ארכיון תגיות: תיקון עולם

לשוב לתורה, לאמון, לזוגיות

קודש הקודשים ביטא את יסודות האמונה, ובהעדרו עלינו לשוב ביום כיפור אל ערך האמונה ואל האמון שאפשר לתקן את העולם לאורה • קודש הקודשים הוא גם מקום התורה, וזה הזמן לחזק את הקשר אליה • כבנות ישראל שחוללו בכרמים, ראוי גם היום לרווקים ולרווקות להתפלל ביום כיפור על זיווגם, ולהבהיר את שאיפותיהם • מי שזקוק לגלולות בצום יכול לבלוע אותן, אם אין בהן טעם טוב • נעליים נוחות אסורות כמו נעלי עור • המחאות החברתיות: מאבקים רבים מסבים לחברה יותר נזק מתועלת

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. המקדש הוא המקום שבו מתגלים הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא קודש מונחת המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. ורק הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים בשם כל ישראל, כדי לקשר את כל העולם לשורשו ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

לאחר החורבן והגלות, קדושת קודש הקודשים מתגלה בתשוקתם ובכיסופיהם של ישראל שיתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו.

התשובה לערכי קודש הקודשים

תשובת יום הכיפורים היא החזרה לערכי היסוד שמתגלים בקודש הקודשים. ראש לכול הוא ערך האמונה, שהוא תואם לערכם של ישראל. שכן ייעודו של עם ישראל לגלות את האמונה בה' ואת האידיאלים האלוקיים, היינו את הדרך לחיות בעולם לאור הערכים האלוקיים כפי הדרכת התורה, עד תיקונו השלם של העולם. ערך זה בא לידי ביטוי באמונה האין סופית שתמיד אפשר לתקן ולרומם את המציאות למדרגה גבוהה יותר. לוחות הברית שהונחו בתוך הארון שבקודש הקודשים ביטאו את ברית האמונה שבין ה' לישראל, שבאה לידי ביטוי במצוות התורה, שעשרת הדברות הן התמצית שלהן. גם הכרובים שעל הארון רמזו לקשר שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

לכן עיקר תפילות יום הכיפורים על כלל ישראל שבגאולתו תלוי גילוי האמונה וגאולת העולם.

התעוררות ללימוד תורה

בתוך הארון היו לוחות הברית, וגם ספר התורה הונח בקודש הקודשים. אומנם ישנה מחלוקת אם הונח בתוך הארון או בצידו. הדעה הסוברת שספר התורה הונח בארון מובנת, שכן התורה היא היסוד לכל גילוי דבר ה' לעולם והדרכתו. השאלה היא, מה טעם הסוברים שספר התורה הונח בצד הארון? אפשר אולי לבאר שמשמעות דעתם היא שהתורה אינה רק ספר התורה, היינו התורה שבכתב בלבד, אלא התורה כוללת את התורה שבכתב ושבעל פה כאחד; ולכן דווקא לוחות הברית, שמבטאים את הברית שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מבטאים את התורה כולה, ובשל כך רק הם היו מונחים בתוך הארון.

כהמשך לעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, נכון לכל איש ואישה, זקן וצעיר, להתקשר ביום הכיפורים ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמנו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה הבאה עלינו לטובה. יום השבת הוא היום שבו צריך להתחזק ביותר בתוספת הלימוד, שעל ידי הלימוד בשבת נמשכת הארה מקודש הקודשים לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלוי תיקון העולם וגאולתו.

הקמת משפחות קדושות בישראל

בימים שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, ומתוך כך היו משתדכות עם בחורי ישראל. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). שעל ידי נאמנותם ואהבתם מתגלה האחדות האלוקית בעולם. כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלמות בין בני הזוג. וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

לחשוב ולהתפלל על הזיווג

אומנם כיום אין נוהגים לעסוק ביום הכיפורים בשידוכים. אולי מפני שאיננו ראויים לכך בעת שבית המקדש חרב. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעמו יוכל לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

מותר למי שרגיל לבלוע בכל יום כדורים לבלוע אותם גם ביום הכיפורים, וכן מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו לבלוע ביום הכיפורים גלולות ‏לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון הקפה או מסיבות אחרות, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש. וכן מי שיודע שהצום עלול לגרום לו להתפרצות כאבים, כדוגמת הסובל ממיגרנה, רשאי להקדים וליטול גלולות כדי למנוע את ‏התפרצות הכאבים.

נעלי גומי ובד

אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. ואומנם בעבר ההוראה למעשה הייתה כדעת הראשונים שהקלו ללכת בנעליים וסנדלים שאינם עשויים מעור, אולם מדובר היה בסנדלים ונעליים שלא היו נוחים להליכה, מפני שבזמן חכמים והראשונים עוד לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים, מחומר שאינו עור. על כן היה אפשר לומר שכל מה שעשוי מחומרים אלו אינו נחשב כנעליים וסנדלים. אבל כיום, שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, דינם כדין נעל וסנדל רגילים, ולכן אסור ללכת בהם ביום הכיפורים.

אומנם בדור הקודם, כשהתחילו לייצר נעליים וסנדלים באיכות סבירה מחומרים שאינם עור, היו עוד רבנים שהורו להתיר, מפני שעדיין היה ניכר ההבדל הגדול שבין נעליים העשויות מעור לשאר חומרים. אבל ככל שעובר הזמן, ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים (פניני הלכה ימים נוראים ט, ה).

מאבקי הנכים וארגונים חברתיים

שאלה: לכבוד הרב, לקראת יום הכיפורים ברצוני לשאול: מדוע הציבור הדתי, שיודע להיאבק על עניינים לאומיים, אינו לוקח חלק במאבקים החברתיים למען צדק לקבוצות המוחלשות, כדוגמת הנכים ואימהות חד הוריות?

תשובה: הנושאים הללו מורכבים, ורוב הנאבקים עליהם אינם משכילים לעמוד על מורכבותם, ולכן יש בעמדתם פגמים מוסריים רבים. כך שפעמים רבות הנזק שבקבלת דרישות הנאבקים מרובה על התועלת מבחינה מוסרית וכלכלית-חברתית כאחד. הנה לדוגמה מחאת הנכים, רוב טענותיהם אינן מוצדקות, בעיקר מפני שהם מסרבים לקבל את הצעת הממשלה להעניק סיוע ניכר למי שבאמת אינו יכול להתפרנס, ולהעניק סיוע מופחת לנכים שביכולתם להשתכר (הגדרת אובדן כושר עובדה היא מדד חלקי בלבד לעבודה פיזית).

העיקרון הוא שאדם צריך להיות אחראי על חייו, ורק כאשר אינו מסוגל לכך מצווה על החברה לעזור לו. גם ההגדרה "מוחלשים" פגומה מיסודה, מפני שהיא מניחה שיש קבוצות שהחלישו אותן וממילא חובה לפצותן. כדי להצליח במאבקים הללו, תנועות השמאל לדורותיהן נוקטות בשיטות תעמולה שקריות תוך הטמעת מונחים מטעים בשיח הציבורי, שבאופן בלתי מודע יוצרות תמונת עולם מעוותת.

יום הכיפורים נועד לתשובה מאהבה, והדבר החמור ביותר מבחינה מוסרית הוא לנצל את תנועת התשובה והאהבה שבנפש למטרות זרות שתואמות אינטרסים של קבוצות שונות. כמו כן, אסור לנצל את רגשי התשובה כדי להשפיל אנשים שעובדים ומתפרנסים, ולנטוע בהם רגשי אשם על שהם כביכול מחלישים אנשים אחרים, להאשים אותם בכך שהם מצליחים ובריאים ומשפחתם מתפקדת, במקום לשבח אותם על תרומתם לחברה ולמדינה.

ראוי לציין שגם העני והסובל צריך לחזור בתשובה ביום הכיפורים. עליו לנקות את ליבו מרגשי קנאה, צרות עין והטלת אשם בזולת, ולמלא את ליבו ברגשי תודה למי שמסייעים לו. דווקא בזכות כך יזכה לחיים טובים, לכבוד ולרווחה.

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.