ארכיון תגיות: פרעה

הנשים שמביאות את הגאולה

ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם היחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויחזירם לארצם הקדושה להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש. בפני המצרים עמדה הבחירה, הם יכלו לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכותם. אבל מתוך גאוותם בחרו לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין איך הישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה כפולה: לנצל את כוח עבודתם להרבות את עושרם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שהם עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים אבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?! השאלה הגורלית היתה מה יעשו הנשים.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.

אין לגנות את הבנות על זה, כך הוא צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצריים, היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצריים מבוססים, כדי להסתפח אליהם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד העלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".

כיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהם, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

וכל מעשיה רומזים, אולי בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום הנוגשים והשפילום ולא האמינו שהנשים באמת חפצות בהן. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים. ועל כל היסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עלי מן הכל

לימים כשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן לשדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהם על שהעיזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות, שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול כל התרבות שמבחוץ, ואל מול כל הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן, ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתם ולהשכים את ילדיהם לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהם מחמת הדאגה על חינוך ילדיהם. ושוב קמות יום ויום, אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתם ולשמח את ילדיהם במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכל באהבה, שנובעת מאמונה גדולה, שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכשמלאכי השרת שמלווים את הבעלים שחוזרים בליל שבת מבית הכנסת מגיעים לבית, ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת, בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים, מקטון ועד גדול, הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל. ומלאכים רעים עונים בעל כרחם אמן.

ההתקפות השמאל על החרדים

אישים מהשמאל טוענים שהם רוצים לסגת מנחלות אבותינו ולעקור ישובים כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הם מחזקים את עמדתם בתחזית דמוגרפית פסימית הנשקפת לרוב היהודי. יחד עם זאת, אותם אישים ממש לא מפסידים הזדמנות לבקר את הציבור החרדי, על שאינו מתגייס לצבא, ואינו נושא בעול הכלכלי, וניזון מתקציבי סעד. ובשם השוויון תובעים לגייסם לצבא ולצמצם את התמיכה באברכים ובישיבות (וזאת בלא להזכיר כלל, שכל הטענות הללו נכונות שבעתיים כלפי הערבים).

אמנם גם אני, על פי מה שלמדתי מרבותי, שותף לחלק מהטענות. אבל אין הטענות מגמדות בכהוא זה את המעלה העצומה של המשפחות החרדיות הגדולות, שמגדלות ילדים קדושים וטובים לתפארת התורה, העם והארץ. מי שבאמת מודאג ממצבם הדמוגרפי של היהודים במדינת ישראל, היה צריך לשבחם תחילה, על היותם מקימים משפחות ברוכות ילדים, שאין כמותם תורמים להבטחתו של הרוב היהודי במדינת ישראל, אח"כ היה יכול להוסיף באהבה ואחריות את טענותיו. אבל כנראה שכאשר הם מדברים על שמירת הרוב היהודי, כוונתם ליהודים כמותם בלבד, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם.

למרות זאת, בזכות הנשים הצדקניות, יקומו המשפחות וייבנו באהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, ועל ידי המאור שבתורה הילדים יגדלו לתורה ועבודה, והם יובילו את המדינה לעתיד טוב יותר, עד שגם מלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם.

שביתת הפרקליטים

אינני מכיר את הסכמי השכר עם הפרקליטים, אבל נדמה לי ששכרם הממוצע – 19,000 ש"ח לחודש – הוא שכר מכובד למדי. אנשים רבים, שאינם פחות חכמים וחרוצים מהם, היו שמחים להשתכר בו. אצלנו עם שכר נמוך מזה מגדלים משפחות של עשרה ילדים.

אבל ישנה עוד סיבה לתקוותם של רבים, שראש הממשלה ושרי האוצר והמשפטים לא יכנעו לדרישותיהם. יותר מדי מרורים האכילה אותנו הפרקליטות, בהטיית דין נגד אישים מהימין, ובסלחנות יתירה כלפי שמאל. לרבים נדמה שהפרקליטות מנהלת חקירות ומעמידה למשפט על פי השיקולים הפוליטיים של תנועות השמאל. יש היום משפטנים רבים שמוכנים בשמחה להחליף את מקומם בשכר נמוך יותר. אולי הם יהיו הגונים יותר.

מילה של פוליטיקאי

צדיקותו של יוסף

צדיקותו של יוסף אינה באה לידי ביטוי רק בעמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. אדם שנבגד על ידי אחיו, שכמעט הרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אם עוד יישאר לו מרץ, הוא יופנה כדי לדאוג לעצמו בלבד, לאכול ולשתות ולהגדיל את כוחו ומעמדו, ולא כדי לעזור לבריות.

והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו הטובה, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא מוסיף ברכה וטובה. גם מחשבתו נותרת צלולה וליבו מלא אמונה. כדי לפתור חלום צריך השראה נבואית, שאינה באה אלא מתוך מנוחה ושמחה פנימית. והנה יוסף, גם כשהוא בבית כלא, נשמתו בת חורין, ומתוך אמונה עמוקה הוא יכול לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים.

אדם רגיל שפתאום מוציאים אותו מבור כלא ומקשטים אותו כדי להעמידו לפני המלך, היה שוכח את אמונתו בה' ואת יכולותיו הרוחניות, ומיד מנצל את ההזדמנות להתחנן על חייו. ואילו יוסף הצדיק מסוגל להקשיב בשקט פנימי לחלום ולפתור אותו, כדי לדאוג תחילה לכל המוני האנשים שעומדים למות ברעב.

החטא בבקשת העזר משר המשקים

לאחר שפתר יוסף את חלומו של שר המשקים, לפיו פרעה יישא את ראשו וישיב אותו למעמדו הראשון, ביקש ממנו, הואיל ותזכה לעמוד לפני פרעה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ, יד-טו). אולם "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". רק לאחר שעברו שנתיים ופרעה חלם את חלומותיו, נזכר פתאום שר המשקים ביוסף.

אמרו חכמים (ברא"ר פט, ג) שחטא יוסף בכך שביקש עזרה משר המשקים. "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י שם).

וקשה מאוד, מה הטענה כלפי יוסף הצדיק? כולם בגדו בו, ואע"פ כן נשאר באמונתו. ועתה כשמזדמנת לפניו אפשרות לקדם את יציאתו לחירות, לא ישתדל?! והלא אסור לסמוך על הנס, וזה תפקידנו בעולם הזה לפעול ככל יכולתנו לטובה. וזו היתה צדיקותו של יוסף, שידע לפעול בתוך העולם ולהוסיף ברכה בדרך הטבע. ומדוע שלא ינסה להיעזר באחד מחשובי השרים אצל פרעה?

הוא הרי פוליטיקאי

אלא שיוסף, לפי רוב כשרונותיו, היה צריך לעמוד על אופיו של שר המשקים ולהבין שאין מה לצפות לעזרה ממנו. הוא הרי פוליטיקאי! כל מה שמעניין אותו זה כיצד לקדם את עצמו, ומדוע שירצה לעזור לאיזה עבד עברי שטוען שהוא בן חורין שנכלא על לא עוול בכפו? אמנם נכון שבעת שישבו בכלא שר המשקים נהג עמו בחברות, ואף הודה לו על פתרון חלומו. אבל לאחר שיחזור לגדולתו ידאג לעצמו בלבד, ירצה לשכוח את תקופת שהייתו בכלא ויתבייש להזכירה. ומדוע שירצה להרגיז את פרעה בדיבורים על הכלא ועל כך שיתכן ויש שם אנשים שיושבים בחינם? ולכן אפילו אם בבוקר בהיותו לבד יחליט להזכיר את יוסף, בפועל האינטרס האישי שלו יגבר וישכח את יוסף.

לתכנן תוכניות ריאליות כיצד לצאת מהמשבר הוא חלק מהאמונה, אבל לסמוך על הבטחות שקר של פוליטיקאים זה ביטוי לטיפשות או חוסר אמונה. וכיוון שיוסף חכם גדול, הרי שהניסיון הנואש לבקש משר המשקים עזרה מצביע על חוסר אמונה.

אמנם אפשר להבין את יוסף הצדיק. אנשים כמונו היו מתייאשים ביום הראשון, והוא בכל השנים הארוכות והקשות של בדידות וייסורים לא התייאש, והמשיך לדבוק באמונתו בה'. רק סמוך לסוף תקופת הייסורים שנגזרה עליו התפתה לחשוב אולי תבוא ישועתו דרך שר המשקים. וכיוון שנשען על הבטחת הבל, נענש שישב בבית הסוהר עוד שנתיים.

לקח לימינו

גם אנו צריכים ללמוד מכך שלא להישען על הבטחות של פוליטיקאים. אמנם צריך לפעול במגרש הפוליטי, אך לעולם אין לסמוך על אנשים שקידומם האישי חשוב להם יותר מדי. לעשות איתם עסקאות חייבים, אבל תוך הקפדה לקבל תמורה ברורה על כל עזרה. אם אפשר – במזומן, ואם לא – אזי בהקדם האפשרי. תוך ידיעה שכל הבטחה לעתיד, אפילו הוא קרוב, יתכן מאוד שתופר. ובשום פנים לא לסמוך על הבטחות של פוליטיקאים לעתיד הרחוק.

הליכה לרופאי אליל

גם בתחומי הפרט צריך להיזהר שלא להאמין בדברי שווא. לפעמים אדם חולה מתפתה ללכת ל"בעלי סגולות" בטענה: "אם לא יועיל, לפחות לא יזיק". אבל באמת זה מזיק, מפני שבשמים אומרים: "הלכת לרופאי שווא – אז שהם ירפאו אותך", וכך ימשיך להיות חולה עוד שנתיים. אבל אם ילך לרופאים אמינים יקיים מצווה, שכן צריך אדם להשתדל לרפא את עצמו כדי שיוכל לקיים את תפקידו בעולם.

מקום הדלקתה של משפחה שמתארחת בשבת

משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתו. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת

משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, רשאים להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

מי שגירשו אותו מחומש בשבת

שאלה: לעיתים קורה שחיילים או שוטרים מגרשים אותנו מחומש בשבת, לוקחים אותנו בעל כורחנו לתוך המכוניות שלהם ומסיעים אותנו לאריאל, לשבי שומרון או למקומות אחרים. האם מאחר שיצאנו מ'תחום שבת' עלינו להישאר במקום שהניחו אותנו ואסור לנו ללכת יותר מארבע אמות?

משמעות תחום שבת

תשובה: מתוך שאלה זו נסביר קצת את עניין תחום השבת. תקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת נמדד ממקום שביתתו של אדם בבין השמשות בכניסת השבת. שאם היה שובת בעיר, כל אותה העיר היא מקום שביתתו. ומעבר לכך יש תחום שבת, היינו אלפיים אמה לכל רוח (קרוב לק"מ). ואם שבת במדבר או בשדה, מקום שביתתו הוא ארבע אמות, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

בטעם העניין אפשר לבאר, שהצורך להיטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום נובע מחסרונו של האדם, שאין הוא מוצא את סיפוקו ופרנסתו במקומו, ועל כן הוא נזקק לנדוד ולצאת מתחומו. אבל עניינה של השבת שינוחו בה כל ישראל מטורח ודאגה, ויתבוננו בשלמות הפנימית של הבריאה, ויודו לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויתענגו על ה' ועל טובו.

האם יש איסור תחומין מהתורה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש גם איסור תחומין מהתורה. לדעת הרמב"ם והסמ"ג, מעבר ל-12 מיל (11 ק"מ בערך), שהוא שיעור מחנה ישראל במדבר, אסור לצאת מדין תורה, שנאמר (שמות טז, כט): "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ולדעת רוב הראשונים, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר לשנים עשר מיל, הוא מדברי חכמים.

דין מי שיצא מחוץ לתחום

מי שיצא חוץ לתחום, בין אם יצא במזיד ובין אם יצא בשוגג, הפסיד את תחומו, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד (שו"ע תה, א). ואם היה צריך לנקביו, התירו לו ללכת למקום שיוכל להתפנות בצניעות, ואחר כך יוכל להתרחק מעט ממקום שהתפנה עד שלא יגיע אליו ריח רע, באופן שיוכל לומר דברים שבקדושה. ומשם לא ילך יותר מארבע אמות (שו"ע תו, א).

ואם יצא מתחום שבת והגיע לתוך מקום שמוקף מחיצות או 'עירוב' – אם יצא במזיד, אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו היה בתוך בית, לא יצא מחוץ לארבע אמות. ואם יצא בשוגג או שגויים לקחוהו לשם בעל כרחו – רשאי להלך בכל המקום המוקף (שו"ע תה, ו; באו"ה 'אבל'). אבל במקום שאינו מוקף מחיצה או 'עירוב' אסור לו ללכת.

אבל אם סיבת יציאתו מתחום שבת אירעה לו מפני שעסק במצווה, כגון שהיה עולה בשיירה לארץ ישראל, והגיעו בשבת למקום שלא יכלו לעצור, ונאלצו להמשיך ללכת עד שהגיעו למקום מבטחים. למרות שיצא מחוץ לתחום שהיה בו בבין השמשות, יש לו תחום שבת חדש במקום שהגיע אליו (שו"ע רמח, ד, מ"ב לב).

ומכאן לשאלה: כיוון שאלו שהלכו להתיישב בחומש עסקו במצוות יישוב הארץ, ובעל כורחם לקחום למקום אחר, יש להם תחום שבת חדש במקום שאליו הגיעו.