ארכיון תגיות: תורה

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

רדיפה אידיאולוגית באצטלה משפטית

אין לחקור רבנים על שמילאו את תפקידם והביעו את דעתם * מטרת החקירה בפרשת 'תורת המלך' – להפחיד את הרבנים ולהשפילם * הכלל "דינא דמלכותא דינא" לא נאמר כשאין שוויון בפני החוק * התורה עומדת מעל לחוק, כשם שהמצפון קודם לחוק * התקשורת מציגה מחאה מתונה כהתפרעויות קשות * במקום להילחם בפשע, המשטרה נרתמת לקידום עמדות אנשי השמאל מהפרקליטות * הדיון המוסרי וההלכתי על היחס לאוכלוסיית אויב בעת מלחמה * הספר 'תורת המלך' לא קרא לרצח עם ולהריגת חפים מפשע

על סירובם של הרבנים להיחקר

שאלה: כאיש שמאל שמשתדל לכבד כל אדם, כולל דתיים, אני לא מצליח להבין מדוע אתם תובעים זכויות יתר לרבנים. מדוע רבנים שנקראו לחקירה לא יתייצבו ככל שאר האזרחים? אפילו ראש ממשלה ונשיא נחקרו כאן, אז מדוע שינהגו ברבנים בכפפות משי? האם לדעתכם לא צריך להיות שוויון בפני החוק?!

תשובה: לו היה רב נחשד בפלילים, לא היינו טוענים שאינו צריך להתייצב לחקירה. אבל במקרה שלפנינו, רבנים עסקו בתלמוד תורה ומילאו את תפקידם בנאמנות כלפי התורה וכלפי הקהל שבשמו ולמענו הם מכהנים. על כך אסור לחקור. בתחום תלמודם רבנים אכן זכאים לחסינות.

וביתר פירוט: שלוש סיבות ישנן לסירובם של הרבנים להיחקר, וכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה.

א – סיבת החקירה: רדיפה

אין שום סיבה לחקור את הרבנים. הספר עם ההסכמות פורסם ברבים ומונח לפני הכל, גם השוטרים והפרקליטים יכולים לקרוא בו. אם על פי עמדתם השמאלנית הדברים בניגוד לחוק, הרי שהם יכולים להעמיד לדין. אם אין שם דברים שמנוגדים לחוק – שישתקו. אז מדוע צריך להביא את הרבנים לחקירה באזהרה?

המניע המסתבר היחיד הוא רצון של הפרקליטות להשפיל את הרבנים ולהפחיד אותם. הפרקליטות, שנשלטת על ידי אישים מהשמאל הקיצוני, החליטה לרדוף רבנים, להכפיש את שמם ברבים ולהציגם כפושעים ומסיתים, מתוך תקווה שעל ידי כך יצליחו לעצור את השפעתם. הם מנצלים את תפקידם הממלכתי כדי לקדם את עמדותיהם.

אדם הגון שיש בליבו מצפון אינו יכול לשתף פעולה עם העוול הזה. הסכמה לבא לחקירה מהווה הסכמה בשתיקה לאפליה המכוערת מצד הפרקליטים והחוקרים.

ב – אפליה

אישים מהשמאל מסיתים לשנאת מתנחלים, קוראים לציבור ולמערכות השלטון לפגוע בהם, לשבור את מפרקתם ולהרוס את בתיהם. הפרקליטות נמנעת מלהעמידם לדין, במיוחד כאשר מדובר באנשים מהאקדמיה, סופרים ואומנים. לעומת זאת, ישנה מחלקה מיוחדת בפרקליטות שתפקידה לרדוף יהודים מהימין על התבטאויות קלות בהרבה, כאשר על הכוונת מציבים את הרבנים.

יש לנו כלל הלכתי: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א). אולם כתבו הפוסקים שכלל זה מחייב כאשר החוק ואכיפתו מוטלים על כולם בשווה, אבל במקרה של אפליה בולטת מצד החוק, אין צריך לציית לו. כי אין זה 'דין מלכות' אלא 'עוול מלכות' (עיין רמב"ן ונימוקי יוסף לב"ב נד, ב; ריטב"א לנדרים).

לו היתה הממשלה מעמידה לפני הציבור שאלה האם להקים מחלקה מיוחדת לאכיפת החוק על המתנחלים דווקא – ודאי לא היו זוכים לרוב. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כדי לקדם את עמדותיה בניגוד לכללי ההגינות ולעמדות הציבור.

היו תקופות שבהן היינו נתונים למרמס ולא היה בידינו כוח להתקומם בגלוי נגד חוקים מפלים. אבל כאן בארץ ישראל, האם אפשר להסכים לעוול משווע ופומבי שכזה?!

ג – התורה והחוק

השאלה שעומדת על הפרק: בהתנגשות שבין התורה והחוק, מי גובר? אישי השמאל, כולל ציפי לבני יו"ר 'קדימה', תובעים מהפרקליטות והמשטרה להביא את הרבנים בכוח לחקירה, כדי להבהיר, שהחוק עומד מעל לתורה. ומאחר שכך, אנחנו מוכרחים להבהיר שצו התורה הוא מעל לכל החוקים.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על החוק הטבעי של אהבת אב לבנו ולעקוד את בנו יחידו על גבי המזבח, כי כך צווה אותו ה'. עוד לפני כן היה מוכן ליפול לכבשן האש ולא לשמוע לחוק המקובל ולעבוד עבודה זרה. מיני אז מוכנים יהודים בכל הדורות למסור את נפשם על שמירת התורה. מעולם לא הסכימו לקבל חוק אחר שיהיה מעל התורה.

גם מלך ישראל כפוף לתורה, וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת מינויו למנהיג, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה כל איש אשר ימרה את פיו וימרוד במלכות, ובתנאי שלא יסור מהתורה ימין ושמאל. ואם ייתן הוראה שמנוגדת לתורה, דבריו בטלים ומבוטלים (יהושע פרק א). וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו".

הצו הרוחני-מצפוני מעל החוק

יסוד זה, שהצו הרוחני-מצפוני עומד מעל לחוק, התגלה בעולם על ידי עם ישראל, ובמשך הזמן הפך לנחלת הטובים שבבני אומות העולם. אדם הסבור שהחוק שחוקקו אנשים עומד מעל המצפון, הוא אדם מסוכן ביותר. הוא ישתף פעולה עם כל הדיקטטורות. הוא יהיה מוכן להלשין על אביו ואמו, והוא יהיה מוכן לבזות את התורה שכל הסבים והסבתות שלו מסרו את נפשם עליה. הוא ילמד במוסדות דתיים ואח"כ בשם החוק ירדוף רבנים.

הצביעות ביחס לחוק

גם הציבור החילוני ברובו מסכים לכך שהמצפון קודם לחוק. כאשר אישים חילוניים תובעים להעמיד לדין את הרבנים שלא כפפו את ראשם בפני החוק, הם אינם עושים זאת מפני שהחוק באשר הוא יקר להם, אלא מפני שהחוק מבטא כיום את השקפת עולמם. חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון?

כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

התשקורת

אישי התקשורת מזדעזעים מ"ההתפרעויות הקשות" לאחר מעצרו של מו"ר הרב דב ליאור שליט"א, ולפיכך הם תובעים מהמשטרה לטפל ביד קשה במתפרעים. גם זה חלק ממסע ההסתה המגמתי נגד הציבור התורני. על איזה התפרעות בדיוק דיברו? חלק מהציבור שבשמו ולמענו הרב ליאור מתבטא, יצא לקבל את פניו ולמחות על כך שנפל קרבן לרדיפת המשטרה. את מה הרסו? את מה שרפו? במי בקשו לפגוע? עובדה שאת כל העצורים שחררו מיד למחרת. הפרקליטות תעשה כמובן הכול כדי להעמידם לדין תוך הפליה מחפירה, אבל אפילו הם לא יצליחו למצוא סעיפי אישום משמעותיים.

יום לפני כן, בשכונה אחרת בירושלים, יהודי טעה בדרכו והתרחק מהכביש הראשי מאה וחמישים מטר בלבד. ערבים התנפלו עליו להורגו על לא עוול בכפו. רק מפני שהוא יהודי. המוכתר שלהם הצליח למנוע את הרצח, מתוך שהבין שאם היהודי ייהרג גם אנשיו ישלמו מחיר.

וראו את השקר: אף אחד מאישי השמאל והתקשורת שהשתלחו ב'מתפרעים' הדתיים, לא תבעו מהמשטרה להשליט סדר בשכונות הערביות. הם היו עסוקים בקשירת כתרים למוכתר "הצדיק".

משטרה מסואבת

כולם מכירים את אוזלת ידה של המשטרה. אזורים שלימים סובלים מאלימות, גניבות והטרדות, והמשטרה נמצאת באוזלת יד מוחלטת. והנה פתאום הפרקליטות תובעת מהמשטרה להפעיל את כל כוחה כנגד הרבנים והציבור התורני. האם אין זה שימוש במשטרה ככלי לקידום עמדות פוליטיות?

אילו היה לנו שר משטרה הגון, הוא היה מפנה את המשטרה למקומות הנכונים. אבל הוא בוחר מסיבותיו לשמש כלי בידי מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל.

התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור

מראשית הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם האויב הערבי. לאחר שנוכחו שבמלחמה רגילה יתקשו להשמידנו, עברו הערבים לפעולות טרור. הם יודעים שאיננו רוצים לפגוע באזרחים שאינם משתתפים במלחמה, ועל כן הם בוחרים להסתתר ביניהם, ולנהל מתוכם מלחמת טרור נגדנו. התפישה המוסרית הרגילה מתקשה להתמודד עם לוחמה כזו. על פי התפישה המוסרית השלטת בחוגי השמאל, עדיף שחיילינו יהרגו מאשר יפגעו בסביבה האזרחית. באופן זה הצליחה מערכת המשפט לבטל את הסיכולים הממוקדים.

השאלה שעומדת לפנינו היא מה מותר מבחינה מוסרית לעשות נגד אויב כזה. אם היינו יכולים להרוג את כל הזוממים לפגוע בנו בלבד – זה היה מצוין. אבל בפועל הם משתמשים בבני משפחותיהם, שכניהם, גני ילדים ובתי חולים כמגן אנושי. האם מותר לפגוע בסובבים אותם ולמנוע בכך פיגועי טרור, או שצריך להימנע מלפגוע בהם, למרות שברור שבעקבות זאת נצטרך לקבור הרוגים מקרב חיילינו ואזרחינו?

ספר 'תורת המלך'

ספר 'תורת המלך' הוא חלק מהדיון החשוב הזה. אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני.

ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

ככלל אפשר לומר, שעמדת החוק הבינלאומי המנוסח באמנות ז'נווה ביחס לחוקי מלחמה, אינה רחוקה מעמדת הרבנים. צאו וראו כיצד כוחות נאט"ו והאמריקנים פוגעים גם באזרחים תוך כדי פעולות לחימה.

העלילה וההסתה

כחלק ממלחמת הדעות כאן בארץ, הפרקליטות, התשקורת ואישי שמאל אחרים מבקשים להוציא דיבה, להעליל על רבנים עלילות דם, כאילו הם תומכים ברצח גויים. ויש מי שלא נחה דעתם עד שטענו על הרבנים שהם תומכים בג'נוסייד – 'רצח עם', לא פחות! כך למשל טען פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון משודר. צריכים עצבים של ברזל כדי שלא להתפוצץ מכעס על הדיבה האנטישמית הזו. הרי כל העולם שומע את מה שהם אומרים עלינו, איך שהם מתירים את דמנו. לכן הציבור כל כך מתקומם ומתרגז. מתוך אחריות ציבורית, הרבנים והמחנכים משתדלים להטות את רוב הכעס לאפיקים של בנייה. אבל כשמתחילים לחשוב ולהיזכר בעוולות הנוראות של הפרקליטות ובתי המשפט, הכעס גובר ומטריף.

אחרית דבר

נחמתנו היא שכשם שהרעיונות הנעלים והנאצלים של תורת ישראל ניצחו את האלילות, את היוונות המושחתת ואת האנטישמיות הפרועה, כך הם ינצחו גם הגל העכור הזה של המהרסים הבאים מתוכנו. ככל שנדע יותר לעמוד בעצמאות על האמת והמוסר שבתורתנו, כך נזכה מהר יותר לגאולה שלימה.

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו

מצבנו הלאומי

הרתעה היא אחד המרכיבים הבסיסיים בביטחון המדינה. כאשר מדינת ישראל מציגה עמדה נחושה שהארץ הזאת כולה שלנו, ולמרות האיומים והלחצים נמשיך לבנות בה – אויבינו מהססים ליזום מלחמה.

אולם כאשר נראה לאויבינו שאיננו נחושים מספיק להגן על ארצנו, שהפיגועים מחלישים את עמדותינו, שלחץ בינלאומי מקפל אותנו – הם סבורים שאין למדינת ישראל די כוח לעמוד על נפשה. הם משתכנעים שתיאוריית קורי העכביש שלהם נכונה, והם זוממים להשמידנו.

על כן, ההקפאה הנוכחית שמשדרת כניעה לעולם הערבי מעמיקה את הסכנה הקיומית למדינה, בנוסף לכך שהיא פוגעת בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, ופוגעת במתנחלים אזרחי ישראל.

עשרות המטוסים שאמריקה מוכנה להעניק לנו אינם יכולים להשתוות לפגיעה הקשה ביכולת ההרתעה שלנו.

כמה מצער שהאיש שמופקד על הביטחון לא מבין את האמת הפשוטה הזו. "המטוסים חשובים יותר מהפוליטיקה" – זה כל שנותר לו לומר. כאילו זכותנו המקודשת להתיישב בארץ ישראל זו פוליטיקה. שר ביטחון שכזה הוא בושה וסכנה למדינת ישראל.

גם ראש הממשלה, שנגרר אחר שר הביטחון בניגוד לרצון הציבור ומפר את הבטחותיו המפורשות לבוחריו, מאכזב עד כאב. והשאלה עולה מאליה: האם הוא ראוי לתפקיד? האם הוא יהיה מסוגל אי פעם להגשים את התקוות שהוריו ובוחריו תלו בו?

ארץ ישראל בפרשת השבוע

שאלו מספר קוראים מהשפלה, מדוע כתבתי שיש מעלה מיוחדת לגור דווקא ביהודה ושומרון. התשובה מובנת מאליה – יהודה ושומרון היא לב הארץ. ביהודה ושומרון התהלכו האבות וזכו לגילויים האלוקיים. מכל אות בתורה אנו לומדים דברים גדולים, ואיך לא נלמד מהזכרת המקומות ביהודה ושומרון על חשיבותם וקדושתם?!

הנה בפרשתנו (בראשית לג, יח):

"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם, וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל".

לאחר הסיפור הקשה עם דינה ושכם,

"ויאמר אלוקים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל… וייבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם לה, א-ז).

והנה עוד התגלות וברכה – ועל מה הברכה וההתגלות? כמו שכבר למדנו בכל הפרשות הקודמות: על ריבוי הזרע ועל ירושת הארץ. "ויאמר לו אלוקים… אני א-ל ש-די, פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה, י-יג).

התורה מדגישה שיש חשיבות גדולה למקומות בהם ה' נגלה אל האבות, ולכן דווקא שם מקימים האבות מזבח לה'. "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר איתו… ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר איתו שם אלוקים – בית אל".

והמסע נמשך ומגיעים לאפרתה, "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום". והמסע נמשך: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (שם לה, טז-כז).

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו, בנו והתרחבו. ומי שלא יכול להתנחל, שיבוא לבקר, לעודד, לחונן את עפר המקומות הקדושים. יחשוב מה היו עושים רבי יהודה הלוי, רבי שלום שבזי, ושאר גדולי ישראל אם היתה ניתנת להם הזדמנות להתנחל, או לכל הפחות לבקר במקומות הקדושים הללו שכל דברי התנ"ך רוויים בהם.

בזכות השבת נוחלים את הארץ

אמרו חכמים: אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין" (בראשית רבה מו, ט).

סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל בכך שעל ידה מתגלה האמונה בעולם, ועיקר האמונה שה' אחד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בארץ ישראל מתגלה שגם הארציות החומרית קשורה לאידיאלים האלוקיים.

יסוד זה מתחיל להתגלות בשבת, שמצוות השבת לענג אותה בחומר וברוח – גם בלימוד תורה וגם בסעודות. ולכן מתוך שמירת השבת זוכים ישראל לנחול את ארץ ישראל.

השבת היא נשמת השבוע

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). מכאן שעל ידי העיסוק בתורה בשבת מתקיימת התורה בישראל, וישראל מתקיימים בארצם.

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך יילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה פרק א).

לימוד התורה בשבת שווה פי אלף

כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

אילו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו – בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכול פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת? חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

איזה לימוד שווה פי אלף

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, ודווקא אז מעלתה עליונה כל כך – מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו לשם מצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב יותר מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר עניין השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכול מתוך עונג ושלימות פנימית – מעין עולם הבא!

מעלת יעקב אבינו בשבת ובארץ ישראל

אמרו חכמים: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במידה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (ולא יותר). אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) 'וייחן את פני העיר' – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום – ירש את העולם שלא במידה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית רבה יא, ז).

ופירש 'עץ יוסף' שגם אברהם קיים את כל המצוות ושמר את השבת, אלא שלא נזדרז לקבוע את תחום השבת מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב, שהידר בעניין השבת והזדרז לקבוע את תחומה – ירושתו בלא גבול.

כמה נפלאים דברים אלו, שדווקא על ידי קביעת תחום השבת, שנראה לכאורה כהגבלת החיים, שכן רק בתוך התחום מותר ללכת, דווקא על ידי הגבלה זו זכה יעקב לנחלה בלא מיצרים.

וזהו עניינה המיוחד של השבת. על ידי ההתכנסות פנימה והשביתה מכל מלאכה, זוכים לברכה בלא גבול בכל המלאכות שעושים בששת ימי המעשה. ותכלית כל המלאכות – לבנות את המקדש ואת ארץ ישראל.

הערה אישית

נדמה לי שזה מה שקרה לי. כבר יותר משנתיים שאני שקוע בלימוד מצוות השבת, והנה אני מוצא את עצמי חושב וכותב יותר ויותר על ארץ ישראל, בלי מיצרים.

מי יודע, אולי גם העסק עם אהוד ברק, שר הביטחון המסוכן והבעייתי שלנו, קשור לזה. מתוך העיסוק בהלכות שבת קפץ עלי רוגזו, ונדרשתי להודיע ברבים שהתורה קודמת לכל, ושאסור לחייל לציית לפקודה מרושעת של גירוש יהודים מארץ ישראל.

מכל מקום, אודה לקוראים אם יכתבו לי האם העיסוק ב'רביבים' בענייני ארץ ישראל מוגזם לדעתם? בכל אופן, בעזרת ה' בחודשיים הקרובים אני עומד לסיים את ההגהות האחרונות על שני החלקים של הלכות שבת בסדרת 'פניני הלכה' (בתוספת כרך הרחבות), ואולי אוכל אח"כ קצת לנוח, שהעיסוק בארץ ישראל כבר לא יהיה אצלי בלא מיצרים.