ארכיון תגיות: פורים

הלכות השמחה בפורים

בפורים מצוות השמחה היא על ידי שתייה • גם שלא בשעת הסעודה, מצווה להרבות בשמחה בדרכים שונות • כמות השתייה תלויה בתגובתו של כל אדם ליין • נשים מחויבות בשמחה, אך עליהן לשתות פחות • השמחה כוללת מצווה לשמח אחרים • מה אפשר לתת בתור משלוח מנות, ובתור מתנות לאביונים, ובאילו כמויות • מה יעשה מי שאינו יכול לשלוח מנות או לתת מתנות לאביונים בפורים עצמו • כל אחד מבני הזוג חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, וגם נערים מעל גיל מצוות

שמחה במשתה דווקא

מצוות השתייה והשמחה בפורים גדולה מהמצווה בשאר ימים טובים: בכל החגים המצווה לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ומכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין – מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים המצווה לעשותו יום משתה, ועל כן אמרו חכמים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).

מצוות המשתה והשמחה

כדי לקיים את מצוות השתייה והשמחה צריך לקיים סעודה, שכך היא הדרך לשתות ולשמוח. אין יוצאים ידי המצווה בשתייה וסעודה שבליל פורים.

מצוות הסעודה כוללת, בנוסף למשקאות המשכרים, גם אכילת לחם ובשר בהמה, ומי שמעדיף עוף יכול לקיים באכילתו את המצווה. ומי ששמח יותר בארוחה חלבית, יכול גם בה לקיים את מצוות המשתה והשמחה.

אף שעיקר מצוות השמחה מתקיימת בסעודת הפורים, גם בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה על ידי לימוד תורה, שירה וריקודים, דיבוק חברים, טעימת מאכלים טובים ושתיית מעט משקאות משמחים.

כמות השתייה

יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. מכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למדרגה של שמחה פשוטה שבה הוא שמח בכל הדברים בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי". ואף שידע שהמן היה רשע גדול שרצה להשמיד את כל ישראל, לא יחוש שום מרירות בעת אזכרתו כפי שרגילים להרגיש בעת שמזכירים רשעים, אלא ירגיש שמחה כפי שמרגישים בעת שמזכירים צדיקים כמרדכי; כי מתוך שמחת שתייתו יראה רק את הטוב שהגיע לישראל על ידי המן, שבזכות גזירתו חזרו ישראל בתשובה והתהפכה הגזירה לישועה גדולה, ועל ידי כך תיקנו את שמחת הפורים.

ויש אומרים שהואיל ובשכרות כזו אדם אינו יכול לשמור על כבודו כמקובל, נכון לקיים את המצווה בשתייה שגורמת לסחרור ושמחה, עד שאין אדם יכול לדבר לפני מלך. אבל אין הכוונה להגיע לשכרות שבה כל ראיית העולם משתנה (רבנו אפרים). ומה שאמרו עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הכוונה שלעתים יתבלבל בדיבורו מחמת שתייתו, אבל מכל מקום ישלוט במעשיו ולא יתבזה (תוס' ור"ן). ויש אומרים שהכוונה שיישן מחמת שתייתו ושמחתו (רמב"ם).

נראה ששורש המחלוקת נעוץ בתגובתם השונה של האנשים לשתיית היין. יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שהיא מעוררת אותם ויש שגורמת להם עייפות. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהיא גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כול, ויש שהיא מעוררת אותם לגלות את לבם הטוב. ומכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים ללכת מיד אחר כך לישון.

בכל אופן, מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים, לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות.

נשים במצוות השתייה

גם נשים חייבות בכל מצוות הפורים, ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס אף הן מחויבות. בכלל זה מצווה לנשים להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר יותר משכרות ואובדן שליטה, שהשכרות מגונה אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.

מצוות השמחה כוללת לשמח אחרים

כלל יסוד במצוות השמחה, שהיא כוללת בתוכה לשמח אחרים. כך בכל החגים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד), וכך גם בפורים, שנאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב).

משלוח המנות

מצוות משלוח מנות היא שישלח כל אדם שתי מנות לחברו. המנות צריכות להיות דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, אבל השולח לחברו בגד או ספר, אף שהם משמחים ומבטאים אהבה – לא יצא.

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, בשר ואורז, דג וביצים, עוגות ותפוחים או שתי מנות בשר בטעמים שונים.

השולח עוף חי לחברו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי עדיין לאכילה. ואפילו אם שלח בשר חי שעדיין לא בושל, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים, ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. והרוצה להדר, במשלוח מנות אחד יחוש לדעת המחמירים.

שיעור המנות

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוך השולחן תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שייחשבו למנה. יש שנתנו לכך הגדרה, שתהיה כל מנה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ששיעור כזה בוודאי אפשר להגיש לפני אורח.

יש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. ונכון להחמיר גם כשיטה זו.

מתנות לאביונים

מצווה על כל אדם מישראל שייתן בפורים שתי מתנות לשני אביונים, כלומר מתנה אחת לכל אביון. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו, והכול יחסי לזמן ולמקום. אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף.

הנותן שיעור שתי מתנות לזוג עניים, או לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה, יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו, לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.

נוהגים כיום לתת את המתנות לאביונים על ידי גבאי צדקה, שאם הם חכמים וצדיקים, הרי שהם יודעים למי ראוי לתת יותר, והם גם יודעים לתת את המתנות באופן המכובד, המשמח והמועיל ביותר.

שיעור המתנה לאביון

המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא בגדים או ספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים.

אף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, מותר לאביון לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים.

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה. בדיעבד אם נתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כשלוש פרוסות), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום.

נשים וזוגות נשואים

כאמור, נשים חייבות בכל מצוות הפורים למרות שהזמן גרמן, הואיל ואף הן היו באותו הנס. גם אישה נשואה חייבת במצוות אלו. הרי שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. אף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה של האיש ומשלוח זה של האישה. ואין בזה פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים, זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש ושתי מתנות מהאישה. אין צורך שהאישה תיתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה.

נערים וילדים

ילדים שהגיעו למצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם, כיוון שהגיעו לגיל מצוות חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות באהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת בעבורם. גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, טוב לחנך למצווה.

זמן המצוות

זמן מצוות שליחת המנות איש לרעהו ונתינת המתנות לאביונים הוא ביום הפורים, ואם נתנם בליל פורים לא יצא ידי חובתו.

מי שלא מצא אביונים לתת להם מתנות בפורים, יפריש את מתנותיו וישמרן עד אשר ימצא אביונים, ובעצם הפרשתו הוא מקיים את המצווה. אבל משלוח מנות שייך דווקא ליום הפורים, שאז המצווה להרבות באהבה ושמחה בין רעים. מי שנמצא לבדו בפורים, יתקשר לחבר ויבקש שיקנה בשבילו מנות וייתנן בשליחותו לאחד מחבריו, ויצא בזה ידי חובה.

מי שחושש שבפורים לא ימצא אביונים, יכול לתת לגבאי צדקה את כסף המתנות לפני פורים, ויסכם במפורש שהכסף יישאר שלו עד יום הפורים, וביום הפורים ייתן הגבאי את הכסף בשליחותו לשני אביונים.

לשתות בלי להשתטות

ההבדל במצוות שתיית יין בין פורים לשאר החגים • זמן סעודת פורים ומה צריך לאכול בה • מחלוקת הפוסקים האם צריך להשתכר ממש או שדי בשתייה יותר מהרגיל * הדעות השונות בעניין השכרות נובעות מההשפעה השונה של השתייה המרובה על אנשים שונים • הדרכות מעשיות לשתייה מאוזנת שמביאה לשמחה ולא להוללות וביזיון • חובת ההורים והמחנכים להשגיח על שתיית בני הנוער • גם נשים חייבות במצוות שתייה • זוג נשוי צריך לשלוח לפחות שני משלוחי מנות ולתת ארבע מתנות לאביונים

משתה ושמחה

גדולה מצוות השתייה והשמחה בפורים יותר מבשאר ימים טובים. שלגבי כל החגים נאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ומכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין – מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים המצווה היא לעשותו יום משתה, היינו שזה עיקר עניינו של היום, לשתות ולשמוח, שנאמר: "ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב). ועל כן אמרו חכמים "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).

מצוות הסעודה ביום

מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים, לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות, אלא יהיה שתוי ולא שיכור. ויש אומרים שהעצה בשבילו היא שישתה עד שישתכר וילך מיד לישון, וכשיישן לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי

צריך כל אדם לעשות סעודה ומשתה בפורים, מפני שכך היא הדרך לשתות בשמחה – בתוך סעודה מכובדת שבה מרבים בשתייה. ובלא סעודה השתייה משמחת פחות, וגם עלולה לגרום לתופעות לוואי כמו כאבי ראש וחמרמורת. וצריכים לקיים את הסעודה ביום, והעושה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).

נהגו לקיים את הסעודה אחר הצהריים, מפני שבבוקר עסוקים במקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ולאחר מכן יכולים לקיים את הסעודה בהידור. וגם כאשר הסעודה נמשכת לאחר צאת הכוכבים, יש בה מצווה, ועדיין אומרים בברכת המזון "על הניסים", שהולכים אחר תחילת הסעודה.

האם יש מצווה להרבות בשמחה בכל משך הפורים?

אף שעיקר מצוות השמחה מתקיימת בסעודת הפורים – בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה. ובכל מה שיוסיף אדם שמחה הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה ובריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת, בטעימת מאכלים טובים ובשתיית מעט משקאות משמחים.

מה צריך לאכול בסעודת פורים?

בנוסף ליין ושאר משקאות, צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו משמח אותו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.

וצריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, בלא לחם אין הסעודה נחשבת לסעודה חשובה (פניני הלכה זמנים טז, ט, 10).

עד כמה צריך אדם לשתות בפורים

אמרו חכמים: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז, ב). אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה. ככלל, אפשר לסדר את הדעות המרובות שנאמרו במצוות משתה בפורים לשתי דעות עיקריות.

הסוברים שאדם צריך ממש להשתכר

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (רי"ף, רא"ש). כלומר שיגיע למצב של שמחה פשוטה, שבה האדם משתחרר מהמעצורים שמלווים אותו תמיד. הוא צוחק יותר ובוכה יותר, אמנם מתקשה ללכת ישר, לא זוכר את כל הפרטים וההתחייבויות שנטל על עצמו, אבל לבו טוב עליו והוא מחבק את חבריו. אז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי", היינו שהכול טוב או לכל הפחות לטובה. במצב של שכרות אדם מתנהג באופן מיוחד, שאינו נחשב מכובד במשך שאר ימות השנה. וכך נהגו רבים מגדולי ישראל שהיו שותים הרבה בפורים.

אולם מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים או לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות, אלא יהיה שתוי ולא שיכור, כפי הדעה שתובא בהמשך. ויש אומרים שהעצה בשבילו היא לקיים את המצווה כדברי הרמב"ם, היינו שישתה עד שישתכר וילך מיד לישון, וכשיישן לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

הסוברים שאדם צריך להיות שתוי ולא שיכור

ויש אומרים שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, כלומר ירגיש מעט סחרור ויהיה יותר משוחרר ושמח, אבל לא יגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות "עד דלא ידע" (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות "עד דלא ידע", אלא שהכוונה עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוספות ור"ן).

שורש המחלוקת כיצד לשתות

נראה ששורש המחלוקת נעוץ בתגובתם השונה של האנשים לשתיית היין. יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש אנשים שהשתייה מעוררת אותם ויש שגורמת להם עייפות. יש שהשתייה המרובה גורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהיא גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כול, ויש שהיא מעוררת אותם לגלות את לבם הטוב. וכיוון שעיקר המצווה היא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים לילך אחר כך מיד לישון.

עצה טובה לשותים בפורים

לשמחתנו איננו רגילים לשתות לשוכרה, לפיכך צריך להכיר מעט את דרכי השתייה, שאם לא כן, יכול אדם לבוא לסעודת פורים ולמחרת יתעורר בביתו בלי לזכור כיצד חזר מהסעודה לביתו. אחר כך יספרו לו שרקד על ארבע, הקיא וצעק, ואז התחיל לטעון איזה דבר לא ברור, וכשלא נענו לקריאותיו הפך את השולחן, ועשרה אנשים מאוהביו נאלצו להשתלט עליו ולסוחבו לביתו.

ככלל, האלכוהול מגיע לשיא השפעתו רק אחרי כשלושים דקות משתייתו. אבל מי שאינו מכיר זאת, שותה בתחילה הסעודה כוס יין או משקה חריף אחר, וכשנוכח לאחר חמש דקות שהמשקה כמעט שלא השפיע, הוא סבור שעליו לשתות עוד כוס כדי לקיים את המצווה. והנה עוברות עוד חמש דקות, ועדיין הוא מרגיש רק מעט סחרור ולא יותר, ועל כן עולה בדעתו שהוא מוכרח לשתות עוד כוס מלאה. ואחר עוד עשר דקות הוא כבר מתחיל להרגיש שמח, הנה היין באמת מועיל, ואם כן כדאי להעלות את השמחה בעוד כוס. וכך בתוך פחות ממחצית השעה הוא שותה ארבע כוסות, ופתאום האלכוהול עולה לראשו. הוא עוד מנסה לשלוט בעצמו, לדבר לעניין, לא להפיל כלים, אבל מהר מאוד נופל שיכור כלוט, מתגולל בקיאו, וכדַי ביזיון וקצף.

על כן צריך אדם לדעת כיצד לשתות, ולהמתין בין שתייה לשתייה לפחות חצי שעה. וטוב גם לאכול יחד עם השתייה, וכך יוכל להאריך בשמחה כראוי במשך שעות רבות, תוך שילוב של אכילה ושתייה. באופן זה היין הטוב ייספג כראוי, ויוכלו השמחים להרבות בדיבוק חברים, ויגלו את מצפוני לבם הטוב, ויודו לה' על רוב חסדו וישועתו.

על הצעירים ההוללים

יש צעירים שרגילים לפרוק עול במשך כל השנה ולשתות לשוכרה, ויש טוענים שהם התחילו בכך בפורים. בכל אופן, כדי למנוע תופעות מכוערות שכאלה, צריך להקפיד שהצעירים יהיו יחד עם הוריהם, או יחד עם רבנים ומדריכים אחראים, ובלא זאת יש להקפיד שלא לתת להם משקאות אלכוהוליים.

ובכל אופן צריך להזכיר תמיד שעיקר האחריות היא על ההורים, שצריכים לפקח על ילדיהם המתבגרים בכל השנה וגם בפורים. ואם ילדיהם נמצאים בפורים בישיבה, עליהם לדבר עמם לפני הפורים כיצד נכון לשמוח, ולאחר הפורים לשאול איך היה כדי להפיק לקחים.

טעם השתייה בפורים

מתוך קדושת הפורים מתגלה הניצוץ הקדוש שבשמחה הפשוטה והמשוחררת, ועל ידי כך מתגלה סגולת ישראל, שיכולים לגלות קדושה גם בשמחה הגשמית. ישמח ה' במעשיו (עיין בפניני הלכה זמנים טז, יב).

נשים במצוות השתייה

גם נשים חייבות בכל מצוות הפורים. ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכיוון שאף הן היו באותו הנס – אף הן מחויבות. ובכלל זה מצווה גם לנשים להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר יותר משכרות ואובדן שליטה, שהשכרות מגונה אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שהנשים משתבחות בה.

צניעות במשלוח מנות

מפני הצניעות, יש להקפיד במשלוחי המנות שאישה תשלח לאישה ואיש ישלח לאיש. אבל במתנות לאביונים אין צריך להקפיד בזה, כי בנתינת צדקה אין כל כך קירוב דעת (רמ"א תרצה, ד).

זוג נשוי

אישה נשואה חייבת במצוות הפורים בפני עצמה. נמצא אם כן שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה. ואף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לומר במפורש למקבלים שמשלוח זה הוא מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה הוא של האיש ומשלוח זה הוא של האישה. ואין כאן פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות – שתי מתנות מהאיש, ושתי מתנות מהאישה. ואין צורך שהאישה תיתן במו ידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה.

לשמוח עם כולם

מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים מסתעפות ממצוות השמחה • אין שמחה אמיתית כאשר העניים נותרו בצערם • משלוח מנות דווקא בדברים הראויים למאכל כפי שהם • האם יוצאים ידי חובה במשקה • כמות האוכל בכל מנה • מי נחשב עני שאפשר לתת לו מתנות לאביונים • כמה כסף צריך לתת כמתנות לאביונים • נשים חייבות במשלוח מתנות ומתנות לאביונים • מצוות הפורים לילדים בני מצווה או שהגיעו לגיל חינוך • מה לעשות כשהרב המקומי מתנגד לכך שנשים יקראו מגילה לעצמן

מצוות השמחה עם החברים והאביונים

מצוות הפורים הוגדרו במגילה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). היה אפשר לכאורה לחשוב שיש כאן מצוות נפרדות, האחת מצוות השמחה, השנייה משלוח מנות והשלישית מתנות לאביונים. אולם האמת שמצוות השמחה היא זו שמחייבת גם את משלוח המנות והמתנות לאביונים.

כי השמחה האמיתית מבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.

ואין להסתפק בלהרבות אהבה בין החברים, אלא צריך לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח, ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים.

וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.

משלוח מנות

וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב

מצוות משלוח מנות היא שישלח כל אדם שתי מנות לחברו. תכלית המצווה להרבות אהבה בין חברים.

המנות צריכות להיות דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, וידוע שכאשר אדם אוכל מאכלים טובים וטעימים משל חברו, האהבה ביניהם מתחזקת. ועוד טעם, שישנם אנשים שאינם עניים ממש, ויש ביכולתם לקנות צורכי סעודה בסיסיים, אבל אינם יכולים לקנות מאכלים לסעודה נאה, ועל ידי משלוחי המנות אפשר לתת להם בדרך של כבוד מאכלים טובים לסעודת פורים.

השולח לחברו בגד או ספר, אף שהם בוודאי משמחים ומבטאים אהבה, לא יצא ידי חובת משלוח מנות, מפני שהמנות צריכות להיות בדברי מאכל. אמנם לאחר שאדם קיים את מצוותו בשתי מנות של מאכלים, יכול הוא אם ירצה להוסיף עליהם עוד מתנות כדי להרבות אהבה ואחווה.

שתי מנות

תיקנו לשלוח לכל הפחות שתי מנות, שעל ידי כך המשלוח מביע אהבה, כי במנה אחת אפשר להועיל לחבר שלא יישאר רעב, אבל כאשר שולחים לו שתי מנות רוצים שהוא גם ייהנה בגיוון המאכלים. וכל המרבה במשלוח מנות כדי להרבות באהבה ואחווה ושלום ורעות בינו לבין רעיו, הרי זה משובח.

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, או בשר ואורז, או דג וביצים, או עוגות ותפוחים. וכן אפשר לשלוח שתי מנות של בשר בטעמים שונים, כגון מנה אחת של בשר מבושל ושנייה של בשר צלוי. וכן אפשר ששתי המנות יהיו מבשר מבושל אבל מאיברים שונים, שעל ידי כך טעמן וצורתן שונים. וכן אפשר לשלוח שני מינים של עוגה, ובתנאי שיהיו שונים בטעמם ובמראם.

באילו מנות מקיימים המצווה

השולח עוף חי לחברו לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי לאכילה כפי שהוא, אלא צריך לשוחטו ולחותכו ולמולחו ולבשלו. ואפילו אם שלח בשר שעדיין לא בושל, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. ואפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים. ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, הרוצה לצאת ידי כולם ישלח לפחות משלוח אחד שיהיו בו שתי מנות של מאכלים.

שיעור המנה

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוה"ש תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו מגיע לכמות שאפשר לכבד בה אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שייחשבו למנה.

ויש אומרים שכל מנה צריכה להיות בנפח של כשלוש ביצים. ויש מוסיפים עוד שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, אין יוצאים בהן ידי חובה. ולכתחילה ראוי להקפיד שאכן בכל מנה יהיה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ושהן יהיו חשובות ומכובדות בעיני השולח ובעיני המקבל.

מתנות לאביונים

מצווה על כל אדם מישראל שייתן בפורים שתי מתנות לשני אביונים, כלומר מתנה אחת לכל אביון. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו, והכל יחסי לזמן ולמקום. היו זמנים שבהם מי שהיה לו לחם לאכול ושני בגדים ללבוש כבר לא נחשב עני, וכיום גם מי שיש לו ארבעה בגדים ללבוש ולחם וגבינה לאכול עדיין נחשב לעני.

אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף.

הנותן שיעור שתי מתנות לבני זוג עניים יצא ידי חובת שתי מתנות. וכן אם נתן שיעור שתי מתנות לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה, יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו – לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.

שיעור המתנה לאביון

המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא ייתן בגדים או ספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים.

ואף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, לאביון מותר לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים (שו"ע תרצד, א, רמ"א ב, מ"ב ב).

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה, כמו למשל מנת פלאפל או כריך. ואם ייתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כשלוש פרוסות), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום.

מעשר כספים ומתנות לאביונים

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, אפשר לצרף את כל מה שהוא נותן מעשר כספים באותו חודש, שאם הוא נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות, קיים את דברי הרמב"ם.

נשים במשלוח מנות ומתנות לאביונים

למרות שנשים פטורות בדרך כלל ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס – אף הן מחויבות במצוות הפורים. ומפני הצניעות, יש להקפיד במשלוחי המנות שאישה תשלח לאישה ואיש ישלח לאיש. אבל במתנות לאביונים אין צריך להקפיד בזה, כי בנתינת צדקה אין כל כך קירוב דעת (רמ"א תרצה, ד, ושם מובא חשש קידושין במשלוח מנות).

זוג נשוי

גם אישה נשואה חייבת במצוות אלו. נמצא אם כן, שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. ואף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה של האיש ומשלוח זה של האישה. ואין כאן פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש ושתי מתנות מהאישה. ואין צורך שהאישה תיתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה. וכן אפשר שייתן את ארבע המתנות לשני עניים, מתנה אחת ממנו ואחת ממנה לעני אחד, ומתנה אחת ממנו ומתנה אחת ממנה לעני אחר. והמנהג כיום לתת את המתנות על ידי גבאי צדקה, והוא מקבל כסף כשיעור ארבע מתנות ומחלקם בשמם לשני עניים.

ילדים

ילדים שהגיעו לגיל מצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות אהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת בעבורם.

גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, טוב לחנך למצווה.

קריאה לנשים ומרא דאתרא

שאלה: בשבוע שעבר כבוד הרב כתב שאישה יכולה להוציא את חברותיה במקרא מגילה. לעומת זאת רב קהילתנו מתנגד לכך. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: בכל ענייני הקהילה נכון לשמוע בקול המרא דאתרא, כי זה עיקר תפקידו – לבחון את הלכי הרוח ואת הצרכים החינוכיים בקהילה, ולעיתים גם לגדור גדר ולאסור את המותר כדי למנוע פרצות. שכן ייתכן שדבר מסוים כשלעצמו הוא טוב או שלכל הפחות אין בו בעיה, אבל בהקשר חברתי מסוים הוא עלול לגרום לבעיות ורוב חברי הקהילה אינם נותנים את דעתם לכך. ולשם כך בוחרים מרא דאתרא, כדי שייקח אחריות כוללת על מצבה הרוחני של הקהילה ויעצים וירומם את חיי התורה.

מלחמה נגד שורש הרע

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה – מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". השנייה – מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לא תשכח". השלישית – מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם יט): "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

עמלק שורש הרע בעולם

עמלק מבטא את שורש הרע בעולם, ולכן הוא שהתחיל את שנאת ישראל בעולם. כגודל הייעוד של עם ישראל לתיקון העולם כך מתעוררים רשעי עולם לצאת ולהילחם נגד עם ישראל. לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה – מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק.

עם ישראל צריך אזהרה מיוחדת למחיית עמלק

יהודים הם רחמנים ובעלי חסד מטבעם, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותם לכך. ולכן היה צריך להדגיש באופן חריף במיוחד את המצווה לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשכחם, ולמחותו מהעולם. ורק לאחר ביעור הרע מהעולם תוכל להיות שמחה שלמה בעולם. ולכן בפורים, לאחר מחיית המן ובניו, השמחה גדולה במיוחד.

מצוות מחיית עמלק על הציבור והיחיד

עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל. וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם בית הבחירה (סנהדרין כ, ב).

ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור, גם על כל יחיד מישראל מוטלת מצווה זו, ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו – ביטל מצווה זו (חינוך תרד). וכיום נאבד זרעו של עמלק, אולם אם יתברר על אדם שהוא עמלקי ואוחז בדרכם, תהיה מצווה להורגו (ע' קול מבשר ב, מב).

האם עמלק יכול להציל עצמו ממיתה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, מכל מקום אם יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, מצווה למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור), איסור אכילת אבר מן החי.

מצווה להציע לעמלק שלום

ולא זו בלבד אלא שגם אם בני עמלק לא קיבלו על עצמם מרצון לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם. ומאחר שהתחילה המלחמה, גם אם ירצו לחזור בהם ולבקש שלום אין מקבלים אותם, אלא נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם).

האם מקבלים עמלקי שרוצה להתגייר

לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). וכן אמרו חז"ל שבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). הרי שקיבלו גרים מזרעו של עמלק.

ויש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר – לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חז"ל שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק – כך אירע בטעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, וכך קיבלוהו (ישועות מלכו). או שהיה מקרה שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס אישה יהודייה, ובנה נחשב ליהודי, וממנו יצאו אותם מלמדי תורה בבני ברק (רסיסי לילה לח, ה). או שזרעו נתערב בגויים ואחר זמן בא להתגייר, ונודע אח"כ ברוח הקודש שהיו מזרע המן, וגיורם גיור (ר"ח פלאג'י בעיני כל חי לסנהדרין שם. ועיין בפניני הלכה זמנים יד, ח, 10).

על מנהגי כשר וגלאט בארצות השונות

בשבוע שעבר כתבתי על המחלוקת הגדולה האם מותר למעך ולקלף את סירכות הריאה. וכיוון שהמוסלמים נוהגים להקפיד על השחיטה, ולפי דתם שחיטת יהודי כשרה עבורם, היה אפשר למכור להם את הבהמות שנטרפו עקב סירכת הריאה, ולכן בארצות האסלאם נהגו להחמיר שלא לבדוק את הסירכות. אבל בארצות הנוצרים, שאינם נזקקים לשחיטה, לא יכלו היהודים למכור את הבשר הטרף לגוים, ונהגו להקל לבדוק את הסירכות, שכך הוא הכלל ההלכתי, שבמקום הפסד מרובה ניתן לסמוך על הדעות המקלות.

הוסיף לי על כך הרב ישי סמואל, רב היישוב יונתן בגולן, שבעת שחי מרן הבית יוסף בארץ ישראל היו שוחטים בעיקר כבשים, שבריאותיהם אין כמעט סירכות. ואילו הרמ"א חי בארצות אירופה, שבהן היו שוחטים בעיקר פרות, שהסירכות מצויות אצלן.

עוד כתבתי שבתימן, למרות היותה ארץ מוסלמית, נהגו להקל, וכפי הנראה מחמת האנטישמיות החריפה הגוים לא הסכימו לקנות מהיהודים בשר טריפה. וכתבו לי שכך אכן היה, וכפי שכתב השד"ר ר' יעקב ספיר, שהישמעאלים בתימן אינם אוכלים משחיטת יהודי, ואף אינם אוכלים או שותים מכליהם של היהודים. ולכן הם עוסקים בעיקר בגידול דגן וממעטים בהשקעות בבשר, מחמת חששות הטריפה.

הנוהג לאכול גלאט שמתארח אצל מי שאוכל כשר

שאלה: כיצד צריך לנהוג מי שמקפיד לאכול בשר 'חלק' (גלאט) ומתארח אצל אדם שאינו רגיל להקפיד לאכול דווקא 'חלק', ולא נעים לו לברר אם הבשר שהוגש לו הוא 'חלק', האם מותר לו לאכול מהבשר או שעליו להימנע?

תשובה: מותר לו לאכול מן הבשר בלי לברר אם הוא חלק או כשר, משום שיש כאן "ספק ספיקא להקל". ספק אחד, אולי הלכה כדעת המקילים שמותר למעך ולמשמש ולקלוף כדי לבדוק אם יש נקב תחת הסירכא. ואף אם נאמר שהלכה כדעת המחמירים, אולי בפועל הבשר שלפנינו הוא חלק (דבר שמואל אבוהב שכ, יבי"א ח"ה יו"ד ג).

וגם כאשר כתוב על הבשר שהוא כשר, ואם כן לכאורה כבר אין ספק שאינו 'חלק', עדיין יתכן שהוא אינו 'חלק' רק מפני שהיו בו סירכות שצריכות בדיקה לפי מנהג אשכנז, אבל לפי מנהג 'בית יוסף' סירכות אלו נמצאות במקומות שאינם מטריפים ואין צריך לבודקן, ואזי לפי מנהג 'בית יוסף' הבשר 'חלק'. וכן למנהג אשכנז, אולי הבשר נקבע כאינו 'חלק' מפני חומרה יתירה בסירכות דקות מאוד, אבל מצד הדין סירכות כאלה נחשבות 'חלק' לפי מנהג אשכנז. ויש לצרף לכך את דבריהם של גדולי האחרונים (פר"ח לט, ג; שאגת אריה סד) שכתבו שנוהגים כיום להטריף הרבה בהמות מחמת חששות וחומרות, אולם מעיקר הדין רובן כשרות בלא ספק.

לפיכך בשעת הדחק, כאשר קשה לברר אם הבשר 'חלק', רשאי מי שנוהג לאכול בשר 'חלק' לאכול בשר כשר.

אכילה במסעדות

אמנם לגבי מסעדות, הרגילים להקפיד לאכול 'חלק' חייבים להקפיד שלא לאכול במסעדות בשריות שאין להן תעודת כשרות למהדרין מגוף כשרות מוכר וידוע. וגם מי שרגיל לאכול בשר כשר בלבד, נכון שיקפיד לאכול במסעדות שהכשרות שלהם היא 'חלק' למהדרין, וזאת כדי להבטיח שהבשר שהוא אוכל אכן כשר. שכן בשונה ממפעלים גדולים, שכאשר יש להם תעודת כשרות רגילה מרבנות אמינה, אפשר לסמוך שאכן המאכלים כשרים, במסעדות תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות, משום שבלא משגיח צמוד קשה להשגיח על המסעדות. וכיוון שניתן לקבל תעודת כשרות רגילה גם ללא במשגיח צמוד, אין אפשרות לוודא שאכן בעל המסעדה מקפיד להביא בשר כשר בלבד. ואגב, מי שיעיין באותיות הקטנות של תעודות הכשרות של הרבנות, ימצא שפעמים רבות כתוב שם שהכשרות מותנית בכך שהעובדים שומרי מצוות, דבר שבפועל אינו מתקיים.

אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה יש לו על מה לסמוך.

הכשרי מסעדות

לצערי עלי לציין שבשנים האחרונות קמו כל מיני בד"צים שמעניקים תעודות כשרות מפוארות המעידות על המסעדות שהן כשרות "למהדרין מן המהדרין", אבל בפועל אין להם השגחה צמודה. לכל היותר המשגיח מטעמם מגיע למסעדה פעם ביום לשעה קלה, ולפעמים רק פעם בכמה ימים, ולפעמים פעם בחודש כדי לקבל את התשלום. ולכן בד"צים אלו נחשבים לכל היותר כמו הכשר רגיל של רבנות, ולפעמים אפילו פחות. וכאשר מדובר בבשר, נכון שלא לאכול על סמך השגחתם. למשל במרכז ירושלים, סביב השוק, כמעט כל ההכשרים הם בהשגחת בד"צים אלו. לפיכך, הרוצה לאכול בשר שהוא כשר בוודאי, צריך לאכול במסעדה כשרה למהדרין שיש לה משגיח צמוד ברוב שעות היום מטעם הרבנות או מטעם גוף כשרות גדול וידוע.

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

לגרסה באנגלית (English)

ראש הממשלה מר נתניהו

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו טוען להגנתו, שאינו יכול לקיים את הבטחתו לבנות ביהודה ושומרון מפני שהלחצים הבינלאומיים התגברו עד שנעשו קשים מנשוא.

וכי איך הוא רוצה שלא יהיו עלינו לחצים קשים, כאשר הוא עצמו נמנע מלחזור ולטעון שיש לנו זכות להתנחל ביהודה ושומרון, ואף יותר גרוע – נכנע לדרישת אובמה והסכים לכינונה של מדינת אויב ביהודה ושומרון? וכי למה הוא מצפה – שנציגים של אומות אחרות, שיש להם אינטרסים שונים בעולם הערבי, יטענו עבורו?

ההתחייבות שהופרה

לפני הבחירות התחייבו מר נתניהו ותנועת הליכוד לבנות ביהודה ושומרון. הם כמובן ידעו על הלחצים הבינלאומיים. כראש ממשלה לשעבר, הוא הכיר היטב את הזירה הבינלאומית. הבטחתו לבנות היתה אמורה לקחת בחשבון עמידה בלחצים ותנופת הסברה רחבה על זכותנו להתנחל ביהודה ושומרון. משלא עשה כן, הפר את הבטחתו.

הזכות על הארץ

הוויכוח הוא על זכותו של העם היהודי על ארצו. על כן חובתו הראשונה של ראש הממשלה להזכיר תמיד את זכותנו על ארץ ישראל.

אין עוד עם בעולם שעבר גלות ארוכה ונשאר דבק בארצו. ואין עוד ארץ בעולם ששום עם אחר לא בנה בה את ממלכתו זולת עם ישראל. כדברי התורה (ויקרא כו, לב) שגם כשיחטאו ישראל ויגלו מארצם – "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ואמרו חכמים, והביאם רש"י בפירושו: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

אולי חושב נתניהו שפתאום לאחר שנבחר לראשות הממשלה מצבנו הבינלאומי הפך להיות נורא, וכעת אין לו ברירה אלא להצהיר שבתנאים מסוימים ועל ידי נסיגה מסוימת הוא מאמין שניתן לכונן 'שלום' עם הערבים. אך גם אם כך הדבר, לכל הפחות עליו להזכיר בנאומיו שיהודה ושומרון הם לב ארצנו, שאל המקומות הקדושים הללו עם ישראל נכסף במשך כל שנות גלותו. שעל המקומות הללו התנבאו הנביאים שיום יבוא ועם ישראל ישוב לבנותם, כמו שנאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, יד-טו).

אשמת ראש הממשלה ושריו

מי מונע מראש הממשלה להתפלל אחת לחודש במערת המכפלה שבחברון, לפקוד את קבר רחל שבבית לחם ואת קברו של יוסף בשכם? הוא יכול לבקר בשילה, במקום שבו שכן המשכן יותר משלוש מאות שנה. הוא יכול לבקר בבית אל, המקום שבו יעקב אבינו חלם על הסולם, וקיבל את הבשורה על ירושת הארץ וריבוי זרעו כעפר הארץ. הוא יכול לבא להר גריזים, למקום שבו חזרו ישראל וקיבלו את התורה בברית. אין בביקורים אלו שום התגרות או הפרת הסכם – וכי אסור לראש הממשלה לפקוד את קברי אבות האומה? אבל יש בזה הצהרה ברורה של שייכות למקומות הקדושים, ההיסטוריים. חלק מאי-ההבנות הבינלאומיות היו נפתרות מאליהן אחר ביקורים אלו. מן הסתם הוא היה גם מחזק את שורשיו בביקורים אלו. אבל נתניהו מעדיף להיפגש עם עשירים שונים ומשונים, ולהדיר את רגליו מהמקומות הקדושים ומאתרי המורשת.

כיוון שכך, משמע שהבעיה היא הקשר הרופף שלו לארץ ישראל ולמורשת היהודית. הוא נבחר כנציג הציבור הלאומי, אבל בפועל מעל באמון שנתנו בו.

הוא יכול בקלות לומר לידידו הטוב שר הביטחון אהוד ברק לחתום על תוכניות הבנייה בהתיישבות. הוא לא רוצה.

שרי הממשלה

גם שרי הממשלה נושאים באחריות. גם אם לטענתם אין בכוחם לשנות את מדיניות הבנייה, הם בוודאי יכולים לבקר בתדירות במקומות הקדושים, יחד עם עיתונאים מהארץ ומהעולם, ולבטא בכך את הקשר של האומה אל מולדתה ביהודה ושומרון.

גם מי שכבר בא לביקור במקומות הקדושים, לא מספיק שיעשה זאת בלילה בליווי כתב מערוץ שבע או עיתון בשבע. ואינני מזלזל ח"ו בחשיבותם של כתבינו, שהם אלה שמדווחים על התהליכים העמוקים והמשמעותיים ביותר בארצנו. מכל מקום, כאשר הביקורים מסוקרים בערוץ שבע בלבד, הדבר נתפש כרצון לצאת ידי חובה בפני נאמני העם והארץ, כדי להיבחר בפריימריז. אבל מה שנדרש הוא לומר שארץ ישראל שלנו קבל העולם כולו. לשם כך יש לקיים את הביקורים ביום, בליווי כתבים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, ולדבר בפירוש על ההתנחלויות שמגשימות את חזון הנביאים.

גם אנחנו אשמים

אמנם אשמת נתניהו ושריו ברורה, אבל גם הציבור אשם. צריך להיות תור ארוך של מבקשים להצטרף לכל יישוב ביהודה ושומרון, כראוי לעם שחוזר אחר אלפיים שנה לארץ מולדתו, וכראוי למי שיודע שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. במקום לעלות ולהתנחל בהר, עוסקים בזוטות – ויש שעוד מתלוננים על המתנחלים ששכחו את העם. כל בר דעת צריך להבין את תרומתם האדירה של המתנחלים לביטחונם של כל היושבים בשפלה. הם בגופם חוסמים את הקמתה של מדינת הטרור ביהודה ושומרון. האם יש דרך טובה יותר שבה האיש הפשוט יכול לתרום לשלומה של אומתנו?! אם היה תור ארוך לכל היישובים, יתכן וכל מצבנו הלאומי היה משתנה, וגם ראש הממשלה ושריו היו מצטרפים לסייע לבניין הארץ.

אבל אפילו על ירושלים עיר עוז לנו אין מתדפקים כראוי. גם בנייה נרחבת בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו יכולה להציל אותנו מהקמת מדינת אויב בשערינו.

לכן כל מי שמתמרמר בצדק על מר נתניהו, עליו גם לערוך חשבון נפש אישי, האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול למען חיזוק ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון.

הזמן פועל לטובתנו

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים משלושה תהליכים שעשויים לצפון בחובם שינוי לטובה.

הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. במקום לשקוד על פיתוח ארצותיהם ותרבותם, הערבים מעדיפים לבחור בבערות וטרור. גם רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלא לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שממנה הם שותים, תוך הטחת גידופים וחירופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו. התקשורת הישראלית שהיא שמאלית ברובה עוינת אותם. אולם בפועל הם הולכים ומתחזקים, והם מעוניינים בקשר איתנו, קשר שמבוסס על אינטרסים משותפים, שמבטיחים את יציבותו. לו מדינת ישראל היתה מחזקת את הקשרים איתם, היתה יכולה לחזק את מעמדה בארצות המערב. אבל היא מעדיפה להמשיך את הברית עם הידידים לשעבר בשמאל, שבתהליך הדרגתי שנמשך כבר עשרות שנים הם הולכים ומתרחקים מאיתנו. ככלל, אישי השמאל תומכים במי שנתפש כחלש. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, הם מתרחקים מתמיכתם בנו.

מקורות אנרגיה חילופיים

בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. התהליך נמצא בראשיתו, ובינתיים עוסקים בעיקר בפיתוח. אבל כשהתהליך יבשיל, אולי בעוד עשר או עשרים שנים, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות, טרור, תענוגות בשר ושנאת ישראל. כאשר לא יהיה לנפט עוד ערך, הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

המעבר למזרח

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה מהמערב למזרח – לסין והודו. שם יש פחות מסורת אנטי-יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים, ללא תסביכי אב שיש לנוצרים ולמוסלמים כלפינו. גם תהליך זה יקרה רק לאחר שהנפט יתחיל לאבד את מעמדו כמקור האנרגיה הראשי.

התהליכים בארצות ערב

בינתיים המדינות הערביות נעשות יותר קיצוניות בשנאתם לישראל ולמערב, ומבחינה זו יהיה יותר קשה לקיים עמהן יחסים נורמליים. מצד שני, במצבנו הנוכחי זה יכול להיות לטובה. אולי זה יפקח את עיני ההוזים, שיבינו את הסכנה שבכל נסיגה וויתור שהוא.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.

כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה – כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ובדיעבד הנותן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול כל אדם לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות – קיים את דברי הרמב"ם.

ונהפוך הוא של אנשי השמאל

משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו מאוימת, מפני שעדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, השמחה מתרבה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. והתברר שדווקא בזכות גזרתו הקשה של המן, עם ישראל חזר בתשובה, ומרדכי נעשה משנה למלך, ועל ידו בית המקדש השני המשיך להיבנות, וישראל התבססו בארצם. מתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

מבט פורימי על מצבנו ביהודה ושומרון

גם על מצבנו בזמן הזה אפשר להסתכל במבט פורימי, ולראות איך גם מה שנראה כרע מתהפך לטובה. הנה לעניין מצוות יישוב הארץ, לצערנו עדיין רבים מהיהודים אינם מודעים למלוא תוקפה של ההבטחה האלוקית שהבטיח ה' את ארץ ישראל לאבותינו ולנו, שעל ידי כך תתפשט גאולה וברכה לעולם כדברי הנביאים. וכך מול איומי המלחמה של הערבים והלחצים משאר אומות העולם, רבים מהיהודים מוכנים לסגת מחבלי ארצנו הקדושה עבור הבטחות להפסקת הלחץ הבינלאומי ומניעת מלחמות בעתיד. ולמרות שכבר התברר בעבר שאין להבטחות אלו כיסוי ממשי, ובעיקר מה שמונע מלחמה הוא ההכרה בעוצמתה של מדינת ישראל, ולהפך, נסיגות עלולות להגביר את תאבונם של אויבינו לפעול הלאה למען מטרתם הסופית – החרבת מדינת ישראל ח"ו. ולמרות שכמעט ברור לכולם שגם אם נחתום על ההסכמים המוצעים מצד אומות העולם, לא נזכה בעתיד הנראה לעין לשלום אמיתי. בכל זאת התקווה שמדינת ישראל תוכל להסיר מעצמה את הלחצים והאיומים, גורמת ליהודים רבים להסכים לעקירת יישובים ולסכן את כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

והנה יש לנו אישי שמאל, שמספרם אמנם מועט יחסית, אבל משקלם הסגולי רב, באקדמיה ובתקשורת, בארץ ובעולם, ורבים מהם טוענים מתוך שכנוע עמוק שכל הצרות של מדינת ישראל נובעות מהקמת ההתנחלויות. לכן לדעתם על ממשלת ישראל להקפיא כל בניית בית ביהודה ושומרון, לא רק כדי להשיג שלום, אלא גם כדי למנוע כיבוש ונישול של הערבים. חלקם אף טוענים שמדינת ישראל צריכה לפצות את הערבים על עצם קיומה, ולאפשר למספר לא מבוטל של פליטים לחזור לתחומי הקו הירוק. במצב הזה כבר אי אפשר להגיע לשום הסכם עם הערבים. כי איזה ערבי יסכים לקבל פחות ממה שאפילו אישי השמאל היהודים מסכימים שמגיע לערבים? הרי ערבי גאה אמור לדרוש תמיד יותר. ונתניהו או אולמרט, שכבר היו רוצים לחתום על איזה הסכם נסיגה, מבינים שההצעות שעומדות על הפרק מסוכנות כל כך לביטחונה של ישראל, שלא ניתן להיענות להן. וכך כל ניסיון להסכם על נסיגה מתפורר בטרם יגיע לסיומו.

נהפוך הוא להשפעת השמאל

וגם אם הפוליטיקאים הערמומיים, הישראלים והאמריקאים, מצליחים ליצור איזה מסך עשן על תביעותיהם האמיתיות של הערבים, ולהבטיח ליהודים שבזכות נסיגתם מחבלי מולדתם יזכו לשמור על זהותה היהודית של המדינה, הרי שמיד באים אישים מהשמאל ולוחמים למען הערבים אזרחי ישראל. הם מאשימים בגזענות את אלה שמדברים על הפשיעה הערבית, תוקפים את הקרן הקיימת לישראל שאינה מוכרת קרקעות לערבים, תוקפים רבנים שרוצים לשמור על צביונן היהודי של הערים. הם לוחמים למען הקצאת משאבים נוספים וזכויות עודפות לערבים, למרות שאינם נושאים בנטל הביטחון. והאיש הפשוט שואל את עצמו, אם כך תוקפים את הרבנים ואישי הציבור שמנסים להגן על הצביון היהודי של הערים, למה הם מתכוונים בדיוק כאשר הם מבטיחים שעל ידי נסיגה נוכל לשמור על צביונה היהודי של המדינה? והוא יודע את התשובה, הנסיגה מיהודה ושומרון היא גם התקפלות מיהדותה של המדינה.

נהפוך הוא לעצמאות רוחנית

גם עצמאותה הרוחנית של היהדות מוטלת בסכנה אל מול עוצמתה האדירה של התרבות המערבית, ששוטפת כנהר גדול את כל העמדות השונות. אילו היינו שלמים בתורתנו, היינו מסוגלים להתבונן על התרבות המופלאה הזו בישרות, לשבח את הטוב ולבקר את הרע, לתקן בכך את העולם ולהיות אור לגויים. הציבור התורני שחותר לתיקון עולם, אינו מנסה להקים חומה אטומה בינו לתרבות המערבית, אבל באין עדיין משנה תורנית עמוקה ורחבה, שיונקת את חיוניותה מתורת ארץ ישראל, הוא מתקשה לשמור על עצמאות רוחנית, שבלעדיה לעולם לא נזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהגשים את ייעודנו. והנה 'בזכות' ההתקפות הקשות והכואבות בשם הערכים הליברליים על הציבור התורני ורבניו, נוצרת חומת הגנה בפני השפעתה של התרבות המערבית, והציבור הדתי ובמידה מסוימת גם מרבית הציבור הישראלי, מקבל חיסון מסוים מפני השפעתה של התקשורת והתרבות החילונית.

חרם הסופרים

הנה לדוגמא, לפי עמדתו העקרונית של הציבור הדתי והתורני, התומכת בפתיחות וקבלת הטוב מכל אדם, קל וחומר מבני עמנו – גם אם חילונים, היתה יכולה להיות לסופרי השמאל השפעה עצומה. אבל כשרובם הצטרפו לחרם על אריאל, והם מתאמצים להוקיע בהתמדה את הרבנים והמתנחלים, נוצרת הגנה בפני השפעתם. הציבור הדתי והמסורתי הרי מכיר באופן אישי את הרבנים והמתנחלים, ויודע שהם אנשים די מוסריים, וכשהוא שומע את הסופרים מוקיעים אותם כרעים ביותר, הוא אומר לעצמו: אישי השמאל הללו הזויים לגמרי ושנאתם מעבירה אותם על דעתם. וכך השפעתם על הציבור מתפוגגת.

אמנם נכון שמלכתחילה היה טוב ללמוד את הטוב שבהם. אבל במצב הנוכחי, כאשר לרוב הציבור אין את היכולת לברור את הטוב מהרע, באו הסופרים והוקיעו את עצמם באופן כזה שגם אלו שעדיין ממשיכים לקרוא את ספריהם, עושים זאת מתוך הסתייגות עמוקה. הנה שוב מצאנו איך נהפוך הוא, שחרם הסופרים מועיל להתפתחותו העצמאית של הציבור התורני.

הכפירה בקדושת העם והארץ

גם הכפירה הדוקרת של השמאל החילוני בקדושת העם והארץ יש בה צד טוב, שעל ידי כך לומדי התורה נתבעים להעמיק בלימוד התורה ובחוכמות השונות, שבלא זאת אנו מסתפקים בהסברים הנדושים שאינם מספיקים. עובדה היא שאין בהם כדי לרומם את העם כולו.

לכתחילה

אבל עלינו לזכור, רעיון 'נהפוך הוא' אינו מספיק. גם לאחר נס הפורים עדיין לא הגיעה גאולה שלימה, עדיין נותרנו עבדי אחשוורוש. מפני שכאשר מגיעים אל הטוב רק מפני שבורחים מהרע, עדיין הגאולה חלקית. אבל היא מאפשרת לנו להמשיך לבנות את עצמנו ברוח ובחומר, להגדיל תורה ולהאדירה, ליישב את יהודה ושומרון, לבנות חברה מוסרית, לבחון את התרבויות השונות בעין טובה וביקורתית, לבחור בתורה ובארץ לא כדי להינצל בלבד, אלא כדי להביא גאולה לעולם. ועל ידי כך נזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

הרב ריינשטיין

כהמשך לסיפור על פועלו של מו"ר הרצי"ה למען העלאת בחורי ישיבה מרוסיה הסובייטית, הזכיר לי אבי מורי סיפור ממשפחתנו. בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בסביבות שנת תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה בחור ישיבה שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. שכן גם לאחר שהרצי"ה שלח לו אישור כניסה, היה צורך להשיג אישור יציאה שעלה הון רב, וכן למצוא דרך לממן את הנסיעה שגם היא היתה יקרה.

במסירות נפש הצליח קרובנו הרב ריינשטיין לשמור מצוות ברוסיה ואף לחנך את בנו ובתו לתורה ומצוות, עד שלבסוף זכה לעלות לארץ ולהתגורר סמוך אלינו בשכונת גבעת מרדכי שבירושלים. גם צאצאיו ממשיכים בדרכו ועוסקים בתורה ובעבודה. אחד מהם התחתן עם נין ממשפחת הרב פיינשטיין.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה. הרצי"ה שמח בו שמחה גדולה, ולמרות שעברו כארבעים שנה, בזכרונו המופלג זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק מהם השיב הרב ריינשטיין ועל חלק שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא הרצי"ה יצטער ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

צער בעלי חיים ושחיטה

שאלה: האם נכונה ההאשמה כלפי השחיטה היהודית שהיא אכזרית מצורת ההמתה המקובלת אצל הגויים?

תשובה: לפי מחקרו המקיף של הרב ישראל מאיר לוינגר, שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לנושא זה, ונעשתה בהדרכת פרופ' שאינו יהודי, השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל החיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. וגם עצם החיתוך אינו כואב, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה. באופן כזה, אין כמעט תחושת כאב.

בנוסף לכך התברר במחקר, שהבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן. במקום אחד שבו היו צריכים להרוג פרות שחלו במחלה מסוכנת, ערכו ניסוי, והרגו את הפרות במכות גרזן, תוך שהם הורגים אחת ומדלגים על חברתה. התברר שהפרות המשיכו לאכול עשב בלא לשים לב למות חברותיהן ולכך שעוד מעט ימיתו אותן. על נושא זה ניתן ללמוד בהרחבה בספרו של הרב ד"ר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", בהוצאת מכון משכיל לדוד.