ארכיון תגיות: שחיטה

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.

ונהפוך הוא של אנשי השמאל

משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו מאוימת, מפני שעדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, השמחה מתרבה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. והתברר שדווקא בזכות גזרתו הקשה של המן, עם ישראל חזר בתשובה, ומרדכי נעשה משנה למלך, ועל ידו בית המקדש השני המשיך להיבנות, וישראל התבססו בארצם. מתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

מבט פורימי על מצבנו ביהודה ושומרון

גם על מצבנו בזמן הזה אפשר להסתכל במבט פורימי, ולראות איך גם מה שנראה כרע מתהפך לטובה. הנה לעניין מצוות יישוב הארץ, לצערנו עדיין רבים מהיהודים אינם מודעים למלוא תוקפה של ההבטחה האלוקית שהבטיח ה' את ארץ ישראל לאבותינו ולנו, שעל ידי כך תתפשט גאולה וברכה לעולם כדברי הנביאים. וכך מול איומי המלחמה של הערבים והלחצים משאר אומות העולם, רבים מהיהודים מוכנים לסגת מחבלי ארצנו הקדושה עבור הבטחות להפסקת הלחץ הבינלאומי ומניעת מלחמות בעתיד. ולמרות שכבר התברר בעבר שאין להבטחות אלו כיסוי ממשי, ובעיקר מה שמונע מלחמה הוא ההכרה בעוצמתה של מדינת ישראל, ולהפך, נסיגות עלולות להגביר את תאבונם של אויבינו לפעול הלאה למען מטרתם הסופית – החרבת מדינת ישראל ח"ו. ולמרות שכמעט ברור לכולם שגם אם נחתום על ההסכמים המוצעים מצד אומות העולם, לא נזכה בעתיד הנראה לעין לשלום אמיתי. בכל זאת התקווה שמדינת ישראל תוכל להסיר מעצמה את הלחצים והאיומים, גורמת ליהודים רבים להסכים לעקירת יישובים ולסכן את כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

והנה יש לנו אישי שמאל, שמספרם אמנם מועט יחסית, אבל משקלם הסגולי רב, באקדמיה ובתקשורת, בארץ ובעולם, ורבים מהם טוענים מתוך שכנוע עמוק שכל הצרות של מדינת ישראל נובעות מהקמת ההתנחלויות. לכן לדעתם על ממשלת ישראל להקפיא כל בניית בית ביהודה ושומרון, לא רק כדי להשיג שלום, אלא גם כדי למנוע כיבוש ונישול של הערבים. חלקם אף טוענים שמדינת ישראל צריכה לפצות את הערבים על עצם קיומה, ולאפשר למספר לא מבוטל של פליטים לחזור לתחומי הקו הירוק. במצב הזה כבר אי אפשר להגיע לשום הסכם עם הערבים. כי איזה ערבי יסכים לקבל פחות ממה שאפילו אישי השמאל היהודים מסכימים שמגיע לערבים? הרי ערבי גאה אמור לדרוש תמיד יותר. ונתניהו או אולמרט, שכבר היו רוצים לחתום על איזה הסכם נסיגה, מבינים שההצעות שעומדות על הפרק מסוכנות כל כך לביטחונה של ישראל, שלא ניתן להיענות להן. וכך כל ניסיון להסכם על נסיגה מתפורר בטרם יגיע לסיומו.

נהפוך הוא להשפעת השמאל

וגם אם הפוליטיקאים הערמומיים, הישראלים והאמריקאים, מצליחים ליצור איזה מסך עשן על תביעותיהם האמיתיות של הערבים, ולהבטיח ליהודים שבזכות נסיגתם מחבלי מולדתם יזכו לשמור על זהותה היהודית של המדינה, הרי שמיד באים אישים מהשמאל ולוחמים למען הערבים אזרחי ישראל. הם מאשימים בגזענות את אלה שמדברים על הפשיעה הערבית, תוקפים את הקרן הקיימת לישראל שאינה מוכרת קרקעות לערבים, תוקפים רבנים שרוצים לשמור על צביונן היהודי של הערים. הם לוחמים למען הקצאת משאבים נוספים וזכויות עודפות לערבים, למרות שאינם נושאים בנטל הביטחון. והאיש הפשוט שואל את עצמו, אם כך תוקפים את הרבנים ואישי הציבור שמנסים להגן על הצביון היהודי של הערים, למה הם מתכוונים בדיוק כאשר הם מבטיחים שעל ידי נסיגה נוכל לשמור על צביונה היהודי של המדינה? והוא יודע את התשובה, הנסיגה מיהודה ושומרון היא גם התקפלות מיהדותה של המדינה.

נהפוך הוא לעצמאות רוחנית

גם עצמאותה הרוחנית של היהדות מוטלת בסכנה אל מול עוצמתה האדירה של התרבות המערבית, ששוטפת כנהר גדול את כל העמדות השונות. אילו היינו שלמים בתורתנו, היינו מסוגלים להתבונן על התרבות המופלאה הזו בישרות, לשבח את הטוב ולבקר את הרע, לתקן בכך את העולם ולהיות אור לגויים. הציבור התורני שחותר לתיקון עולם, אינו מנסה להקים חומה אטומה בינו לתרבות המערבית, אבל באין עדיין משנה תורנית עמוקה ורחבה, שיונקת את חיוניותה מתורת ארץ ישראל, הוא מתקשה לשמור על עצמאות רוחנית, שבלעדיה לעולם לא נזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהגשים את ייעודנו. והנה 'בזכות' ההתקפות הקשות והכואבות בשם הערכים הליברליים על הציבור התורני ורבניו, נוצרת חומת הגנה בפני השפעתה של התרבות המערבית, והציבור הדתי ובמידה מסוימת גם מרבית הציבור הישראלי, מקבל חיסון מסוים מפני השפעתה של התקשורת והתרבות החילונית.

חרם הסופרים

הנה לדוגמא, לפי עמדתו העקרונית של הציבור הדתי והתורני, התומכת בפתיחות וקבלת הטוב מכל אדם, קל וחומר מבני עמנו – גם אם חילונים, היתה יכולה להיות לסופרי השמאל השפעה עצומה. אבל כשרובם הצטרפו לחרם על אריאל, והם מתאמצים להוקיע בהתמדה את הרבנים והמתנחלים, נוצרת הגנה בפני השפעתם. הציבור הדתי והמסורתי הרי מכיר באופן אישי את הרבנים והמתנחלים, ויודע שהם אנשים די מוסריים, וכשהוא שומע את הסופרים מוקיעים אותם כרעים ביותר, הוא אומר לעצמו: אישי השמאל הללו הזויים לגמרי ושנאתם מעבירה אותם על דעתם. וכך השפעתם על הציבור מתפוגגת.

אמנם נכון שמלכתחילה היה טוב ללמוד את הטוב שבהם. אבל במצב הנוכחי, כאשר לרוב הציבור אין את היכולת לברור את הטוב מהרע, באו הסופרים והוקיעו את עצמם באופן כזה שגם אלו שעדיין ממשיכים לקרוא את ספריהם, עושים זאת מתוך הסתייגות עמוקה. הנה שוב מצאנו איך נהפוך הוא, שחרם הסופרים מועיל להתפתחותו העצמאית של הציבור התורני.

הכפירה בקדושת העם והארץ

גם הכפירה הדוקרת של השמאל החילוני בקדושת העם והארץ יש בה צד טוב, שעל ידי כך לומדי התורה נתבעים להעמיק בלימוד התורה ובחוכמות השונות, שבלא זאת אנו מסתפקים בהסברים הנדושים שאינם מספיקים. עובדה היא שאין בהם כדי לרומם את העם כולו.

לכתחילה

אבל עלינו לזכור, רעיון 'נהפוך הוא' אינו מספיק. גם לאחר נס הפורים עדיין לא הגיעה גאולה שלימה, עדיין נותרנו עבדי אחשוורוש. מפני שכאשר מגיעים אל הטוב רק מפני שבורחים מהרע, עדיין הגאולה חלקית. אבל היא מאפשרת לנו להמשיך לבנות את עצמנו ברוח ובחומר, להגדיל תורה ולהאדירה, ליישב את יהודה ושומרון, לבנות חברה מוסרית, לבחון את התרבויות השונות בעין טובה וביקורתית, לבחור בתורה ובארץ לא כדי להינצל בלבד, אלא כדי להביא גאולה לעולם. ועל ידי כך נזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

הרב ריינשטיין

כהמשך לסיפור על פועלו של מו"ר הרצי"ה למען העלאת בחורי ישיבה מרוסיה הסובייטית, הזכיר לי אבי מורי סיפור ממשפחתנו. בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בסביבות שנת תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה בחור ישיבה שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. שכן גם לאחר שהרצי"ה שלח לו אישור כניסה, היה צורך להשיג אישור יציאה שעלה הון רב, וכן למצוא דרך לממן את הנסיעה שגם היא היתה יקרה.

במסירות נפש הצליח קרובנו הרב ריינשטיין לשמור מצוות ברוסיה ואף לחנך את בנו ובתו לתורה ומצוות, עד שלבסוף זכה לעלות לארץ ולהתגורר סמוך אלינו בשכונת גבעת מרדכי שבירושלים. גם צאצאיו ממשיכים בדרכו ועוסקים בתורה ובעבודה. אחד מהם התחתן עם נין ממשפחת הרב פיינשטיין.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה. הרצי"ה שמח בו שמחה גדולה, ולמרות שעברו כארבעים שנה, בזכרונו המופלג זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק מהם השיב הרב ריינשטיין ועל חלק שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא הרצי"ה יצטער ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

צער בעלי חיים ושחיטה

שאלה: האם נכונה ההאשמה כלפי השחיטה היהודית שהיא אכזרית מצורת ההמתה המקובלת אצל הגויים?

תשובה: לפי מחקרו המקיף של הרב ישראל מאיר לוינגר, שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לנושא זה, ונעשתה בהדרכת פרופ' שאינו יהודי, השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל החיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. וגם עצם החיתוך אינו כואב, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה. באופן כזה, אין כמעט תחושת כאב.

בנוסף לכך התברר במחקר, שהבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן. במקום אחד שבו היו צריכים להרוג פרות שחלו במחלה מסוכנת, ערכו ניסוי, והרגו את הפרות במכות גרזן, תוך שהם הורגים אחת ומדלגים על חברתה. התברר שהפרות המשיכו לאכול עשב בלא לשים לב למות חברותיהן ולכך שעוד מעט ימיתו אותן. על נושא זה ניתן ללמוד בהרחבה בספרו של הרב ד"ר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", בהוצאת מכון משכיל לדוד.