ארכיון תגיות: כשרות

תולעים: מה לבדוק וכיצד

התורה לא אסרה שרצים שאי אפשר לראות, השאלה היא מה דין שרץ שבתנאים מסוימים אפשר לזהות • הגישה המקלה והגישה המחמירה שקולות בסברותיהן, ומעיקר הדין הלכה כמקלים • במטבחים גדולים ראוי להחמיר • מכיוון שהסבון בימינו מסיר חרקים, צריך להשתמש בו, גם אם בעבר היו שהסתפקו במים • עלי חסה וכרוב יש לפרק ולהשרות במים וסבון, ורצוי לחתוך • למנהג המהדרין יש לבדוק את הירקות מול האור, או לצרוך ירקות מתוצרת גוש קטיף • גם כרובית, ברוקולי, תות ותירס ניתנים להכשרה

המחלוקת בדין שרצים זעירים

ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם

סוגיית התולעים בירקות, בפירות ובשאר המאכלים היא אחת הקשות והמורכבות בתחום הכשרות. נצטווינו בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). השאלה מה דין ירקות, עלים ופירות שפעמים רבות מצויים עליהם או בתוכם חרקים זעירים שקשה מאוד לראותם. ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם, ועל העלים ובפירות רוב האנשים אינם רואים אותם בלא מאמץ גדול, מפני שצבעם דומה לצבע העלים, מפני שהם מתחבאים בין פרחי הכרובית וגרגירי התירס או שהם נדמים כגרגר קמח או חול זעיר (אקרין), ורק בעת שהם זוחלים אדם רגיל מבין שהם שרצים.

יש סוברים שהואיל ובתנאים מסוימים מומחים יכולים לראות את השרצים הללו – כל ירק או פרי שרוב הסיכויים שיש בו חרקים זעירים אסור באכילה בלא שיוציאו ממנו את כל החרקים. וכאשר במיעוט מצוי של המקרים מוצאים בו חרקים זעירים, חובה לטרוח להוציאם, ובדיעבד אם טעו ולא עשו זאת המאכל כשר.

מנגד, יש סוברים שאמנם כאשר רואים חרק זעיר כזה אסור לאוכלו, אבל כשהוא נמצא על מאכל ואדם רגיל אינו יכול לראותו בלא טורח גדול או אמצעי עזר – הרי הוא טפל ובטל למאכל, ואין איסור לאכול את הירק או הפרי שרוב הסיכויים שהוא נמצא בו.

התקווה להכריע בספק

במשך שנים קיוויתי שכאשר אחזור להתעמק בסוגיה זו, אעיין בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ואזכה להגיע למסקנה ברורה כמי ההלכה. כבר חודשיים שאני עוסק בסוגיה, ואחר העיון הגעתי למסקנה שאי אפשר להכריע משום שלשני הצדדים יש מקום בהלכה.

שיטת ההלכה ושיטת המהדרין

אמנם על פי כללי ההלכה המקובלים הלכה כדעת המקילים, מפני שמדובר בספק בדברי חכמים; שכן האדם אינו מעוניין לאכול את השרץ, והוא נאלץ לאוכלו עם המאכל בניגוד לרצונו. בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים חרק זעיר בטל בשישים מהתורה, ורק חכמים החמירו בברייה שאינה בטלה אפילו באלף. ויש אומרים שכל מה שהחמירו הוא בשרץ שיש לו חשיבות מסוימת, אבל אם הוא זעיר ומגעיל, גם מדברי חכמים הוא בטל בשישים. בנוסף לכך יש גם ספק אם יש שם בכלל חרק זעיר.

מנגד, גם לשיטת המחמירים יש טענה חזקה, שהואיל ובתנאים מסוימים כל אדם יכול לראות את החרקים הזעירים, ובטורח רב, אפילו אם יארך כמה שעות, ניתן למצוא את החרק ולהוציאו, אין הוא נחשב מעורב ואינו בטל אפילו באלף.

לפיכך ההלכה כשיטת המקילים, ומנהג מהדרין להחמיר.

שיטת המהדרין התבארה בהרחבה בספרי הרב משה ויא והרב שניאור זלמן רווח, אמנם מה שטענו שכך היא ההלכה המחייבת את כל ישראל אינו נכון (עיין אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד).

להחמיר במפעלים ובמטבחים גדולים

חשוב לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעתים יש צורך להחמיר כשיטת המהדרין יותר מאשר בבית פרטי. ראשית, מפני שפרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. שנית, הפיתוי לעבור במטבח גדול על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שרוצים להיפטר מביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים.

לפיכך פעמים רבות שבמערכות גדולות מוכרחים לקבוע גדרים מחמירים כשיטת המהדרין, וזאת כדי להגיע לכשרות הנדרשת לפי ההלכה, ולעתים מרוויחים בתוך כך שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

הכשרת ירקות עלים לתיבול

בירקות עלים לתיבול, כדוגמת פטרוזיליה, שמיר וכוסברה, יש בעיה: חרקים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה, נמשכים אליהם במשך גידולם בשדה, וגם שטיפה במים אינה מסירה את כולם, מפני שברגליהם ישנו חומר דביק שעלול לסייע לחלק מהחרקים להישאר דבוקים לעלה למרות השטיפה במים. אמנם זרם חזק וממוקד מן הסתם יסירם, אבל קשה לכוון את המים לכל פינה וזווית שבעלים.

בעבר נהגו להשרות את העלים במים עם מלח וחומץ ואחר כך לשטוף אותם; אולם מכיוון שהמלח והחומץ אינם ממיסים לגמרי את הדבק לא כל החרקים ירדו בשטיפה, והמהדרין הצריכו לבדוק היטב כל עלה ועלה של חסה אל מול השמש.

השריה במים עם סבון לפני השטיפה

כאשר החלו להשרות את העלים במים עם סבון כדוגמת סבון כלים, התברר שהחומר שבסבון (דטרגנט) יעיל בהרבה מחומץ או מלח, וכשם שהוא ממוסס שומנים כך הוא ממוסס את הדבק שברגלי החרקים, ואחרי שטיפה טובה הם יורדים לגמרי. לפיכך, כיום על פי ההלכה צריך להכשיר את ירקות העלים על ידי שרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות, ואחר כך לשוטפם היטב. אמנם בעבר רבים, וביניהם תלמידי חכמים, הסתפקו בשטיפה במים בלבד, וכאשר החשש גבר השרו לפני כן את הירקות במים עם מלח או חומץ. אולם כיום צריך להשרות במים עם סבון, משום ששיטת ההלכה מבוססת בעיקר על הקושי להוציא את השרצים הקטנים, וכאשר אפשר בלא קושי רב להוציא את כל החרקים, על ידי שרייה במים עם סבון, כך צריך לעשות.

האם סבון בריא

אמנם יש אומרים שהסבון אינו בריא כל כך, אולם עדיין גם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהחרקים אינם יורדים בלא סבון גם הריסוס אינו יורד, והריסוס הרבה יותר מזיק מהסבון. נמצא שהשריית הירקות במים עם סבון ושטיפתם מועילה הן להסרת החרקים והן להסרת שיירי הריסוס. כדי להיפטר משאריות הסבון והחרקים, יש לשטוף את העלים היטב.

בשנים האחרונות החלו לייצר חומרים יעילים כסבון להסרת החרקים והריסוס, שאין בהם שום חשש בריאותי, כדוגמת 'סטרילי טבע', ומומלץ להשתמש בהם.

למנהג המהדרין, צריך בנוסף לכך לבדוק היטב את הירקות אל מול האור. אפשרות אחרת היא להשתמש בירקות שגודלו בחממות בשיטת גוש קטיף, או במקומות אחרים שנבדק והתברר שאין בירקות חרקים.

הכשרת חסה וכרוב

מפרקים את העלים ומשרים אותם במים עם סבון או 'סטרילי' במשך כשלוש דקות, כדי שהסבון ימיס את החומר הדביק שברגלי החרקים. אחר כך שוטפים את העלים היטב במים, ותוך שטיפת הסבון יישטפו גם החרקים. יש לשים לב שגם בעת השריית העלים במים עם הסבון, וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים.

כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.

מכיוון שלעתים יש בעלי החסה או הכרוב רימה של זבוב המנהרות, לכתחילה טוב להסתכל אל מול האור בכמה עלים כמדגם אם יש בהם מנהרות. אם נמצאו מנהרות, נכון לבדוק את כל העלים אל מול האור, ולהוציא את הרימה הקטנה שבסוף כל מנהרה. אמנם לפי כללי הכשרות אין חובה לבדוק מדגם של עלים אל מול האור, מפני שתופעה זו די נדירה, ובנוסף לכך יש סוברים שגם אם קיימת שם רימה אין בה איסור.

שיטת המהדרין בחסה וכרוב

מדקדקים לבדוק אחרי השטיפה כל עלה ועלה משני צדדיו אל מול האור, או משרים את העלים במים עם סבון ואחר כך משפשפים אותם עם ליפה וכיוצא בזה כדי להבטיח הסרת כל חרק זעיר, ובנוסף לכך מביטים בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרן. מכיוון שהבדיקה או הניקוי קשים מאוד לביצוע, מנהג המהדרין להשתמש בירקות שגודלו בשיטת גוש קטיף או באזורים קרים, שהשגחה אמינה מעידה שהם בחזקת נקיים מחרקים. שוטפים את הירקות היטב, כי לעתים עדיין יש בהם זבובונים גדולים שיורדים בשטיפה. רצוי להשרותם במים עם סבון, כדי להסיר מהם את כל שאריות הריסוס. המשתמשים בירקות גוש קטיף וכיוצא בהם בלא שטיפה, מגיעים לרמה של כשרות רגילה ולא מהדרין.

כרובית, ברוקולי, תות ותירס

יש הסוברים שבכרובית, ברוקולי, תות שדה וקלחי תירס צריכים הכול להחמיר כשיטת המהדרין, מפני שיש בירקות אלו מקומות מסתור לחרקים הזעירים, וגם לאחר השריה ושטיפה יש חשש שיישארו בהם חרקים זעירים. אמנם על פי כללי ההלכה, גם ירקות אלו ניתן להכשיר כשאר ירקות עלים, על ידי השרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות ולאחר מכן שטיפתם היטב במים. בתות שדה צריך להסיר לפני כן את הענף והעלה עם מעט מבשר התות.

המהדרין אוכלים ירקות אלו רק מגידולים שחזקתם שאין בהם חרקים. בכרובית וברוקולי אפשר לשיטת המהדרין להסיר את כל התפרחת (כארבעים אחוזים מהירק), ואת השאר להשרות ולשטוף היטב, ואף להתבונן ולראות שהם נקיים. בתירס, המהדרין נוהגים לחתוך את הגרגירים מהקלח, לשטוף אותם היטב, ובזה להבטיח שאין ביניהם חרקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משנים את החוק כרצונם

ראוי לתבוע להדיח מתפקידו את היועץ המשפטי לממשלה, שמבקש לרוקן מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות • בג"ץ מתיר לקראים להציג את הבשר שלהם ככשר בהשגחה רבנית • כאשר תעשיית המזון הופכת יותר ויותר מורכבת ומסועפת, סמכות הפיקוח של הרבנות הראשית על כל גופי הכשרות היא הכרחית • כיצד לנהוג בזמן בין השמשות שבין שבת לצום תשעה באב • כיצד עושים הבדלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת • דין מעוברות ומניקות בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון

חוק הכשרות

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה

בחוק איסור הונאה בכשרות משנת תשמ"ג נקבע כי מועצת הרבנות הראשית והרבנים המקומיים שהוסמכו על ידה הם היחידים שיכולים להעניק תעודת כשרות למאכלים במדינת ישראל.

לאחרונה הורה היועץ המשפטי לממשלה, ביוהרה האופיינית לו ולמערכת המשפטית, שכל אדם, בין רב ובין עם הארץ, בין דתי ובין חילוני, רשאי לכתוב תעודת השגחה למסעדה, לרשת מזון או לבתי מלון. עליו רק לציין באופן בולט כי "מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל", וכן לא יכתבו כי מדובר בעסק "כשר".

כלומר, יוכל כל פלוני אלמוני להעניק תעודה מאוד מכובדת ומרשימה מטעם, נניח, "בית דין צדק 'שומרי התורה' בראשות הרב הגאון פלוני אלמוני", ובתעודה זו יהיה כתוב: "כל האוכל הנמכר או המוגש כאן הוכן על פי כל כללי ההלכה למהדרין מן המהדרין, מתוך התחשבות בכל דעות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, ולאוכלים ינעם" וכו'. ובשורה התחתונה יהיה כתוב: "תעודה זו היא מטעם 'בד"ץ שומרי התורה' ולא מטעם הרבנות הראשית". ה"רבנים" שיעניקו את התעודה יכולים להיות חילונים גמורים, או צדיקים פתאים, או סתם אנשים שקיבלו בעבור כך כסף, ולא תהיה בכך שום עבירה על החוק, כי בתעודת ההשגחה המפוארת שלהם לא יהיה כתוב שהיא מטעם הרבנות הראשית, ולא תופיע בה המילה "כשר".

אפילו בית המשפט העליון, בהחלטה שפגעה בסמכותה של הרבנות הראשית, הסכים כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו" (תיאדור אור, 27.5.90). והנה היועץ המשפטי מעז לרוקן את החוק מכל תוכן, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. ראוי היה לתבוע את הדחתו לאלתר. נקווה לפחות שמעשים מקוממים שכאלה מקרבים אותנו לשינוי הנדרש בכל מערכת המשפט.

בג"ץ קראים

בתוך כך הנחיתה המערכת המשפטית עוד מכה על המוני בית ישראל שומרי המסורת והכשרות. ביום ראשון קיבל בג"ץ את עמדת הקראים, והתיר להם לשווק בשר תחת הכותרת "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". להלכה הבשר שהם משווקים הוא טרף, הואיל ואינם שומרים את ההלכה כפי הוראת חכמי תורה שבעל פה. ואילו שופטי בג"ץ התירו להם להונות את הציבור כאילו הבשר שלהם כשר בהשגחה רבנית מסוימת, בניגוד גמור לחוק הונאה בכשרות.

חשיבות חוק הכשרות

אין אפשרות לספק מזון כשר להמוני בית ישראל בלי שתהיה לרבנות הראשית סמכות פיקוח על כל גופי הכשרות. ככל שעוברות השנים, תעשיית המזון הולכת ונעשית יותר מורכבת ומסועפת, ויש הכרח בפיקוח רחב, כולל ואחראי. בלי זאת, גם רבנים עם כוונות טובות ייכשלו במתן הכשר למאכלים שאינם כשרים, כי לא יוכלו לבדוק אם אין בפירות איסור ערלה, ואם אין בתבואה שרובה מיובאת מחו"ל איסור חדש, ואם אין הבשר מגיע ממקום שלא נשחט כהלכה, וכו' וכו'. קל וחומר כאשר אנו יודעים שבשוק המזון מעורבים אינטרסים כלכליים אדירים, וברור שישנם גורמים שינצלו את הפתח שהמערכת המשפטית החילונית פתחה לפניהם, וימצאו דרך לקנות "תעודת השגחה" בזול, ולשווק תחת כסותה מזון טרף.

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה.

דיני תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת (ולעניין דברים שבצנעה עיין שו"ע תקנד, יט).

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, משום שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין השמשות, הוא ספק יום ספק לילה. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, כפי שכתוב בלוחות השנה (בירושלים שקיעת החמה 19:45, וצאת השבת 20:21. בתל אביב השקיעה 19:43, וצאת השבת 20:23).

יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו זמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה. ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית לאחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.

רחצה בזמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בזמן בין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת.

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לשם תוספת שבת. ואומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חובה ללכת בנעליים כל השבת, אין בזה פגיעה בכבוד השבת. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית של ליל תשעה באב כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל היין

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את ההבדלה שבתפילת ערבית – "אתה חוננתנו" – כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות האסורות בשבת.

ברכה על הנר

מברכים "בורא מאורי האש" על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש, שנתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל", אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס, שכן אמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה לעשות מלאכה, והבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה.

מעוברות ומניקות

מכיוון שהצום נדחה משבת ליום ראשון, מעוברת ומניקה שחשה חולשה או קושי לצום רשאית לאכול ולשתות. זאת מפני שמעמדו של צום תשעה באב שנדחה קרוב למעמד הצומות הקלים, שבהם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי (פניני הלכה זמנים י, כ).

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. ונכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. ובשעת הדחק אפשר גם להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובשעת הדחק יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו בלבד.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. ואמנם את הצום קבעו בתשעה באב על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי – נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. ורבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים ולכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי הצום, המחמיר תבוא עליו ברכה והרוצה להקל רשאי.

בין הבהמה הטהורה לטמאה

איסור אכילת בעלי חיים טמאים מבדיל את ישראל מן העמים ומקדש אותם לה' • אכילת המינים הטמאים גורמת לטמטום הלב כלפי הרוחניות והקדושה • סימני בעלי החיים הטהורים שנאמרו בתורה והסימנים שהוסיפו חז"ל • הבהמות והחיות הטהורות מתאפיינות בכך שהן אוכלות עשב ואינן טורפות • האם מותר לאכול בהמות וחיות שיש להן סימני טהרה אך אין עליהן מסורת • המחלוקת לגבי הפר ממין ז'אבו והאייל האדום • האם מותר לאכול ג'ירפה

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים. וכפי שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כג-כו). אמרו חכמים בספרא: "כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו (מלכי העמים ששעבדו את ישראל)".

טעמים לאיסור

גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש שאסר לאכול את הפר ממין ז'אבו. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'בו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאוכלם טמאים (עקדת יצחק ואברבנאל שם).

וכן דרשו חכמים: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט, א), היינו שכל העבירות ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב"ן, רבנו בחיי).

סימני הטהרה שבתורה

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד הוא "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה כעצם שגדל על כף רגלה של הבהמה, שבאמצעותו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע, היינו שכף רגלה ופרסתה שסועים, כלומר מפוצלים לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס וקיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועסים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני שיש בו הרבה תאית, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב וכדי לברוח מחיות הטרף. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את העובדה שהן אינן טורפות, וכל שיניהן נועדו לצורך לעיסת העשב. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

סימני הטהרה של חכמים

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם ישנו ערוד שהוא טמא אף שבשרו עשוי כך (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחלב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

עשרת המינים הטהורים

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה-כשבים ושה-עיזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד-ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו בעלי חיים מבויתים, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.

אמרו חכמים: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים (חולין סג, ב).

לכל אחד מעשרת המינים גזעים רבים

ככל המינים שבטבע, גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים, וכל בעלי החיים שיש להם סימני טהרה הרי הם מעשרה המינים שנזכרו בתורה.

זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, וכן ידועים גזעים שונים של פרים, כבשים ועיזים, וכל הגזעים של המינים הללו כשרים. אמנם לגבי שבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָל.

והתעוררה שאלה לגבי בהמות וחיות שאין עליהן מסורת, האם אפשר להתיר את אכילתן על פי הסימנים שבתורה ודברי חכמים.

שאלת הז'בו

זבו
זבו

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בשנות הצנע, התברר שאפשר לייבא לארץ במחיר מוזל בשר של ז'אבו, שהוא אחד מגזעי הפרים. אלא שהיה צורך לברר את דינו, הואיל והוא משונה משאר הפרים בכך שיש לו דבשת בגובה של כעשרים ס"מ סמוך לעורפו, ובשרו מעט פחות טעים.

למעשה נמצא שיש לו את כל סימני הטהרה שהוזכרו בתורה ובדברי חכמים, ועל כן התירו גדולי הפוסקים את בשרו בלא פקפוק. וכך פסקו הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל (קול מבשר א, ט) והרב הרצוג.

והחזון איש סבר שאין לסמוך כיום על סימני הטהרה אלא רק על המסורת, וכל מין שאין לגביו מסורת רצופה שהיו נוהגים לאוכלו, אסור באכילה.

אולם גדולי הרבנים דחו את סברתו מכול וכול, שאיך אפשר לבטל את כל דברי התורה ודברי החכמים שקבעו סימנים שעל פיהם נדע איזה מין טהור. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד עט, א). וכל מה שאמרו הפוסקים שאין לסמוך על הסימנים, נאמר רק על סימני העופות שנזכרו בגמרא, הואיל ויש לגביהם ספקות רבים ואין לסימנים שלהם שורש בתורה, שכן בתורה נזכרו רק מיני העוף הטמאים, ומשמע שרצתה התורה שלגבי העופות ננהג על פי המסורת. וכן הוסיף הש"ך (עט, א) שאין לסמוך על הסימנים המבדילים בין בהמה לחיה לגבי היתר אכילת החֵלב שלהן, כיוון שגם סימנים אלה אינם מפורשים בתורה.

המנהג למעשה

למעשה גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'אבו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר כמותו צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי.

האוסרים אייל אדום

האייל האדום
האייל האדום. מוכר גם בשם אייל אדמוני או אייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus). צילום: Peter G Trimming CC

לגבי האייל האדום שהתחילו לגדלו בארץ ישראל התעוררה שאלה. מצד אחד יש לו סימני טהרה שכתובים בתורה, ומנגד יש לו שיניים עליונות במקום הניבים, שעם השנים הן נשחקות. ולמדנו שאחד מסימני הטהרה שאמרו חכמים, שאין למינים הטהורים שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א).

יש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת, ועל סמך זאת טמאו את האייל האדום (הרב משאש, הראשל"צ הרב עמאר, והרב וואזנר, כמובא בשו"ת בארה של מרים יא; יד. בנוסף לדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה).

המתירים

אמנם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולים נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימני הפרסות טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליה ויש לה סימן טומאה בפיה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינם נחשבים כשיניים קדמיות (ומה שלדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה, הכוונה דווקא ניבים שהם גדולים בהרבה משיניים רגילות, ואילו לאייל האדום יש שם רק שיניים).

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכן כתבו הרב אליהו מלכה, והרב דוד טהרני, והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחֲלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק. וכן כתב הרב ד"ר לוינגר.

ולא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שבארצות הברית הכשירו את אכילתו ללא פקפוק.

ואף שכך נראה למעשה, עדיין סוגיית האייל האדום לא הוכרעה.

ג'ירפה

ג'ירפה
ג'ירף, כשר אבל יקר

לדעת רס"ג, רד"ק ורשב"ץ, ג'ירפה היא הזמר המנוי בין שבעת מיני החיה הטהורים. וכן כתב הרב יהוסף שוורץ, וכן פסקו הרב אברהם חממי, הרב רצאבי ועוד (ומן הסתם לשיטת החזון איש אסור לאוכלה, כי לא הייתה מסורת באשכנז לאוכלה).

והיו שהעלו חשש שמא אינה מעלה גרה, אם כי לא ביססו את חששם. למעשה פרופ' עמר ערך בדיקה לחֲלב הג'ירפה והתברר שהוא מתגבן מיד, כמו חֲלב הבהמות הטהורות. וכן ארגן ניתוח של ג'ירפות בנוכחות רבנים ווטרינרים, והתברר שיש לה את כל סימני הטהרה. הניתוח תועד בתחומין (כג עמ' 491). וכך כתב הרב לוינגר שהג'ירפה מין טהור, ואף הוסיף שיש לה מסורת של כשרות, אלא שבפועל אין נוהגים לאוכלה מפני מחירה הגבוה.

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.