ארכיון תגיות: כלל ופרט

כפרת הפרט מתוך כפרת הכלל

הכפרה ביום הכיפורים באה מתוך ברית האהבה שכרת ה' עם אבותינו • גם אם ישראל ירבו לחטוא, הברית האלוקית לא תופר, אלא הם ייענשו לפי חומרת מעשיהם ועוונם יתמרק • עיקר כפרת יום הכיפורים – על כלל ישראל • איך יכול צדיק להתוודות על חטאים שלא עשה? • מתוך ההתקשרות אל כלל ישראל אפשר לחזור בתשובה גם על החטאים הפרטיים • הצום ביום הכיפורים משחרר את הנשמה מכבלי הגוף ותאוותיו ומגלה את שאיפותיה הטובות והאמיתיות

סוד כפרתו של יום הכיפורים

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, נתעצמה בעת שהוציא ה' את ישראל ממצרים ונחתמה בעת שנתן לנו ה' את התורה, ועל ידי כך התקיים העולם (שבת פח, א).

ברית זו התגלתה לישראל ביום הכיפורים, שאז מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ונתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרדר"א מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא).

וכן לדורות נצטווינו לקיים את יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו.

הברית אינה תלויה במעשים

יש "צדיקים" שמתאמצים מאוד ביום הכיפורים לשוב מחטאיהם הפרטיים, ומרבים להוסיף בווידוי פירוט של כל מיני סוגי חטאים כדי לכפר על עצמם, ומרוב עיסוק בעצמם שוכחים לחשוב על כלל ישראל. אבל הם טועים, מפני שעיקר עבודת יום הכיפורים היא לגלות את הקשר הכללי שבין ה' לישראל עמו. ולכן נוסח התפילות והווידויים של יום הכיפורים נאמר בלשון רבים

וצריך לדעת שברית זו שכרת ה' עם ישראל אינה תלויה במעשיהם של ישראל, אלא בנשמה המיוחדת שברא ה' לישראל, נשמה שנכספת בשורשה לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). ולכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

אמנם אם יחטאו ישראל ייענשו בייסורים קשים, וככל שירבו חטאים כך העונשים יהיו קשים ונוראים יותר, כדי לזככם ולהחזירם בתשובה. אבל לעולם לא יוכלו ישראל להפר את הברית האלוקית. וכפי שנאמר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה. והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים… והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית" (יחזקאל כ, לב לז).

הברית והמשפט

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם. אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו החטאים מעבר לגבול מסוים – ייחרב העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, וההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכותם העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. אמנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש. ואם יגדלו החטאים ויתרבו, העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. וזהו שמבואר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא. והבחירה הנתונה בידינו היא להשפיע במעשינו האם תבוא במהירות ובשמחה, או חס ושלום בדרך ארוכה וקשה, מיוסרת ונוראה.

עיקר כפרת יום הכיפורים לכלל ישראל

ביום הכיפורים מתגלה קדושת כלל ישראל, ועל כן ביום קדוש זה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, לכפר על כלל ישראל. ודבר מופלא הוא, איך יכול הכהן הגדול להתוודות בעבור כל אחד ואחד מישראל? אלא שעיקר כפרת יום הכיפורים היא על כלל ישראל, ובכלל זה גם על הנקודה הפנימית שיש בתוך כל אחד ואחד מישראל, אבל על החטאים הפרטיים של כל יחיד, אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה (עיין פניני הלכה ימים נוראים ו, ז י).

וכיוון שכך יש "צדיקים" שמתאמצים מאוד ביום הכיפורים לשוב מחטאיהם הפרטיים, ומרבים להוסיף בווידוי פירוט של כל מיני סוגי חטאים כדי לכפר על עצמם, ומרוב עיסוקם בעצמם שוכחים לחשוב על כלל ישראל. אבל הם טועים, מפני שעיקר עבודת יום הכיפורים היא לגלות את הקשר הכללי שבין ה' לישראל עמו. ולכן נוסח התפילות והווידויים של יום הכיפורים נאמר בלשון רבים. ולכן בראש ובראשונה צריך כל מתפלל לשים לב לנוסח התפילות ולכוון בהם, ולהוסיף ולחשוב בלבו מה הוא יכול לעשות למען הגשמת תפקידם של ישראל לתקן עולם במלכות ש די. כיצד יוכל לפעול למען קיבוץ הגלויות, יישוב הארץ, הגדלת התורה והאדרתה, כדי שמלכות ה' תתגלה בעולם, ובני האדם יהיו יותר טובים ומוסריים. ומתוך כך יחשוב כיצד יוכל לקדש שם שמיים יותר בעבודתו וכיצד יחנך את בני משפחתו לשליחות הגדולה של עם ישראל.

מדוע נוסח הווידוי בלשון רבים

לכאורה יש לשאול, היאך יכול צדיק לומר בווידוי "מרדנו, ניאצנו, עווינו, פשענו" – והרי בוודאי לא חטא בזדון או במרד? והיאך יאמר מי שנזהר בממון חבריו "גזלנו, חמסנו"? אלא שמצוות יום הכיפורים שיחזרו כל ישראל יחד בתשובה, ולכן תיקנו שיאמר כל אדם וידוי בלשון רבים בעבור כל ישראל, כדרך שהכהן הגדול היה מתוודה בעבור כל ישראל.

בנוסף לכך, פעמים שגם למי שלא חטא בעצמו יש אחריות על חטאים שעשו בני משפחתו וחבריו, שהיה יכול למחות בהם ולא מחה, או שהיה יכול לקרבם בתשובה ולא התאמץ בכך, ואולי אם היה משמש דוגמה ומופת היו מתעלים ולא חוטאים. ועוד, שכל ישראל ערבים זה לזה, והרי כולם כגוף אחד שכלול מאיברים רבים, ולכן כל חטא שחטא אדם מישראל שייך לכל ישראל. ועל כן הווידוי נצרך גם לצדיקים, שעל ידו הם מתנקים מהחלק שלהם בחטא, ומעוררים בכך את כל ישראל לתשובה (ספר חסידים תרא; אר"י, בא"ח כי תשא).

תשובת הפרט מתוך תשובת הכלל

אמנם יום הכיפורים הוא גם יום שבו כל יחיד יכול לחזור בתשובה על חטאיו, ותשובתו אז מתקבלת יותר מאשר בשאר השנה, כי יום זה נועד להיות יום כפרה וסליחה. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"(ויקרא טז, ל) (שערי תשובה ד, יז; רמב"ם הל' תשובה ב, ז). אלא שכל סגולתו המיוחדת של יום הכיפורים נובעת מכך שביום זה מתגלה הקשר שבין ה' לישראל, והוא יום כפרה לכלל ישראל. ומתוך כך יכול כל יחיד להתרומם לשאיפות הגדולות והקדושות של כלל ישראל ולשוב בתשובה גם על חטאיו הפרטיים. וכפי מידת התקשרותו לכלל ישראל כך יוכל לשוב בתשובה על חטאיו הפרטיים.

משמעות התענית

כידוע התענית היא עיקר מצוות יום הכיפורים. ולכאורה קשה, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה ולכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר הרבה יותר עמוק. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וציוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. ומתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאיתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה).

ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו יכול הוא להחליט להוסיף בלימוד התורה, בעשיית מצוות ובניית המשפחה.

התענית כקרבן

עוד יש לדעת, שהתענית כמוה כקרבן. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היה אדם מקריב קרבן בהמה, וחלבה ודמה של הבהמה היה עולה על גבי המזבח ומכפר עליו. וביום הכיפורים, על ידי התענית, ישראל מקריבים את חלבם ודמם עצמם, וה' מכפר עליהם. ועל כן צריך כל אחד מישראל לדמות את עצמו בצום יום הכיפורים כאילו הוא מקריב את עצמו על גבי המזבח, וחלבו ודמו שמתמעטים והולכים מכפרים עליו. ועל ידי שהם עולים לריח ניחוח לה', הוא מתעלה עד המדרגה העליונה ביותר, שאין בה שום השגה ורעיון, רק רצון וידיעה פשוטה לעשות רצון אבינו שבשמיים (עי' ברכות יז, א; ריקנאטי ויקרא טז, כט; זוהר רות פ, א).

תפילה במניין לעומת אכילה לשיעורים

שאלה: חולה סוכרת שהצום עלול לסכן את נפשו, האם עדיף שיאכל לשיעורים ולא יתפלל בבית הכנסת, שכן בבית הכנסת לא יוכל לאכול לשיעורים, או עדיף שיאכל בביתו כמות גדולה וכך יוכל להשתתף בתפילות הציבור בבית הכנסת?

תשובה: עדיף שיאכל כדרכו וישתתף בתפילות הציבור. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת מתוך כוונה לאכול שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו.

להתפלל עם ר' אריה לוין

'פניני הלכה' לימים נוראים • זיכרונות מתפילות הימים הנוראים במרכז הרב, שרוחם של הראי"ה קוק והרצי"ה שרתה עליהם • נוסח התפילה שהביא רבי אריה לוין מישיבת וולוז'ין • רוח מרכז הרב – כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם • מדוע תפילות הימים הנוראים עוסקות בעיקר בכלל ישראל ולא באדם הפרטי • העיסוק בכלל מעצים גם את הפרט, ובכלל מאתיים מנה • איך לכתוב הלכה באופן שחילוקי המנהגים בין העדות ייתפסו כקולות שונים בתוך תזמורת הרמונית

הספר החדש על הימים נוראים

בעזרת ה' יתברך יצא לאור הספר על ימים נוראים במסגרת סדרת ספרי 'פניני הלכה', וזכיתי לסיים בכך את הלכות השבת והמועדים (בשבעה כרכים). בהקדמה לספר כתבתי מעט זיכרונות ומחשבות שליוו אותי בלימודי ובכתיבתי.

זיכרונות

במרכז הרב שרתה רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם

אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת מרכז הרב שבשכונת קריית משה בירושלים לתפילות הימים הנוראים. למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצר בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עליי. בין כותלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקריית משה הייתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל, שהיה עובר לפני התיבה במוסף יום ראשון של ראש השנה ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף יום שני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"מ הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן של חתנו של מרן הרב קוק.

הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו הייתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.

במזרח, בצד הימני של החזן, ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עמו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת" וכו'. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו, שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך (בפרק י, יא) מוקדש לזכרו.

אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל, מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה "המלך" וניגש לעלות לתפילת שחרית. אחר כך היה תוקע בשופר. לאחר מכן, כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שגם הוא היה הולך איתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם לימדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש. בדרכנו חזור היינו הולכים דרך האוניברסיטה העברית, שבבריכת הנוי שלה היינו עושים תשליך.

לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה. וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש הרב שפירא שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום היה מרעיד ומעורר את הלבבות.

את תפילת 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את תפילת נעילה היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עליי. לימים, לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת נעילה. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.

כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהייתה בישיבת מרכז הרב, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אחר כך לשמוע בשנות לימודי בישיבה.

השתדלתי ליצוק לתוך הספר מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כותלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

כלל ישראל

בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים.

ויש שאף מעזים לטעון כנגד מרן הרב קוק זצ"ל שכביכול הדגיש מדי את היסוד הכללי. אולם האמת היא שהעניין הכללי הוא עיקר ייחודו וקדושתו של עם ישראל, וכל מי שישים לב למה שהוא אומר בתפילות ובסליחות יבחין בכך מיד. מרן הרב קוק החזיר עטרה ליושנה, וביאר בעמקות את משמעותה של קדושת כלל ישראל.

כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, ועלינו ללמוד תורה בישרות ולהבין שהיסוד לאמונה, לתשובה ולגאולה הוא בקדושת כלל ישראל. וזה עיקר עבודת הימים הנוראים, ששורשה בעבודת הכהן הגדול שהיה מכפר על כלל ישראל.

הפרט מתעצם מכך

ואל לו ליחיד לחשוש מלהתעלות למדרגת הכלל, מפני שרק בתפיסה השטחית רעיון הכלל פוגע במעמדו של היחיד, אולם באמת רעיון הכלל מעצים ומרומם את הפרט, ונותן לכל נטיותיו משמעות מקודשת ונצחית. "בכלל מאתיים מנה" – העיסוק בכלל מכיל בתוכו גם את העיסוק בכל הפרטים, שכן הכלל מורכב מכל הפרטים. אולם העיסוק בפרט אינו מכיל בתוכו את הכלל.

זמן תשובת היחיד היא במשך כל השנה, ותשובת הימים הנוראים היא תשובת הכלל, שבימים אלו השנה מתחדשת, ואז הוא הזמן של כל ישראל לשוב ולזכור את האמונה ולהתעורר לדבקות בתורה ובמצוות. ומכיוון שמדובר בתשובת הכלל, יש בימים אלו גם שמחה רבה, והדבר בא לידי ביטוי במצווה לערוך סעודות חגיגיות בראש השנה ובערב יום הכיפורים וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה וביום הכיפורים.

הדגשת הכללים המשותפים

ישנם ספרי הלכה שמדגישים מאוד את כל חילוקי המנהגים בין העדות, והדבר יוצר מועקה רבה וגם קושי בזכירת הלימוד. כך למשל מלמדים את הילדים שהאשכנזים תוקעים בשופר בחודש אלול והספרדים אינם תוקעים. אבל הנכון הוא ללמוד את הכללים היסודיים המשותפים לכול, ומתוך כך ההלכה מתבארת היטב, וחילוקי המנהגים נדמים כקולות שונים בתזמורת הרמונית.

תקיעת השופר בחודש אלול

כך כתבתי על עניין התקיעה (בפרק ב, א):

אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אליי ההרה' (דברים י, א, לכפר על חטא העגל), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר' (תהלים מז, ו). ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואף על פי כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

מנהג הסליחות

כך גם ראוי לבאר את יסוד מנהג הסליחות, שיסודו בתקופת הגאונים, ומגמתו לבקש על גאולת ישראל, כפי שעולה מתוך נוסח הסליחות (שם ב, ב ד). ומתוך כך להמשיך לחילוקי המנהגים. וכך כתבתי:

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה. ומנהג אשכנז להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וממילא מתברר שמנהג אשכנז להוסיף מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" במשך חודש אלול, וכן המנהג להוסיף בלימוד מוסר ותשובה, מכוון לאותה מגמה.