלכות שד-י.

אמרו חכמים (ראש השנה טז, ב) שבראש והשנה ויום הכיפורים הצדיקים נידונים לחיים והרשעים למיתה, וכפי שנלמד בהמשך הכוונה לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד.

שני שלבי העולם הבא

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידן האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מתענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג

חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, אז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, אז ישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א, פרק ג).

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם עולם האמת, מפני שלעומת העולם הזה, שבו השקר גובר והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתבררים מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. מכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), לדעת רבים עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא.

הדין על עולם הבא

שני חלקים לדין על העולם הבא. האחד הוא שבכל שנה מחשבים את כל המעשים שאדם עשה במשך השנה, על הטובים שמור לו שכר לעולם הבא ועל הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במהלך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהינום וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהינום ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

החלק השני הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. הנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות, שעל ידן יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים יזכה לתוספת שמחה וברכה, מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא. במצב זה, גם כשילמד תורה יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה.

מה הם ה"חיים" וה"מוות"

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. מכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובע מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). זאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה', והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור, ואילו בעולם הזה האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. אף על פי כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא חיים, השם הכללי של העונש הוא מוות, שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהינום.

מורכבות הדין והבחירה החופשית

אף שכללי הדין פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני וחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות, והעיקר הוא שהכול מכוון לתיקון העולם. נבאר זאת מעט.

לצורך תיקונו של העולם, מוכרחים שתהיה לאדם בחירה חופשית. לכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, לא ייתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב והרשעים יסבלו. על כן הנהגת הדין מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד יש צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. על ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעת, והאדם שבוחר בטוב זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

מכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן בעולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח הארוך. לכן למרות שגם בעולם הזה, בטווח הארוך, הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שבטווח הקצר אין הדברים ניכרים.

משמעות הדין כשהגורל נחרץ

נבאר מעט את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו הוא להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, ולכן גם אם ירבה לחטוא – יהיה עשיר. כל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות בגללו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, הדין הוא אם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד, בניסיונות קלים, או שאולי הוא אף יסייע לו בעבודת ה'. לעומת זאת, יש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, לכן גם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל, ולגבי העולם הבא – האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו. לעיתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

הדין כשהגורל אינו נחרץ

פעמים שהגורל שנקבע לאדם אינו נחרץ, אלא קובע את הכיוון ומאפשר שינויים מסוימים. במקרה זה, הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר – אם יהיה אמיד, עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני – אם יהיה דחוק מעט, עני ממש או אביון.

פעמים שאין לאדם ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, על כן גורלו אינו קבוע, ומכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה – מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר. במצב זה הוא ילך ויתעשר, כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו וצדיקותו. ולעיתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר, יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, תאווה וקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. במצב זה, מכיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שיימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, ייתכן ויתעשר בעולם הזה אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

לפי גודל הניסיון

עוד חשבון ישנו, והוא מידת ההתמודדות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום ויזכו לשכר מרובה. כפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). לעומתם יש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ולכן אם יחטאו – ייענשו בחומרה.

שכר לרשעים בעולם הזה, ולהפך

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לאבדו בגיהינום. ולפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן.

אף שהגמול בעולם הזה אינו נחשב לעומת הגמול בעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר – ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, מכיוון שעיקר רצונו להידבק בה' – אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב ב, ו).

דין הכלל והפרט

עוד צריך לדעת: אף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, דין היחיד מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. אומנם פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה – אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם, וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש – אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעיתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שהעם נענש בחורבן ובגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים ייענשו. מכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלוא שכרם, וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ברכת ה' לעם – בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים בעיקר לכלל האומה, ואמורים להתגשם בעולם הזה • הברכה היא ריאלית: עם שחי חיי תורה ואמונה – מחכים יותר, משקיע יותר, מקים יותר משפחות ומצליח יותר בכל תחומי החיים • כשמדינת ישראל תחיה על פי התורה, ההצלחה הביטחונית, המדעית והכלכלית שלה תהפוך אותה למופת לגויים • בראש השנה אנו מתפללים בעיקר להמלכת ה' דרך האומה • בגלות המלכת ה' התבטאה בעיקר בזעקה שיושיע אותנו, בארץ ישראל המלכה פירושה קבלת אחריות ובניית חברה על פי דרך התורה

השאלה על שכר ועונש

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן  תפילתו היא רק זעקה לעזרה. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם

דעה רווחת היא שהשכר והעונש הכתובים בתורה בענייני חיי העולם הזה מכוונים בעיקר לאיש היחיד, שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה – היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד.

אכן אמרו חכמים: "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא" (מועד קטן כח, א). כלומר: "בני" הם הילדים שאדם זוכה להם, "חיי" הם אורך שנות חייו, "מזוני" היינו פרנסתו. כל אלה אינם תלויים בזכותו של האדם אלא במזלו, היינו בגורלו, בייעוד שנקבע לו בעת שנולד. מביאה הגמרא ראיה לכך מחייהם של שניים מגדולי האמוראים, רבה ורב חסדא, שהיו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים (לשון גוזמא), ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם.

הגמול שבתורה נאמר לכלל

אלא שעיקר השכר והעונש ליחיד הוא בעולם הנשמות ובעולם הבא, ואילו השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר שם על גשמים וברכה כלכלית שיורדים על כל הארץ, על מצב כללי של בריאות, פריון ושלום, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכול השראת שכינה. וכן העונש, לעומת זאת, הוא בצורת, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות.

המצב הכללי כמובן משפיע מאוד על כל יחיד ויחיד, שכן אדם שנולד בארץ ענייה ושסועה במלחמות, גם אם יהיה חכם וחרוץ, חייו יהיו מעטים ורעים. לעומתו מי שנולד בארץ עשירה ומפותחת, גם אם לא יהיה כל כך מוכשר וחרוץ, יזכה לחיי רווחה.

הבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו, שכן אילו כל חוטא היה נענש מיד – לא היה אדם חוטא מימיו, ואילו על כל מעשה טוב היה אדם מקבל מיד שכר – כולם היו צדיקים. אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו. כך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

מכל מקום, הדין המדויק והצודק נותר על כנו, שכן בעולם הבא יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

מעין עולם הבא בעולם הזה

אומנם מעט מהשכר בעולם הבא משתלשל ומתגלה בעולם הזה, שכן אדם שבוחר בטוב – זוכה לאמונה, ואזי כל אשר קורה לו בחייו ממלא אותו משמעות, ואפילו כשהוא סובל ייסורים, ה' עמו וייסוריו מתמתקים. לעומתו הבוחר ברע, גם כאשר הוא זוכה להנאות עולם הזה, חייו ריקים מתוכן ומשמעות עד שהם נעשים מאוסים עליו. פרט לכך, ככל שמביטים לטווח ארוך יותר, גם בעולם הזה בדרך כלל רואים שהצדיקים זוכים ליותר ברכה.

הברכה הטבעית שבחיי תורה

נחזור להדרכת התורה, שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיע אלינו בדרך הטבע. זהו אחד מהתחומים החשובים שבלימוד התורה – לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל האדם היחיד באחוזים בודדים, וממילא אינו מפר את הבחירה החופשית, כאשר מדובר על ציבור שלם שחי לאורה של התורה – הברכה שופעת באופן פלאי.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא מסתבר שילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ומסתבר שבממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות והטמעת ערכים בעבודה. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו, יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו ולהגיע בהם להישגים מעט יותר טובים.

בזכות האמונה והדבקות במסורת, כל הערכים הללו ימשיכו להתעצם ועוד יוסיפו לכידות חברתית ותחושת אחווה. בזכות הדרכת התורה לחיי משפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ושמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות וכל שאר המעשים הטובים. בזכות האמונה תהיה יותר נכונות לתרום לעם בצבא ובהתיישבות, ומצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

כדי לקיים את כל הטוב הזה לטווח ארוך, צריכים כמובן לייסד את הכול על האמונה בה' ובתורתו, עם כל הערכים והמוסר שבה.

החזון למדינת ישראל

אם אכן נזכה לדבוק בדרך הטובה, אפשר להניח שהתל"ג של מדינת ישראל יהיה גבוה בממוצע מעל שאר המדינות המפותחות. נמשיך להתקדם בתחומי החברה והרווחה, נשפר את מערכת החינוך, ואזי תוך שני דורות השכר הממוצע במדינת ישראל יהיה גבוה פי שניים מאשר בארצות המפותחות ביותר. עם ישראל היושב בארצו ירבה, יתעצם ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות כמובן ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ולפיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים, וכך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

תפילת ראש השנה

לכן עיקר תפילותינו בימים הנוראים הוא על מצבו הכללי של עם ישראל בארץ ישראל, ועל כך עיקר הדין שנעשה בראש השנה. לכן בברכת היום של תפילת עמידה, עיקר הבקשה שלנו הוא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך הברכה תלויה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

המלכת ה' – קבלת אחריות

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן כל תפילתו היא רק זעקה לעזרה שה' יעשה הכול ויציל אותנו ויגאלנו. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, מדרכי האבות והצדיקים, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם.

בכך קידוש השם הרבה יותר גדול, שכן לא רק שה' מלמעלה מרעיף עלינו שפע, אלא שעל ידי הליכתנו בדרך התורה והמצוות – גם השפע האלוקי שכבר טמון בנו ובעולם הולך ומתגלה. כמו שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמיים נשקף. גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה" (תהלים פה, יב-יג).

כך ממליכים את ה' בעולם במצב המתוקן.

אומנם כאשר ח"ו אנחנו נמצאים בגלות נוראה, כל שנותר לנו הוא לזעוק אל ה', ובכך אנחנו ממליכים אותו, שאיננו מאבדים את האמונה והתקווה שבידו לגאול אותנו. אבל כשהוא מתחיל לגאול אותנו, ויש בידינו היכולת לפעול, אז חובתנו לקיים את התורה בפועל ולעשות את כל אשר בידינו כדי להגשים את הדרכותיה וברכתה. וזו הדבקות האמיתית בה', שהחיים כולם מתגלים דרך אמונתנו ומעשינו.

שכחנו איך ממליכים

בעקבות ייסורי הגלות שכחנו קצת כיצד עלינו לגלות את מלכות ה' בעולם בדרך הישר. זאת מפני שבעקבות החטאים שהובילו לגלות, מלכותו מתגלה עלינו דרך העונש, שהחמור שבהם הוא הגלות על כל הייסורים האיומים שבה, ואזי מה שנותר לנו הוא לזעוק אל ה'. אולם זו אינה הדרך הטובה, שכן העונש הגיע בעקבות עזיבת ההדרכה האלוקית בחיי העולם. כלומר הבעיה לא הייתה בכך שלא זעקנו אל ה', אלא בכך שהלכנו אחר עבודה זרה, וחטאנו ברצח, בגילוי עריות, בעינוי יתום ואלמנה, בעיוות המשפט, בשנאת חינם וכל תחלואי המוסר שבין אדם לחברו, בחילול שבת ובשעבוד העבדים. בעקבות כל אלה כל עבודת בית המקדש הייתה פרטית, החברה התפוררה וכל הקללות שבתורה באו עלינו. אם לא נתאמץ לחזור ולהיגאל מהגלות בכוחות עצמנו וברצוננו, אזי "חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לג).

עלינו להתפלל בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, שנזכה להיות פועלים עם א-ל בגילוי מלכותו, על ידי הכוחות, הכישרונות והיוזמה שה' נתן בידינו, ומתוך כך נזכה לכל הברכות שבתורה בדרך הטבע, שכולו שירה ותהילה למלך העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה צריך השגחה על מוצרים?

הנאמנות הבסיסית של כל אדם על כשרותו אינה תקפה בעולם המסחר, שם יש חשש שאנשים ירמו לצורך פרנסתם, לכן צריך השגחה על המזון • רשימת המרכיבים שמופיעה על עטיפת המוצר אינה מעידה על כשרותו, כי לא מפורטים בה כל תוספי המזון – חומרים מתחלבים, מייצבים, מגבירי טעם ועוד • בתוספי המזון יכולות להיות בעיות כשרות, בפרט בשני החומרים השנויים במחלוקת – גליצרין וג'לטין • מכיוון שהצרכן אינו מכיר את כל התוספים, וגם אינו מודע למחלוקות המורכבות, כל מוצר מזון תעשייתי חייב השגחה

שאלה: האם חובה לקנות מוצרי מזון שיש עליהם השגחה? מדוע לא יסמוך אדם על המוכר או היצרן שמעיד על מוצריו, כגון מעדני חלב שנוצרו מחלב פרה וממילא ברור שהם כשרים? וכן ממתקים שונים כדוגמת שוקולד, מדוע צריך שתהיה עליהם השגחה – הרי הם עשויים מקקאו וסוכר ועוד חומרים כשרים? מדוע לחשוש שיהיה בהם איסור?

נאמנות בסיסית ופיקוח על סוחרים

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון. הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב "מעמיד" ואוסר את המאכל ואיזה לא. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי

תשובה: כעיקרון, ישראל נאמנים על המצוות, ולכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, בלא שיפקח עליו כהן או חכם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו בלא שנציגי בית הדין יפקחו עליו. כך כל אדם מישראל שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו; שלפני הכנת הבשר שחט את הבהמה כהלכה, שלא עירב בתבשיליו בשר וחלב, שהשגיח שלא יהיו בהם חרקים, שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו וחלה מעיסתו. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה, אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתם, שכן ציוותה התורה על ישראל לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהנים לצורך מאכליהם. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם אחד יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א ד"ה 'ואמר'; חולין י, ב ד"ה "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנטהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב ד"ה "עד"). אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: ראשית, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. שנית, שאדם זה אינו ידוע כמי שמזלזל במצווה זו.

אולם כאשר מדובר בסוחר שמרוויח כסף ממכירת מזון, הרי שדינו שונה: כשם שבית הדין חייב לפקח על הסוחרים שיהיו משקלותיהם ומידותיהם מדויקים, ובלא פיקוח יש חשש שיצרם יגבר עליהם (בבא בתרא פט, א), כך צריך לפקח על מוכרי מזון (ערוך השולחן יורה דעה קיט, ד). לכן צריכה גם להיות השגחה על מוצרי מזון שמיוצרים במפעלים, הואיל ובעלי המפעלים מתפרנסים מכך.

מה הם תוספי מזון?

שאלה: מכיוון שהחוק מחייב את בעלי המפעלים לכתוב על כל מוצר ממה הוא מורכב, ואם ירמו ייענשו, הרי שכבר יש עליהם פיקוח וניתן לקבוע את כשרותו של כל מוצר לפי המרכיבים שכלולים בו. מדוע צריכים השגחה רבנית על מוצרים כגון חלב וממתקים, שהכנתם אינה כרוכה בפעולה הלכתית כשחיטה וכהפרשת תרומות ומעשרות?

תשובה: בתעשיית המזון המודרנית משתמשים בתוספי מזון, כדוגמת חומרים מתחלבים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגבשות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. כלומר, כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן, לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים בחומר מתחלב שקושר ומחבר בין שניהם. מכיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים בחומר מייצב, ששומר על חיבור החומרים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים בחומרי הלחה. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים מונעי התגיישות. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.

סימוני התוספים

במדינות רבות בעולם, ובכללן ישראל, מסומנים תוספי המזון על פי החלוקה האירופית המיוצגת באות E (Europe), ומסווגת את החומרים על פי ייעודם. לכל מאה מספרים ייעוד מיוחד. החומרים המשמשים כצבעי מאכל מסומנים במספרים 100 עד 199, כלומר E100-E199.
לחומרים משמרים מוקדשת המאה הבאה, וסימנם E200-E299.
חומרים מווסתי חומציות ונוגדי חמצון מסומנים E300-E399.
חומרים מסמיכים, מתחלבים ומייצבים מסומנים E400-E499.
הג'לטין נכלל במאה זו וסימנו E441, והגליצרין מסומן E422.
בסדרת 500-599 חומרים מונעי התגיישות ומווסתי רמת חומציות.
סדרת 600-699 מגבירי טעם.
סדרת 700-799 חומרים אנטיביוטיים למניעת התפתחות חיידקים.
סדרת 900-999 חומרי הזגה, מחזקי טעם, ממתיקים, מקציפים ועוד.
אלו עיקרי החומרים המשמשים לתעשיית המזון.

בפועל, בכל מוצר תעשייתי יש כיום עשרות תוספי מזון, ויש צורך לפקח על כשרותם. החוק אינו מחייב לציין את כולם, אלא רק את המרכזיים שבהם.

כשרות תוספי המזון

כמעט כל תוספי המזון מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, אין בהם שאלות הלכתיות, למעט חומרים המופקים מסתם יינם. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים כחזירים או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. התוספים המפורסמים כבעייתיים הם גליצרין ואחריו ג'לטין.

גליצרין

הגליצרין הוא אחד ממרכיבי השומן שבגוף החי, וייעודו לשמור אנרגיה לשעת רעב. בתעשיית המזון משתמשים בו לצורך תחלוב, ייצוב, הסמכה, המתקה, שימור ועוד. סימונו הוא E-422. במפעלים הגדולים בעולם מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או מבעלי חיים טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. כיום ישנם תחליפים צמחיים וסינתטיים.

בתחילה, לפני כמאה וחמישים שנה, השתמשו בגליצרין לצורך הסמכה והמתקה של משקאות חריפים. הפקתו נעשתה על ידי הרתחה שלא פסלה אותו מאכילה, וממילא הוסכם שהשימוש בו אסור (דרכי תשובה קג, ע; ישמח לבב יו"ד כד). עם התפתחות תעשיית המזון החלו להשתמש בגליצרין גם כחומר מייצב, מתחלב, משמר, מונע התגבשות ועוד, כך שלפעמים די להשתמש בכמות מזערית ממנו. בנוסף לכך, פותחה שיטה חלופית לזיקוק הגליצרין מחומצות השומן, וזאת על ידי עירוב סודה קאוסטית בשומן. בשלב זה הוא רעיל ופסול לאכילה, ולאחר מכן מפרידים את הגליצרין מהסודה הקאוסטית והוא חוזר להיות ראוי לאכילה.

יש אומרים שהואיל והיה שלב שבו הגליצרין נפסל לאכילה, פקע ממנו האיסור, ולאחר שחזר להיות ראוי לאכילה, פנים חדשות באו לכאן ואין בו איסור. בנוסף לכך, פעמים רבות אין ממנו שיעור של אחד חלקי שישים, וממילא הוא בטל. ואין לטעון שהוא מעמיד, מפני שפעמים רבות השפעתו על מוצר המזון אינה כל כך ניכרת כמו מעמיד רגיל (שרידי אש ב, כא).

מנגד, לדעת רבים הגליצרין אינו נחשב למוצר חדש, מכיוון שהוא רק הופרד מחומצות השומן שהיה מחובר אליהן. בנוסף לכך, הוא עצמו לא נפסל לאכילה, שכן רק הוסיפו לו סודה קאוסטית שפסולה לאכילה, ואחר כך כשהוציאו אותה הגליצרין נותר ראוי לאכילה כפי שהיה מתחילה. לכן כאשר הוא המעמיד היחיד יש לאוסרו, וגם כשאינו המעמיד היחיד אסור לערבו בכוונה, ואם עירבו אותו – לכתחילה אסור לאוכלו (מנחת יצחק ה, ה; משנה הלכות ט, קנד). מכיוון שסברת המחמירים נראית, וכך היא דעת רוב הפוסקים, כך מורים למעשה, שהגליצרין צריך להיות מופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כהלכה או משמן צמחי.

ג'לטין

ג'לטין מופק מחלבון הקולגן שמצוי בעצמות ובעורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. המפעלים הגדולים מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. בתהליך הייצור משרים את העצמות והעורות בסיד כדי לשאוב מהם את הנוזלים והחומרים המיותרים, ואת הנותר טוחנים לאבקה, שהיא הג'לטין.

יש מתירים את הג'לטין, הואיל ובדרך עשייתו העצמות והעורות מאבדים את כל טעמם עד שאינם ראויים עוד לאכילה, ומכיוון שפנים חדשות באו לכאן אין בו איסור. ואם הוא מופק מהחלק הקשה שבעצמות, יש סברה נוספת להיתר, שחלק זה מעולם לא נחשב מאכל וממילא מתחילה לא חל עליו האיסור (אחיעזר ג, לג; הר צבי יו"ד פג; יביע אומר ח"ח יו"ד יא).

מנגד יש אוסרים, מפני שיצירת הג'לטין אינה נחשבת יצירת דבר חדש, אלא רק הפרדת הקולגן משאר החומרים, וממילא איסור התורה שחל על העצמות והעורות של הבהמות הטמאות והנבלות נשאר על הג'לטין שהופרד מהם. הוא אינו בטל בשישים, הואיל ויש לו דין מעמיד שאינו בטל בשישים (אגרות משה יו"ד ב, כג, כז; מנחת יצחק ה, ה).

למעשה הרוצים להקל רשאים, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, שכן בפועל אין לג'לטין טעם אלא שהוא מעמיד ומייצב, והכלל שמעמיד אינו מתבטל אפילו באלף הוא מדברי חכמים. אולם לכתחילה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, במיוחד כיום, שאפשר להשיג ג'לטין שהופק מבעלי חיים כשרים או להשתמש בחומרים מקרישים חלופיים.

כל מוצר צריך כשרות

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון (שרק מקצתם נזכרו בטור זה). הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב מעמיד ואוסר את המאכל ואיזה תוסף אינו נחשב מעמיד. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה אין לאכול שום מזון תעשייתי. מכיוון שבשאלות מסוימות יש מחלוקות, יש מדרגות של השגחה. בכשרות רגילה אין חוששים לדעות יחידים וספקות דרבנן ומעניקים כשרות כפי עיקר ההלכה, ויש גופי כשרות שחוששים לכל שיטות המחמירים ומעניקים כשרות למהדרין.

עם כתיבת טור זה שמעתי בצער על מחלתו של הרב אורן בן זהרה דובדבני שליט"א, שתרם מידיעותיו ומניסיונו לבירורים המובאים בטור זה. יהי רצון שה' ישלח לו רפואה שלמה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סוד גדלותו של הרב קוק

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

רבים בדורו של הרב קוק, כולל תלמידי חכמים, תהו כיצד הוא מצליח לשלוט בסוגיות רבות ושונות בהלכה ובאגדה – וכל זאת תוך כדי עיסוק בצורכי הציבור ללא הרף • ההסבר הוא שאצל הרב קוק הכול היה תורה, וכל תחום שעמו נפגש התקשר אצלו לסוגיות שלמות • עוד על גדלותו של מרן הרב קוק זצ"ל: מדוע דלק אצלו האור עד שעה מאוחרת, מה העיד עליו עגנון אחרי שלמד אצלו תשע שעות ברציפות, ומה היה קורה אילו היו מתרגמים את אורות התשובה לאנגלית

לכבוד ג' באלול שחל השבוע, יום פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, נחזור להזכיר מעט מגדולתו של גדול הדורות האחרונים.

שקידתו

במשפחתנו מספרים על דוד סבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו

כתב הרב קניאל זצ"ל, רבה של חיפה: "לא פחות מהגאונות של מתנה, הייתה בו גאונות של עבודה, שקידה והתמדה עד למסירת נפש על התורה. כשלמד בישיבת וולוז'ין, ושקידתו הייתה למעלה מכוח אנושי (שישים דף גמרא עם המפרשים היה לומד בכל יום בעיון)… אני הגבר זכיתי שרבנו קבע איתי שיעורים, וראיתי את אש הקודש שהייתה יוקדת בליבו לאהבת התורה, כשלהבת העולה מאליה בלי גבול, ורק בהתאמצות גדולה אפשר היה להסיע אותו מלימודיו אל טעימה כלשהי להחזיק את קיומו. ופעם עברתי עם אחד מחכמי ירושלים על יד בית הרב בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, וראינו אור בבית. חפצנו לדעת מי הוא המפריע את מנוחת הרב בשעה כל כך מאוחרת, אחרי טרדות כל כך קשות שעברו עליו במשך היום כולו. ומה נשתוממנו כשראינו את הרב בכבודו ובעצמו, וספר גדול בידו, והוא רץ אנה ואנה על פני האולם, והוא גומא דף אחרי דף בהתלהבות שאין דוגמתה…".

סיפר מזכיר הישיבה, ר' שבתאי שמואלי ז"ל: "פעם אחת נאלצתי להיכנס לחדרו בזמן לימודו, לקבל ממנו תוספת של כמה שורות תודה וברכה לנדיב נכבד. נכנסתי בשקט שלא להפריע לו וחיכיתי עד שירגיש בי, אולם הוא היה שקוע בלימוד במסכת סוכה, ולקח זמן ניכר עד ש'גילה' אותי. לפי מה שנחרת בזיכרוני, הוא עבר אז על הרבה דפי גמרא. ריכוז לימודו ומהירות הלימוד גם יחד הפליאו אותי מאוד, ועד היום אני זוכר את החוויה הזו" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 47-45).

גדולת אישיותו

כתב הרב ישראל פורת זצ"ל: "בנוהג שבעולם, אנשים שזכו לשם זוכים גם ליחס של יראת כבוד מהרחוקים השומעים עליהם… אולם בבואם להכירם מקרוב, הולכת מידת התפעלותם ומתמעטת… הרי יש לכל אדם חולשות וחסרונות העוזרות להקטין את בעליהם. לא כן רבנו הגדול זצ"ל, יותר שעמדת לפניו, יותר שהייתה לך הזדמנות להסתכל בהנהגתו, ויותר שהוספת לשמוע למידברותיו, ראית אותו מתעלה ומתרומם מעל להשגתך, ונעשית מעריצו ומכבדו, ומתאבק בעפר רגליו, לפי שראית לפניך תופעה מרהיבה של גאון אמיתי, בעל מוח מקיף וחודר, יהודי טוב במלוא מובן המילה, ואדם במלוא שיעור קומתו". "הוא היה מעיין מתגבר. רגיל היה לדבר שעות אחדות רצופות והפיק מרגליות משובצות בעדי עדיים של הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה דתית. ואמרותיו היו אמרות טהורות, מזוקקות, ככתבן וכלשונן בתלמוד ובמדרשים, בזוהר ובמורה, ובכל ספרי היהדות לכל המקצועות. בשבתו אל השולחן לכתוב, היה הולך וכותב ללא ליאות, גיליון אחר גיליון, כל זמן שלא הפסיקוהו…"

שאל הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל את רבי אריה לוין זצ"ל: "במה הייתה גדולת אישיותו של הרב?". השיב ר' אריה ואמר: "את גדולתו לא אני היודע להעריך, אולם יכול אני לומר רק זאת: מעולם לא ראיתי אצלו איזה עניין של קטנות" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 24-17).

גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו הרב היה בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה, עמ' 53).

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחד הפעמים שביקרתי אצל הרב, היה שם גם הרב מטעפליק, וראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך, הכול היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם, עמ' 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח, ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים ומכל הארץ, ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך, שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם, עמ' 52).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר, שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות – בנגלה ובנסתר… בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה…" (אישים ושיטות, עמ' 210).

סוד גדולתו בתורה למרות עיסוקיו

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

רבים התפלאו היאך היה הרב קוק טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן הוא חוזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. הלוא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים בהעברת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצ"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו ובכל דבר ששמע או ראה – מיד התנוצצו במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים במישרים ובעקיפין לאותו תחום, ובתוך כך היה חוזר במחשבתו על סוגיות שלמות ומחדש בהן חידושים. כך, יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים, היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. הדבר היה ניכר לתלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. גם תלמידי חכמים גדולים התקשו לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשו לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים.

במשפחתנו מספרים על דוד סבי מצד אבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, הרב מאומן, שבסוף ימיו עלה לירושלים והיה חבר בבית הדין החסידי בירושלים, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה שהתכוון לדבר עליה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו.

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון: "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (מעצמי על עצמי, עמ' 445). בעבר כשקראתי דברים אלו, חשבתי שעגנון התלוצץ כפי שנהג לעיתים, אולם לימים לאחר ששמעתי כיצד רבנים גדולים התכוננו לפגישה עמו, הבנתי שכתב בכנות.

שפע רעיונותיו

כתב הרב נפתלי שטרן: "דברי תורתו שבעל פה, נאומיו, הרצאותיו, שיחותיו ודבריו… זוהי פרשה מיוחדת במינה של גדלות המעיין המתגבר שבעל פה, שטף של מעייני תורה וחוכמה שהיו נובעים ומתגברים תמיד מרוח פיו הקדוש. ובלי ספק הוא, שכל מה שנאמר מפי ראי"ה היה גדול יותר לאין שיעור, רחב יותר ומקיף, יותר מכתבי ראי"ה. בלי גוזמא אפשר להגיד: לו היה על ידו תמיד כתבן, רשם או איזה מקליט… כי אז הייתה היהדות מתעשרת בעושר עליון של עשרות כרכי יצירות עליונות ודברי הגות וחזון, בכל שטחי הרוח והמחשבה הישראלית והעולמית. מי שזכה להיות במחיצתו של רבנו זצ"ל… היה חש ורואה כי איזה רוח עילאה ממללא מתוך פיו בלי שום פגם ועיכוב, עם הברקות וזיקי רעיוני קודש רצוא ושוב, וכולו שופע אור מאיר ומחמם את לבות שומעיו…" (ליקוטי הראי"ה א, עמוד 29).

אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי מצד אמי, פרופ' בער: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער, כי אילו תרגמו את אורות התשובה לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא-יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם, עמ' 30).

בהקשר לאורות התשובה, סיפר הרב נריה שאמר לו הגאון הרי"ד סולובייצ'יק, שהוא מעיין בספרי הרב קוק, ולדעתו "ספרו העיוני והמגובש ביותר הוא אורות התשובה, והחידוש העיקרי שבו הוא שהתשובה אינה קשורה בחטא דווקא, אלא שהאדם שב אל עצמו, אל מקורו". עוד סיפר לו הרב סולובייצ'יק שהוא "מעיין גם באורות הקודש ושואב משם רעיונות, אלא שאני נותן להם צורה אחרת" (שם, עמ' 251-250).

מתוך כך ראוי לנו להתעורר לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, לעסוק בספר הקדוש והמופלא אורות התשובה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד