ארכיון תגיות: משה יעלון

עריצות המיעוט

צה"ל עובר תהליך כרסום ערכים, המתבטא הן בפגיעה בערכים היהודיים והן בחולשה מול האויב • הגורם הוא התרבות החילונית הקיצונית, שצמרת צה"ל מושפעת רבות מעמדותיה • השמאל החילוני הקיצוני שולט בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, ומכשיר גם את הדורות הבאים שם • עמדותיו אינן מקובלות על הציבור הרחב, כפי שמתבטא בצניחת מדעי הרוח באקדמיה ועיתוני השמאל החילוני • יש מה ללמוד מהשמאל החילוני, הבעיה היא בהשתלטות ובעריצות שלו • לטווח הקצר יש לתקן את הבעיות בצה"ל, ולטווח הארוך – להביא לאיזון במערכות הציבוריות

חופש הביטוי

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות

בעקבות מכתב המחאה של הרבנים למען חופש הבעת הדעה, נזכרתי בימים שהיו לפני כשש שנים, שבהם נצבתי בעין הסערה בעקבות הבעת עמדתי ההלכתית כי מצוות התורה קודמת לפקודות הצבא. עמדתי הותקפה אז קשות על ידי שר הביטחון וקציני מטכ"ל, וכמובן התקשורת החילונית. מכיוון שלא הסכמתי לסגת מהעמדה העקרונית שההלכה גוברת על פקודות הצבא, הוצאה ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר (לפני כשנה וחצי הוחזרה, וכדי למנוע סיכון עתידי, וכדי שלא אחשוש להביע עמדה תורנית באופן חופשי, כמה חודשים לאחר החזרתה החלטתי להתפטר מתפקידי הרשמי כראש ישיבת ההסדר).

לאחרונה, על פי בקשה והפצרה של האחראי על יום עיון לקציני אגף המבצעים, העברתי להם שיחה. לפניי דיבר נציג אש"ף. בסוף ההרצאה נשאלתי מה דעת התורה לגבי מקרה שבו יש התנגשות בין פקודה להלכה. השבתי שבמקרה של פיקוח נפש יש לבצע את הפקודה, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת. אולם במקרה שאין פיקוח נפש, יש לקיים את ההלכה. בעקבות תשובתי, ניתנה הוראה שערורייתית על ידי מטה שר הביטחון דאז מר יעלון, לפיה נדרשים כל הגופים הציבוריים הקשורים לצה"ל להימנע מכל שיתוף פעולה עמי. לצערי ולחרפת משרד הביטחון, הוראה זו עדיין בתוקפה.

כרסום הערכים בצה"ל

כבר לפני יותר מעשר שנים התרעתי על התהליך המורכב שמתחולל בצה"ל, כאשר מצד אחד יותר נוח לחייל הדתי לקיים את התפילות, השבתות והכשרות, בזכות ריבוי המפקדים הדתיים, בעיקר ביחידות הלוחמות; ומנגד, מתרחש תהליך של העצמת דעות חילוניות שמאליות, שמכרסמות בערכים לאומיים ודתיים. וכפי שציין הרב יגאל לוינשטיין בהרצאתו, שעסקה בהשלטת ערכים פלורליסטיים ליברליים בפרשנותם החילונית הקיצונית על חשבון ערכים יהודיים ולאומיים.

ככלל ניתן לומר שבמשך השנים הללו צה"ל נטה לצד החילוני שמאלי. והתוצאות ניכרות בשדות הקרב, בהם צה"ל אינו מצליח לבטא את מלוא עוצמתו, וגם נאלץ לספוג אבדות רבות מדי.

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא מקום המאבק על דעתו וזהותו של הציבור היהודי הוא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות. מה שכן ראוי לציין בצער הוא שהקצונה הבכירה בצה"ל מושפעת יתר על המידה מן העמדות החילוניות הקיצוניות. במסגרת זו כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, וכן הרצאות שרוחן נוגדת את אמונת ישראל המסורה מדורי דורות.

שום נציג ציבור דתי לא ביקש להחרים או לפגוע בחיילים או קצינים בעלי דעה או אמונה שונה, או בעלי התנהגות פרטית שלא תואמת את ערכי החיילים הדתיים. כל מה שהציבור הימני והמסורתי דורש הוא שלא תהיה שום כפייה של עמדות חילוניות קיצוניות על חיילי צה"ל. ובתוך כך שלא יתקבלו עמדות פמיניסטיות קיצוניות, שדורשות השוואה מוחלטת בין בנים ובנות בכל היחידות, בלא התחשבות בערכי הצניעות המסורתיים, תוך הפרה בוטה של כללי השילוב הראוי שאך לפני שנים אחדות התקבלו והובטחו על ידי כל גורמי הפיקוד הצבאי.

היחס לאויב

כך גם ביחס לאויב. מפקדים בכירים בצבא, כדוגמת סגן הרמטכ"ל, מעזים להשוות ולו ברמז את חיילי צה"ל לנאצים. וכאשר מבקרים אותם על כך, לא רק שאינם מתנצלים, אלא אף ממשיכים לעודד את הקצינים לומר דברים שאינם מקובלים על הציבור, היינו עמדות אנטי לאומיות קיצוניות. גם הרמטכ"ל פגע קשות במספר ביטויים במסורת ישראל, בערכים הלאומיים ובצדקת הדרך, כמו ההכרזה שהביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא פתגם שעבר זמנו. בעוד הציבור עומד כנגד התקפות הטרור ברחובות, כאשר אחת השאלות הראשונות שמטרידות את רוב הציבור היא האם הצליחו להרוג את המחבל – האם ניצחנו, הרמטכ"ל מצא לנכון להטיף לגונן על המחבלים, אפילו כשעוד יש חשש סכנה מסוים, תוך שהוא מעליב את הציבור שרוצה בצדק להשכים ולהרוג את הבא להורגו.

היחס לחייל אלאור אזריה

הביטוי הבולט ביותר לעמדה הפוגעת של צמרת צה"ל הוא ביחסה המכוער ללוחם אלאור אזריה, שגם אם טעה בשיקול דעת בתוך אירוע של סכנת נפשות, הוא לא אויב ולא פושע. ואילו נציגי צה"ל העזו להאשים אותו בתחילה באשמת רצח, שהיא ההאשמה החמורה ביותר, ועתה כשראו שמבחינה משפטית אין שחר להאשמה חמורה שכזו, הואילו להסכים להתפשר על הריגה. ולא זו בלבד, אלא שגייסו באופן חריג עורך דין ממולח, כדי שיצליח להטביע את החייל בן התשע עשרה באשמת הריגה. מדוע לא יכלו להסתפק בפרקליטים הצבאיים הרגילים? כך משפחת אזריה נאלצה גם היא לשכור עורכי דין פרטיים, והציבור הרחב, שמבין שהחייל אלאור לחם בשליחותו – גם אם אולי שגה – בתוך שעות אחדות גייס יותר משש מאות אלף שקלים למימון הגנתו.

בתוך כך, צמרת צה"ל מטיחה האשמות מכוערות בחיילים שנחשדים על ידה בהתבהמות ובחוסר מוסריות. ממש כמו עמדות השמאל הקיצוני. ולא נעים להגיד, במידה מסוימת כמו עמדות האויב שמאשים אותנו בהוצאת המחבלים להורג בלא משפט, כאשר בפועל מדובר על מחבלים שנמצאים בתוך אירוע שבו הם מתכוונים להרוג, גם אם "רק" בסכין או במספריים, וגם אם הם צעירים.

המאבק על דמותה של התקשורת

כיום התקשורת נשלטת על ידי אנשי שמאל, לא מפני שהם מוכשרים במיוחד, אלא גם מפני שבמשך כשלושה דורות אנשי שמאל מנהלים את רשות השידור וגלי צה"ל, ומחנכים ומכשירים את הדורות הבאים של השדרנים והעיתונאים.

תאמרו: הנה בתקופה האחרונה קמו עיתונים פרטיים וערוצי רדיו אזוריים. אולם מכיוון שהם פרטיים, התקציב העומד לרשותם מצומצם יחסית. לבד מ'ישראל היום', שאכן מראה את נחת זרועו לשאר העיתונים, כל שאר ערוצי התקשורת במימון של עשרות מיליונים לשנה צריכים להתמודד מול רשות השידור, שתקציבה קרוב למיליארד שקלים בשנה. ומול גלי צה"ל, שממומן על ידי משלם המיסים, ויותר מזה – מקבל לשורותיו בחינם את הנוער המוכשר והשאפתני ביותר לעבודה עיתונאית, וזאת על חשבון צה"ל. במצב כזה קשה מאוד לכלי תקשורת פרטיים להתחרות עם גופי התקשורת הציבוריים, שעל חשבון משלם המיסים ממשיכים לטפח את עמדות השמאל, תוך הגברת המתחים בחברה ופגיעה מתמדת בציבור הלאומי והמסורתי.

כך ביחס לעימות המתמשך עם האויב הערבי, וכך לגבי ערכים יהודיים. הנה למשל, כאשר פרץ הוויכוח על מינוי הרבצ"ר, כמעט כל השדרנים שמשכורתם מקופת הציבור עיוותו וסילפו את דבריו, חלקם בזדון וחלקם בבורות מחפירה, ובתוך כך ביזו את התורה ואת מצוות אשת יפת תואר, בלא להבין את עומק המוסר הנשקף ממנה. כך גם ביחס לוויכוחים סביב מצעדי הלהט"בים.

האקדמיה

כך גם ביחס לפקולטות למדעי הרוח והחברה באקדמיה. במשך עשרות שנים, במימון ציבורי של מיליארדי שקלים לשנה, היא נשלטת על ידי אנשי שמאל שמטפחים אנשי שמאל כמותם או קיצוניים מהם, ומכשילים את התקדמותם של אנשי ימין, בתואנה שתפיסות עולם לאומיות ומסורתיות מנוגדות לרוח האקדמיה.

לא פלא אפוא, שמספר הסטודנטים במדעי הרוח פוחת והולך. עמדותיהם של המרצים כל כך קיצוניות ומאוסות, שאין כמעט אנשים צעירים שמוכנים לשומעם בלא סלידה.

הביטוי המובהק לחוסר הנחת של הציבור, ובכללם אנשי השמאל השפוי, מעמדות השמאל הקיצוני, הוא בירידה המתמדת של מספר קוראי עיתון 'הארץ', עד למצב שבו מספר הקוראים שלו בסוף השבוע הוא בסך הכול 4.3 אחוזים מהציבור. גם 'ידיעות אחרונות', שמשקף עמדות חילוניות, נמצא בירידה איטית אבל מתמדת, ומרבית קוראיו מוצאים עניין בסיפוריו הצבעוניים, למרות עמדותיו החילוניות-שמאליות.

כבוד הדדי

חשוב להדגיש, אין הכוונה לדחוק את אנשי השמאל שלא יוכלו לבטא את עמדתם. איננו חפצים לא בנקמה ולא בפגיעה בזכויותיהם האזרחיות, כמו חופש הבעת העמדה, היצירה וההפגנה. לא זו בלבד, אלא שמן הסתם יש רבים מבין אנשי השמאל הקיצוני שכוונותיהם טובות, ורבים ממעשיהם טובים. על כן תרומתם לחברה חשובה. ואף לנו יש מה ללמוד מהם. וכפי שכבר אמרו חכמים: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). קל וחומר מאנשים חכמים ואכפתיים, שהם גם אחינו בני ישראל. ואנו מקבלים את טענתם נגד עריצות הרוב, אבל בשום פנים לא נסכים לקבל את עריצות המיעוט, שלעתים כדי לחזק את מעמדו ולהמשיך את שליטתו, למרות תבוסתו בבחירות הדמוקרטיות, הוא מגייס לעצמו תומכים מבין אומות העולם, ובמקרים מסוימים לא נרתע מלגייס לטובתו גם את האויב.

סיכום

המאבק אם כן צריך להיות מופנה לטווח הקצר לתיקון הכשלים בצה"ל, למניעת כפייה חילונית של השמאל הקיצוני ולחיזוק הערכים הלאומיים. ולטווח הארוך, לטיפוח אנשי תורה ורוח לאומיים ומסורתיים, לשינוי משמעותי של הרכב המנהיגות במערכת המשפט, ברשות השידור ובמדעי הרוח באקדמיה, ולמניעת המשך השתלטנות והכפייה של השמאל החילוני הקיצוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעניין השר לשעבר יעלון

ביקורת בענייני צבא וביטחון חייבת להיאמר, מפני חשש פיקוח נפש ביטחוני ורוחני • יעלון פעל במסירות ובגבורה במשך שנים למען ביטחון ישראל, ואף סייע להתיישבות, אך נכשל בשלושה תחומים יסודיים • שאננות וחוסר מוכנות ב'צוק איתן' ובתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה • התנכרות לערכים לאומיים, שהתבטאה במתקפה נגד אלאור עזריה ובעידוד סגן הרמטכ"ל • פגיעה בערכי תורה ואמונה בצה"ל, בזמן שארגוני שמאל נכנסים לשם באין מפריע • מאז הסכמי אוסלו יש ירידה ברמתה הערכית של הקצונה הבכירה, ויש לבקר זאת

הקדמה אישית

לאחר פרסום ההוראה הפוגענית מלשכת שר הביטחון הקוראת להחרים אותי, רציתי לכתוב את המאמר שלפניכם. אולם נמנעתי מלכותבו, וגם נמנעתי מלעסוק בתחומים קרובים, מתוך חשש שמא אטה את הדין לרעה מחמת עלבוני. עכשיו אני כבר חש שנתקררה דעתי, ואף על פי כן לא הייתי מפרסמו, מפני שאין ראוי להשליך אבן אחר הנופל. אולם לנוכח מבול התשבחות שמורעף על שר הביטחון לשעבר, כסמל של הצלחה ביטחונית ומופת מוסרי, הנני מוצא חובה לפרסמו. כפי שנראה בהמשך, יש הכרח בביקורת זו מפני חשש של פיקוח נפש ביטחוני ורוחני כאחד.

שר הביטחון לשעבר

משה יעלון
משה יעלון – שר הביטחון לשעבר

שר הביטחון לשעבר, מר משה יעלון, הוא אדם מקצועי בעל ניסיון רב, שפעל במסירות ובגבורה במשך שנים רבות למען ביטחון ישראל. אין עוד אנשים רבים שמכירים לעומק את מערכת הביטחון כמותו. אף שהתחנך בתנועות השמאל, הצליח להתפכח במידה מסוימת מהזיות השלום של השמאל, ואף סייע לבנייה ביהודה ושומרון. אף על פי כן, למרבה הצער, בשלושה תחומים יסודיים נכשל: בהובלת מערכת הביטחון אל מול האיומים הקרובים, בפגיעה בערכים הלאומיים ובפגיעה בערכי האמונה והתורה.

ביטחון: תוצאות 'צוק איתן' המאכזבות

ייתכן שיהיו אנשים שיצליחו מאוד בהנהגת הצבא אל מול האויב, ועם זאת יזניחו את הערכים הלאומיים והאמוניים, שהשפעתם על ביטחון ישראל לטווח הארוך מכרעת. אם יהיו אחרים שישלימו את מה שהחסירו בתחום הערכי, מקצועיותם בשדה הביטחון תחפה על חסרונותיהם. כאשר תפקודו של מר יעלון בשדה הביטחון אינו מוצלח במיוחד, חסרונו בתחום הערכי הופך לחמור יותר

מאז הנסיגה מחבל עזה וגוש קטיף, צה"ל נאלץ לקיים ארבעה סבבי מלחמה ברצועת עזה (הנתונים להלן נלקחו מאתר ויקיפדיה).

הראשון – 'גשמי קיץ' – התחיל בקיץ תשס"ו לאחר מלחמת לבנון השנייה, ונמשך כחמישה חודשים בעצימות נמוכה, תוך פגיעה בשגרת החיים ביישובים שסביב רצועת עזה. ראש הממשלה – אולמרט, שר הביטחון – פרץ, רמטכ"ל – חלוץ, אלוף הפיקוד – גלנט. לנו היו חמישה הרוגים, ולאויב כ 394, פי 79.

השני, 'עופרת יצוקה', בטבת תשס"ט. נמשך 23 ימים, תוך פגיעה קשה בחיי השגרה סביב רצועת עזה, ופגיעה קלה בכלכלת הדרום. ראש הממשלה – אולמרט, שר הביטחון – ברק, רמטכ"ל – אשכנזי, אלוף הפיקוד – גלנט. לנו היו 13 הרוגים, לאויב כ 1,170, פי 90.

השלישי, 'עמוד ענן', בסתיו תשע"ג, נמשך שמונה ימים, כשבאותם ימים רוב יישובי הדרום מושבתים. ראש הממשלה – נתניהו, שר הביטחון – ברק, רמטכ"ל – גנץ, אלוף הפיקוד – רוסו. לנו היו שישה הרוגים, לאויב – כ 223, פי 37.

שימו לב, כעת אנחנו מגיעים לשלב שבו משה יעלון מכהן כשר הביטחון.

הרביעי, 'צוק איתן', בקיץ תשע"ד, נמשך 50 יום, תוך פגיעה קשה וממושכת בחיי השגרה של כל אזור הדרום, פגיעה בינונית באזור המרכז ופגיעה חמורה בתיירות כולל הפסקת הטיסות לישראל למשך שתי יממות, ותוך עלויות כבדות מאוד למשק הישראלי. ראש הממשלה – נתניהו, שר הביטחון – יעלון, רמטכ"ל – גנץ, אלוף הפיקוד – תורג'מן. לנו היו 73 הרוגים, לאויב כ 2,100, פי 28.

פרט לפגיעה הקשה בחיי חיילינו והפגיעה הקשה בחיי השגרה והכלכלה, התברר שההנהגה ניסתה להתעלם מאיום המנהרות, הצבא לא היה ערוך לקראת האתגרים שעמדו לפניו, לא הכין תוכניות התקפיות לחיסול החמאס או לשבירת כוחו והנהגתו, וספג אבדות קשות מעל ומעבר לעומת מה שספגנו במבצעים הקודמים, ולעומת אבדות האויב.

מלחמת לבנון השנייה

כניסה ללבנון, ייחוס: צחי זקס
כניסה ללבנון, ייחוס: צחי זקס

מלחמת לבנון השנייה התקיימה בקיץ תשס"ו, במשך כ 34 ימים, כאשר כל אזור הצפון מושבת, ומרבית תושביו במקלטים או גולים לאזור המרכז. מספר ההרוגים לנו – 165, לאויב – כ 900, פי 5.4. עלויות המלחמה היו כבדות מאוד למשק הישראלי.

התברר שראשי הצבא נהגו בשאננות יתרה ובקלות ראש, ולא הכירו את יכולות האויב. כך פרצה המלחמה בלא שיש לפיקוד תוכניות, אפילו מפות מעודכנות לא היו. החיילים נשלחו לחזית בלי ציוד תקין, וסיכנו את חייהם כדי להציל את מה שהפיקוד העליון הפקיר. בעקבות המסקנות החמורות של ועדת וינוגרד, שר הביטחון והרמטכ"ל התפטרו ועמהם עוד קצינים רבים.

הואיל ורב אלוף משה יעלון סיים את כהונתו כרמטכ"ל אך שנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הרי שגם הוא היה שותף במחדלים הכרוכים בהכנת הצבא אל מול איום החיזבאללה. זה גם מה שקרה לנו ב'צוק איתן', כשהתברר שהאחראים על מערכת הביטחון לא הבחינו באיום ולא התכוננו לקראתו כראוי.
כפי הנראה, כאשר מציבים לפניו מסגרת ויעדים ברורים הוא מצטיין, אבל כראש המערכת שאחראי על הצבת היעדים הוא כושל.

ערכים לאומיים

בשורה של אירועים העמיד עצמו שר הביטחון בעמדה עוינת לתפיסה הלאומית הבסיסית. ייתכן שהחייל אלאור עזריה שגה והרג את המחבל שלא על פי הנהלים, והוא צריך לשאת באחריות על כך. אולם אסור לשכוח שכוונותיו היו טובות. הוא נלחם באויב וביקש להגן על חבריו. הוא לא רוצח. כששר ביטחון מכפיש את שמו בכל כלי התקשורת, מוקיע אותו כרוצח, מנהל נגדו מערכה משפטית, הוא פוגע בעם ישראל. לא רק באלאור החייל הוא פוגע, אלא בכל החיילים ששלח לשדה הקרב, שגם הם עלולים לפעמים לשגות בכך.

לאחר שסגן הרמטכ"ל השווה אותנו לנאצים בראשית דרכם, היה צריך לפטר אותו, או לכל הפחות לדרוש ממנו לחזור בו מדבריו האיומים ולהתנצל עליהם בפומבי. במקום זאת בחר להגן עליו ועוד לעודד מפקדים נוספים לומר דברי נאצה שכאלה.

מאחורי עמדה איומה כזאת צריכה להיות מידה גדושה של בורות ורשעות. הרי שמירת החוק בצבא נמצאת בתהליך מתמיד של שיפור. לעומת המצב כיום, התנהגותם של יוצאי הפלמ"ח והיחידות הקרביות בצה"ל בראשית דרכו הייתה פרועה ואכזרית לאין ערוך. דווקא עכשיו זיהה סגן הרמטכ"ל תופעות שמזכירות לו את הנאצים?! ושר הביטחון מתפעל מכנותו ומחוכמתו, וקורא לקצינים להמשיך להפיק דברים איומים ומופרכים שכאלה?!

ערכי אמונה ותורה

תחת כהונתו של יעלון כורסם מעמדה של הרבנות הצבאית. תחום התודעה היהודית הועבר מהרבנות הצבאית לאגף כוח אדם, תוך פגיעה בפעילותו. אפילו את הזכות לתת אישור לגדל זקן מסיבות דתיות נטלו מהרבנות ונתנו לשלישות. בתוך כך, בעידוד שר הביטחון, בדווקנות מקוממת, משתפים יותר זמרות בטקסים צבאיים, ומחייבים את החיילים הדתיים להשתתף בהם בניגוד לפסיקת רוב הרבנים.

במקביל להוראה להחרים אותי, בגלל עמדתי העקרונית שצריך לסרב לפקודת גירוש יהודים, צה"ל מממן לכל קציני צה"ל קורסים מטעם מכונים בעלי עמדות שמאליות מובהקות, כמכון הרטמן ומכון בינה. מסתבר שאם היו שואלים את המרצים מטעמם מה צריך לעשות חייל אם יקבל פקודה לגרש ערבי מביתו, היו רובם משיבים שצריך לסרב פקודה. אולם הוא בחר שהם יחנכו את קציני צה"ל לערכי השמאל הקיצוני במקום להעצים את התודעה היהודית הלאומית.

גם הפקודה להשתלט על הישיבה ביצהר למשך תקופה ארוכה מבטאת פגיעה חמורה בקודשי ישראל. הוא לא העז לעשות זאת לשום מסגד, שבו מטיפים פי אלף לאלימות, רצח וחיסולה של מדינת ישראל.

זה מתקשר ליחסו המחפיר לסגנו, הרב אלי בן דהן. הרב אלי ידוע כאדם נוח לבריות, שמסוגל לשתף פעולה עם גורמים שונים. ואילו הוא, למרות ההסכמים החתומים, בחר להתעלם ממנו ולהשפילו, ובתוך כך להשפיל את בוחריו, אנשי הציונות הדתית.

הקשר בין שלושת התחומים

שלושת התחומים הללו כרוכים זה בזה. אמנם ייתכן שיהיו אנשים שיצליחו מאוד בהנהגת הצבא אל מול האויב, ועם זאת יזניחו את הערכים הלאומיים והאמוניים, שהשפעתם על ביטחון ישראל לטווח הארוך מכרעת. אם יהיו אחרים שישלימו את מה שהחסירו בתחום הערכי, מקצועיותם בשדה הביטחון תחפה על חסרונותיהם. אם לא יהיו אחרים שישלימו את חסרונם בתחום הערכי, אזי במשך הזמן החיסרון הערכי יגבר ויוביל לתוצאות קשות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים.

כאשר תפקודו של מר יעלון בשדה הביטחון אינו מוצלח במיוחד, חסרונו בתחום הערכי הופך לחמור יותר.

תפישות השמאל

למרות שמבחינה אסטרטגית מר יעלון מבין שאי אפשר ליישם את שאיפות השמאל להקמת מדינה ערבית נוספת, הוא עדיין דבק בערכי השמאל, לפיהם הגורם הלאומי והדתי הוא שולי או מפריע. אולם מכיוון שבאמת הלאומיות והדת הם בסיס הכוח של העם היהודי ומדינת ישראל, טוב ששר ביטחון שאינו מבין זאת יפנה את מקומו.

חשיבות הביקורת על צה"ל

חשוב לעמוד על היבט נוסף. בעקבות הסכמי אוסלו, רמתם הערכית של אנשי הקצונה הבכירה נפגעה מאוד, והם הוכרחו להיות ידידים לרוצחים השפלים ביותר. נאמנותם לעמם וארצם השתבשה. באין מצפן מוסרי ההתקדמות בסולם הדרגות הפכה לעיקר. הם החלו להבין ולהזדהות יותר עם האויב, ואף להתגאות בכך, שכן כפי שלמדו ממורי השמאל, הבנה זו מצביעה על צלילות דעתם וטוהר לבם ונשקם. כך קורה שלעתים הם מתפקדים כקציני המנדט הבריטי שניצבים בתווך בין ישראל והערבים.

בשדה הקרב זה מתבטא ביותר הרוגים לכוחותינו, כפי שאירע בג'נין ובמלחמת לבנון השנייה. בזכות הביקורת הציבורית הנוקבת על צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, מפקדים בכירים בסבבי המלחמה הראשונים בעזה, שראו את חבריהם מודחים בביזיון, החלו לדאוג יותר לשלום חיילינו. במקום לשלוח אותם למשימות מסוכנות כדי שלא לפגוע באזרחי האויב, הורו להפגיז ולפגוע. כך יצא שבמבצעים הראשונים מאזן ההרוגים היה מאוד לטובתנו, וההרתעה כנגד אויבינו גברה, כפי שמצביעים הנתונים שהזכרתי לעיל.

במשך הזמן החשש מפני הביקורת הציבורית פחת, ושוב הבכירים חזרו לסורם. כך הגענו לתוצאות המרות של מבצע 'צוק איתן'.

לכן כאשר מערכת הביטחון יוצאת ממערכה בהישגים דלים, חובה לבקר אותה. חידלון מביקורת עולה בחיי אדם.