ופרצת

הגילוי ומשמעותו

זכה יעקב אבינו לחזות באחד הגילויים הגדולים והנוראים שנגלו לאדם עלי אדמות. הוא ראה את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואת מלאכי האלוקים שעולים ויורדים בו. ופתאום, מעבר לסולם ומעבר למלאכים – "והנה ה' ניצב עליו! ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ואנו ממתינים לשמוע, מהו הדבר החשוב שיאמר ה' ליעקב בשעה מיוחדת זו? האם ידבר על השקידה בתורה, או אולי על השבת, או שמא על אהבת הבריות, ואולי יאמר ביאור פילוסופי על אחדות הא-ל, ואולי ידרבן את יעקב להתרחק מהרשעים, או שיעורר אותו על שמירת כשרות או צניעות או כבוד המתים.

אולם ה' אמר ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". עד כדי כך חשובה ארץ ישראל, שהיא הנושא של הגילוי הנשגב והנורא! וכמו תמיד, יחד עם מצוות יישוב הארץ, ברכת פרו ורבו על ריבוי הילדים.

ואל נטעה לחשוב שעניינה של ארץ ישראל נוגע לעם ישראל בלבד. ברכת העמים כולם תלויה ביישוב הארץ על ידי ישראל, כנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

מדוע דווקא ביהודה ושומרון

שאלה: הלא צריכים אותנו בכל הארץ, ואם נעודד להתיישב ביהודה ושומרון יחסרו אנשים שיגורו בערים ובנגב ובגליל?

תשובה: על ידי מצוות יישוב הארץ יהיו יותר יהודים, וממילא נוכל למלא את כל הארץ. כך אנו רואים בפועל, שהמשפחות שהלכו להתנחל ביהודה ושומרון פרו ורבו יותר מאחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה ובשאר המקומות. וככל שהלכו להתנחל במקומות יותר מקודשים וחשובים מבחינה לאומית, כך זכו לברכה גדולה יותר.

בנוסף לעשרות אלפי הילדים שנולדו בזכות ההתנחלויות, היתה לכך גם השפעה על אחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה. הם אמרו לעצמם: אם לאחינו שגר בשומרון יש שמונה ילדים, אפשר שלנו יהיו ארבעה במקום שלושה, או חמישה במקום ארבעה. וכיוון שהקימו משפחות גדולות יותר, גם שכניהם הושפעו מהם במידת מה, וגם חבריהם לעבודה. אני נזהר מלהעריך ללא נתונים מספיקים כמה ילדים נוספו בישראל בזכות ההתנחלויות, אבל ללא ספק היתה לכך השפעה משמעותית על מצבנו הדמוגרפי.

שיחה קצרה

פעם הגעתי לשבת לבקר בקהילות היקרות והקדושות בגבעת שמואל. בבית הכנסת, בעת ששרו 'אדון עולם', יהודי אחד דפק קלות על כתפי מאחור, ובחצי חיוך אמר: "הרב מלמד, בבניין אחד כאן אפשר להכניס את כל היישוב הר ברכה". הוא מן הסתם רצה לשבח את בואי לשם, כי אכן רוב הציבור חי בשפלה ולא בהר ברכה. אבל חשתי צביטה בלב ומייד הדפתי את דבריו: "זה לא מדויק. אי אפשר להכניס את כולם בבניין אחד".
"למה אי אפשר? כמה משפחות כבר ישנן בהר ברכה?"
"מאתים וחמישים משפחות".
"טוב, אז צריך כמה בניינים", המשיך היהודי בחביבות עוקצנית.

הרהרתי בדברים וחישבתי את חשבונותיי והופתעתי מהתוצאה. אמנם במספר המבוגרים מעל גיל שמונה עשרה, יש להעריך שגרים בגבעת שמואל פי עשרים וחמישה מבהר ברכה (15,000 לעומת 600), אבל במספר הילדים בשנתונים הצעירים, יש בגבעת שמואל בקושי פי חמישה ממספר הילדים בהר ברכה. בשנה האחרונה נולדו בעזרת ה' בהר ברכה קרוב למאה ילדים.

יהי רצון שכל המשפחות בגבעת שמואל ובהר ברכה ובכל שאר הקהילות הקדושות יזכו לגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות.

ופרצת מהמרכז

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" נאמר ליעקב, כהבטחה וכציווי. הפריצה צריכה להיות מהמרכז, משם פורצים לכל הכיוונים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. ומהו המרכז שעליו מדובר? המקום שעליו שכב יעקב אבינו – ירושלים ובית אל. זהו המרכז שממנו צריכים לפרוץ ולהתפשט ימה וקדמה וצפונה ונגבה. אשרי המתנחלים שמקיימים את ההבטחה והמצווה.

וגם אנחנו צריכים להרכין ראשנו בענווה מול ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, משוש כל הארץ. כל היישובים שהוקמו ביהודה ושומרון לא באו אלא כדי לעטר את ירושלים ולהרבות את אורה.

הכרת ערכה של ארץ ישראל מתוך התורה

דווקא מתוך השקידה בלימוד התורה, זכה יעקב אבינו לגילוי הנשגב על ארץ ישראל. כאשר נאלץ יעקב אבינו לצאת בשליחות הוריו לחרן, כדי להימלט מעשיו אחיו וכדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק בתורה הכינו אותו אל הבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

כך קורה כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך יעקב אבינו עובד בחריצות ורואה ברכה רבה בעדרים שהוא מגדל. אבל כשלומדים תורה בעקמימות, אין זוכים לעמוד על ערכה של ארץ ישראל, והתורה נהפכת להם לסם מוות, והם נעשים מנוכרים לארץ וליישובה.

קדושת המקום

ישנם אנשי רוח שהמאבק על יישוב הארץ מעיק על מצפונם. אילו לא היו ערבים בסביבה, היו כמובן תומכים בהתנחלויות. אבל עכשיו שההתנחלויות גורמות למתח וגינויים בינלאומיים, עלה בדעתם שאולי אין חשיבות כל כך לקרקע. אולם יעקב אבינו, מתוך הגילוי הנורא, מבין שהקדושה מתגלה דווקא במקום הזה. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד יסודות רבים אפשר ללמוד בפרשה על עניינה של ארץ ישראל, ואין המקום מספיק לכך, אבל נעמוד על עוד עניין. בפעם היחידה שנגלה ה' אל יעקב בחרן, דיבר עימו על ארץ ישראל. מן הסתם היה מועיל ליעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל על כך לא נגלה אליו ה'. הגילוי היחיד היה ציווי קצר ופשוט: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג).

רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים משפחה ולחזור לארץ, גם האמצעים להשגתו מתבררים והולכים, והכל בסוף מסתדר, ולכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

כאז כן היום, אמנם זכינו לתורה ולכל הדרכותיה, אבל מעבר לזה אין צורך בהדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. העיקר שחזרנו הביתה, ומצווה עלינו ליישב את הארץ. לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו ללא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ גורמת לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם אנו מתרשלים מכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות שלנו, להילחם באויב ולפעמים גם לסרב פקודה ולגבש עמוד שדרה, כדי לתת מענה לבעיות השונות.

התיקונים בהתנחלויות

מי שמתעמק רואה שבעיות רבות הולכות ונפטרות מאליהן בהתנחלויות ביהודה ושומרון: חיבור בין תורה ועבודה ומדע, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים, מחירי הדירות המאמירים ברחבי הארץ, ועוד ועוד. ככל שעסוקים יותר במצוות יישוב הארץ, התיקונים עמוקים ושלמים יותר. וככל שמתרשלים בה, הבעיות גוברות והמתחים הפנימיים מתעצמים.

מצוות לימוד תורה בשבת לנשים

שאלה: לפני כמה חודשים כתבת שחובה לקבוע שש שעות לימוד תורה בכל שבת. האם גם נשים חייבות בזה?

תשובה: הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה, עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע אין יכולים לקיים זאת (מנחות צט, ב), אמרו חכמים, שבשבת יש לקיים את הפסוק כפשוטו – "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדב"א א, לעיל א).

לעומת זאת הנשים אינן מצוות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופיה של האישה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר.

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד הוא מכלל עונג שבת הרוחני. נוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. וטוב שישתתפו בשיעור, שכך נהגו הנשים מדורי דורות להשתתף בדרשות השבת.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

להוסיף חיים (עמידה לפני ה' ביראה ובשמחה)

בראש השנה הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, ואנו מתפללים לפני אבינו שבשמים שיזכור אותנו לחיים, ויכתוב אותנו בספר החיים. ומתוך כך יש מקום שכל יהודי יתבונן כיצד הוא עצמו יוסיף חיים בשנה החדשה. כיצד יוסיף בלימוד התורה, שהתורה נקראת חיים. וכיצד יוסיף בצדקה וחסד, שנקראים חיים. וכיצד יוסיף ביישוב הארץ, שארץ ישראל נקראת ארץ החיים. וכיצד יוסיף במצוות פרו ורבו, שבמידה מסוימת מבטאת יותר מכל את השותפות של האדם בהוספת חיים בעולם.

שאלה מזוג מבוגר

שאלה: אשתי ואני בשנות החמישים לחיינו, יש לנו שלושה ילדים נפלאים. כיום אנו מצטערים מאוד על כי בזמן שהיה ביכולתנו, מנענו עצמנו מלהוליד עוד ילדים. היו לנו כל מיני חששות ושיקולים. כיום במבט לאחור אנו יודעים שטעינו. אנו מרגישים שאם נעודד את ילדינו להוליד יותר ילדים נתקן זאת. האם הדבר ראוי? האם זה נאה לומר לילדינו לעשות את מה שאנו עצמנו לא עשינו?

תשובה: אדרבה, טוב שתדברו על כך עם ילדיכם. אין דבר שמועיל יותר מאשר דיבורים כנים היוצאים מהלב ומבוססים על ניסיון חיים. ובמיוחד כאשר הדברים באים מההורים. אך כמובן שהדיבורים צריכים להיות בנעימות, בפתיחות ובאהבה, ובשום פנים לא מתוך לחץ. כמו כן, אתם מצדכם תדברו על זה פעם אחת בלבד, כמין גילוי לב ולא יותר מזה, כי אינכם יודעים עם אילו בעיות ילדיכם מתמודדים ועל אילו מוקשים רגשיים אתם עלולים לעלות.

בנוסף לכך, אם יש ביכולתכם, תוכלו לעודדם בפועל על ידי שתעזרו להם לטפל בילדיהם-נכדיכם. במידה ואפשר, בהשתתפות כספית בהוצאות גידול הילדים. ישנה סבירות גבוהה שגישה כזו תסייע להם שלא לחזור על טעותכם, ונמצאתם שותפים ממש בהמשך גידול משפחתכם לתפארת התורה העם והארץ.