ארכיון תגיות: שמיטה

חרם שלא כדין

המחלוקת נגד היתר המכירה כביטוי של התנגדות לציונות ולחילוניות • התנגדות החזון איש להיתר וטענתו שהמכירה היא בגדר שליחות לדבר עבירה • טענת החזון איש פוגעת בכבוד החולקים עליו ומבטלת את דעתם כאילו אינה קיימת כלל • עיוותים בחיי הציבור החרדי בגלל פגיעתם הקשה של בעלי המחלוקת והקנאים, שגורמת לגדולי הרבנים לחשוש להביע את דעתם • הסוברים שאסור לאכול מפירות שגודלו על פי היתר המכירה מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, ופוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר

בשבוע הקודם סיפרתי על תולדות היתר המכירה, כפי שהונהג על ידי גדולי הרבנים. גם ציינתי שהחל מהדור השני, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהתנגדו לתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

בלא זאת קשה להבין את הסיבה להתנגדותם החריפה להיתר, שכן מצד הדין ההיתר מבוסס מאוד, הרבה יותר מהיתרים דומים שכל ישראל נוהגים לסמוך עליהם.

שכן לדעת סיעה חשובה של גדולי הראשונים (רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף, מאירי ועוד), אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה. ואף הסוברים שחובה לשמור שביעית, מסכימים שהחובה אינה אלא מדברי חכמים (זולת כמה אחרונים בודדים, שדבריהם קשים).

בנוסף לכך, יש ספק אימתי חלה שנת השמיטה: לדעת רש"י, רא"ש וטור, בשנת תשע"ד, לדעת ראב"ד בשנת תשע"ב, ומנהגנו כדעת הגאונים – בשנת תשע"ה. ספק זה משמעותי עד שכתב מהר"י ענגיל שמחמת ספק זה היה אפשר להתיר את השביעית לגמרי, שכן כל שנה אפשרית בטלה בשתי האפשרויות הנוספות (אוצרות יוסף, שביעית עמ' צו).

אכן אם מתבוננים בהיתר המכירה נמצא שהוא נוטה לחומרא לעומת מה שמקובל במקרי דחק דומים. אין זאת אלא שהמחלוקת נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין אצל החולקים על ההיתר, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

ההיתר בדור השלישי

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. לא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה

בדור השלישי להתיישבות החדשה הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והראשל"צ הרב עוזיאל, ועמם הרב פרנק רבה של ירושלים ורוב רבני הערים והיישובים בארץ.

לעומתם, בראש המתנגדים עמד החזון איש שעלה לארץ בשנת תרצ"ג. ראוי לציין שבשונה משאר מתנגדי ההיתר, החזון איש גילה אחריות ודאגה לחקלאים הדתיים, טרח ללוותם ואף חידש קולות מופלגות בהלכות שמיטה כדי שיוכלו להתקיים בלא היתר המכירה. אולם כמו שאר המחמירים, אף הוא התנגד לתנועה הציונית. עוד מוכרחים לציין בצער, שבהתנגדותו להיתר העלה את המחלוקת לרמה חמורה.

הטענה על תוקף המכירה מאיסור "לא תחונם"

אחת הטענות המרכזיות של החזון איש, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום "לא תחונם", הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה. כיוון שכך, אין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד).

כמובן שלרבנים המתירים הייתה על כך תשובה ניצחת. שהרי איסור "לא תחונם" נועד לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (דברים ז, א ב). ואם כן, כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור (ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת; אבני נזר יו"ד תנח).

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, ביארו הראשונים שמלכתחילה כל איסור "לא תחונם" הוא רק במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, אבל כאשר המכירה לזמן קצר ובלי כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם" (רמב"ן והחינוך שלט, וכן עולה מהרמב"ם הל' ע"ז י, ג ד).

הטענה הקשה נגד החזון איש

נמצא אם כן, שלפי דעת גדולי הפוסקים, הרבנים שמבצעים את המכירה מקיימים מצווה, בסייעם לחקלאים שמיישבים את הארץ. וכיוון שכך, גם החולקים עליהם אינם יכולים לטעון שהם עוברי עבירה. וכשם שהספרדים שנוהגים על פי שולחן ערוך שלא לחמם מרק בשבת, אינם יכולים לטעון על התימנים שמחממים מרק כדעת הרמב"ם שהם עוברי עבירה.

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.

ההשלכות הקשות

לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה נגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי. הם חוששים שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של המחמירים ושל הקנאים התומכים בהם, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה.

כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה, עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים נגד לימודי חכמות העולם ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.

לימוד זכות

אמנם על החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלי לשאת פנים לגדולים ממנו. בנוסף לכך, החזון איש כיבד באופן מיוחד את מרן הרב קוק בפנותו אליו בלשון "הוד כבוד מרן שליט"א".

וכן אפשר ללמד זכות מעין זו על הרב הרידב"ז, משוללי ההיתר החריפים, שהיה חריף וסוער ורִתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על כך שיצא שביזה את מרן הרב קוק. הנה למשל, כאשר רב אחד החל להחשיב עצמו כרב ביפו תוך ערעור על סמכותו של הרב קוק, כתב הרידב"ז שזה מעשה נבלה, "כי איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפיים נגד הנשר הגדול דפקיע שמיה בתבל ומלואה…"

אבל קשה ללמד זכות זאת על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכול וכול. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר, שהיו גדולים וצדיקים מהם.

המחרימים את פירות ההיתר

המשך חטאם בכך שהם מחרימים את הפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. שכן בנוסף על כך שדבריהם מבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר, הם גם מנוגדים לכללי ההלכה היסודיים. שכן ידוע שישנה מחלוקת האם מותר לאכול פירות שגודלו ונשמרו בשביעית תוך ביצוע של איסורים גמורים. לדעת רוב הפוסקים, פירות שגודלו באיסורי עבודה בשביעית מותרים באכילה (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן לגבי פירות שנשמרו בשביעית באיסור ולא הופקרו, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה (רמב"ם). ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים – הלכה כדברי המקילים. קל וחומר שיש סוברים שאין חיוב לשמור שביעית בזמן הזה, ויש גם ספק על מועד השביעית.

הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. וקל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים מחמת שגודלו באיסור.

גידולי שדה

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו בשדה מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על היתר המכירה צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים היא מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים – אין מקום לאסור.

טענת החשודים

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים על איסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

חטאם של המחרימים

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, נגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם.

אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש בהיתר המכירה, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות היתר המכירה. ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות היתר המכירה (כמבואר במעדני ארץ שביעית קנט, ב).

טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכול, ואין לאכול אצל מי שסומך על היתר המכירה, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על היתר המכירה, ואף מחרימים אירועים ציבורים ומשפחתיים מחמת זה. אלה חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזאת, שותף בחטאם.

תולדות היתר המכירה

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

הרבנים המתירים ראו צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.

אין היתר לפסול את ההיתר

היתר המכירה אינו דחוק כלל, וניתן היה להקל אף יותר • לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש אומרים ממידת חסידות בלבד • מחלוקת הפוסקים באיזו שנה חלה שנת השמיטה • היתר אמירה לנוכרי באיסור דרבנן ובשעת הדחק • רוב הפוסקים סוברים שבעלות הנוכרי מפקיעה חובת שביעית מהקרקע • לדעת רוב הפוסקים, פירות שגדלו בשביעית באיסור או לא הופקרו אינם נאסרים באכילה • מסקנה: החרם החרדי על היתר המכירה חסר בסיס הלכתי, ומהווה פגיעה בכבוד התורה של הרבנים המתירים

שאלה על יסודות היתר המכירה

שאלה: היאך אתם סומכים על היתר המכירה בשביעית, שהוא היתר דחוק מאוד. עובדה היא שהחרדים אינם מקבלים אותו, ואף אינם מוכנים לאכול פירות שגודלו בהיתר המכירה, וכן אינם סומכים על הכשרים שמקבלים את היתר המכירה, וכן אינם אוכלים אצל יהודים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: יסודותיו של היתר המכירה איתנים ואין בהם שום דוחק. הוא נקבע על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, ומהם: הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, בעל האבני נזר. ובמיוחד יש לציין שכל הרבנים שכיהנו בפועל כרבני הארץ, שלהם הסמכות של מרא דאתרא, תמכו והפעילו את ההיתר. ומהם: הראשל"צ הרב אלישר, מרן הרב קוק, הראשל"צ הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב צבי פסח פרנק ועוד רבים.

יתר על כן, ההיתר אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי.

ואכן אלה מהחרדים שמחרימים את היתר המכירה הולכים נגד כללי ההלכה, וחוטאים בביזוי התורה וגדולי הרבנים. וחטאם זה נובע מחטאם היסודי ביחס למצוות יישוב הארץ. ונתחיל לבאר.

חיוב שביעית בזמן הזה

היתר המכירה אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, מצוות השביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים. מפני שרק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, חלה מצוות היובל והשביעית מן התורה. אבל מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט).

ויש פוסקים מעטים שסוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מן התורה. ומנגד – פוסקים רבים מהם סוברים שאין כיום חובה כלל לקיים את השביעית, מפני שלאחר כשלוש מאות שנה מעת חורבן בית המקדש השני בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות. ולדעתם מאז נתבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים כיום את השביעית. כך היא דעת רז"ה, ראב"ד ומאירי, וכן משמע מעוד ראשונים.

כידוע, בשעת הדחק ההלכה היא שאפשר לסמוך על דעת יחידים אפילו באיסור תורה, כפי שנהגו להקל באיסור אכילת תבואה חדשה בצפון אירופה כדי להתיר שתיית יי"ש, שהיה נחוץ מאוד שם (ט"ז יו"ד רצג, ד). על אחת כמה וכמה שאפשר לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שמתירים לגמרי שביעית בזמן הזה, שהרי גם המחמירים סוברים שאיסורה רק מדברי חכמים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר היה להתיר זאת בצירוף ספק מניין השנים.

ספק השנים

בנוסף למה שהוזכר, גם לגבי סדר מניין השנים נחלקו הפוסקים, ויש שלוש שיטות אימתי חלה שנת השמיטה.

המסורת קובעת שבית המקדש חרב במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה למחזור השמיטה. אלא שנחלקו באיזו שנה היה החורבן. אנחנו נוהגים כשיטת רבנו תם ורוב הראשונים, ולכן שנת תשע"ה היא שמיטה. אולם לדעת רש"י והטור, שנת החורבן הייתה שנה אחת קודם, לפיכך שנת השמיטה לדעתם הייתה בשנת תשע"ד.

עוד דעה ישנה, לפיה צריך לחשב את שנת היובל בנפרד. כלומר, לאחר כל שבע שמיטות צריך להוסיף שנה אחת ושוב למנות שמיטות. כך סבר גם הרמב"ם, אלא שביטל את דעתו למנהג המקובל, לפיו אין מוסיפים את שנת היובל לחשבון השביעיות.

גם במשך הדורות חזרה והתעוררה שאלה זו, ואמנם תמיד ההכרעה הייתה כפי מנהגנו כיום, אולם שתי הדעות החולקות לא התבטלו. ויש סוברים שמכיוון שיש שלוש אפשרויות אימתי הוא מועד שנת השמיטה, והואיל וחובת שביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים – מעיקר הדין אין חובה לקיים את השביעית, כי כל שנה אפשרית בטלה ברוב של שתי האפשרויות הנוספות (עיין ביביע אומר ח"י יו"ד מב, ח). וכפי שכתב הרז"ה, מעצם זה שיש מחלוקת על זמן השמיטה, מוכח שלא נהגו לקיימה במקומות רבים.

ואף שעל פי המנהג אנו מפרישים כיום מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ואף מברכים על פדיונו, מכל מקום ההלכה היא שמברכים על מנהג למרות שהוא שנוי במחלוקת.

וכך נהגו רבים להקל ולגבות חובות אחר השביעית, למרות שמצד הדין שמיטת כספים חלה בכל העולם. ואמרו כמה שיקולים להיתר, ואחד מהם – ספק השנים (מהרי"ל).

על ידי פועלים גויים

כידוע, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי לעשות בעבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא "אמירה לגוי" או "שבות". אולם הסתפקו חכמים בתלמוד האם איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי תורה שאין בהם חומרת שבת, שעונשה סקילה (ב"מ צ, א). למעשה, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש).

אלא שכל זה לגבי מצוות האסורות מהתורה. אבל מצוות שאיסורן מדברי חכמים, לדעת הרבה פוסקים אין בהן איסור שבות כלל, אלא מותר ליהודי לומר לגוי לעשותן בעבורו. ואף אם נאמר שאיסור שבות חל גם על מצוות שאיסורן מדברי חכמים, הרי שכל זה הוא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק או לצורך מצווה – אפילו בשבת שבות דשבות מותר. קל וחומר במצוות שביעית, שיסודה כיום מדברי חכמים, שמותר לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכות בשדה, הן מצד שעת הדחק של צורכי פרנסת החקלאי, והן מצד מצוות יישוב הארץ. וקל וחומר שהדבר יהיה מותר אם יעשו עם הגוי עסקה שבה הוא עצמו ירוויח אחוזים ממעשיו.

ואף על פי כן העדיפו גדולי הרבנים להחמיר ולמכור את השדות לגוי, וזהו היתר המכירה.

היתר המכירה

לא נלאה את הקוראים בפרטי הסוגיה, שהיא מסובכת, ויסודה במחלוקת אם גוי שקנה שדה בארץ ישראל מפקיע אותה מחיוב המצוות התלויות בארץ. רק אציין שלמעשה, כאשר חיוב השביעית מדברי חכמים, דעת רוב הפוסקים שאין חובת השביעית חלה על קרקע שבבעלות גוי. אמנם דעת המבי"ט והסוברים כמותו, שגם על קרקע של גוי חלים כל איסורי שביעית. אולם דעת רבי יוסף קארו, הגר"א ופאת השולחן שאין חלים על הקרקע שבבעלות גוי חיובי המצוות. וכן היה המנהג בארץ ישראל.

ואמנם אפשר להרחיב ולפלפל בסוגיה זו, לחזק יותר את דעת המתירים או המחמירים. אבל בסופו של דבר כולם מודים שיש בדבר מחלוקת, וכפי הנראה, לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מכירת הקרקע לגוי מפקיעה אותה מאיסור העבודה בשביעית. וזה יסוד ההיתר.

בכל אופן, גדולי הרבנים התחשבו בדעת הסוברים שגם לאחר שהגוי קנה את הקרקע חלים עליה כל המצוות. ולכן גם לאחר המכירה התירו ליהודים לעשות רק את המלאכות שיסוד איסורן בדברי חכמים, ואילו את המלאכות שיסודן בתורה (זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה) התירו לעשות על ידי גוי בלבד. ורק בשעת הדחק התירו גם מלאכות אלו על ידי יהודים.

סיכום היתר המכירה

הרי לנו שמעיקר הדין יכלו הרבנים להתיר לעבוד בשביעית על סמך שני שיקולים כבדי משקל: האחד – לסמוך על דעת היחידים שאין דין שביעית נוהג בזמן הזה, הואיל וגם למחמירים שביעית מדברי חכמים בלבד. והשני – בגלל הספק אימתי חלה השמיטה.

עוד יכלו להתיר את העבודה על ידי גויים גם בלי מכירת השדות, שכן מדובר באיסור שבות במצווה שיסודה כיום מדברי חכמים.

אלא כפי שכתבתי בתחילה, מכיוון שהיה הדבר אפשרי, גדולי הרבנים העדיפו להחמיר ולהתיר באופן מרווח יותר על ידי מכירת השדות לגויים, ואף לאחר המכירה התירו רק את המלאכות שיסודן מדברי חכמים.

דין פירות שביעית שגדלו בעבירה

ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו בשדה של יהודי שנעל את שדהו ולא הפקיר את פירותיו כדין. יש אוסרים את הפירות באכילה (ר"ת וראב"ד), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו על ידי יהודים שעשו בהם את כל העבודות האסורות בשביעית: יש אוסרים (ראב"ד ורמב"ן), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכל ישראל, ואין היחיד יכול לאוסרם (רמב"ם, רא"ש, רדב"ז ועוד).

הרי שגם אם לא היה שום שיקול להתיר, ולא היה היתר מכירה כלל, וכל עבודת החקלאים הייתה באיסור לכל השיטות – לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים. ולא זו בלבד, אלא שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא.

על אחת כמה וכמה כאשר מצרפים את שיקולי ההיתר שהזכרנו, ובנוסף לכך את היתר המכירה, פשוט שאין שום בסיס לחרם של רבים מהחרדים על הפירות של היתר המכירה. ולהפך, יש בכך פגיעה חמורה בתורה ובכבוד גדולי הרבנים שבדורות האחרונים, שהפגיעה בהם היא עבירה חמורה מן התורה.

הערה לסיום

אפשר לדון ולפלפל בכל פרט ממה שכתבתי, לחומרא ולקולא, אבל למיטב הבנתי, הסיכום הזה מבטא באופן מאוזן את הסוגיה. ואילו עמדת החרדים היא לקבץ כל סברה אפשרית לחומרא, בניגוד לכללי הלימוד וההלכה.