ארכיון תגיות: כבוד

סיפורו של יתרו ועצי פרי

ערכם של עצי פרי

ערך מיוחד יש לעצי פרי שאסרה התורה לעוקרם, שנאמר (דברים כ, יט-כ): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". אמרו חכמים, כאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין, מתעורר צער בכל העולם, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ד). ואף הקב"ה לימד אותנו דרך ארץ, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצים שאינם מוציאים פירות, כדי ללמדנו להיזהר שלא לעקור עצי פרי (שמו"ר לה; תנחומא ויקהל ט').

מסורת ביד חז"ל, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו. וכן מובא בתלמוד (ב"ק צא, ב), שאמר רבי חנינא, שבנו מת בקיצור ימים מפני שקצץ תאנה לפני זמנה.

אמנם האיסור הוא לכרות את העץ דרך השחתה, אבל כשיש בדבר צורך גדול, כגון כדי לבנות בית דירה, מותר לעקור עץ פרי. וכן במקרה שנתרבו בני הבית, עד שהדירה נעשתה צפופה להם, מותר לעקור עץ פרי כדי להגדיל את הדירה (רא"ש, ט"ז).

האם מותר לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה

שאלה: אדם שיכול להסתדר בדירתו הנוכחית בצורה סבירה, אבל הוא מעוניין להרחיב אותה כדי שיוכל לחיות בה ביתר נוחות, האם מותר לו לעקור לשם כך עץ פרי.

תשובה: יש מחמירים, הואיל ואין בזה צורך הכרחי. ולדעת רוב הפוסקים, אם הערך של הרחבת הדירה גדול בהרבה משווי העץ, ומדובר בהרחבה מקובלת ולא מופרזת, מותר לעקור את העץ. אך אם מדובר בהרחבה מופרזת גם בקרב אנשים אמידים, אזי נחשב הדבר כפינוק, ואסור לעקור עץ פרי לשם כך (חיד"א).

ואף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו, כיוון שיש מחמירים, ולדעתם עקירת העץ כרוכה בסכנה, לפיכך נוהגים להורות היתר רק לצורך גדול מאוד. וגם כאשר מקילים, משתדלים לשכור פועל נוכרי שיבצע את העבודה, מפני שרק על ישראל מוטל האיסור מהתורה לעקור עץ פרי.

סיפורו של יתרו

כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם ואחר סוד החיים, ולא היתה עבודה זרה שלא למד את דרכה וניסה בכל כוחו לעובדה, מתוך תקווה שאולי ימצא בה את מבוקשו. וכיוון שהיה חכם גדול, הצליח בכל דת להגיע לדרגה העליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים, ונתפרסמה חכמתו, וקראו לו לבוא ממדיין לבירת הממלכה המצרית, לשמש כומר חשוב ויועץ למלך פרעה. וכאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל כנגד ישראל, כאב ליבו עליהם, אך לא ידע כיצד לבטל את הגזירות, והיה ממתין בשתיקה לראות אם יוכל להציל את הילדים. וכשלא עלה הדבר בידו, ברח חזרה למדיין, כדי שלא יהיה שותף בעבירה (עיין שמו"ר כז, ו, סוטה יא, ב).

כשחזר למדיין, שב להיות להם כומר, אולם לאחר כל מה שראה במצרים, החל להטיל ספק בכל תפישת העולם האלילית שליוותה עד כה את חייו, עד שלא יכל יותר לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שהחל לפקפק בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). ואף כשהיו הבנות באות לבאר, היו הרועים מגרשים אותן, ורק לאחר שהיו הולכים יכלו בנות יתרו להשקות את צאן אביהן.

בריחת משה למדין

לימים יצא משה רבנו מארמון המלך וראה בסבלות אחיו, ולא יכל לעמוד מנגד, והיכה את הנוגש המצרי והרגו. נודע הדבר לפרעה וגזר עליו מיתה. ברח משה והגיע למדין, וכשראה איך הרועים מקפחים את בנו יתרו, עמד לימינן והשקה את צאנן. כך נתחברו שני הבורחים ממצרים. ורצה משה לשאת את ציפורה ביתו לאשה, ויתרו שהכיר בסערת לבו של משה, חשש שמא ירצה לסכן את עצמו כדי לנסות להציל את ישראל, ויטיל על עצמו משימת התאבדות בלתי אפשרית וישאיר את אשתו אלמנה, הסכים לנישואיהם בתנאי שמשה ישבע שלא יעזוב אותה בלא רשותו (שמות רבה א, לג). נשבע משה ליתרו ונשא את ציפורה לאשה, והיה רועה את צאן יתרו בספר המדבר, רחוק מחברת אנשים.

עד שנגלה ה' אל משה מתוך הסנה ושלחו להוציא את עמו ישראל מארץ מצרים, ויתרו כבר לא יכל לעצור בעדו, ונאלץ להתיר לו את השבועה, והלך משה למצרים, והשאיר את ציפורה במדין, והיו יתרו וציפורה דואגים לשלומו.

רצונו של יתרו להתקרב והחששות

עברה יותר משנה והבשורה המדהימה התפשטה בעולם: הוציא ה' את ישראל ממצרים באותות ומופתים על ידי משה נביאו. בנוסף לשמחה על הצלת ישראל ומשה, חזרו והתעוררו ביתרו כל הכיסופים לקרבת אלוקים, שוב חזר לקוות שאולי סוף כל סוף בערוב ימיו, לאחר שכבר התייאש מכל האלילים, יזכה לדעת את אלוקים ולמצוא תשובות לשאלות נשמתו. חשק גדול מילא את לבבו לבוא אצל חתנו משה ולשמוע על הגילויים האלוקיים שהתגלו לעם ישראל. ולמרות שלא היה קל לחכם גדול שכמותו לבוא ולשבת לפני חתנו כתלמיד לפני רבו, השתוקקותו לאמונה גברה. אולם חשש גדול הטריד את מנוחתו, מי יודע איך יקבלו אותו. הלא הוא איש זר, לא נשא עמם בסבלם ולא השתתף בשמחת יציאתם לחירות. אולי ירצה להתקרב וירחיקוהו. אולי יסכימו לקבלו, אבל לא ידעו להעריך כראוי את חכמתו. אולי ירצה לשאול ויתעלמו ממנו. אולי ירצה להציע דבר מניסיונו העשיר ויזלזלו בו. ואמנם כבר הסכים בעבר לוותר על מעמדו כיועץ למלך פרעה וככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי בעקבות כל האירועים הגדולים יחסו אליו השתנה, אולי בחר לעצמו כיוון חדש ויתכחש לעברו ולמשפחת אשתו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה שליח ובפיו בקשה: אנא קבל את פני בסבר פנים יפות, וכבדני וצא לקראתי. שכן אני חותנך. ואם אין אתה רוצה לכבדני ולקבל את פני, צא לקבל את פני אשת בריתך שאף היא באה איתי. ואם גם בה אינך חפץ, אזי לפחות קבל את פני בניך שבאים עמנו.

ואף משה היה חושש, שמא יתרו, אינו בא לשם שמים, אלא כיוון ששמע על הישועה הגדולה, הגיע כדי לזכות במעמד מכובד, כחותן המנהיג וככומר וותיק, ורק צרות ובלבולים יצאו מזה.

כיצד מקבלים את הגרים

נגלה ה' אל משה ואמר לו: "אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים! ולא בא אלא להתגייר! אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו! מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב).

ועדיין היה יכול משה לצאת אליו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לכבד את הגר הבא מרחוק.

יצא משה לקראת חותנו בפרהסיא. וכיוון שיצא משה, אף אחיו, אהרן הכהן ובניו ונדב ואביהו יצאו עמו. וכיוון שיצאו הם, נלוו עמהם שבעים הזקנים ועוד רבים מישראל. ויש אומרים שגם ארון הברית יצא עמהם (מכילתא).

ולא ידע הקהל לקראת מי הולכים, עד שהגיעו אצל יתרו המדייני, וראו איך משה משתחווה ליתרו ונושק לו ושואל לשלומו ומביאו אל אוהלו. והבינו הכל, שאף שביציאת מצרים הבדיל ה' את ישראל מכל העמים להיות לו סגולה, כיוון שבא יתרו להתגייר, הרי שמשה מקרבו בכל ליבו.

ולמדו מזה כל ישראל לדורי דורות, כיצד צריכים לקבל גרים.

ומתוך כך זכו לעצה הטובה שנתן יתרו לישראל, עצה שאף ה' הסכים עימה.

והקב"ה בוחן ליבות וכליות הוא, אמר ליתרו: אתה באת בענווה להקביל פניו של משה וללמוד מפיו תורה, תזכה שלא יהיו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם (תנא דבי אליהו רבה ה).

המניע הראשון לגיור

כמי שהיה ראשון לגרים, מעניין להתבונן בצעד הראשון שהוביל להצטרפותו של יתרו לעם ישראל. אמרו חכמים, שבשעה שהחל פרעה לחשוש מישראל, קרא לשלושה חכמים: בלעם, איוב ויתרו, וביקש מהם עצה כיצד ללחום בישראל. בלעם הרשע הוא זה שיעץ להעביד אותם בפרך כדי לכלותם ולנצלם, איוב שתק, ויתרו ברח, כדי שגם בשתיקה לא יהיה שותף בפשע. אמרו חכמים: "בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", כחברי בית הדין הגדול (סוטה יא, א).

הרי שהמוסר הוא היסוד לקבלת התורה ולהצטרפות לעם ישראל. וכפי שאמרו חכמים (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

גם אצל רות המואביה המניע הראשון היה חסד. היא ריחמה על חמותה שנותרה גלמודה. "ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך, כי אל כל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". וגמל עמה ה' חסד וזכתה לראות את דוד ושלמה יוצאים מחלציה ומולכים על ישראל.