ארכיון תגיות: שלום

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

מלחמה נגד שורש הרע

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה – מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". השנייה – מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לא תשכח". השלישית – מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם יט): "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

עמלק שורש הרע בעולם

עמלק מבטא את שורש הרע בעולם, ולכן הוא שהתחיל את שנאת ישראל בעולם. כגודל הייעוד של עם ישראל לתיקון העולם כך מתעוררים רשעי עולם לצאת ולהילחם נגד עם ישראל. לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה – מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק.

עם ישראל צריך אזהרה מיוחדת למחיית עמלק

יהודים הם רחמנים ובעלי חסד מטבעם, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותם לכך. ולכן היה צריך להדגיש באופן חריף במיוחד את המצווה לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשכחם, ולמחותו מהעולם. ורק לאחר ביעור הרע מהעולם תוכל להיות שמחה שלמה בעולם. ולכן בפורים, לאחר מחיית המן ובניו, השמחה גדולה במיוחד.

מצוות מחיית עמלק על הציבור והיחיד

עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל. וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם בית הבחירה (סנהדרין כ, ב).

ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור, גם על כל יחיד מישראל מוטלת מצווה זו, ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו – ביטל מצווה זו (חינוך תרד). וכיום נאבד זרעו של עמלק, אולם אם יתברר על אדם שהוא עמלקי ואוחז בדרכם, תהיה מצווה להורגו (ע' קול מבשר ב, מב).

האם עמלק יכול להציל עצמו ממיתה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, מכל מקום אם יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, מצווה למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור), איסור אכילת אבר מן החי.

מצווה להציע לעמלק שלום

ולא זו בלבד אלא שגם אם בני עמלק לא קיבלו על עצמם מרצון לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם. ומאחר שהתחילה המלחמה, גם אם ירצו לחזור בהם ולבקש שלום אין מקבלים אותם, אלא נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם).

האם מקבלים עמלקי שרוצה להתגייר

לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). וכן אמרו חז"ל שבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). הרי שקיבלו גרים מזרעו של עמלק.

ויש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר – לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חז"ל שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק – כך אירע בטעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, וכך קיבלוהו (ישועות מלכו). או שהיה מקרה שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס אישה יהודייה, ובנה נחשב ליהודי, וממנו יצאו אותם מלמדי תורה בבני ברק (רסיסי לילה לח, ה). או שזרעו נתערב בגויים ואחר זמן בא להתגייר, ונודע אח"כ ברוח הקודש שהיו מזרע המן, וגיורם גיור (ר"ח פלאג'י בעיני כל חי לסנהדרין שם. ועיין בפניני הלכה זמנים יד, ח, 10).

על מנהגי כשר וגלאט בארצות השונות

בשבוע שעבר כתבתי על המחלוקת הגדולה האם מותר למעך ולקלף את סירכות הריאה. וכיוון שהמוסלמים נוהגים להקפיד על השחיטה, ולפי דתם שחיטת יהודי כשרה עבורם, היה אפשר למכור להם את הבהמות שנטרפו עקב סירכת הריאה, ולכן בארצות האסלאם נהגו להחמיר שלא לבדוק את הסירכות. אבל בארצות הנוצרים, שאינם נזקקים לשחיטה, לא יכלו היהודים למכור את הבשר הטרף לגוים, ונהגו להקל לבדוק את הסירכות, שכך הוא הכלל ההלכתי, שבמקום הפסד מרובה ניתן לסמוך על הדעות המקלות.

הוסיף לי על כך הרב ישי סמואל, רב היישוב יונתן בגולן, שבעת שחי מרן הבית יוסף בארץ ישראל היו שוחטים בעיקר כבשים, שבריאותיהם אין כמעט סירכות. ואילו הרמ"א חי בארצות אירופה, שבהן היו שוחטים בעיקר פרות, שהסירכות מצויות אצלן.

עוד כתבתי שבתימן, למרות היותה ארץ מוסלמית, נהגו להקל, וכפי הנראה מחמת האנטישמיות החריפה הגוים לא הסכימו לקנות מהיהודים בשר טריפה. וכתבו לי שכך אכן היה, וכפי שכתב השד"ר ר' יעקב ספיר, שהישמעאלים בתימן אינם אוכלים משחיטת יהודי, ואף אינם אוכלים או שותים מכליהם של היהודים. ולכן הם עוסקים בעיקר בגידול דגן וממעטים בהשקעות בבשר, מחמת חששות הטריפה.

הנוהג לאכול גלאט שמתארח אצל מי שאוכל כשר

שאלה: כיצד צריך לנהוג מי שמקפיד לאכול בשר 'חלק' (גלאט) ומתארח אצל אדם שאינו רגיל להקפיד לאכול דווקא 'חלק', ולא נעים לו לברר אם הבשר שהוגש לו הוא 'חלק', האם מותר לו לאכול מהבשר או שעליו להימנע?

תשובה: מותר לו לאכול מן הבשר בלי לברר אם הוא חלק או כשר, משום שיש כאן "ספק ספיקא להקל". ספק אחד, אולי הלכה כדעת המקילים שמותר למעך ולמשמש ולקלוף כדי לבדוק אם יש נקב תחת הסירכא. ואף אם נאמר שהלכה כדעת המחמירים, אולי בפועל הבשר שלפנינו הוא חלק (דבר שמואל אבוהב שכ, יבי"א ח"ה יו"ד ג).

וגם כאשר כתוב על הבשר שהוא כשר, ואם כן לכאורה כבר אין ספק שאינו 'חלק', עדיין יתכן שהוא אינו 'חלק' רק מפני שהיו בו סירכות שצריכות בדיקה לפי מנהג אשכנז, אבל לפי מנהג 'בית יוסף' סירכות אלו נמצאות במקומות שאינם מטריפים ואין צריך לבודקן, ואזי לפי מנהג 'בית יוסף' הבשר 'חלק'. וכן למנהג אשכנז, אולי הבשר נקבע כאינו 'חלק' מפני חומרה יתירה בסירכות דקות מאוד, אבל מצד הדין סירכות כאלה נחשבות 'חלק' לפי מנהג אשכנז. ויש לצרף לכך את דבריהם של גדולי האחרונים (פר"ח לט, ג; שאגת אריה סד) שכתבו שנוהגים כיום להטריף הרבה בהמות מחמת חששות וחומרות, אולם מעיקר הדין רובן כשרות בלא ספק.

לפיכך בשעת הדחק, כאשר קשה לברר אם הבשר 'חלק', רשאי מי שנוהג לאכול בשר 'חלק' לאכול בשר כשר.

אכילה במסעדות

אמנם לגבי מסעדות, הרגילים להקפיד לאכול 'חלק' חייבים להקפיד שלא לאכול במסעדות בשריות שאין להן תעודת כשרות למהדרין מגוף כשרות מוכר וידוע. וגם מי שרגיל לאכול בשר כשר בלבד, נכון שיקפיד לאכול במסעדות שהכשרות שלהם היא 'חלק' למהדרין, וזאת כדי להבטיח שהבשר שהוא אוכל אכן כשר. שכן בשונה ממפעלים גדולים, שכאשר יש להם תעודת כשרות רגילה מרבנות אמינה, אפשר לסמוך שאכן המאכלים כשרים, במסעדות תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות, משום שבלא משגיח צמוד קשה להשגיח על המסעדות. וכיוון שניתן לקבל תעודת כשרות רגילה גם ללא במשגיח צמוד, אין אפשרות לוודא שאכן בעל המסעדה מקפיד להביא בשר כשר בלבד. ואגב, מי שיעיין באותיות הקטנות של תעודות הכשרות של הרבנות, ימצא שפעמים רבות כתוב שם שהכשרות מותנית בכך שהעובדים שומרי מצוות, דבר שבפועל אינו מתקיים.

אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה יש לו על מה לסמוך.

הכשרי מסעדות

לצערי עלי לציין שבשנים האחרונות קמו כל מיני בד"צים שמעניקים תעודות כשרות מפוארות המעידות על המסעדות שהן כשרות "למהדרין מן המהדרין", אבל בפועל אין להם השגחה צמודה. לכל היותר המשגיח מטעמם מגיע למסעדה פעם ביום לשעה קלה, ולפעמים רק פעם בכמה ימים, ולפעמים פעם בחודש כדי לקבל את התשלום. ולכן בד"צים אלו נחשבים לכל היותר כמו הכשר רגיל של רבנות, ולפעמים אפילו פחות. וכאשר מדובר בבשר, נכון שלא לאכול על סמך השגחתם. למשל במרכז ירושלים, סביב השוק, כמעט כל ההכשרים הם בהשגחת בד"צים אלו. לפיכך, הרוצה לאכול בשר שהוא כשר בוודאי, צריך לאכול במסעדה כשרה למהדרין שיש לה משגיח צמוד ברוב שעות היום מטעם הרבנות או מטעם גוף כשרות גדול וידוע.