ארכיון תגיות: משה רבנו

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

סיפורו של יתרו ועצי פרי

ערכם של עצי פרי

ערך מיוחד יש לעצי פרי שאסרה התורה לעוקרם, שנאמר (דברים כ, יט-כ): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". אמרו חכמים, כאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין, מתעורר צער בכל העולם, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ד). ואף הקב"ה לימד אותנו דרך ארץ, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצים שאינם מוציאים פירות, כדי ללמדנו להיזהר שלא לעקור עצי פרי (שמו"ר לה; תנחומא ויקהל ט').

מסורת ביד חז"ל, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו. וכן מובא בתלמוד (ב"ק צא, ב), שאמר רבי חנינא, שבנו מת בקיצור ימים מפני שקצץ תאנה לפני זמנה.

אמנם האיסור הוא לכרות את העץ דרך השחתה, אבל כשיש בדבר צורך גדול, כגון כדי לבנות בית דירה, מותר לעקור עץ פרי. וכן במקרה שנתרבו בני הבית, עד שהדירה נעשתה צפופה להם, מותר לעקור עץ פרי כדי להגדיל את הדירה (רא"ש, ט"ז).

האם מותר לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה

שאלה: אדם שיכול להסתדר בדירתו הנוכחית בצורה סבירה, אבל הוא מעוניין להרחיב אותה כדי שיוכל לחיות בה ביתר נוחות, האם מותר לו לעקור לשם כך עץ פרי.

תשובה: יש מחמירים, הואיל ואין בזה צורך הכרחי. ולדעת רוב הפוסקים, אם הערך של הרחבת הדירה גדול בהרבה משווי העץ, ומדובר בהרחבה מקובלת ולא מופרזת, מותר לעקור את העץ. אך אם מדובר בהרחבה מופרזת גם בקרב אנשים אמידים, אזי נחשב הדבר כפינוק, ואסור לעקור עץ פרי לשם כך (חיד"א).

ואף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו, כיוון שיש מחמירים, ולדעתם עקירת העץ כרוכה בסכנה, לפיכך נוהגים להורות היתר רק לצורך גדול מאוד. וגם כאשר מקילים, משתדלים לשכור פועל נוכרי שיבצע את העבודה, מפני שרק על ישראל מוטל האיסור מהתורה לעקור עץ פרי.

סיפורו של יתרו

כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם ואחר סוד החיים, ולא היתה עבודה זרה שלא למד את דרכה וניסה בכל כוחו לעובדה, מתוך תקווה שאולי ימצא בה את מבוקשו. וכיוון שהיה חכם גדול, הצליח בכל דת להגיע לדרגה העליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים, ונתפרסמה חכמתו, וקראו לו לבוא ממדיין לבירת הממלכה המצרית, לשמש כומר חשוב ויועץ למלך פרעה. וכאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל כנגד ישראל, כאב ליבו עליהם, אך לא ידע כיצד לבטל את הגזירות, והיה ממתין בשתיקה לראות אם יוכל להציל את הילדים. וכשלא עלה הדבר בידו, ברח חזרה למדיין, כדי שלא יהיה שותף בעבירה (עיין שמו"ר כז, ו, סוטה יא, ב).

כשחזר למדיין, שב להיות להם כומר, אולם לאחר כל מה שראה במצרים, החל להטיל ספק בכל תפישת העולם האלילית שליוותה עד כה את חייו, עד שלא יכל יותר לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שהחל לפקפק בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). ואף כשהיו הבנות באות לבאר, היו הרועים מגרשים אותן, ורק לאחר שהיו הולכים יכלו בנות יתרו להשקות את צאן אביהן.

בריחת משה למדין

לימים יצא משה רבנו מארמון המלך וראה בסבלות אחיו, ולא יכל לעמוד מנגד, והיכה את הנוגש המצרי והרגו. נודע הדבר לפרעה וגזר עליו מיתה. ברח משה והגיע למדין, וכשראה איך הרועים מקפחים את בנו יתרו, עמד לימינן והשקה את צאנן. כך נתחברו שני הבורחים ממצרים. ורצה משה לשאת את ציפורה ביתו לאשה, ויתרו שהכיר בסערת לבו של משה, חשש שמא ירצה לסכן את עצמו כדי לנסות להציל את ישראל, ויטיל על עצמו משימת התאבדות בלתי אפשרית וישאיר את אשתו אלמנה, הסכים לנישואיהם בתנאי שמשה ישבע שלא יעזוב אותה בלא רשותו (שמות רבה א, לג). נשבע משה ליתרו ונשא את ציפורה לאשה, והיה רועה את צאן יתרו בספר המדבר, רחוק מחברת אנשים.

עד שנגלה ה' אל משה מתוך הסנה ושלחו להוציא את עמו ישראל מארץ מצרים, ויתרו כבר לא יכל לעצור בעדו, ונאלץ להתיר לו את השבועה, והלך משה למצרים, והשאיר את ציפורה במדין, והיו יתרו וציפורה דואגים לשלומו.

רצונו של יתרו להתקרב והחששות

עברה יותר משנה והבשורה המדהימה התפשטה בעולם: הוציא ה' את ישראל ממצרים באותות ומופתים על ידי משה נביאו. בנוסף לשמחה על הצלת ישראל ומשה, חזרו והתעוררו ביתרו כל הכיסופים לקרבת אלוקים, שוב חזר לקוות שאולי סוף כל סוף בערוב ימיו, לאחר שכבר התייאש מכל האלילים, יזכה לדעת את אלוקים ולמצוא תשובות לשאלות נשמתו. חשק גדול מילא את לבבו לבוא אצל חתנו משה ולשמוע על הגילויים האלוקיים שהתגלו לעם ישראל. ולמרות שלא היה קל לחכם גדול שכמותו לבוא ולשבת לפני חתנו כתלמיד לפני רבו, השתוקקותו לאמונה גברה. אולם חשש גדול הטריד את מנוחתו, מי יודע איך יקבלו אותו. הלא הוא איש זר, לא נשא עמם בסבלם ולא השתתף בשמחת יציאתם לחירות. אולי ירצה להתקרב וירחיקוהו. אולי יסכימו לקבלו, אבל לא ידעו להעריך כראוי את חכמתו. אולי ירצה לשאול ויתעלמו ממנו. אולי ירצה להציע דבר מניסיונו העשיר ויזלזלו בו. ואמנם כבר הסכים בעבר לוותר על מעמדו כיועץ למלך פרעה וככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי בעקבות כל האירועים הגדולים יחסו אליו השתנה, אולי בחר לעצמו כיוון חדש ויתכחש לעברו ולמשפחת אשתו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה שליח ובפיו בקשה: אנא קבל את פני בסבר פנים יפות, וכבדני וצא לקראתי. שכן אני חותנך. ואם אין אתה רוצה לכבדני ולקבל את פני, צא לקבל את פני אשת בריתך שאף היא באה איתי. ואם גם בה אינך חפץ, אזי לפחות קבל את פני בניך שבאים עמנו.

ואף משה היה חושש, שמא יתרו, אינו בא לשם שמים, אלא כיוון ששמע על הישועה הגדולה, הגיע כדי לזכות במעמד מכובד, כחותן המנהיג וככומר וותיק, ורק צרות ובלבולים יצאו מזה.

כיצד מקבלים את הגרים

נגלה ה' אל משה ואמר לו: "אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים! ולא בא אלא להתגייר! אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו! מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב).

ועדיין היה יכול משה לצאת אליו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לכבד את הגר הבא מרחוק.

יצא משה לקראת חותנו בפרהסיא. וכיוון שיצא משה, אף אחיו, אהרן הכהן ובניו ונדב ואביהו יצאו עמו. וכיוון שיצאו הם, נלוו עמהם שבעים הזקנים ועוד רבים מישראל. ויש אומרים שגם ארון הברית יצא עמהם (מכילתא).

ולא ידע הקהל לקראת מי הולכים, עד שהגיעו אצל יתרו המדייני, וראו איך משה משתחווה ליתרו ונושק לו ושואל לשלומו ומביאו אל אוהלו. והבינו הכל, שאף שביציאת מצרים הבדיל ה' את ישראל מכל העמים להיות לו סגולה, כיוון שבא יתרו להתגייר, הרי שמשה מקרבו בכל ליבו.

ולמדו מזה כל ישראל לדורי דורות, כיצד צריכים לקבל גרים.

ומתוך כך זכו לעצה הטובה שנתן יתרו לישראל, עצה שאף ה' הסכים עימה.

והקב"ה בוחן ליבות וכליות הוא, אמר ליתרו: אתה באת בענווה להקביל פניו של משה וללמוד מפיו תורה, תזכה שלא יהיו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם (תנא דבי אליהו רבה ה).

המניע הראשון לגיור

כמי שהיה ראשון לגרים, מעניין להתבונן בצעד הראשון שהוביל להצטרפותו של יתרו לעם ישראל. אמרו חכמים, שבשעה שהחל פרעה לחשוש מישראל, קרא לשלושה חכמים: בלעם, איוב ויתרו, וביקש מהם עצה כיצד ללחום בישראל. בלעם הרשע הוא זה שיעץ להעביד אותם בפרך כדי לכלותם ולנצלם, איוב שתק, ויתרו ברח, כדי שגם בשתיקה לא יהיה שותף בפשע. אמרו חכמים: "בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", כחברי בית הדין הגדול (סוטה יא, א).

הרי שהמוסר הוא היסוד לקבלת התורה ולהצטרפות לעם ישראל. וכפי שאמרו חכמים (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

גם אצל רות המואביה המניע הראשון היה חסד. היא ריחמה על חמותה שנותרה גלמודה. "ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך, כי אל כל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". וגמל עמה ה' חסד וזכתה לראות את דוד ושלמה יוצאים מחלציה ומולכים על ישראל.