ארכיון תגיות: קטן

דין תורה ודין ערכאות

המצווה להעמיד בתי משפט תורניים

בשבוע שעבר עסקתי בציווי התורה לנהל את כל המשפטים בפני דיינים שדנים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אולם לדאבון לבנו, לאחר שנים ארוכות כל כך של גלות וציפייה לשוב לארץ קדשנו, רבים מבני עמנו נחלשו בתודעתם היהודית, ומדינת ישראל העמידה לעצמה בית משפט שנשען על תפישות נוכריות ומתנכר למורשת התורה. התוצאה לא אחרה לבוא: בית המשפט העליון הפך להיות הממסד שהכי פוגע בזהותה היהודית של המדינה ובאתגריה הציוניים. כיוצא בזה כתב הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג זצ"ל: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז).

האיסור לפנות לערכאות

כפי שלמדנו, אסור לאדם לתבוע את חברו בבית משפט חילוני, וכפי שכתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, ממשיכו של מרן הרב קוק זצ"ל ברבנות ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר יב, פב).

וכן לעניין גירושין, חובה מן התורה לברר את כל הדינים בפני בית הדין התורני, וההולך לבית משפט חילוני הוא מרים יד בתורת משה.

כאשר הנתבע מסרב לבא לדין תורה

לעיתים התובע מעוניין לברר את הסכסוך בדין תורה, אולם הנתבע אינו מוכן לכך. וכיוון שהחוק נתן סמכות לבית המשפט החילוני – אין לתובע אפשרות להכריח אותו להתדיין בבית דין תורני. ואז עולה השאלה, האם מותר לו לתבוע את חברו בבית משפט חילוני כדי להציל את כספו?

יש סוברים, שגם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בבית דין כשר, האיסור לפנות לבית משפט חילוני נשאר בתוקפו עד אשר יבוא התובע לפני בית דין, ויקבל מהם רשות לפנות ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. ויש סוברים שאין צורך לבקש זאת מבית דין מסודר, אלא הואיל וחברו מסרב לבוא לדין תורה – מותר לתובעו בערכאות. אך צריך לשאול תחילה רב שמצוי בדינים הללו האם יש בתביעתו צדק לפי דין תורה, שאם לא כן עלול להיווצר מצב שיוציא ממון מחברו בערכאות בניגוד לדין התורה. והרוצה להקל כדעה זו – רשאי.

האם ראוי לאדם דתי להתמנות לשופט

שאלה זו לא נתבררה דייה. יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט חילונית. וכן שמעתי על הרב שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של בית וגן, שיצא במחאה מבית הכנסת בשעה ששופט עלה לקריאת פרשת 'ואלה המשפטים', שאיך הוא קורא על איסור ערכאות ובעצמו שותף באיסור. כיוצא בזה אמר לי פעם שופט ירא שמים שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים הסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שכאשר המטרה היא לתקן מותר להתמנות לשופט, שהרי לא שופט זה אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

ולעניות דעתי נראה, שהכל תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מתקומם כנגד המצב, ואינו מסתיר את עמדתו זו, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את הבטחתו לפסוק על פי החוק, אולם במקרים רבים מאוד החוק נתון לפרשנות. וכפי ששופטים חילונים נוהגים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, כך הוא רשאי ומחויב למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת תוך ניסיון להיות נאמן לרוחה, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל – הרי הוא שותף בחילול ה', ובמידה מסוימת גדול עוונו יותר, שהוא היה צריך לדעת את חומרת האיסור, ואע"פ כן הוא משתתף בו.

היה ראוי לציין כאן לשבח את השופטים שמקדשים שם שמים ולגנות את אלה שמחללים, אולם אינני מכיר כראוי את אופי פסיקתם של השופטים הדתיים השונים, ולכן אמנע מלכתוב את מחשבותיי, שאינן מבוססות דיין.

דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מעין זה כתב מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו בעורך דין, עיתונאים דתיים שירימו את קול התורה בכל מגזרי החיים, ובפרט שבכלי התקשורת ישמע קולם, שיסבירו ויבהירו את דרך התורה וחוקיה" (תחומין ג' עמ' 244).

טענה ותשובתה

טענה: לגבי חלק מרשימת הפסיקות הארוכה שהזכרת בשבוע שעבר, שבהן בג"ץ פסק בניגוד לעמדה היהודית והלאומית, גם בית משפט תורני היה נאלץ להחליט בניגוד לעמדה הביטחונית, שכן אנו תלויים גם בדעת הקהל העולמית, ולכן חובה עלינו לשמור את הכללים המקובלים.

תשובה: השופטים לא נבחרו כדי לדאוג ליחסינו הבינלאומיים. הם אמורים לפסוק לפי החוק והצדק בלבד. חברי הכנסת והממשלה נבחרו כדי לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל, ואם יראו שעלינו להגביל את עצמנו בתקנות או בחוק – יעשו זאת.

בפועל, רוב החלטות בית המשפט שהזכרתי בשבוע שעבר נעשו ללא חקיקה. פעמים רבות גם היה ברור שאין סיכוי להעביר חוקים אלה בכנסת. למרות זאת, שם עצמו בית המשפט מעל המחוקקים והעם, והכריע בסוגיות אלו על פי התפישות השולטות כיום בתרבות החילונית במערב.

האחריות לכך היא בראש ובראשונה על חברי הכנסת, ואשמתם מתחילה בכך שאינם פועלים להחזרת המשפט העברי למקומו.

צריך להוסיף, שישנן עוד מדינות שנמצאות במצב מלחמה, כדוגמת ארה"ב ואנגליה. הם הורגים תוך כדי לחימה פי כמה וכמה אזרחים מאיתנו. לא שמענו שבתי המשפט שם מפריעים כל כך לצבא.

שאלה לגבי החינוך לצניעות

האם אין הפרזה במערכת החינוך הדתית בנושא הצניעות? לדוגמא, חברתי לעבודה ביקרה את נכדיה, וכשהתיישבה נגלו ברכיה. נכדתה בת ה-4 נזעקה ואמרה: "סבתא, זה לא צנוע!" היא הזדעזעה לשמוע שילדים בגיל כזה כבר עוסקים בנושא, וטענה נמרצות שהאיזונים נשתבשו לגמרי, ובדורה לא היו מתעסקים בזה כל כך הרבה, ובוודאי שלא תינוקות.

גם התבוננות בתמונות העבר מראה כי הדתיות של פעם לבשו חולצות עם שרוולים קצרים, ללא כיסוי ראש ובוודאי ללא גרביים. ואילו כיום במוסדות התורניים מי שהשרוול שלה מגיע רק עד קרוב למרפק, מטעמי נוחות ולא גנדרנות, כבר נחשבת מורדת.

ועולות השאלות: האם העיסוק הזה עוזר? מדוע בעבר הקפידו פחות? אולי אנחנו סתם מחמירים? ואולי האידיאליסטיות של החלוצים הגנה עליהם בשלב הראשון גם כאשר קיימו את המצוות באופן מרושל? ואולי קיום המצוות שלנו השתפר במישורים מסוימים לעומת הסבתות שלנו?

תשובה

ראשית צריך לציין שאין להתגעגע כל כך לנורמות של דור הסבתות. רוב בוגרי החינוך הדתי באותם זמנים נעשו חילוניים. במשך הזמן מצב החינוך הדתי השתפר ואחוז הנושרים פחת. חלק מההתקדמות החינוכית נבע מקביעת נורמות דתיות ברורות שמגדירות את הזהות הדתית. העיסוק בשאלת הלבוש אינה רק מטעמי צניעות, אלא במידה רבה מפני ההצהרה העולה ממנו – שאנחנו דתיים ואיננו מתביישים בזה כלל!

אמנם כן, הדתיים האידיאליסטים זכו לזהות דתית ברורה, ופחות עזבו. לכן מקרב החברים בגרעיני בני עקיבא אחוז הנושרים היה נמוך מאוד. כי גם אם לפעמים פחות דקדקו בפרטי הלכות צניעות, הם היו מסורים לתורה, לעם ולארץ, והתגאו בערכים שאותם ייצגו. בכל אופן, הדרך החינוכית הטובה משלבת אידיאלים עם מסגרת הלכתית מוצקה.

כדאי להוסיף, שיתכן והסבתא הנכבדה נעלבה שלא לצורך. לפעמים ילדים קטנים מדברים בתמימות, והמבוגר ששומע אותם מכניס לתוך דבריהם את כל המטען האישי שלו.

האם אפשר להיעזר בקטן בשעת הדחק בשבת

שאלה: האם מותר בשעת הדחק לבקש מקטן בשבת להדליק את האור או לכבותו?

תשובה: אסור מהתורה לבקש מקטן לעשות עבורנו מלאכה בשבת. וגם כאשר אין מבקשים זאת ממנו, אם רואים שהקטן רוצה לעשות מלאכה עבור גדולים, כגון להדליק עבורם את האור, מצווה על הוריו למונעו מכך. ואם לא מנעו עברו על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך".

אמנם לגבי דברים שאסורים מדברי חכמים, בשעת הדחק מותר לומר לקטן לעשותם, ובתנאי שהדבר הוא לתועלת הקטן. למשל, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור מדברי חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש. ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.

כאשר השעה דחוקה ביותר, מותר לבקש מקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם לצורך של גדולים, מפני שאיסור דרבנן לקטן נחשב 'שבות דשבות', וכידוע התירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך גדול. אלא שבמקרה של קטן יש חשש שמא ילמד מזה לזלזל בשמירת השבת, ולכן ההיתר הוא רק במקרה נדיר מאוד של שעת הדחק, וכאשר ידוע שאין חשש שיבוא מתוך כך לזלזל בשבת.

כרמים בהרי שמרון

בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.

והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.

חילול הכרם

למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.

'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.

ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.

המעגל הכללי

לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.

וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).

והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.

בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.

חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים

כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.

ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".

חינוך הילדים

וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.

מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות

למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).

ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.

ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.

האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).

וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).

הורים כופרים

כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.

קטן שמזיק חובה לעוצרו

אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.