ארכיון תגיות: פרו ורבו

יום השואה ומצוות פרו ורבו

יום השואה נקבע לחודש ניסן, שאין נוהגים בו צער רב • אבל אפשר להדגיש בו את עניין החיים, ובפרט לחזק את מצוות הילודה • כמות היהודים עדיין רחוקה מזו שהייתה לפני השואה, בגלל ילודה נמוכה והתבוללות בחו"ל • התפיסה הרווחת באקדמיה ובתרבות החילונית מבכרת את זכויות הפרט על פני ערכי המשפחה והילודה • בימי העומר יש להימנע משמחות גדולות, אך אפשר לשמוע שירים רגועים במכשירים אלקטרוניים, ומי שמנהגו אינו מורה אחרת – רשאי להקל בגילוח לשבת

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים, שכן חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים אינו מתאים לימי צער (שו"ע או"ח תכט, ב), ולכן אין אומרים בו תחנונים ואין אומרים בו הספדים, ורבים נוהגים שלא לפקוד בו קברים. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, כל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

יום השואה כיום עידוד למצוות פרו ורבו

אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

אולם אפשר למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון חיובי, כשהדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וכך אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כ 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה – מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת. רק כאן ישנו גידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק יחסית למורשת ישראל, וממילא לערכי המשפחה שמושרשים כל כך במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה לעומת זאת היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית.

בעקבות זאת, גם מערכת החינוך עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

בתרבות החילונית ההצלחה נמדדת לפי ההישגים המקצועיים והכלכליים. גם כאשר מעריכים הישגים מוסריים, אזי מדובר על ערכים שקשורים לזכויות הפרט, לכן מעלים על נס את מי שפתר בעיות, דאג לחולים, לחלשים, לאחרים ולאויבים. אלו ערכים חשובים, אבל אסור שיבואו על חשבון ערכים כללים של בנייה וחיים. כך אנחנו מוצאים שככל שאדם יותר חילוני, כך הסיכוי שיהיה נשוי ויוליד ילדים – פוחת.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה ללא גבול. לעומת התפיסה החילונית שכבר לא מאמינה באהבת אמת, צריך לחנך ולהסביר שהחופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם גם לא מביאים סיפוק אמיתי. הם רק מאפשרים לאדם לבחור, והבחירה צריכה להיות בדברים הטובים, בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם. גם העבודה המקצועית צריכה להיות מכוונת לא רק למען הישגים אישיים, אלא גם להוספת טובה ורווחה לעם ולעולם.

מוסדות החינוך

מוסדות החינוך, גם הדתיים, ברובם המוחלט לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך. נקווה שהתהליכים החיוביים שמתרחשים כיום במשרד החינוך יעצימו גם מגמה זו.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, מונעים מהם מידע וערכים שחיוניים כל כך לחייהם.

המציאות מוכיחה שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים. צריך לספר לצעירים, שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

מנהגי אבלות בספירת העומר

נוהגים ישראל לנהוג מקצת מנהגי אבלות בספירת העומר, זכר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך נוהגים שלא להסתפר, לא להתחתן ולא לקיים שמחות גדולות, מלבד שמחת השבתות והחגים.

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז בארץ לנהוג אבלות עד יום ל"ג בעומר בבוקר, ולמנהג יוצאי ספרד האבלות נמשכת עד יום ל"ד בעומר בבוקר. גם למנהג יוצאי ספרד, במשך כל ליל ויום ל"ג בעומר עצמו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בבוקר.

תספורת

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

גם נשים בכלל האיסור, אבל מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פנה"ל זמנים ג, ו).

גילוח

יש אומרים שבכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, וכך נוהגים רוב בני הישיבות. ויש אומרים שרק תספורת אסורה, כי יש בה חגיגיות, אולם הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר.

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג, עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחות של חול ושל מצווה

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות.

בשמחה של מצווה מותר לנגן כמקובל. לפיכך, במקום שהכול רגילים להזמין תזמורת למסיבת בר מצווה, אם מסיבת בר המצווה מתקיימת ממש ביום הגיע הנער למצוות – מותר להזמין תזמורת (פנה"ל שם ג, ט). אבל חתונה, אף שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה, שאינה שמחה במיוחד, דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעה.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק באוזניות או בתוך חדר, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

קניית דברים שמברכים עליהם שהחיינו

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו", מפני שיש הבדל בין ימי בין המצרים שאין מברכים בהם "שהחיינו" לימי ספירת העומר שהאבלות שבהם פחותה. אמנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. הרוצה להדר ישתדל לחדש דברים כאלה ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

לאחר ל"ג בעומר

למנהג יוצאי ספרד, לאחר ל"ד בעומר אין שום מנהגי אבלות, ומותר אף לקיים שמחות גדולות וחתונות.

אולם למנהג רבים מיוצאי אשכנז, נוהגים שלא לקיים שמחות גדולות כמו הופעות זמר וריקודי עם עד ראש חודש סיוון. אבל חוג של מחול אירובי מותר לקיים מפני שעיקרו נועד להתעמלות.

גם לגבי נישואין יש שנמנעים עד ראש חודש סיוון, הואיל והחתונה היא שמחה גדולה מאוד. ויש נוהגים לקיים נישואין אחר ל"ג בעומר, הואיל והיא שמחה של מצווה שאין ראוי לדחותה.

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

ליישב את מרכז הארץ

יישוב הארץ צריך להתחיל מירושלים, יהודה ושומרון, ומשם להתפשט לארבע הרוחות * ברכת הארץ נאמרה לאבותינו ביחד עם ברכת הילודה * מכתב מקוראת, חברת גרעין תורני במרכז הארץ: האומנם מצוות יישוב הארץ היא בעיקר ביהודה ושומרון?! * תשובה: עיקר מצוות יישוב הארץ היכן שהיא שממה או עלולה להימסר לזרים * הבעיה הכלכלית לרכוש דיור הולם למשפחה גדולה בערי המרכז * מדוע המורים בערי המרכז באים מיישובי השומרון? * חובה לעודד את המשפחות התורניות שקיבלו עליהן שליחות רוחנית בערי המרכז

מצוות יישוב הארץ

כיוון שעיקרה של פרשת מסעי עוסק במצוות יישוב הארץ, אחזור לעסוק במצווה החשובה הזו שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (תוספתא ע"ז ד, ג, ספרי ראה נג).

בפרשת ויצא כתבתי על כך שהגילויים האלוקיים אל האבות עוסקים בעיקר בהבטחת הארץ הקדושה. והסברתי שמצווה יתירה להתיישב דווקא ביהודה ושומרון, וכפי ההבטחה והציווי ליעקב (בראשית כח, יד): "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" – כלומר ההתיישבות צריכה להתפשט ממרכז הארץ, מהמקום שבו עמד יעקב באזור ירושלים ובית אל, יהודה ושומרון, אל כל הכיוונים. וכל זמן שעוד יש צורך ליישב את מרכז הארץ – הוא קודם. עוד הוספתי, שכמעט תמיד ההבטחה על הארץ כרוכה בברכת ריבוי הילדים, כפי שהובטח ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת וכו'" (שם). וכן נאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, טו-יז): "כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יימנה". וכך נאמר עוד ליעקב (שם לה, יא-יב): "פרה ורבה… ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ".

והוספתי שהברכה מתקיימת גם היום, וכפי שניכר בעליל שלמשפחות שקבעו את מגוריהן ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מאשר למשפחות בעלות אופי זהה שנשארו בערי השפלה. בתגובה לכך קיבלתי מכתב נוקב:

מכתב הטענות

"קראתי את מדור רביבים משבת פרשת ויצא, וחרה לי מאוד. הפריע לי שהרב מתייחס למצוות יישוב הארץ רק ביהודה ושומרון. אין לכך שום מקור. ארץ ישראל זה גם במקומות אחרים, וגם שם יש חשיבות לגור. העיר שבה אני גרה (בגוש דן) נמצאת גם היא בגבולות הארץ המובטחת, גם פה מקיימים מצוות יישוב הארץ לא פחות בהידור. "ופרצת" זה לא רק ביישובים. נכון שיש חשיבות רבה ליישובים, והם שומרים על אחיזה יהודית ביו"ש, אבל אל לנו לשכוח את החשיבות שיש לשאר המקומות ולהתחברות לעם.

אנחנו שותפים בגרעין תורני ששם לו מטרה להפיץ יהדות ברחבי העיר. הרב כותב שלמשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מלמשפחות השפלה, והדבר אף משפיע על משפחות השפלה. לדעתי, דוגמא זו אומרת שיש דווקא לגור בשפלה. למשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים כי הם סוג כזה של משפחות, ולא שמעתי שה' ברך את יהודה ושומרון בברכה מסוג זה. אם אותן משפחות היו גרות בערי המרכז, אין ספק שמשפחות בערי המרכז היו מושפעות לטובה ויולדות לפחות עוד שני ילדים כל אחת.

בנוסף, החיים פה משפיעים על סביבתם בכל רגע ורגע. כל חג משפיע על הסביבה – הדלקת נרות חנוכה לכל הבניין, תקיעה בשופר למשפחות המעוניינות בכך, חלוקת תפוח בדבש לראש השנה ומשלוחי מנות בפורים. כך אנו יוצרים קשר עם השכנים והתושבים (ואפילו עם אנשים מהאוטובוס). קיבלנו הרבה תגובות חיוביות מהשכנים שלנו. משפטים כמו "טוב שאתם פה", "טוב שיש קצת יהדות בבנין", מחזקים אותנו בשליחותינו החשובה. בתור אחת שגדלה בשכונה דתית, מאוד קשה לי לגור בעיר בשפלה מבחינת הרחוב, החברה, האווירה הכללית וגם מזג האוויר. מבחינתי זו מסירות נפש לגור פה, וברור שהיה יותר קל לי ונעים לגור ביישוב עם שכנים נורמלים, ללא סיגריות ושיגעונות אחרים שבעיר. אני חושבת שצריך לחזק את המתנחלים בערים ולא להחליש אותם ולומר להם שמצוות יישוב ארץ ישראל היא רק בהתנחלויות.

"הדבר היחיד שיכול לשמור על ארץ ישראל שלימה זה כאשר עם ישראל כולו יהיה שלם ומחובר לערכיו, ולא רק קבוצה מסוימת, מתבדלת ומנותקת ביהודה ושומרון. אני מרגישה שהרב מאוד מעודד לגור דווקא ביישובים, ושוכח את החשיבות של מגורים עם כלל עם ישראל. כמו שחומש שומרת על חדרה, כך חדרה שומרת על חומש. לפי זה, מצוות יישוב ארץ ישראל היא בכל המקומות באותה מידה".

תשובה – עיקר המצווה ליישב את יהודה ושומרון

מצוות יישוב הארץ מפורשת בפרשתנו (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" ופירש הרמב"ן את גדרי המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הרי שיש שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד – שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר, והשני – שלא תישאר שממה. הרי שלפי שני צדדי המצווה, עיקר המצווה כיום הוא ליישב את יהודה ושומרון. הן מצד האיום להעביר את השטחים המקודשים שביהודה ושומרון לנוכרים, והן מצד שהם שוממים מהתיישבות יהודית.

מלבד זאת, שטחי יהודה ושומרון נחשבים מרכז הארץ, בהם ישבו והתהלכו אבותינו, מלכינו ונביאינו, בהם נתגלתה השכינה יותר, ומכוח זה הם מקודשים יותר. בנוסף לכך, יש בהתיישבות ביהודה ושומרון הצלת נפשות ממש, שהמתיישבים ביהודה ושומרון מונעים בגופם הקמת מדינת טרור ליד מרכזי האוכלוסייה היהודית.

ברכת המשפחות ביהודה ושומרון

מעבר לברכה האלוקית המובטחת לעוסקים במצוות יישוב הארץ, גם האידיאל החופף על כל המעשים מעצים ומחזק את המשפחות. ויש גם עוד צד מעשי מאוד – מחיר הדירות.

מחירי הדירות נקבעים על פי כללי ההיצע והביקוש, והוא מותאם למשכורות המקובלות במשק. ככלל, בעלי המשכורות הממוצעות מסוגלים לקנות בערי המרכז דירות בינוניות בנות שלושה חדרים, שמתאימות לרוב המשפחות בישראל, שיש להן בממוצע שניים עד שלושה ילדים. יהודי שחפץ להקים משפחה גדולה זקוק לדירה גדולה יותר, אבל המשכורת שהוא מרוויח דומה לממוצע ומתאימה לדירה בת שלושה חדרים בלבד. זוהי הסיבה העיקרית לכך שלמשפחות הדתיות באזור המרכז יש פחות ילדים. עוד חדר פירושו עוד משכנתא של אלפיים שקל לחודש למשך עשרים וחמש שנה – שלא לדבר על התוספת בעלויות החינוך, שאף הן יקרות יותר באזור המרכז. אם ימכור את דירתו הקטנה במרכז, יוכל לקנות דירה בגדול כפול ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב, ועוד יישאר לו כסף לכסות את העלויות הנוספות של הנסיעה לעבודה.

לעודד אנשים לגור כיום במרכז זה לגרום להם אחת משתיים: או שתהיה להם משפחה קטנה יותר, או שייאלצו לחיות חיי דחק: להשכיב ארבעה ילדים בחדר במיטות קומתיים, לישון עם האישה בסלון, ובבוקר לקפל את המיטות כדי לאכול סביב השולחן.

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים לאומיים שגדלו במשפחות מבוססות, שהם סבורים כי די בכך שבני הציבור הדתי ירצו באמת להתחבר לעם ולגור בערי המרכז, ושהרבנים יעודדו אותם לכך. כשזה יקרה, אזי בכוח הרצון הטוב יוכלו כולם לקנות דירות בערי המרכז, להתחבר לעם, לגדל משפחות ברוכות ילדים, ויש שאפילו מעיזים להציב חזון של קירוב רחוקים לתורה ומצוות. אחרים לעומתם סבורים שזו יוהרה ומסתפקים באתגר ההתחברות, שהוא לבדו אמור להביא גאולה.

הקהילות שנוצרות

בפועל, רוב אלה שמצליחים להתגורר כיום בערי המרכז הם או עשירים או כאלה שמסתפקים במשפחה ממוצעת. כך נוצרות בערי המרכז קהילות שמרכיב מאוד מרכזי חסר בהם: אנשים פשוטים שמשתכרים פחות מהממוצע, ומורים ובני תורה.

לפני כחצי שנה התארחתי בבאר שבע ופגשתי קהילות מופלאות. בבית כנסת אחד יושבים תלמידי חכמים ומדענים, עשירים ועניים, משפטנים דגולים ומורים, רופאים ובעלי מלאכה, פועלים עם חתני פרס ישראל. מאוד התרגשתי לראות את השילוב ביניהם, את ההפריה ההדדית, ואינני יודע למי ממרכיבי הקהילה צומחת תועלת גדולה יותר מהפריה זו. המציאות הזו מתאפשרת בזכות המגורים בפריפריה, במקום שבו מחיר הדיור נמוך יותר והתחרותיות מורגשת פחות.

עלינו לקוות שהממשלה תתמודד עם בעיית הדיור על ידי חיזוק הפריפריה ולא על ידי סבסוד הדיור במרכז.

שאלת המורים

לא פעם שמעתי יהודים שמתגוררים בערי המרכז ומציינים בפליאה תופעה מעניינת: רבים מהמורים בבתי הספר במרכז גרים בשומרון. באמת מוזר. הם לא העלו בדעתם שמורה שמרוויח משכורת ממוצעת ורוצה להקים משפחה גדולה, ואין לו הורים שיקנו או יורישו לו דירה גדולה, לא מסוגל להתגורר בערי המרכז, והפתרון היחיד עבורו הוא לגור בשומרון. זה המזל של ערי המרכז, שבזכות יישובי השומרון יש להן מורים.

לחזק את השליחים

יחד עם זאת, חובה לחזק ולעודד את תלמידי החכמים ואת נשותיהם שקיבלו על עצמם שליחות להתגורר בערי המרכז, להרביץ תורה יומם ולילה, ולפתוח את ביתם לאירוח וקירוב רחוקים. מצווה גדולה על כל הציבור להחזיק בהם, כדי שיוכלו להתגורר במקום פעילותם ולמלא את שליחותם המקודשת באופן המיטבי.

אגב, לא צריך להשמיץ את אחינו תושבי ערי המרכז ולומר שצריך מסירות נפש כדי לחיות עימהם. יתכן שבגלל הדוחק הכלכלי הכותבת גרה בשכונת מצוקה, אבל ברוב השכונות האווירה נעימה והאנשים שם חרוצים, חכמים, מעניינים ואדיבים, אלא שעולמם חילוני ומחירי הדירות גבוהים.

כוונת המצווה

אפשר לכאורה לקטרג על המתנחלים, שאינם מכוונים למצוות יישוב הארץ אלא להשיג דיור זול. אולם למדנו שהמכוון לדבר מצווה וגם להנאתו, נחשב כמי שעוסק במצווה. לפיכך כותבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות, למרות שהם מתפרנסים ממלאכתם, נחשבים כעוסקים בצרכי מצווה. ואם עיקר כוונתם למצווה, הם אף פטורים ממצוות אחרות בשעה שיש צורך שיעסקו במצוותם (שו"ע או"ח לח, ח, ומ"א שם).

ובכלל, ראוי שנקיים את כל המצוות בשמחה. ויש מצוות שההנאה בהן מרכזית, כך במצוות עונג שבת, כך במצוות שבין אדם לחברו, וכך גם במצוות יישוב הארץ, שהתורה מעידה עליה שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

רבנות צבאית עצמאית תוכל גם לגייר

הגיור הצה"לי

כעיקרון, הרעיון לאפשר גיור בצבא הוא נכון מאוד, אלא שהבעיה היא במקור סמכותו של הרב הצבאי הראשי. תנאי ראשון לסמכותו של רב – שיהיה עצמאי, ופסקיו ההלכתיים יינתנו לפי העניין בלבד, ולא על פי לחצים ושיקולים זרים. כאשר הרב הצבאי נבחר על ידי אישים חילוניים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל, וביום שיחליט לפעול בניגוד לשיקול דעתם יפטרו אותו, סמכותו מוטלת בספק.

אמנם כל רב ושופט חי בתוך עמו ומושפע מהלכי הרוח והלחצים הציבוריים, אבל אינו תלוי בהם באופן מוחלט. א כאשר קרוב לוודאי שהרבצ"ר ייזרק מהצבא אם יעז לפסוק בניגוד לדעת המפקדים החילוניים שמעליו, סמכותו מוטלת בספק.

הדרך לתיקון היא בשינוי השיטה שעל פיה בוחרים רב צבאי. ובינתיים, רק לאחר שיעמוד על הפרק דיון, שבו עמדת הרב הצבאי תהיה בניגוד לעמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, ולמרות הלחצים לא ישנה את דעתו ועדיין יישאר בתפקידו, נדע שהוא אכן פוסק באופן עצמאי. בלא זאת סמכותו כפוסק מוטלת בספק. עדיין יש לו תפקיד חשוב מאוד, כמנהל ענייני הדת בצבא, אבל לא כפוסק.

טענה נגד עמדתי ביחס לשביתת הפרקליטים

בעקבות עמדתי נגד העלאת שכר הפרקליטים, קיבלתי כמה תגובות מעובדי הפרקליטות. ראשית טענו כי גובה שכר הפרקליטים שכתבתי (19 אלף בממוצע) אינו נכון, ובעניין זה אני עדיין במבוכה. כמה פרקליטים כתבו לי ששכרם נמוך בהרבה, כ-11.5 אלף ברוטו לחודש. מאידך, משני גורמים שמעתי שהוא כ-18 אלף לחודש. אמנם גם הפרקליטים שכתבו אליי הודו שהבכירים ביותר מקבלים סכומים גבוהים מאוד. כיוון שיתכן שטעיתי, אקווה שעד שבוע הבא אוכל לתקן את טעותי.

הטענה השנייה היתה, שאין לקשר בין עמדתם האידיאולוגית של הפרקליטים בענייני העם והארץ לעיקר עבודתם במיגור הפשע. אחד כתב לי: "עם כל הכבוד שאני רוחש לכבוד הרב, אני סבור שגם הרב יודע (ואולי בוחר להתעלם מכך) שהתיקים השנויים במחלוקת ("תיקים אידאולוגיים") מהווים אחוז זניח מאוד מכלל תיקי הפשע המטופלים על ידי הפרקליטות. בעבודת היום יום של המחוזות השונים משמשת הפרקליטות, פשוטו כמשמעו, כמוראה של מלכות שבלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". בפרקליטות פגשתי אנשים ערכיים, איכותיים ורציניים המקדישים לילות כימים לעבודה קשה ותובענית שעניינה מיגור הפשע והגברת הביטחון האישי ברחבי ישראל… אנשים אלו יכלו להרוויח סכומי כסף גדולים בהרבה ממשכורתם הנוכחית, אך הם בחרו להיות 'ממלכתיים' בדרכם שלהם ולעבוד בפרקליטות. האם היית רוצה, כבוד הרב, שאנס, שודד, או עבריין אלימות אחר שפגע (ח"ו) באחד מקרוביך או אהוביך ייצא לחופשי מחמת טיפול לא איכותי של פרקליט בינוני, שהחליט לבוא ולעבוד בפרקליטות בשל השכר הנמוך הניתן שם? המצב היום הוא עגום ביותר. דור הביניים של הפרקליטות הוא מקצועי ואיכותי (עדיין), אך הוא מתמעט והולך. את זה באה השביתה לתקן. ואני בטוח, כבוד הרב, שגם לך יש אינטרס שהמוסד הזה יכיל בתוכו אנשים רציניים וערכיים. אז אני אומר בדחילו ורחימו, נדמה לי שבסוגיה זו היה מקום להתעלם מ'אצלנו' ומ'שלנו' ולדאוג לכלל עם ישראל".

תשובה

ידוע שאחוז התיקים העוסקים בענייני העם והארץ נמוך לעומת שאר התיקים. אולם כמו שהלב קטן ביחס לשאר הגוף אבל חשיבותו עצומה, כך הצער שהפרקליטות גורמת להמוני ישראל בעמדותיה האנטי יהודיות כואב יותר מטיפול ירוד בפושעים פליליים. דווקא הדאגה והאחריות לכלל ישראל מחייבת להתנגד להעלאת שכר הפרקליטים, ולבטא בכך את המחאה כלפי עמדותיהם המסוכנות. מחאות בעלמא אינן משפיעות במסגרת דמוקרטית. הרי יש לאזרחים נציגים במסגרות השלטוניות, ותקציב המדינה הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותם. אילו היו נציגי הציבור היהודי נוהגים כשורה, היו פועלים להפחתת שכר הפרקליטים. ואולי היו מבררים שהאשמה מוטלת על הבכירים בלבד, והיו פועלים לפגיעה בשכר בכירי הפרקליטות בלבד.

בנוסף לכך, הטענה שהפרקליטים יכלו להשתכר יותר בשוק החופשי אינה נכונה. יש כיום אלפי עורכי דין מוכשרים שהם מובטלים. וגם מקרב העובדים, יש לא מעט שמשתכרים פחות מהפרקליטים. בנוסף לכך, השכר בפרקליטות כולל בתוכו ביטחון תעסוקתי והטבות רבות, כמקובל במגזר הציבורי.

הברכה שבמשפחות גדולות

השבוע הוזמנתי להשתתף באחד המושבים בכנס הבינלאומי אודות החינוך היהודי באוניברסיטת בר אילן. שם פגשתי את פרופ' דוד צוריאל, שסיפר לי על המחקר שביצע יחד עם ד"ר גיטה רוקח והוצג בכנס, לפיו ריבוי ילדים במשפחה משפר את יכולות הלמידה של הילדים. קיימת עמדה רווחת לפיה ככל שיש יותר ילדים במשפחה כך הם פחות מפותחים רגשית ושכלית, מפני שהם מקבלים פחות תשומת לב מההורים. בניגוד לעמדה זו, התברר ממעקב רצוף על משפחות ברוכות ילדים לעומת משפחות מעוטות ילדים, שריבוי הילדים מעניק לכל ילד יותר גירויים אינטלקטואליים ויותר תמיכה רגשית.

במשפחות הברוכות, הילדים הגדולים רגילים לקחת אחריות וללמד ולהסביר דברים שונים לאחיהם הקטנים, וכך גם יכולת הלמידה שלהם משתפרת. הם לומדים למקד את המידע שברשותם ולתרגמו לילד. גם יכולת הלמידה של האחים הקטנים משתפרת בכך שהם מתרגלים לשמוע הסברים שונים מאחיהם הגדולים, ומתוך כך היכולת שלהם לקלוט מידע בצורות שונות משתפרת.

מחומש בראשית לחומש שמות

לאורך פרשיות חומש בראשית הארכתי בהעתקת פסוקים רבים מעניינה של ארץ ישראל, ולשעה קלה היה נדמה לי שאולי הגזמתי. אולם מתגובות הקוראים הבנתי שלרבים מהם נפתחו העיניים. יהודי חרדי אחד כתב לי: "עשרות שנים אני לומד את ספר בראשית, ומעולם לא שמתי לב, שכמעט כל הגילויים שנגלה ה' אל האבות עוסקים בהבטחת ארץ ישראל". ויהודי אחר כתב לי שבמשך התקופה האחרונה, כשהוא לוקח טרמפיסטים חרדים, הוא שואלם, מה אמר ה' לאברהם אבינו, או יצחק אבינו, הכל לפי פרשת השבוע. ולצערו רבים מהם אינם יודעים לענות, כאילו כל הפסוקים שכתובה בהם ארץ ישראל מחוקים אצלם. ואלה שכבר ידעו על קדושתה של ארץ ישראל, שמחו לקרוא על כך שוב ושוב, כיאה לעניין קדוש שכזה.

וכבר ביאר רש"י בתחילת פירושו לתורה שכל עניינו של ספר בראשית ללמד שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. הוא עשה זאת על ידי הבאת דברי רבי יצחק מהמדרש, ששאל מדוע התחילה התורה בסיפורי בראשית והאבות במקום לפתוח בביאור המצוות. והשיב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

יסוד גילוי האמונה בארץ ישראל

אם מתעמקים יותר מבינים, שכל המלחמות שלנו על ארץ ישראל מאז ועד היום סובבות על הציר הזה – גילוי האמונה האלוקית בתוך המציאות הארצית. על כך ירדנו לגלות, ועל כך אנו חוזרים כיום לארץ אבותינו.

תשובה לחסיד ברסלב

מכאן תשובה לחסיד ברסלב, שבהתלהבות טיפוסית כתב אלי: "למה כבוד הרב מדבר על ארץ ישראל, העיקר לדבר על אמונה בקב"ה". ולא הבין שזה כל עניינה של ארץ ישראל, לגלות את האמונה בעולם. ואף רבי נחמן ורבי נתן כתבו על כך בכמה תורות. וכל הדיבורים על אמונה ללא הגשמתה בארץ ישראל הם פורחים באוויר, כהתלהבות המסומם, שאחר שהחומר שהלהיב אותו נגמר, הוא נופל בדיכאון. אכן, גדולי חסידי ברסלב מאז ומתמיד היו מקושרים מאוד לארץ ישראל ויישובה.

עידוד למתנחלים

אבל מה שמדרבן אותי יותר מכל הם תגובות המתנחלים, שמספרים לי עד כמה הדברים מעודדים ומדרבנים אותם להתחזקות במצווה, בקליטת עוד משפחות ובבניית עוד בתים. אישה אחת כתבה לי: "ברצוני להודות לרב על דברי החיזוק שהוא נוהג לכתוב במדור 'רביבים' בדבר חשיבות ההתיישבות. כנפגעת הקפאה הדברים עודדו אותי מאוד וסייעו לי לקבל באהבה את ייסורי ההקפאה. כיום ברוך ה' אני זוכה לראות את ביתי נבנה. תודה וכל טוב".

תכלית היציאה ממצרים

היציאה ממצרים, אף היא כדי לשוב לארץ ישראל. כאשר נגלה ה' אל משה מתוך הסנה, אמר לו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי" (שמות ג, ז-ח). וכאשר חזר ה' וציווה את משה לדבר אל ישראל, שב ואמר: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם ג, טז-יז).

ושוב בפרשת וארא (שמות ו, ב-ח): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל – אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, (וכל זה בשביל) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

הנשים שמביאות את הגאולה

ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם היחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויחזירם לארצם הקדושה להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש. בפני המצרים עמדה הבחירה, הם יכלו לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכותם. אבל מתוך גאוותם בחרו לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין איך הישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה כפולה: לנצל את כוח עבודתם להרבות את עושרם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שהם עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים אבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?! השאלה הגורלית היתה מה יעשו הנשים.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.

אין לגנות את הבנות על זה, כך הוא צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצריים, היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצריים מבוססים, כדי להסתפח אליהם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד העלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".

כיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהם, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

וכל מעשיה רומזים, אולי בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום הנוגשים והשפילום ולא האמינו שהנשים באמת חפצות בהן. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים. ועל כל היסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עלי מן הכל

לימים כשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן לשדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהם על שהעיזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות, שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול כל התרבות שמבחוץ, ואל מול כל הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן, ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתם ולהשכים את ילדיהם לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהם מחמת הדאגה על חינוך ילדיהם. ושוב קמות יום ויום, אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתם ולשמח את ילדיהם במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכל באהבה, שנובעת מאמונה גדולה, שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכשמלאכי השרת שמלווים את הבעלים שחוזרים בליל שבת מבית הכנסת מגיעים לבית, ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת, בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים, מקטון ועד גדול, הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל. ומלאכים רעים עונים בעל כרחם אמן.

ההתקפות השמאל על החרדים

אישים מהשמאל טוענים שהם רוצים לסגת מנחלות אבותינו ולעקור ישובים כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הם מחזקים את עמדתם בתחזית דמוגרפית פסימית הנשקפת לרוב היהודי. יחד עם זאת, אותם אישים ממש לא מפסידים הזדמנות לבקר את הציבור החרדי, על שאינו מתגייס לצבא, ואינו נושא בעול הכלכלי, וניזון מתקציבי סעד. ובשם השוויון תובעים לגייסם לצבא ולצמצם את התמיכה באברכים ובישיבות (וזאת בלא להזכיר כלל, שכל הטענות הללו נכונות שבעתיים כלפי הערבים).

אמנם גם אני, על פי מה שלמדתי מרבותי, שותף לחלק מהטענות. אבל אין הטענות מגמדות בכהוא זה את המעלה העצומה של המשפחות החרדיות הגדולות, שמגדלות ילדים קדושים וטובים לתפארת התורה, העם והארץ. מי שבאמת מודאג ממצבם הדמוגרפי של היהודים במדינת ישראל, היה צריך לשבחם תחילה, על היותם מקימים משפחות ברוכות ילדים, שאין כמותם תורמים להבטחתו של הרוב היהודי במדינת ישראל, אח"כ היה יכול להוסיף באהבה ואחריות את טענותיו. אבל כנראה שכאשר הם מדברים על שמירת הרוב היהודי, כוונתם ליהודים כמותם בלבד, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם.

למרות זאת, בזכות הנשים הצדקניות, יקומו המשפחות וייבנו באהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, ועל ידי המאור שבתורה הילדים יגדלו לתורה ועבודה, והם יובילו את המדינה לעתיד טוב יותר, עד שגם מלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם.

שביתת הפרקליטים

אינני מכיר את הסכמי השכר עם הפרקליטים, אבל נדמה לי ששכרם הממוצע – 19,000 ש"ח לחודש – הוא שכר מכובד למדי. אנשים רבים, שאינם פחות חכמים וחרוצים מהם, היו שמחים להשתכר בו. אצלנו עם שכר נמוך מזה מגדלים משפחות של עשרה ילדים.

אבל ישנה עוד סיבה לתקוותם של רבים, שראש הממשלה ושרי האוצר והמשפטים לא יכנעו לדרישותיהם. יותר מדי מרורים האכילה אותנו הפרקליטות, בהטיית דין נגד אישים מהימין, ובסלחנות יתירה כלפי שמאל. לרבים נדמה שהפרקליטות מנהלת חקירות ומעמידה למשפט על פי השיקולים הפוליטיים של תנועות השמאל. יש היום משפטנים רבים שמוכנים בשמחה להחליף את מקומם בשכר נמוך יותר. אולי הם יהיו הגונים יותר.

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו

מצבנו הלאומי

הרתעה היא אחד המרכיבים הבסיסיים בביטחון המדינה. כאשר מדינת ישראל מציגה עמדה נחושה שהארץ הזאת כולה שלנו, ולמרות האיומים והלחצים נמשיך לבנות בה – אויבינו מהססים ליזום מלחמה.

אולם כאשר נראה לאויבינו שאיננו נחושים מספיק להגן על ארצנו, שהפיגועים מחלישים את עמדותינו, שלחץ בינלאומי מקפל אותנו – הם סבורים שאין למדינת ישראל די כוח לעמוד על נפשה. הם משתכנעים שתיאוריית קורי העכביש שלהם נכונה, והם זוממים להשמידנו.

על כן, ההקפאה הנוכחית שמשדרת כניעה לעולם הערבי מעמיקה את הסכנה הקיומית למדינה, בנוסף לכך שהיא פוגעת בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, ופוגעת במתנחלים אזרחי ישראל.

עשרות המטוסים שאמריקה מוכנה להעניק לנו אינם יכולים להשתוות לפגיעה הקשה ביכולת ההרתעה שלנו.

כמה מצער שהאיש שמופקד על הביטחון לא מבין את האמת הפשוטה הזו. "המטוסים חשובים יותר מהפוליטיקה" – זה כל שנותר לו לומר. כאילו זכותנו המקודשת להתיישב בארץ ישראל זו פוליטיקה. שר ביטחון שכזה הוא בושה וסכנה למדינת ישראל.

גם ראש הממשלה, שנגרר אחר שר הביטחון בניגוד לרצון הציבור ומפר את הבטחותיו המפורשות לבוחריו, מאכזב עד כאב. והשאלה עולה מאליה: האם הוא ראוי לתפקיד? האם הוא יהיה מסוגל אי פעם להגשים את התקוות שהוריו ובוחריו תלו בו?

ארץ ישראל בפרשת השבוע

שאלו מספר קוראים מהשפלה, מדוע כתבתי שיש מעלה מיוחדת לגור דווקא ביהודה ושומרון. התשובה מובנת מאליה – יהודה ושומרון היא לב הארץ. ביהודה ושומרון התהלכו האבות וזכו לגילויים האלוקיים. מכל אות בתורה אנו לומדים דברים גדולים, ואיך לא נלמד מהזכרת המקומות ביהודה ושומרון על חשיבותם וקדושתם?!

הנה בפרשתנו (בראשית לג, יח):

"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם, וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל".

לאחר הסיפור הקשה עם דינה ושכם,

"ויאמר אלוקים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל… וייבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם לה, א-ז).

והנה עוד התגלות וברכה – ועל מה הברכה וההתגלות? כמו שכבר למדנו בכל הפרשות הקודמות: על ריבוי הזרע ועל ירושת הארץ. "ויאמר לו אלוקים… אני א-ל ש-די, פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה, י-יג).

התורה מדגישה שיש חשיבות גדולה למקומות בהם ה' נגלה אל האבות, ולכן דווקא שם מקימים האבות מזבח לה'. "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר איתו… ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר איתו שם אלוקים – בית אל".

והמסע נמשך ומגיעים לאפרתה, "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום". והמסע נמשך: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (שם לה, טז-כז).

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו, בנו והתרחבו. ומי שלא יכול להתנחל, שיבוא לבקר, לעודד, לחונן את עפר המקומות הקדושים. יחשוב מה היו עושים רבי יהודה הלוי, רבי שלום שבזי, ושאר גדולי ישראל אם היתה ניתנת להם הזדמנות להתנחל, או לכל הפחות לבקר במקומות הקדושים הללו שכל דברי התנ"ך רוויים בהם.

בזכות השבת נוחלים את הארץ

אמרו חכמים: אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין" (בראשית רבה מו, ט).

סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל בכך שעל ידה מתגלה האמונה בעולם, ועיקר האמונה שה' אחד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בארץ ישראל מתגלה שגם הארציות החומרית קשורה לאידיאלים האלוקיים.

יסוד זה מתחיל להתגלות בשבת, שמצוות השבת לענג אותה בחומר וברוח – גם בלימוד תורה וגם בסעודות. ולכן מתוך שמירת השבת זוכים ישראל לנחול את ארץ ישראל.

השבת היא נשמת השבוע

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). מכאן שעל ידי העיסוק בתורה בשבת מתקיימת התורה בישראל, וישראל מתקיימים בארצם.

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך יילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה פרק א).

לימוד התורה בשבת שווה פי אלף

כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

אילו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו – בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכול פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת? חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

איזה לימוד שווה פי אלף

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, ודווקא אז מעלתה עליונה כל כך – מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו לשם מצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב יותר מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר עניין השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכול מתוך עונג ושלימות פנימית – מעין עולם הבא!

מעלת יעקב אבינו בשבת ובארץ ישראל

אמרו חכמים: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במידה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (ולא יותר). אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) 'וייחן את פני העיר' – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום – ירש את העולם שלא במידה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית רבה יא, ז).

ופירש 'עץ יוסף' שגם אברהם קיים את כל המצוות ושמר את השבת, אלא שלא נזדרז לקבוע את תחום השבת מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב, שהידר בעניין השבת והזדרז לקבוע את תחומה – ירושתו בלא גבול.

כמה נפלאים דברים אלו, שדווקא על ידי קביעת תחום השבת, שנראה לכאורה כהגבלת החיים, שכן רק בתוך התחום מותר ללכת, דווקא על ידי הגבלה זו זכה יעקב לנחלה בלא מיצרים.

וזהו עניינה המיוחד של השבת. על ידי ההתכנסות פנימה והשביתה מכל מלאכה, זוכים לברכה בלא גבול בכל המלאכות שעושים בששת ימי המעשה. ותכלית כל המלאכות – לבנות את המקדש ואת ארץ ישראל.

הערה אישית

נדמה לי שזה מה שקרה לי. כבר יותר משנתיים שאני שקוע בלימוד מצוות השבת, והנה אני מוצא את עצמי חושב וכותב יותר ויותר על ארץ ישראל, בלי מיצרים.

מי יודע, אולי גם העסק עם אהוד ברק, שר הביטחון המסוכן והבעייתי שלנו, קשור לזה. מתוך העיסוק בהלכות שבת קפץ עלי רוגזו, ונדרשתי להודיע ברבים שהתורה קודמת לכל, ושאסור לחייל לציית לפקודה מרושעת של גירוש יהודים מארץ ישראל.

מכל מקום, אודה לקוראים אם יכתבו לי האם העיסוק ב'רביבים' בענייני ארץ ישראל מוגזם לדעתם? בכל אופן, בעזרת ה' בחודשיים הקרובים אני עומד לסיים את ההגהות האחרונות על שני החלקים של הלכות שבת בסדרת 'פניני הלכה' (בתוספת כרך הרחבות), ואולי אוכל אח"כ קצת לנוח, שהעיסוק בארץ ישראל כבר לא יהיה אצלי בלא מיצרים.