ארכיון תגיות: צניעות

דין תורה ודין ערכאות

המצווה להעמיד בתי משפט תורניים

בשבוע שעבר עסקתי בציווי התורה לנהל את כל המשפטים בפני דיינים שדנים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אולם לדאבון לבנו, לאחר שנים ארוכות כל כך של גלות וציפייה לשוב לארץ קדשנו, רבים מבני עמנו נחלשו בתודעתם היהודית, ומדינת ישראל העמידה לעצמה בית משפט שנשען על תפישות נוכריות ומתנכר למורשת התורה. התוצאה לא אחרה לבוא: בית המשפט העליון הפך להיות הממסד שהכי פוגע בזהותה היהודית של המדינה ובאתגריה הציוניים. כיוצא בזה כתב הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג זצ"ל: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז).

האיסור לפנות לערכאות

כפי שלמדנו, אסור לאדם לתבוע את חברו בבית משפט חילוני, וכפי שכתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, ממשיכו של מרן הרב קוק זצ"ל ברבנות ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר יב, פב).

וכן לעניין גירושין, חובה מן התורה לברר את כל הדינים בפני בית הדין התורני, וההולך לבית משפט חילוני הוא מרים יד בתורת משה.

כאשר הנתבע מסרב לבא לדין תורה

לעיתים התובע מעוניין לברר את הסכסוך בדין תורה, אולם הנתבע אינו מוכן לכך. וכיוון שהחוק נתן סמכות לבית המשפט החילוני – אין לתובע אפשרות להכריח אותו להתדיין בבית דין תורני. ואז עולה השאלה, האם מותר לו לתבוע את חברו בבית משפט חילוני כדי להציל את כספו?

יש סוברים, שגם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בבית דין כשר, האיסור לפנות לבית משפט חילוני נשאר בתוקפו עד אשר יבוא התובע לפני בית דין, ויקבל מהם רשות לפנות ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. ויש סוברים שאין צורך לבקש זאת מבית דין מסודר, אלא הואיל וחברו מסרב לבוא לדין תורה – מותר לתובעו בערכאות. אך צריך לשאול תחילה רב שמצוי בדינים הללו האם יש בתביעתו צדק לפי דין תורה, שאם לא כן עלול להיווצר מצב שיוציא ממון מחברו בערכאות בניגוד לדין התורה. והרוצה להקל כדעה זו – רשאי.

האם ראוי לאדם דתי להתמנות לשופט

שאלה זו לא נתבררה דייה. יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט חילונית. וכן שמעתי על הרב שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של בית וגן, שיצא במחאה מבית הכנסת בשעה ששופט עלה לקריאת פרשת 'ואלה המשפטים', שאיך הוא קורא על איסור ערכאות ובעצמו שותף באיסור. כיוצא בזה אמר לי פעם שופט ירא שמים שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים הסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שכאשר המטרה היא לתקן מותר להתמנות לשופט, שהרי לא שופט זה אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

ולעניות דעתי נראה, שהכל תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מתקומם כנגד המצב, ואינו מסתיר את עמדתו זו, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את הבטחתו לפסוק על פי החוק, אולם במקרים רבים מאוד החוק נתון לפרשנות. וכפי ששופטים חילונים נוהגים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, כך הוא רשאי ומחויב למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת תוך ניסיון להיות נאמן לרוחה, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל – הרי הוא שותף בחילול ה', ובמידה מסוימת גדול עוונו יותר, שהוא היה צריך לדעת את חומרת האיסור, ואע"פ כן הוא משתתף בו.

היה ראוי לציין כאן לשבח את השופטים שמקדשים שם שמים ולגנות את אלה שמחללים, אולם אינני מכיר כראוי את אופי פסיקתם של השופטים הדתיים השונים, ולכן אמנע מלכתוב את מחשבותיי, שאינן מבוססות דיין.

דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מעין זה כתב מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו בעורך דין, עיתונאים דתיים שירימו את קול התורה בכל מגזרי החיים, ובפרט שבכלי התקשורת ישמע קולם, שיסבירו ויבהירו את דרך התורה וחוקיה" (תחומין ג' עמ' 244).

טענה ותשובתה

טענה: לגבי חלק מרשימת הפסיקות הארוכה שהזכרת בשבוע שעבר, שבהן בג"ץ פסק בניגוד לעמדה היהודית והלאומית, גם בית משפט תורני היה נאלץ להחליט בניגוד לעמדה הביטחונית, שכן אנו תלויים גם בדעת הקהל העולמית, ולכן חובה עלינו לשמור את הכללים המקובלים.

תשובה: השופטים לא נבחרו כדי לדאוג ליחסינו הבינלאומיים. הם אמורים לפסוק לפי החוק והצדק בלבד. חברי הכנסת והממשלה נבחרו כדי לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל, ואם יראו שעלינו להגביל את עצמנו בתקנות או בחוק – יעשו זאת.

בפועל, רוב החלטות בית המשפט שהזכרתי בשבוע שעבר נעשו ללא חקיקה. פעמים רבות גם היה ברור שאין סיכוי להעביר חוקים אלה בכנסת. למרות זאת, שם עצמו בית המשפט מעל המחוקקים והעם, והכריע בסוגיות אלו על פי התפישות השולטות כיום בתרבות החילונית במערב.

האחריות לכך היא בראש ובראשונה על חברי הכנסת, ואשמתם מתחילה בכך שאינם פועלים להחזרת המשפט העברי למקומו.

צריך להוסיף, שישנן עוד מדינות שנמצאות במצב מלחמה, כדוגמת ארה"ב ואנגליה. הם הורגים תוך כדי לחימה פי כמה וכמה אזרחים מאיתנו. לא שמענו שבתי המשפט שם מפריעים כל כך לצבא.

שאלה לגבי החינוך לצניעות

האם אין הפרזה במערכת החינוך הדתית בנושא הצניעות? לדוגמא, חברתי לעבודה ביקרה את נכדיה, וכשהתיישבה נגלו ברכיה. נכדתה בת ה-4 נזעקה ואמרה: "סבתא, זה לא צנוע!" היא הזדעזעה לשמוע שילדים בגיל כזה כבר עוסקים בנושא, וטענה נמרצות שהאיזונים נשתבשו לגמרי, ובדורה לא היו מתעסקים בזה כל כך הרבה, ובוודאי שלא תינוקות.

גם התבוננות בתמונות העבר מראה כי הדתיות של פעם לבשו חולצות עם שרוולים קצרים, ללא כיסוי ראש ובוודאי ללא גרביים. ואילו כיום במוסדות התורניים מי שהשרוול שלה מגיע רק עד קרוב למרפק, מטעמי נוחות ולא גנדרנות, כבר נחשבת מורדת.

ועולות השאלות: האם העיסוק הזה עוזר? מדוע בעבר הקפידו פחות? אולי אנחנו סתם מחמירים? ואולי האידיאליסטיות של החלוצים הגנה עליהם בשלב הראשון גם כאשר קיימו את המצוות באופן מרושל? ואולי קיום המצוות שלנו השתפר במישורים מסוימים לעומת הסבתות שלנו?

תשובה

ראשית צריך לציין שאין להתגעגע כל כך לנורמות של דור הסבתות. רוב בוגרי החינוך הדתי באותם זמנים נעשו חילוניים. במשך הזמן מצב החינוך הדתי השתפר ואחוז הנושרים פחת. חלק מההתקדמות החינוכית נבע מקביעת נורמות דתיות ברורות שמגדירות את הזהות הדתית. העיסוק בשאלת הלבוש אינה רק מטעמי צניעות, אלא במידה רבה מפני ההצהרה העולה ממנו – שאנחנו דתיים ואיננו מתביישים בזה כלל!

אמנם כן, הדתיים האידיאליסטים זכו לזהות דתית ברורה, ופחות עזבו. לכן מקרב החברים בגרעיני בני עקיבא אחוז הנושרים היה נמוך מאוד. כי גם אם לפעמים פחות דקדקו בפרטי הלכות צניעות, הם היו מסורים לתורה, לעם ולארץ, והתגאו בערכים שאותם ייצגו. בכל אופן, הדרך החינוכית הטובה משלבת אידיאלים עם מסגרת הלכתית מוצקה.

כדאי להוסיף, שיתכן והסבתא הנכבדה נעלבה שלא לצורך. לפעמים ילדים קטנים מדברים בתמימות, והמבוגר ששומע אותם מכניס לתוך דבריהם את כל המטען האישי שלו.

האם אפשר להיעזר בקטן בשעת הדחק בשבת

שאלה: האם מותר בשעת הדחק לבקש מקטן בשבת להדליק את האור או לכבותו?

תשובה: אסור מהתורה לבקש מקטן לעשות עבורנו מלאכה בשבת. וגם כאשר אין מבקשים זאת ממנו, אם רואים שהקטן רוצה לעשות מלאכה עבור גדולים, כגון להדליק עבורם את האור, מצווה על הוריו למונעו מכך. ואם לא מנעו עברו על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך".

אמנם לגבי דברים שאסורים מדברי חכמים, בשעת הדחק מותר לומר לקטן לעשותם, ובתנאי שהדבר הוא לתועלת הקטן. למשל, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור מדברי חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש. ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.

כאשר השעה דחוקה ביותר, מותר לבקש מקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם לצורך של גדולים, מפני שאיסור דרבנן לקטן נחשב 'שבות דשבות', וכידוע התירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך גדול. אלא שבמקרה של קטן יש חשש שמא ילמד מזה לזלזל בשמירת השבת, ולכן ההיתר הוא רק במקרה נדיר מאוד של שעת הדחק, וכאשר ידוע שאין חשש שיבוא מתוך כך לזלזל בשבת.

צניעות ועצמאות

שאלת הבגדים הצנועים

כאב לתשע בנות, וביניהן נערות ונשים צעירות, למדתי ששאלת הצניעות בלבושי הבנות נעשתה בזמן האחרון כאובה. במשך מספר שנים, קובעי הטון באופנה העולמית 'הרשו' ללבוש חצאיות ארוכות. אמנם לא תמיד זה נחשב הכי 'אין', אבל במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני ניתנה רשות ללבוש חצאיות בכמה אורכים, והדתיות – תוך ויתורים מסוימים – יכלו להסתדר. בחסות הסובלנות הזמנית הזו אף התפתח הסגנון המיוחד של המתנחלות עם החצאיות הארוכות לוחכות הרצפה – קצת שאנטי עם נגיעות עדכניות. קו שמשדר פשטות איכותית, עם כביכול הבטחה לעצמאות ייחודית.

אלא שלאחרונה החצאיות הארוכות ממש יצאו מהאופנה. האנשים הקובעים בענף גמרו והחליטו שארוך זה 'אאוט', והדתיות במבוכה. מצד אחד יש מחויבות לריבונו של עולם ולתורתו הקדושה, ומנגד – איך אפשר להמרות את צו האופנה. איך יוכלו להראות את פניהן ברחוב לאחר שבכל רשתות הטלוויזיה וכלי התקשורת החילוניים הועברו רמזים חד משמעיים של כוהני האופנה המובילים ולפיהם "ארוך זה כבר לא זה", ומי שממשיכה ללבוש ארוך היא ממש "לא בעניינים". ובכל החנויות הנחשבות אין יותר חצאיות ושמלות ארוכות.

שלושת מעגלי הצניעות

לקראת יום הכיפורים נכון לברר את ערכה של הצניעות, שבאה לידי ביטוי בשלושה מעגלים:

  1. בחיים האישיים.
  2. באהבה שבין בני הזוג.
  3. בערכי האומה.

חטא אישי

הצניעות נועדה להדגיש את הצד הרוחני-הנשמתי שבאדם, ומנגד הפריצות שמה את הדגש על הצדדים הגופניים-חומריים. לפני חטא אדם הראשון התהלכו אדם וחוה עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם לאחר החטא והופעתו של יצר הרע, נעשה האדם מוגבל, והוא אינו יכול לעמוד על משמעותו הרוחנית בלא התבוננות מעמיקה. וככל שהוא חושף יותר את הצדדים החיצוניים שבגופו, כך הם מתגברים עליו וחוסמים את יכולת ההתבוננות הרוחנית.

לטווח הקצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, שכן החשיפה יוצרת גירוי וריגוש מיידי. אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין ללא ספק שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים מתברכים ומתעלים.

אין לנו התנגדות לחומריות ולגוף, להיפך – לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא בעל כורחו בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להבליטו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.

האהבה

האהבה שבין בני הזוג היא יסוד החיים, הקדושה, השמחה והגאולה. לא כאן המקום להאריך בכך, רק נזכיר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" יכולה להתקיים בשלמות רק בין בני הזוג.

הצניעות, בנוסף לכך שהיא מעמידה את היסוד הרוחני שבאדם על מקומו החשוב, היא גם שומרת על קדושת הנישואין. ידוע לכל שפריצות חמורה מרסקת את המשפחה. אולם צריך לדעת שכל חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה. האהבה צריכה להיות מופנית אל בן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלמות. כל איבוד של כוח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון האהבה בבית – דבר שפוגע הן בבן הזוג והן בילדים ובחינוכם.

האהבה איננה דבר חיצוני שתיכף ומייד אפשר לעמוד על מלוא עומקו. אמנם כבר בתחילה היא מסעירה, אבל ישנם עוד רבדים עמוקים שהולכים ונחשפים שלב אחר שלב. האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות היא בדרך כלל אהבה קצרה, שרק היופי הפרוץ והתאווה החיצונית מחזיקים אותה. וממילא כאשר השלב הראשון מגיע לידי מיצוי – אין יכולת להתחדש ולהגיע לרובד עמוק יותר, והזוגיות הופכת למשמימה, מתסכלת ומאכזבת. כביכול היופי החיצוני הבטיח חיים טובים ומאושרים לנצח נצחים, ועתה לא נותר כמעט כלום. וחוזרים לחפש ריגושים ותקווה בחוץ.

אבל מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מדגיש תחילה את הנשמה, ומתוך כך הוא מתייחס לצדדים הגופניים ביראה ובחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם. והאהבה הולכת ומתחדשת, בשילוב נכון של נשמה וגוף, מרובד לרובד, מעומק לעומק, עד אין קץ.

מידת ישראל צניעות

הצניעות ושמירת קדושת המשפחה היא מיסודות היהדות. את הציווי הכללי שבתורה (ויקרא יט, א) "קדושים תהיו" מפרש רש"י: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (ויקרא יח, כד): "אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים".

גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) שלא היתה כמוה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי-עריות, לא נסחפנו אחרי מנהגיהם של המצרים ושמרנו על הצניעות.

תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההישגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, ולכן התורה מדגישה את ערך הצניעות והקדושה.

בחוקתיהם לא תלכו

וזהו שנצטווינו (ויקרא יח, ג): "ובחקותיהם לא תלכו". והכוונה שלא ללכת במנהגי הפריצות או עבודה זרה של הגויים, מפני שהליכה זו מטשטשת את האופי הייחודי שלנו.

הצניעות אם כן שומרת על עצמאות מחשבתנו ועל חירות רוחנו. הלא יצאנו לחירות משעבוד מצרים כדי לקבל את התורה הקדושה ולגלות את אורה בארץ ישראל, ולהביא מתוך כך תיקון וגאולה לעולם. ואיך נמעל בשליחותנו המקודשת ונכניס את עצמנו מרצון לעול תרבות הגויים, בהיגררות חסרת טעם אחר אופנה שנקבעה בנכר.

ערך היופי

חשוב להדגיש: יש ערך לכך שאדם יופיע באופן נאה ומכובד, ובפרט אישה שנטייתה ליופי תלבש בגדים יפים ומתאימים, שמכבדים את צלם האלוקים שבה, כי ההופעה החיצונית היא חלק ממלוא האישיות השלמה, שבאה לידי ביטוי גם ביופי. אך כדי שיופי זה לא יזלוג לכיוונים שליליים, ישנן הגדרות הלכתיות ששומרות עליו במסגרת הראויה.

על רמאות עצמית

ויש שטוענות בתוקף רב שבאמת הן אוהבות ורוצות את הבגדים הללו מתוך בחירתן וטעמן, ורק במקרה יצא שזו המודה כעת. והראייה לכך שהן בכלל לא מושפעות מהמודה, שכך הן מרגישות בתוכן גם בעת שהן עומדות לבדן מול הראי. ובכלל לא חשוב להן להראות יפות בעיני מישהו אחר, אלא הכי חשוב להן להיראות יפות בעיני עצמן, ללבוש דבר שידגיש את היופי הפנימי שלהן.

והן לא שמות לב לכך שכל מושגי היופי שלהן נעים ונדים על פי רוחם של בתי האופנה הגדולים שבמערב, שמסיבות כלכליות מגייסים אומנים ומעצבים כישרוניים כדי לחדש מעת לעת קו אופנתי. תחילה הם מלבישים בקו החדש שחקניות ודוגמניות ושאר מפורסמות, ובמשך מספר שבועות נותנים לשאר הנשים להתבונן בהן ולקנא. מיד לאחר מכן מתחילים בייצור רחב של בגדים בקו הזה, וכמובן גובים עליהם מחיר גבוה, בהתאם ליוקרה שבחידוש. תוך שבועות ספורים המפעלים השונים מנסים בזריזות רבה לחקות את הקו החדש, כדי שגם הם יספיקו לרכוב על הגל ולמכור בגדים ביוקר. אמנם לא ביוקר כמו בתי האופנה המובילים, אבל בהחלט במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבד והייצור. וכך משתלבים האינטרסים הכלכליים של בתי האופנה היוקרתיים עם אלו של המפעלים הגדולים. ובארץ מתחילות נשים להתמרמר שבגלל שהן במזרח התיכון הבגדים הנכונים עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואח"כ בעוד חנויות. בשלב הזה מגיעות הדתיות החדשות, ומתוך חירות מוחלטת מגיעות למסקנה המקורית, כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון האסתטי.

מילא כשאדם יודע שהוא נגרר. אבל כאשר משערות ראשו ועד ציפורני רגליו כולו גרור, ובעודו נסחב הוא טוען שהכול נעשה מתוך חופש מוחלט ותפישה מקורית, הרי שהוא "חקיין עלוב", והסיכוי שיתפקח בלא מכה חזקה על הראש – זעום.

תימהון מהסלון

אחר כך יושבים אנשים בסלון ושואלים מדוע מר נתניהו נכנע ללחץ הבינלאומי. מדוע אינו מעז לומר שיש לנו זכות מלאה על ארץ ישראל כפי שכתוב בתנ"ך, ועלינו ליישב אותה למלא אורכה ורוחבה.

אם דתיות וחרדיות אינן מוצאות עוז בלבבן לשמור על כללי ההלכה בניגוד לקו שהכתיבו מעצבי האופנה, ואפילו חנויות שקמו עבורן, עם הבטחה לעצמאות, אינן מצליחות להיות נאמנות להלכה; אם חייל אינו מעז להיות נאמן לתורת ישראל מול פקודה לגרש יהודים או להפר את כללי הצניעות; אם ממליצים לרבנים להיות חכמים ולא להיות צודקים ולדבר רק על מה ששר הביטחון ובג"ץ ומעצבי דעת הקהל מרשים להם לדבר; אם מחנכים אינם מעיזים לדבר על צניעות מאימת הליברליות הפמיניסטיות – איך ירצו שמר נתניהו יעז לחרוג ממה שמעצבי דעת הקהל הבינלאומית מרשים לו לומר?

אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך, אבינו מלכנו הרם קרן משיחך.