ארכיון תגיות: שש שעות לימוד בשבת

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.

לא פחות משש שעות

האם הקביעה שצריך ללמוד תורה בשבת לפחות שש שעות היא המצאה חדשה? • דברי הירושלמי שהשבת ניתנה כדי לעסוק בתורה • בגמרא ובראשונים מבואר שאת השבת צריך לחלק, חציה לעונג גשמי וחציה ללימוד תורה • ההבדל באופן חלוקת הזמן בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה • האם חלוקת הזמן צריכה להיות מדויקת? • בעבר היו פחות פיתויים שהפריעו ללימוד בשבת, ולכן לא נצרכו להרבות בדיבור על כך • מכתב מנערה בת מצווה בעניין סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת

שאלה: כבוד הרב מרבה לכתוב על החובה ללמוד תורה בשבת. איך ייתכן שמצווה כזו אינה ידועה לציבור ואינה כתובה בספרים? ולא זו בלבד אלא שהרב המציא חידוש – שצריך ללמוד לפחות שש שעות בשבת. האין צריך מקורות איתנים לחידוש כזה?

חובת לימוד התורה בשבת

אין זה חידוש שחייבים ללמוד תורה בשבת, וכפי שאמרו חכמים בירושלמי (שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח)? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים – יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה". יש עוד מקורות רבים לכך בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, וראוי לאספם בספר מיוחד כדי לחזק עניין קדוש זה.

חלוקת השבת חצי לתורה וחצי לסעודה

אמנם לרבים קשה מאוד לשנות מיד את סדרי השבת, אבל אסור להתייאש בגלל הקושי מהייעוד המופלא של השבת. על כל אדם לנסות להוסיף לימוד כפי יכולתו, עד שיהיו השבתות שלנו מעין עולם הבא, בשילוב של נשמה וגוף, עונג רוחני של תורה ותפילה עם עונג הסעודות והשינה

לפי המבואר בתלמוד (פסחים סח, ב), צריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה. וכך כתב בספר אור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול, ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ובספר העתים קצח, והמנהיג נה, ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, ד).

ולדעת הב"ח (רמב, א), אמנם ביום טוב צריך לחלק את היום לשני חצאים שווים, אבל בשבת צריך להקדיש את רוב היום ללימוד התורה, כפי שמשמע מהגמרא ומהרמב"ם (שבת ל, י). וכן הסכים בעל החוות יאיר בספרו מקור חיים (או"ח סוף סימן רצ).

המחלקים בין אנשי תורה לאנשי עבודה

יש סוברים שעל גבי החלוקה הכללית של השבת, מחצה לעונג רוחני ומחצה לעונג גשמי, יש הדרכה נוספת: שתלמידי חכמים, הרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה, שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה (ירושלמי שבת טו, ג, פסיקתא רבתי סו"פ כג). וכן כתבו כמה ראשונים: שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; וכן כתב הרמ"א (שו"ע רצ, ב): "בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע". וכן כתב בית יוסף (רפח, א), מהריק"ש (ערך לחם סימן רצ), של"ה, בעל שולחן הרב ועוד רבים.

האם הכוונה שנדקדק במספר השעות

אמנם יש מקום לשאלה, שלא מצינו שקבעו הפוסקים מספר שעות מדויק ללימוד התורה. ואולי אפשר ללמוד מכך שאין צורך שהזמן המוקדש לתורה יהיה ממש מחצית מזמן השבת, אלא הכוונה להקדיש זמן חשוב לתורה וזמן חשוב לסעודות. וכך אכן כתבו פרי מגדים (או"ח א"א רמב ס"ק א) ושפת אמת (ביצה טו, ב).

מנגד, מצינו שכמה מגדולי האחרונים כתבו שהחלוקה לחצי היא מדויקת, ומהם: ב"ח (או"ח ר"ס רמב); פני יהושע (ביצה טו, ב); שאגת אריה (סי' סט). וכן עולה מדברי מהרש"ל (יש"ש חולין א, נ), שכתב שאין להחשיב את ניגוני החזנים כחציו לה'. וכן כתב בתוקף רבי חיים בן עטר (ראשון לציון ביצה טו, ב): "צריך שלא להאריך בסעודה של שחרית, שאם כן נמצא גזול מחצי של ה' ברוך הוא". וכן כתב בספר כף החיים (תקכט, ב) בנוגע לזמן הדרשה והסעודה, "כל מקום יעשה כמנהגו, ובלבד שלא יפחות מחצי היום לבית המדרש… ובפרט הסוחרים ובעלי מלאכה שאין להם פנאי ללמוד בחול…".

כיצד יצא שצריך ללמוד לפחות שש שעות

אם חצי מזמן השבת צריך להיות מוקדש לתורה, לכאורה החובה היא ללמוד בשבת כשתיים עשרה שעות וחצי, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. ואולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה.

לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יצטרפו לתשע שעות.

מדוע בעבר לא נקבו חכמים במספר שעות

כמדומה שבעבר הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, כיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ולשיחות רעים, דבר שכפי הנראה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שהתמודדו איתו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, בספר משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום, שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

משל למה הדבר דומה

אם ישאל אדם, וכי התכוונו חכמים שנהיה במתח כל השבת ונדקדק ונספור את שעות הלימוד? נשיב במשל על אדם שביקש לקנות את מזונותיו אצל חברו שהייתה לו מכולת. כיוון שהיו חברים טובים כבר מילדותם, אמר בעל החנות לחברו: הלוא אנשים אחים אנחנו, ולא מתאים לנו להתחשבן על כל פריט ופריט כפי שמקובל בשאר הקונים. הבה ננהג כחברים, אתה תיקח מהחנות את כל מה שתרצה, ומעת לעת כשתרצה לשלם – נשער כמה עלו המוצרים שלקחת, ותשלם. וייטב הדבר בעיני הקונה, אלא שברבות הימים שם לב כי בעל החנות תמיד טועה בחשבון לרעתו. מן הסתם עשה זאת בתום לב, בלא כוונה רעה. ואולם בפועל יצא שתמיד חשב החנווני שחברו לקח יותר מוצרים ממה שבאמת לקח, עד שעלות המזון החודשית שלו עלתה כפליים, ומתוך החברות הטובה שלהם נגרמו לו הפסדים. משראה שכך הדבר, פנה אל חברו בעל המכולת, וביקש שמעתה ירשמו את המוצרים שהוא לוקח וייצמדו לחשבון המדויק.

כך בנוגע ללימוד בשבת. אילו היה מצבנו הציבורי שלעתים אנו מרבים בתורה יותר ממחצית השבת, ולעתים, כשיש אירועים מיוחדים, ממעטים ממחצית, אבל בסך הכול כחצי מזמן השבתות שלנו מוקדש לתורה – לא היה צורך לדקדק בחישוב השעות. אבל כשאנו רואים שתמיד יוצא שהזמן המקודש לתורה נפגע – יש צורך לדקדק בחשבון, עד שייקבע הדבר שחצי השבת מוקדש לתורה.

תיקון הדרגתי

ואמנם לרבים קשה מאוד לשנות מיד את סדרי השבת, אבל אסור להתייאש בגלל הקושי מהייעוד המופלא של השבת. על כל אדם לנסות להוסיף לימוד כפי יכולתו, עד שיהיו השבתות שלנו מעין עולם הבא, בשילוב של נשמה וגוף, עונג רוחני של תורה ותפילה עם עונג הסעודות והשינה.

סעודת מלווה מלכה

לפני כחודש קיבלתי עותק מדרשת בת מצווה, ובה דברים יפים על מצוות סעודת מלווה מלכה:

"… בשנה האחרונה למדתי עם אבא שלי פניני הלכה – הלכות שבת. אמנם לא הספקנו לסיים את שני הכרכים לפני בת המצווה, אבל אולי זה עדיף, כדי שנמשיך את החברותא גם אחר כך.
אני רוצה להזכיר כמה הלכות שלמדנו, ושחיבבתי במיוחד.
אחד העניינים שאהבתי מאוד הוא סעודת מלווה מלכה. כפי שהרב מלמד מבאר, יש עניין חשוב ללוות את השבת ביציאתה, כיוון שאיננו רוצים להיפרד מהמלכה מהר כל כך. ולכן יש מהדרים להכין מאכל מיוחד לכבוד הסעודה במוצאי שבת.
וכאן אני רוצה לספר מה קרה אצלנו בבית. אחרי שלמדתי הלכות מלווה מלכה, ביקשתי שנאכל סעודה רביעית בכל מוצאי שבת כמשפחה, ואף אכין מאכל מיוחד לשם כך. אבל הדבר החזיק מעמד רק מעט זמן, כי הוריי רצו שאלך לישון בשעה מסוימת. עתה, כשאני בת מצווה, ומוצאי שבת ארוך יותר, אני רוצה להתחיל להכין מאכלים במוצאי שבת כדי להמשיך ולכבד את המלכה ולהזין את עצם הלוז…".

המפתח לחינוך הנוער

כדי לקשור את הנוער לתורה ומצוות צריך לרומם את חיי הרוח של המבוגרים • באמצעות לימוד תורה משמעותי בשבת יכולים גם אנשי מעשה לתת מקום מרכזי לקודש בחייהם • דברי חז"ל שהשבת נועדה ללימוד תורה, ובפרט בארץ ישראל • מדוע לא נשארנו במדבר, שם יכולנו ללמוד תורה באין מפריע • כאשר לא משתמשים בשבת כדי לרומם את הנוער, היא הופכת ליום של בטלה וקלות ראש • להקדיש ללימוד תורה מחצית מיום השבת שהן לפחות שש שעות

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

רבים מתלבטים בשאלת חינוך הנוער, כיצד לקשר אותו יותר לתורה. רבים מבינים ששאלה זו תלויה בשאלה כללית יותר, כיצד ניתן לרומם את חיי הרוח של המבוגרים. שכן ברור שאם המבוגרים היו מצליחים להעניק לשמירת המסורת הדתית משמעות עמוקה יותר, היו מצליחים יותר בחינוך ילדיהם. מעבר לכך, אם כל הציבור הדתי היה מצליח לרומם את חייו, להתגבר על היצרים והתחלואים שהחברה המודרנית סובלת מהם ולמלא את החיים בערכים – הוא היה מהווה דגם מופלא לחיים שלמים. ורבים מאחינו החילונים היו רואים ונמשכים לדרך ישראל סבא, והיה נפתח בזה פתח לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח המרכזי לכל השאלות הללו.

התורה בחייהם של אנשי המעשה

ראוי לחדד את העניין יותר. לכאורה נראה שנגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת הכולל, כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות או אפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אמנם ישנם לא מעט צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזו.

מקומה של התורה בחיי היהודי

כידוע כאשר הבור ריק הוא מתמלא בנחשים ועקרבים. וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים, מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה לא ניתן לקיים חיים יהודיים ראויים. וכבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ושני טעמים לכך: הראשון, שמצוות הלימוד מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

ועל כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". לפיכך צריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב), היינו כחצי שעה עד שעה בבוקר ובלילה. אמנם ברור שבכך אי אפשר לקיים את הדבקות הראויה בתורה, וגם לא ניתן להגיע לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

ייעודה של השבת לימוד תורה

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים (טור או"ח סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (מ"ב רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות. בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתפקיד שנועד לנו הוא לגלות את הקדושה בחיי המעשה בארץ ישראל. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר.

אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה?! הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי עיסוק ביישובו של עולם? לכאורה היינו מצפים שהתשובה תהיה, שאם יהיו יראי שמים כראוי, יעשה להם נס, ולא יצטרכו לעבוד. אבל לא כך השיבו, מפני שזה יהיה רק לאחר התיקון השלם בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד ולתקן בכך את העולם. לפיכך השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, שלכך השבת נועדה, להיות לנו מעין עולם הבא בתוך חיי עולם הזה.

מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה

לא רק השבת נועדה לתורה, אלא כל המועדים שנצטווינו עליהם בתורה נועדו ללימוד התורה, כאשר המצווה ללמוד בכל חג את העניינים הקשורים לאותו החג, בהלכה ובמחשבה, ואילו השבת נועדה ללימוד תורה כללי. וזו החלוקה הכללית שבין ימות החול שנועדו לעבודה וימי הקודש שנועדו לתורה.

יסוד כל הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד כל הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. וכי כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר אין הוא מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה ואינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו.

וכמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או ספרי פרפראות, אלא ללימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם.

אי אפשר לתאר לאיזו רמה גבוהה ניתן להגיע על ידי השקעה של לפחות שש שעות לימוד תורה בשבת. אין לשער את ההשפעה הנפלאה של שעות הלימוד של השבת על כל ימות השבוע.

חינוך הנוער

גם את הנוער יכול לימוד התורה בשבת לרומם לגבהים שאין לשער. אבל כמו כל דבר טוב כך גם השבת, כאשר אין נוהגים בה כראוי, אין מקבלים ממנה ברכה אלא להיפך. וכי מה יעשו הנערים והנערות שיש להם בכל שבוע יום שאסור במלאכה ושעות הפנאי שבו מרובות מאוד. אמנם ברוך ה' מספר שעות רציני מוקדש לתפילות וסעודות ושינה, אבל עדיין נותרות שעות מרובות של חוסר מעש. וכידוע כאשר הבור ריק ואין בו מים, הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים, בשומרון ובבני ברק, עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים. עוסקים בכל ענייני החול של השבוע ומתווכחים בלהט על כל השטויות שבעולם. מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה. ובמקום לקדש את יום השבת, מבזים את השבת ומשתמשים בשעותיה הקדושות לבטלה. והבטלה הולכת ומתפשטת עד שהיא פוגעת גם בשעות שהוקדשו מתחילה לתפילות וסעודות שבת, ובכל שבת ההורים צריכים להתווכח איתם מחדש שיקומו לתפילה ויכבדו את שולחן השבת.

פתרון אחד מופלא ישנו לכל זה: להקפיד על שש שעות של לימוד תורה בשבת.

שש שעות

אמנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי. עבור ארבע או חמש שעות, לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה". וכן ברור שאי אפשר לומר שארבע או חמש שעות נחשבות חצי יום, שכן אמרו חכמים שצריך להקדיש לכל הפחות את מחצית השבת ללימוד תורה (פסחים סח, ב). וכן כתבו להלכה רבים מהפוסקים, וכפי שכתב באור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד), ושו"ת צדקה ומשפט (או"ח ד), ועוד רבים.

אלא שהואיל ולא קבעו חכמים מספר שעות, העניין הקדוש של לימוד התורה בשבת מתמסמס. לפיכך, כל הרוצה לעשות את השבת כראוי, צריך לקבל על עצמו ללמוד לכל הפחות שש שעות בכל שבת. שכן על פי הפירוש הממעיט ביותר, ניתן לומר שמקיימים בזה "חציו לבית המדרש".

ואם כך ינהגו האבות, ולכך ירגילו את הנערים בעודם צעירים, יש סיכוי גדול שימשיכו בזה כל ימיהם, ויגדלו בתורה ומצוות, ויקימו משפחות מבורכות, וכל חייהם יהיו מוארים באור התורה והשבת.