ארכיון תגיות: צער בעלי חיים

לא רק בעלי חיים מצטערים

בני האדם עובדים קשה בשביל הפרנסה, ואפילו בשביל מותרות – לכן מוצדק שגם הבהמה תתאמץ • כשם שמלצר מצטער בשביל הנאת אחרים ומקבל שכר, גם הבהמה מצטערת ומקבלת שכר: בזכות עבודתה דואגים לה • אנשי שמאל רבים פועלים למען בעלי החיים תוך האשמת האדם בניצולם כחלק מעולם מוסרי מעוות • אין צורך להתאמץ להגיע לצמחונות, כשהעולם כולו יתעלה לא נאכל בשר • אין להיבהל מסרטונים של בהמות נשחטות: התנועות אחרי השחיטה הן רפלקס בלי מודעות • גידול חיות מחמד – בלא צער

מהשאלות והתגובות הרבות שהגיעו בעקבות המאמרים על צער בעלי חיים, ניתן להבין שהנושא מעסיק רבים, לפיכך נקדיש לו עוד מאמר אחד. על השאלות שלא אספיק לענות, אשתדל לענות בעתיד.

צער בעלי חיים להנאת האדם

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה

שאלה: הרב כתב ב'רביבים' שבתנאים מסוימים מותר לפטם אווזים כדי להגדיל את הכבד שלהם. האם העובדה שכבד אווז אינו צורך בסיסי אלא מאכל פינוק יוקרתי היא שיקול בסוגיה?

שאלה מאדם נוסף: האם ראוי לצער בעלי חיים כדי שאנשים יוכלו לאכול מנה יוקרתית של כבד אווז?

שאלה נוספת: בקיץ האחרון, אשתי ואני בילינו בחופש ברכיבה על סוסים. לאחר שקראנו את דברי הרב על השימוש בבעלי חיים, ובכלל זה על כך שהרכיבה על סוסים כרוכה בצער, מפני שהרסן הקבוע בפיהם מכאיב להם וכן הדורבנים ברגליים, ברצוננו לשאול: האם נהגנו כראוי כאשר רכבנו על סוסים בחופש להנאתנו, או שמא רק לצורך גדול יותר מותר לרכב על סוסים?

הבהמה מצטערת בדומה לאדם

כל דבר שהוא לתועלת האדם והנאתו ואינו גורם צער נורא לבעלי החיים – מותר וראוי, ובתנאי שהאדם ינהג עם בהמתו בהגינות, יעניק לה את מזונותיה כשהיא רעבה (גיטין סב, א) ולא יחסום אותה מלאכול בדבר שהיא עובדת בו. ואם היא סובלת מאוד, ישתדל למעט בצערה.

הפרנסה והקיום כרוכים בצער. וכפי שאדם טורח, עמל ומצטער בשביל פרנסתו, כך ויותר מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים שברשותו בשביל פרנסתו, שכן התחושות והמודעות שלהם פחותות באופן ניכר מהתחושות והמודעות של האדם. אם אדם מוכן לעבוד בעבודות קשות למען פרנסתו, בבניין, בחקלאות, בסחיבת משאות, במשמרות לילה ובעבודה משרדית שמתישה את הנפש, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצער בעל חיים למען פרנסתו. וגם בעל החיים מתפרנס בכך, מפני שבזכות תרומתו לאדם, האדם דואג לקיומו ומזונו. אפשר לומר על כך: "לפום צערא אגרא", לפי צערו פרנסתו.

לפיכך, כל זמן שהמטרה אינה לצער את בעל החיים, ויש אנשים שמוכנים לשלם על כך, ואין מדובר בצער איום ונורא, מותר לצער בעלי חיים בשביל פרנסה. כשם שאיננו טוענים כלפי האנשים שבאים לחתונה, האם ראוי להעביד למענם פועלים מהבוקר ועל הלילה בעבודה מתישה, כדי שיוכלו להתפנק ולקבל שולחן שעליו פרושה בדייקנות מפה צחורה ועליה כלים רבים, מפיות מעוטרות ואין ספור מנות מושקעות ומקושטות. ולא זו בלבד, אלא שאם הפועלים יתרשלו בעבודות הניקיון, עריכת השולחן או הטעמת המאכלים – יינזפו. כך אין לטעון כלפי מגדלי אווזים ואוכלי כבד אווז, האם ראוי לפטם אווזים לשם פינוקם; מפני שאם הפועלים לא היו עובדים בהכנת החתונה – לא היו מקבלים את משכורתם, ואם האווזים לא היו מתפטמים – לא היו מגדלים אותם ולא היה להם קיום. אומנם כאשר הפיטום כרוך בצער נורא ואיום יש להימנע ממנו, אבל פיטום רגיל אינו כרוך בצער נורא ואיום.

כמו כן מותר לרכב על סוס לשם הנאה, מפני שזו עבודתו של הסוס ואין לו מזה צער גדול, ועל כך הוא מקבל את משכורתו, כלומר מאכל, לינה, מדור וטיפול רפואי, ועל ידי כך הוא מתקיים.

זה הכלל: כל דבר שאנשים מוכנים לשלם עליו ואין כוונתם לצער את בעל החיים, סימן שהדבר חשוב להם, וממילא מותר להעבידם בזה.

מדוע הפעילים שמאליים

שאלה: כפעיל למען בעלי חיים שגר בשומרון ושומר מצוות, מטרידה אותי העובדה שאין כמעט שומרי מצוות בין הפעילים למען החיות. עובדה זו יוצרת תודעה כאילו אנשי המוסר הם אנשי שמאל ואילו את אנשי הימין המוסר לא מעניין. האם לא היינו יכולים לקדש שם שמיים אילו היינו רגישים יותר לחייהם הקצרים ולמותם הטרגי של העגלים והעופות?

תשובה: נדמה לי שהעובדה שרוב הפעילים למען בעלי חיים נוטים לתמוך בצד הרע שבסכסוך הישראלי, כמו בסכסוכים נוספים בעולם, מוכיחה שעמדתם משובשת.

השיבוש המוסרי של השמאל

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה. כבר אי אפשר לדעת על מה ראוי לשלם ועל מה לא, מה זכותו של האדם לדרוש ומה הוא יכול לבקש אבל לא לדרוש. בעולם המדומיין של השמאל אין מדד אמיתי למחירי הדברים ולמשכורות, ומכיוון שכך הוא אינו יכול להתקיים, וכשמנסים לקיימו משחיתים את כל המערכות. בעולם של השמאל, בשם זכות הדיבור – פועלים באלימות והחרמה בכל מערכות התקשורת והציבור נגד זכות הדיבור של בעלי השקפה שונה. בשם התקינות הפוליטית מצנזרים וסותמים פיות.

לעומת זאת, כללי המוסר של התורה מבוססים על המציאות הריאלית ועל כללי דרך ארץ, לפיהם השווי של הדברים נקבע לפי נכונות האנשים לשלם עליהם, וכל זמן שאין בדבר עוולה או שחיתות, הדבר כשר ומצדיק תשלום. לפיכך, מותר להעסיק עובד בקישוט אולם בכל מיני מותרות, כפי מה שמשמח את האנשים והם מוכנים לשלם עליו. אבל בתנאי שלא ישפילו את העובד לעשות עבודות של חינם, שמגמתן להראות את עליונותו של המעסיק על העובד, כגון לנקות פירור משולחן האוכל שהמעסיק יכול להסיר בקלות, או לעדור במקום שאין בו שום צורך, וכעין מה שנצטווינו (ויקרא כה, מג) שלא להעביד בפרך.

כמו כן לגבי כל שאר הזכויות, הן צריכות להיות מבוססות על העולם הריאלי האנושי. וכפי שבעבודה הגבול הוא התעללות בעובד, כך בשאר הזכויות הגבול הוא התעללות או אלימות. ולא כפי עמדת השמאל שקובעת מסכת ערכים ערטילאית שמאשימה בסבלם של החלשים את כל שאר בני העולם, שעל כן החלשים צריכים להיקרא "מוחלשים", וממילא מותר לפגוע בכל השאר כדי לתקן כביכול את העוול שנעשה ל"מוחלשים". במבט ראשון נראה שעמדה זו מועילה לחלשים, אולם במבט שני היא מחבלת בכל מערכות המוסר, החברה והכלכלה, ומדרדרת את כולם לריב, מדון ומחסור. לא פלא שאיש שמאל קיצוני יכיל את אותם ערכים משובשים על בעלי החיים שהוחלשו על ידי בעל חיים מפותח יותר הקרוי אדם, שמתאר את עצמו כנעלה על שאר המינים, כדי שיוכל לנצלם, מפני שכל תיאור החיים הוא פוליטי – מאבק שבין מדכאים למדוכאים.

על השאיפה לצמחונות

שאלה: לרב מלמד שלום וברכה! תודה רבה ויישר כוח על הכתבות בכלל ועל הכתבות בעניין צער בעלי חיים בפרט. היו פעמים שבהן התלבטתי האם זה נכון ומוסרי לאכול בשר. בימי נעוריי, במשך שנתיים התנזרתי מבשר, וזה הזיק לבריאותי. הרב כתב דברים מחוכמת התורה שהתירו לי את הספקות. חשוב לאכול בשר, במיוחד שהשחיטה גורמת לבעלי החיים צער קל… אומנם אינני אוכלת בכל יום בשר, גם מפני ששמעתי שלא בריא להרבות באכילת בשר, וגם בגלל שזה נעלה יותר רוחנית. רק רציתי לשאול, האם כדאי לשאוף במשך הזמן להיות לגמרי צמחונית כי זו מדרגה יותר גבוהה (אם זה לא יפגע בבריאותי), או שזו התקדמות שחשוב להגיע אליה רק בגאולה השלמה?

תשובה: אין צורך לשאוף להגיע למדרגת צמחונות, אלא צריך לשאוף להשתפר באתגרים שבהם אנו חייבים, היינו בקיום התורה והמצוות וליטוש המידות הטובות. וכאשר העולם יתעלה, לא נאכל בשר וגם לא נצטרך לאכול בשר.

הטענות נגד השחיטה

כמה קוראים שלחו אליי קישורים לסרטונים קשים, שמהם עולה שבבתי המטבחיים מתעללים בבעלי החיים, והשחיטה כרוכה בצער גדול ונורא, ועל כן יש להפסיק לאכול בשר.

הטענה על השחיטה אינה נכונה, מפני שכל הלכות שחיטה נועדו להקל על צערם של בעלי החיים, שכן צריך שהסכין תהיה חדה ותנועת השחיטה מהירה, כך שמיד הדם יפסיק להגיע למוח – ומכיוון שכך, תוך שניות ספורות המוח כבר לא מסוגל לקלוט את הכאב. התנועות שבעל החיים נע אחר כך הן תנועות רפלקטיביות של העצבים בלא שום תחושה ומודעות. בסרטונים אכן נראית התנהגות גסה ופראית של הפועלים, אולם פראותם אחר השחיטה, אף שאינה גורמת לבעלי החיים סבל, מנוגדת להלכה ולחוק. את ההתנהגות בעת ההובלה לשחיטה כמובן צריך לתקן. בכל אופן אין מקום לטענות מוגזמות שמבוססות על השלכת הרגשות האנושיים על בעלי החיים.

גידול חיות מחמד

שאלה: האם מותר לקנות חיות מחמד כמו כלב, חתול ותוכי ולגדלן?

תשובה: מותר (ב"י יו"ד קיז; ברכ"י ב). אומנם כאשר חיית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה – אסור להכניסה לבית. כמו כן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו – צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א ב).

אמרו חכמים שלא יכניס אדם לביתו או לחצרו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים בשבילו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.

כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעלי חיים: להיעזר, לא להתאכזר

צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים • עם זאת, מצווה לנהוג ברחמים ובהגינות כלפי בעלי החיים, ולא לצערם ללא תועלת • כשם שהאדם סובל ומצטער בשביל פרנסתו, מותר לו לצער את בהמתו כפי הצורך • מותר לצער בעלי חיים לצורך כבוד האדם והאומה, ולצורך האמונה ושמירת התורה • מחלוקת הפוסקים בעניין גידול בעלי חיים בתנאי צפיפות והרעבה • גם אם רמת החיים של בעלי החיים השתנתה, כמו רמת החיים של האדם, כל חקיקה בנושא צריכה להיות אחראית ונקייה מלחצים חיצוניים

היחס לבעלי החיים

בעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", ומכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות. מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם; הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות

מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, כפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וסוסים, לרכב על סוסים גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קורבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. וזהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א), ובכלל זה גם אכילה מבשרם. אפשר לומר שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.

אומנם מצווה לנהוג בהם ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, לכן נצטווינו שאם נראה חמור רובץ תחת משאו נעזור לפרוק ממנו את משאו (שמות כג, ה; בבא מציעא לב, ב), לא נחסום שור בדישו (דברים כה, ד), נדאג להאכלת בעלי החיים שברשותנו ולא נאכל לפני שניתן להם את מאכלם (גיטין סב, א).

הרי שיש לאזן בין שני הערכים: מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצערם.

ההיתר לצורך פרנסה

מותר לאדם לצער בעלי חיים כאשר מטרתו אינה לצערם אלא שיש לו בדבר צורך בעבור פרנסתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם, ולהאיץ בהם שידהרו במהירות על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. אומנם הזהירו בעלי המוסר לנהוג עמהם ברחמנות, שלא להעמיס עליהם משאות כבדים מדי, ולא למשוך ברסן שבפיהם ולהכותם מעבר לנצרך. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, ומכיוון שמעלתה ורגישותה פחותות – ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר. אולם מעבר לנצרך אסור, וכן כאשר היא מצטערת בחינם מצווה לחלץ אותה מצערה.

צער לצורך כבוד ואמונה

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. וכן ציווה ה' את יהושע לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון לעקר את סוסיהם ולשרוף את מרכבותיהם (יהושע יא, ו). לעקר את הסוסים היינו לחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ואף שאפשר היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל שלא לבטוח בסוסים, שיראו את הסוסים שהיו גאוות הלוחמים מדדים בצליעה לחפש מרעה לחיות את נפשם (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.

כיוצא בזה, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים; בכלל זה היו עוקרים את רגלי הסוסים והבהמות שלו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד האומה חשוב יותר (עבודה זרה יא, א, תוס' "עוקרין").

וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו. הרי שבשביל רווח ממון התירו לצער בעל חיים בקטיעת אצבע (משנה עבודה זרה יג, ב).

למניעת עוון

כן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות – יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהם. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (עבודה זרה יג, א, תוס' "אמר אביי").

וכן תיקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (עבודה זרה יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות, הורו לצער בהמה על ידי המתתה ברעב (רמב"ן שם).

אסור ליהנות ולהתפרנס מאכזריות

אבל בלא צורך אמיתי לאדם – אסור לצער בעלי חיים. לכן אסור לאדם שנהנה להכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין זה לצורך ממשי מלבד סיפוק יצר האכזריות שלו. וגם אם יבואו אנשים אכזריים, ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב מיליון שקלים כדי שייתן להם את כלבו ויוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון; מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה.

אסור גם לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעלי חיים באכזריות, ואף אם ייטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אגרות משה אבן העזר ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החתם סופר בבא מציעא לב, ב).

דרכי גידול בהמות ועופות למזון

הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.

אומנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור; מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה, אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה (הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד; יד הלוי יו"ד קצו). ורבים נוטים לומר שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם (יש"ש בבא קמא י, לז; שבות יעקב ג, עא; חתם סופר בבא מציעא לב, ב; שו"ע הרב צער בעלי חיים ד; דעת קדושים יורה דעה כד, יב).

אומנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון, אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול ונורא, שכן מטבע הדברים גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים אינו כרוך בצער גדול ונורא.

דוגמה: הרעבת תרנגולות

באופן טבעי, התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל שישה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הן נשחטות. ניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך עשרה ימים, ואז מרוב רעב נוצותיהן נושרות; אחר כך כשחוזרים להאכילן כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש, והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה כי הוא כבר נחשב אכזריות (שבט הלוי ב, ז). ולדעת הרב גולדברג, רבה של כפר פינס, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה לתרנגולות בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים (הארץ ומצוותיה. וכן נפסק במנח"י ו, קמה).

למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. לעומתם, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם. הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות בלי חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות, או בן כפר שמגיע לעיר ומזדעזע מהצפיפות, הדחיסות, הרעש והעשן שבהם חיים בני המקום.

האפשרות לשינוי בהגדרת הצער

אומנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. עמדה זו יכולה להשפיע על יחידים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו יכולה גם להשפיע על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו באחריות את מכלול הערכים ויקבעו חוקים שיצמצמו את צער הבהמות והעופות שמגדלים לתעשיית המזון, תוך שהם משיתים את העלות הכלכלית הנוספת של קיום החוקים הללו על כלל הציבור בלא לפגוע בעניים. במצב פחות טוב, נציגי הציבור ישקללו את הלחצים הציבוריים של נציגי ארגוני בעלי חיים, ובלא שיקול ערכי עמוק יקבעו חוקים שירצו את בעלי ההשפעה תוך התעלמות מהעניים.

בעז"ה גם בפעם הבאה נמשיך בסוגיה זו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ונהפוך הוא של אנשי השמאל

משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו מאוימת, מפני שעדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, השמחה מתרבה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. והתברר שדווקא בזכות גזרתו הקשה של המן, עם ישראל חזר בתשובה, ומרדכי נעשה משנה למלך, ועל ידו בית המקדש השני המשיך להיבנות, וישראל התבססו בארצם. מתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

מבט פורימי על מצבנו ביהודה ושומרון

גם על מצבנו בזמן הזה אפשר להסתכל במבט פורימי, ולראות איך גם מה שנראה כרע מתהפך לטובה. הנה לעניין מצוות יישוב הארץ, לצערנו עדיין רבים מהיהודים אינם מודעים למלוא תוקפה של ההבטחה האלוקית שהבטיח ה' את ארץ ישראל לאבותינו ולנו, שעל ידי כך תתפשט גאולה וברכה לעולם כדברי הנביאים. וכך מול איומי המלחמה של הערבים והלחצים משאר אומות העולם, רבים מהיהודים מוכנים לסגת מחבלי ארצנו הקדושה עבור הבטחות להפסקת הלחץ הבינלאומי ומניעת מלחמות בעתיד. ולמרות שכבר התברר בעבר שאין להבטחות אלו כיסוי ממשי, ובעיקר מה שמונע מלחמה הוא ההכרה בעוצמתה של מדינת ישראל, ולהפך, נסיגות עלולות להגביר את תאבונם של אויבינו לפעול הלאה למען מטרתם הסופית – החרבת מדינת ישראל ח"ו. ולמרות שכמעט ברור לכולם שגם אם נחתום על ההסכמים המוצעים מצד אומות העולם, לא נזכה בעתיד הנראה לעין לשלום אמיתי. בכל זאת התקווה שמדינת ישראל תוכל להסיר מעצמה את הלחצים והאיומים, גורמת ליהודים רבים להסכים לעקירת יישובים ולסכן את כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

והנה יש לנו אישי שמאל, שמספרם אמנם מועט יחסית, אבל משקלם הסגולי רב, באקדמיה ובתקשורת, בארץ ובעולם, ורבים מהם טוענים מתוך שכנוע עמוק שכל הצרות של מדינת ישראל נובעות מהקמת ההתנחלויות. לכן לדעתם על ממשלת ישראל להקפיא כל בניית בית ביהודה ושומרון, לא רק כדי להשיג שלום, אלא גם כדי למנוע כיבוש ונישול של הערבים. חלקם אף טוענים שמדינת ישראל צריכה לפצות את הערבים על עצם קיומה, ולאפשר למספר לא מבוטל של פליטים לחזור לתחומי הקו הירוק. במצב הזה כבר אי אפשר להגיע לשום הסכם עם הערבים. כי איזה ערבי יסכים לקבל פחות ממה שאפילו אישי השמאל היהודים מסכימים שמגיע לערבים? הרי ערבי גאה אמור לדרוש תמיד יותר. ונתניהו או אולמרט, שכבר היו רוצים לחתום על איזה הסכם נסיגה, מבינים שההצעות שעומדות על הפרק מסוכנות כל כך לביטחונה של ישראל, שלא ניתן להיענות להן. וכך כל ניסיון להסכם על נסיגה מתפורר בטרם יגיע לסיומו.

נהפוך הוא להשפעת השמאל

וגם אם הפוליטיקאים הערמומיים, הישראלים והאמריקאים, מצליחים ליצור איזה מסך עשן על תביעותיהם האמיתיות של הערבים, ולהבטיח ליהודים שבזכות נסיגתם מחבלי מולדתם יזכו לשמור על זהותה היהודית של המדינה, הרי שמיד באים אישים מהשמאל ולוחמים למען הערבים אזרחי ישראל. הם מאשימים בגזענות את אלה שמדברים על הפשיעה הערבית, תוקפים את הקרן הקיימת לישראל שאינה מוכרת קרקעות לערבים, תוקפים רבנים שרוצים לשמור על צביונן היהודי של הערים. הם לוחמים למען הקצאת משאבים נוספים וזכויות עודפות לערבים, למרות שאינם נושאים בנטל הביטחון. והאיש הפשוט שואל את עצמו, אם כך תוקפים את הרבנים ואישי הציבור שמנסים להגן על הצביון היהודי של הערים, למה הם מתכוונים בדיוק כאשר הם מבטיחים שעל ידי נסיגה נוכל לשמור על צביונה היהודי של המדינה? והוא יודע את התשובה, הנסיגה מיהודה ושומרון היא גם התקפלות מיהדותה של המדינה.

נהפוך הוא לעצמאות רוחנית

גם עצמאותה הרוחנית של היהדות מוטלת בסכנה אל מול עוצמתה האדירה של התרבות המערבית, ששוטפת כנהר גדול את כל העמדות השונות. אילו היינו שלמים בתורתנו, היינו מסוגלים להתבונן על התרבות המופלאה הזו בישרות, לשבח את הטוב ולבקר את הרע, לתקן בכך את העולם ולהיות אור לגויים. הציבור התורני שחותר לתיקון עולם, אינו מנסה להקים חומה אטומה בינו לתרבות המערבית, אבל באין עדיין משנה תורנית עמוקה ורחבה, שיונקת את חיוניותה מתורת ארץ ישראל, הוא מתקשה לשמור על עצמאות רוחנית, שבלעדיה לעולם לא נזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהגשים את ייעודנו. והנה 'בזכות' ההתקפות הקשות והכואבות בשם הערכים הליברליים על הציבור התורני ורבניו, נוצרת חומת הגנה בפני השפעתה של התרבות המערבית, והציבור הדתי ובמידה מסוימת גם מרבית הציבור הישראלי, מקבל חיסון מסוים מפני השפעתה של התקשורת והתרבות החילונית.

חרם הסופרים

הנה לדוגמא, לפי עמדתו העקרונית של הציבור הדתי והתורני, התומכת בפתיחות וקבלת הטוב מכל אדם, קל וחומר מבני עמנו – גם אם חילונים, היתה יכולה להיות לסופרי השמאל השפעה עצומה. אבל כשרובם הצטרפו לחרם על אריאל, והם מתאמצים להוקיע בהתמדה את הרבנים והמתנחלים, נוצרת הגנה בפני השפעתם. הציבור הדתי והמסורתי הרי מכיר באופן אישי את הרבנים והמתנחלים, ויודע שהם אנשים די מוסריים, וכשהוא שומע את הסופרים מוקיעים אותם כרעים ביותר, הוא אומר לעצמו: אישי השמאל הללו הזויים לגמרי ושנאתם מעבירה אותם על דעתם. וכך השפעתם על הציבור מתפוגגת.

אמנם נכון שמלכתחילה היה טוב ללמוד את הטוב שבהם. אבל במצב הנוכחי, כאשר לרוב הציבור אין את היכולת לברור את הטוב מהרע, באו הסופרים והוקיעו את עצמם באופן כזה שגם אלו שעדיין ממשיכים לקרוא את ספריהם, עושים זאת מתוך הסתייגות עמוקה. הנה שוב מצאנו איך נהפוך הוא, שחרם הסופרים מועיל להתפתחותו העצמאית של הציבור התורני.

הכפירה בקדושת העם והארץ

גם הכפירה הדוקרת של השמאל החילוני בקדושת העם והארץ יש בה צד טוב, שעל ידי כך לומדי התורה נתבעים להעמיק בלימוד התורה ובחוכמות השונות, שבלא זאת אנו מסתפקים בהסברים הנדושים שאינם מספיקים. עובדה היא שאין בהם כדי לרומם את העם כולו.

לכתחילה

אבל עלינו לזכור, רעיון 'נהפוך הוא' אינו מספיק. גם לאחר נס הפורים עדיין לא הגיעה גאולה שלימה, עדיין נותרנו עבדי אחשוורוש. מפני שכאשר מגיעים אל הטוב רק מפני שבורחים מהרע, עדיין הגאולה חלקית. אבל היא מאפשרת לנו להמשיך לבנות את עצמנו ברוח ובחומר, להגדיל תורה ולהאדירה, ליישב את יהודה ושומרון, לבנות חברה מוסרית, לבחון את התרבויות השונות בעין טובה וביקורתית, לבחור בתורה ובארץ לא כדי להינצל בלבד, אלא כדי להביא גאולה לעולם. ועל ידי כך נזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

הרב ריינשטיין

כהמשך לסיפור על פועלו של מו"ר הרצי"ה למען העלאת בחורי ישיבה מרוסיה הסובייטית, הזכיר לי אבי מורי סיפור ממשפחתנו. בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בסביבות שנת תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה בחור ישיבה שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. שכן גם לאחר שהרצי"ה שלח לו אישור כניסה, היה צורך להשיג אישור יציאה שעלה הון רב, וכן למצוא דרך לממן את הנסיעה שגם היא היתה יקרה.

במסירות נפש הצליח קרובנו הרב ריינשטיין לשמור מצוות ברוסיה ואף לחנך את בנו ובתו לתורה ומצוות, עד שלבסוף זכה לעלות לארץ ולהתגורר סמוך אלינו בשכונת גבעת מרדכי שבירושלים. גם צאצאיו ממשיכים בדרכו ועוסקים בתורה ובעבודה. אחד מהם התחתן עם נין ממשפחת הרב פיינשטיין.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה. הרצי"ה שמח בו שמחה גדולה, ולמרות שעברו כארבעים שנה, בזכרונו המופלג זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק מהם השיב הרב ריינשטיין ועל חלק שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא הרצי"ה יצטער ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

צער בעלי חיים ושחיטה

שאלה: האם נכונה ההאשמה כלפי השחיטה היהודית שהיא אכזרית מצורת ההמתה המקובלת אצל הגויים?

תשובה: לפי מחקרו המקיף של הרב ישראל מאיר לוינגר, שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לנושא זה, ונעשתה בהדרכת פרופ' שאינו יהודי, השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל החיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. וגם עצם החיתוך אינו כואב, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה. באופן כזה, אין כמעט תחושת כאב.

בנוסף לכך התברר במחקר, שהבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן. במקום אחד שבו היו צריכים להרוג פרות שחלו במחלה מסוכנת, ערכו ניסוי, והרגו את הפרות במכות גרזן, תוך שהם הורגים אחת ומדלגים על חברתה. התברר שהפרות המשיכו לאכול עשב בלא לשים לב למות חברותיהן ולכך שעוד מעט ימיתו אותן. על נושא זה ניתן ללמוד בהרחבה בספרו של הרב ד"ר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", בהוצאת מכון משכיל לדוד.