ארכיון תגיות: מוסר

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

סיפורו של יתרו ועצי פרי

ערכם של עצי פרי

ערך מיוחד יש לעצי פרי שאסרה התורה לעוקרם, שנאמר (דברים כ, יט-כ): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". אמרו חכמים, כאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין, מתעורר צער בכל העולם, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ד). ואף הקב"ה לימד אותנו דרך ארץ, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצים שאינם מוציאים פירות, כדי ללמדנו להיזהר שלא לעקור עצי פרי (שמו"ר לה; תנחומא ויקהל ט').

מסורת ביד חז"ל, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו. וכן מובא בתלמוד (ב"ק צא, ב), שאמר רבי חנינא, שבנו מת בקיצור ימים מפני שקצץ תאנה לפני זמנה.

אמנם האיסור הוא לכרות את העץ דרך השחתה, אבל כשיש בדבר צורך גדול, כגון כדי לבנות בית דירה, מותר לעקור עץ פרי. וכן במקרה שנתרבו בני הבית, עד שהדירה נעשתה צפופה להם, מותר לעקור עץ פרי כדי להגדיל את הדירה (רא"ש, ט"ז).

האם מותר לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה

שאלה: אדם שיכול להסתדר בדירתו הנוכחית בצורה סבירה, אבל הוא מעוניין להרחיב אותה כדי שיוכל לחיות בה ביתר נוחות, האם מותר לו לעקור לשם כך עץ פרי.

תשובה: יש מחמירים, הואיל ואין בזה צורך הכרחי. ולדעת רוב הפוסקים, אם הערך של הרחבת הדירה גדול בהרבה משווי העץ, ומדובר בהרחבה מקובלת ולא מופרזת, מותר לעקור את העץ. אך אם מדובר בהרחבה מופרזת גם בקרב אנשים אמידים, אזי נחשב הדבר כפינוק, ואסור לעקור עץ פרי לשם כך (חיד"א).

ואף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו, כיוון שיש מחמירים, ולדעתם עקירת העץ כרוכה בסכנה, לפיכך נוהגים להורות היתר רק לצורך גדול מאוד. וגם כאשר מקילים, משתדלים לשכור פועל נוכרי שיבצע את העבודה, מפני שרק על ישראל מוטל האיסור מהתורה לעקור עץ פרי.

סיפורו של יתרו

כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם ואחר סוד החיים, ולא היתה עבודה זרה שלא למד את דרכה וניסה בכל כוחו לעובדה, מתוך תקווה שאולי ימצא בה את מבוקשו. וכיוון שהיה חכם גדול, הצליח בכל דת להגיע לדרגה העליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים, ונתפרסמה חכמתו, וקראו לו לבוא ממדיין לבירת הממלכה המצרית, לשמש כומר חשוב ויועץ למלך פרעה. וכאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל כנגד ישראל, כאב ליבו עליהם, אך לא ידע כיצד לבטל את הגזירות, והיה ממתין בשתיקה לראות אם יוכל להציל את הילדים. וכשלא עלה הדבר בידו, ברח חזרה למדיין, כדי שלא יהיה שותף בעבירה (עיין שמו"ר כז, ו, סוטה יא, ב).

כשחזר למדיין, שב להיות להם כומר, אולם לאחר כל מה שראה במצרים, החל להטיל ספק בכל תפישת העולם האלילית שליוותה עד כה את חייו, עד שלא יכל יותר לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שהחל לפקפק בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). ואף כשהיו הבנות באות לבאר, היו הרועים מגרשים אותן, ורק לאחר שהיו הולכים יכלו בנות יתרו להשקות את צאן אביהן.

בריחת משה למדין

לימים יצא משה רבנו מארמון המלך וראה בסבלות אחיו, ולא יכל לעמוד מנגד, והיכה את הנוגש המצרי והרגו. נודע הדבר לפרעה וגזר עליו מיתה. ברח משה והגיע למדין, וכשראה איך הרועים מקפחים את בנו יתרו, עמד לימינן והשקה את צאנן. כך נתחברו שני הבורחים ממצרים. ורצה משה לשאת את ציפורה ביתו לאשה, ויתרו שהכיר בסערת לבו של משה, חשש שמא ירצה לסכן את עצמו כדי לנסות להציל את ישראל, ויטיל על עצמו משימת התאבדות בלתי אפשרית וישאיר את אשתו אלמנה, הסכים לנישואיהם בתנאי שמשה ישבע שלא יעזוב אותה בלא רשותו (שמות רבה א, לג). נשבע משה ליתרו ונשא את ציפורה לאשה, והיה רועה את צאן יתרו בספר המדבר, רחוק מחברת אנשים.

עד שנגלה ה' אל משה מתוך הסנה ושלחו להוציא את עמו ישראל מארץ מצרים, ויתרו כבר לא יכל לעצור בעדו, ונאלץ להתיר לו את השבועה, והלך משה למצרים, והשאיר את ציפורה במדין, והיו יתרו וציפורה דואגים לשלומו.

רצונו של יתרו להתקרב והחששות

עברה יותר משנה והבשורה המדהימה התפשטה בעולם: הוציא ה' את ישראל ממצרים באותות ומופתים על ידי משה נביאו. בנוסף לשמחה על הצלת ישראל ומשה, חזרו והתעוררו ביתרו כל הכיסופים לקרבת אלוקים, שוב חזר לקוות שאולי סוף כל סוף בערוב ימיו, לאחר שכבר התייאש מכל האלילים, יזכה לדעת את אלוקים ולמצוא תשובות לשאלות נשמתו. חשק גדול מילא את לבבו לבוא אצל חתנו משה ולשמוע על הגילויים האלוקיים שהתגלו לעם ישראל. ולמרות שלא היה קל לחכם גדול שכמותו לבוא ולשבת לפני חתנו כתלמיד לפני רבו, השתוקקותו לאמונה גברה. אולם חשש גדול הטריד את מנוחתו, מי יודע איך יקבלו אותו. הלא הוא איש זר, לא נשא עמם בסבלם ולא השתתף בשמחת יציאתם לחירות. אולי ירצה להתקרב וירחיקוהו. אולי יסכימו לקבלו, אבל לא ידעו להעריך כראוי את חכמתו. אולי ירצה לשאול ויתעלמו ממנו. אולי ירצה להציע דבר מניסיונו העשיר ויזלזלו בו. ואמנם כבר הסכים בעבר לוותר על מעמדו כיועץ למלך פרעה וככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי בעקבות כל האירועים הגדולים יחסו אליו השתנה, אולי בחר לעצמו כיוון חדש ויתכחש לעברו ולמשפחת אשתו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה שליח ובפיו בקשה: אנא קבל את פני בסבר פנים יפות, וכבדני וצא לקראתי. שכן אני חותנך. ואם אין אתה רוצה לכבדני ולקבל את פני, צא לקבל את פני אשת בריתך שאף היא באה איתי. ואם גם בה אינך חפץ, אזי לפחות קבל את פני בניך שבאים עמנו.

ואף משה היה חושש, שמא יתרו, אינו בא לשם שמים, אלא כיוון ששמע על הישועה הגדולה, הגיע כדי לזכות במעמד מכובד, כחותן המנהיג וככומר וותיק, ורק צרות ובלבולים יצאו מזה.

כיצד מקבלים את הגרים

נגלה ה' אל משה ואמר לו: "אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים! ולא בא אלא להתגייר! אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו! מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב).

ועדיין היה יכול משה לצאת אליו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לכבד את הגר הבא מרחוק.

יצא משה לקראת חותנו בפרהסיא. וכיוון שיצא משה, אף אחיו, אהרן הכהן ובניו ונדב ואביהו יצאו עמו. וכיוון שיצאו הם, נלוו עמהם שבעים הזקנים ועוד רבים מישראל. ויש אומרים שגם ארון הברית יצא עמהם (מכילתא).

ולא ידע הקהל לקראת מי הולכים, עד שהגיעו אצל יתרו המדייני, וראו איך משה משתחווה ליתרו ונושק לו ושואל לשלומו ומביאו אל אוהלו. והבינו הכל, שאף שביציאת מצרים הבדיל ה' את ישראל מכל העמים להיות לו סגולה, כיוון שבא יתרו להתגייר, הרי שמשה מקרבו בכל ליבו.

ולמדו מזה כל ישראל לדורי דורות, כיצד צריכים לקבל גרים.

ומתוך כך זכו לעצה הטובה שנתן יתרו לישראל, עצה שאף ה' הסכים עימה.

והקב"ה בוחן ליבות וכליות הוא, אמר ליתרו: אתה באת בענווה להקביל פניו של משה וללמוד מפיו תורה, תזכה שלא יהיו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם (תנא דבי אליהו רבה ה).

המניע הראשון לגיור

כמי שהיה ראשון לגרים, מעניין להתבונן בצעד הראשון שהוביל להצטרפותו של יתרו לעם ישראל. אמרו חכמים, שבשעה שהחל פרעה לחשוש מישראל, קרא לשלושה חכמים: בלעם, איוב ויתרו, וביקש מהם עצה כיצד ללחום בישראל. בלעם הרשע הוא זה שיעץ להעביד אותם בפרך כדי לכלותם ולנצלם, איוב שתק, ויתרו ברח, כדי שגם בשתיקה לא יהיה שותף בפשע. אמרו חכמים: "בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", כחברי בית הדין הגדול (סוטה יא, א).

הרי שהמוסר הוא היסוד לקבלת התורה ולהצטרפות לעם ישראל. וכפי שאמרו חכמים (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

גם אצל רות המואביה המניע הראשון היה חסד. היא ריחמה על חמותה שנותרה גלמודה. "ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך, כי אל כל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". וגמל עמה ה' חסד וזכתה לראות את דוד ושלמה יוצאים מחלציה ומולכים על ישראל.