ארכיון תגיות: שוויון

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

הנשים שמביאות את הגאולה

ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם היחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויחזירם לארצם הקדושה להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש. בפני המצרים עמדה הבחירה, הם יכלו לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכותם. אבל מתוך גאוותם בחרו לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין איך הישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה כפולה: לנצל את כוח עבודתם להרבות את עושרם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שהם עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים אבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?! השאלה הגורלית היתה מה יעשו הנשים.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.

אין לגנות את הבנות על זה, כך הוא צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצריים, היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצריים מבוססים, כדי להסתפח אליהם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד העלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".

כיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהם, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

וכל מעשיה רומזים, אולי בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום הנוגשים והשפילום ולא האמינו שהנשים באמת חפצות בהן. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים. ועל כל היסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עלי מן הכל

לימים כשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן לשדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהם על שהעיזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות, שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול כל התרבות שמבחוץ, ואל מול כל הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן, ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתם ולהשכים את ילדיהם לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהם מחמת הדאגה על חינוך ילדיהם. ושוב קמות יום ויום, אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתם ולשמח את ילדיהם במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכל באהבה, שנובעת מאמונה גדולה, שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכשמלאכי השרת שמלווים את הבעלים שחוזרים בליל שבת מבית הכנסת מגיעים לבית, ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת, בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים, מקטון ועד גדול, הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל. ומלאכים רעים עונים בעל כרחם אמן.

ההתקפות השמאל על החרדים

אישים מהשמאל טוענים שהם רוצים לסגת מנחלות אבותינו ולעקור ישובים כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הם מחזקים את עמדתם בתחזית דמוגרפית פסימית הנשקפת לרוב היהודי. יחד עם זאת, אותם אישים ממש לא מפסידים הזדמנות לבקר את הציבור החרדי, על שאינו מתגייס לצבא, ואינו נושא בעול הכלכלי, וניזון מתקציבי סעד. ובשם השוויון תובעים לגייסם לצבא ולצמצם את התמיכה באברכים ובישיבות (וזאת בלא להזכיר כלל, שכל הטענות הללו נכונות שבעתיים כלפי הערבים).

אמנם גם אני, על פי מה שלמדתי מרבותי, שותף לחלק מהטענות. אבל אין הטענות מגמדות בכהוא זה את המעלה העצומה של המשפחות החרדיות הגדולות, שמגדלות ילדים קדושים וטובים לתפארת התורה, העם והארץ. מי שבאמת מודאג ממצבם הדמוגרפי של היהודים במדינת ישראל, היה צריך לשבחם תחילה, על היותם מקימים משפחות ברוכות ילדים, שאין כמותם תורמים להבטחתו של הרוב היהודי במדינת ישראל, אח"כ היה יכול להוסיף באהבה ואחריות את טענותיו. אבל כנראה שכאשר הם מדברים על שמירת הרוב היהודי, כוונתם ליהודים כמותם בלבד, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם.

למרות זאת, בזכות הנשים הצדקניות, יקומו המשפחות וייבנו באהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, ועל ידי המאור שבתורה הילדים יגדלו לתורה ועבודה, והם יובילו את המדינה לעתיד טוב יותר, עד שגם מלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם.

שביתת הפרקליטים

אינני מכיר את הסכמי השכר עם הפרקליטים, אבל נדמה לי ששכרם הממוצע – 19,000 ש"ח לחודש – הוא שכר מכובד למדי. אנשים רבים, שאינם פחות חכמים וחרוצים מהם, היו שמחים להשתכר בו. אצלנו עם שכר נמוך מזה מגדלים משפחות של עשרה ילדים.

אבל ישנה עוד סיבה לתקוותם של רבים, שראש הממשלה ושרי האוצר והמשפטים לא יכנעו לדרישותיהם. יותר מדי מרורים האכילה אותנו הפרקליטות, בהטיית דין נגד אישים מהימין, ובסלחנות יתירה כלפי שמאל. לרבים נדמה שהפרקליטות מנהלת חקירות ומעמידה למשפט על פי השיקולים הפוליטיים של תנועות השמאל. יש היום משפטנים רבים שמוכנים בשמחה להחליף את מקומם בשכר נמוך יותר. אולי הם יהיו הגונים יותר.