ארכיון תגיות: ילדים

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

ליישב את מרכז הארץ

יישוב הארץ צריך להתחיל מירושלים, יהודה ושומרון, ומשם להתפשט לארבע הרוחות * ברכת הארץ נאמרה לאבותינו ביחד עם ברכת הילודה * מכתב מקוראת, חברת גרעין תורני במרכז הארץ: האומנם מצוות יישוב הארץ היא בעיקר ביהודה ושומרון?! * תשובה: עיקר מצוות יישוב הארץ היכן שהיא שממה או עלולה להימסר לזרים * הבעיה הכלכלית לרכוש דיור הולם למשפחה גדולה בערי המרכז * מדוע המורים בערי המרכז באים מיישובי השומרון? * חובה לעודד את המשפחות התורניות שקיבלו עליהן שליחות רוחנית בערי המרכז

מצוות יישוב הארץ

כיוון שעיקרה של פרשת מסעי עוסק במצוות יישוב הארץ, אחזור לעסוק במצווה החשובה הזו שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (תוספתא ע"ז ד, ג, ספרי ראה נג).

בפרשת ויצא כתבתי על כך שהגילויים האלוקיים אל האבות עוסקים בעיקר בהבטחת הארץ הקדושה. והסברתי שמצווה יתירה להתיישב דווקא ביהודה ושומרון, וכפי ההבטחה והציווי ליעקב (בראשית כח, יד): "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" – כלומר ההתיישבות צריכה להתפשט ממרכז הארץ, מהמקום שבו עמד יעקב באזור ירושלים ובית אל, יהודה ושומרון, אל כל הכיוונים. וכל זמן שעוד יש צורך ליישב את מרכז הארץ – הוא קודם. עוד הוספתי, שכמעט תמיד ההבטחה על הארץ כרוכה בברכת ריבוי הילדים, כפי שהובטח ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת וכו'" (שם). וכן נאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, טו-יז): "כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יימנה". וכך נאמר עוד ליעקב (שם לה, יא-יב): "פרה ורבה… ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ".

והוספתי שהברכה מתקיימת גם היום, וכפי שניכר בעליל שלמשפחות שקבעו את מגוריהן ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מאשר למשפחות בעלות אופי זהה שנשארו בערי השפלה. בתגובה לכך קיבלתי מכתב נוקב:

מכתב הטענות

"קראתי את מדור רביבים משבת פרשת ויצא, וחרה לי מאוד. הפריע לי שהרב מתייחס למצוות יישוב הארץ רק ביהודה ושומרון. אין לכך שום מקור. ארץ ישראל זה גם במקומות אחרים, וגם שם יש חשיבות לגור. העיר שבה אני גרה (בגוש דן) נמצאת גם היא בגבולות הארץ המובטחת, גם פה מקיימים מצוות יישוב הארץ לא פחות בהידור. "ופרצת" זה לא רק ביישובים. נכון שיש חשיבות רבה ליישובים, והם שומרים על אחיזה יהודית ביו"ש, אבל אל לנו לשכוח את החשיבות שיש לשאר המקומות ולהתחברות לעם.

אנחנו שותפים בגרעין תורני ששם לו מטרה להפיץ יהדות ברחבי העיר. הרב כותב שלמשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מלמשפחות השפלה, והדבר אף משפיע על משפחות השפלה. לדעתי, דוגמא זו אומרת שיש דווקא לגור בשפלה. למשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים כי הם סוג כזה של משפחות, ולא שמעתי שה' ברך את יהודה ושומרון בברכה מסוג זה. אם אותן משפחות היו גרות בערי המרכז, אין ספק שמשפחות בערי המרכז היו מושפעות לטובה ויולדות לפחות עוד שני ילדים כל אחת.

בנוסף, החיים פה משפיעים על סביבתם בכל רגע ורגע. כל חג משפיע על הסביבה – הדלקת נרות חנוכה לכל הבניין, תקיעה בשופר למשפחות המעוניינות בכך, חלוקת תפוח בדבש לראש השנה ומשלוחי מנות בפורים. כך אנו יוצרים קשר עם השכנים והתושבים (ואפילו עם אנשים מהאוטובוס). קיבלנו הרבה תגובות חיוביות מהשכנים שלנו. משפטים כמו "טוב שאתם פה", "טוב שיש קצת יהדות בבנין", מחזקים אותנו בשליחותינו החשובה. בתור אחת שגדלה בשכונה דתית, מאוד קשה לי לגור בעיר בשפלה מבחינת הרחוב, החברה, האווירה הכללית וגם מזג האוויר. מבחינתי זו מסירות נפש לגור פה, וברור שהיה יותר קל לי ונעים לגור ביישוב עם שכנים נורמלים, ללא סיגריות ושיגעונות אחרים שבעיר. אני חושבת שצריך לחזק את המתנחלים בערים ולא להחליש אותם ולומר להם שמצוות יישוב ארץ ישראל היא רק בהתנחלויות.

"הדבר היחיד שיכול לשמור על ארץ ישראל שלימה זה כאשר עם ישראל כולו יהיה שלם ומחובר לערכיו, ולא רק קבוצה מסוימת, מתבדלת ומנותקת ביהודה ושומרון. אני מרגישה שהרב מאוד מעודד לגור דווקא ביישובים, ושוכח את החשיבות של מגורים עם כלל עם ישראל. כמו שחומש שומרת על חדרה, כך חדרה שומרת על חומש. לפי זה, מצוות יישוב ארץ ישראל היא בכל המקומות באותה מידה".

תשובה – עיקר המצווה ליישב את יהודה ושומרון

מצוות יישוב הארץ מפורשת בפרשתנו (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" ופירש הרמב"ן את גדרי המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הרי שיש שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד – שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר, והשני – שלא תישאר שממה. הרי שלפי שני צדדי המצווה, עיקר המצווה כיום הוא ליישב את יהודה ושומרון. הן מצד האיום להעביר את השטחים המקודשים שביהודה ושומרון לנוכרים, והן מצד שהם שוממים מהתיישבות יהודית.

מלבד זאת, שטחי יהודה ושומרון נחשבים מרכז הארץ, בהם ישבו והתהלכו אבותינו, מלכינו ונביאינו, בהם נתגלתה השכינה יותר, ומכוח זה הם מקודשים יותר. בנוסף לכך, יש בהתיישבות ביהודה ושומרון הצלת נפשות ממש, שהמתיישבים ביהודה ושומרון מונעים בגופם הקמת מדינת טרור ליד מרכזי האוכלוסייה היהודית.

ברכת המשפחות ביהודה ושומרון

מעבר לברכה האלוקית המובטחת לעוסקים במצוות יישוב הארץ, גם האידיאל החופף על כל המעשים מעצים ומחזק את המשפחות. ויש גם עוד צד מעשי מאוד – מחיר הדירות.

מחירי הדירות נקבעים על פי כללי ההיצע והביקוש, והוא מותאם למשכורות המקובלות במשק. ככלל, בעלי המשכורות הממוצעות מסוגלים לקנות בערי המרכז דירות בינוניות בנות שלושה חדרים, שמתאימות לרוב המשפחות בישראל, שיש להן בממוצע שניים עד שלושה ילדים. יהודי שחפץ להקים משפחה גדולה זקוק לדירה גדולה יותר, אבל המשכורת שהוא מרוויח דומה לממוצע ומתאימה לדירה בת שלושה חדרים בלבד. זוהי הסיבה העיקרית לכך שלמשפחות הדתיות באזור המרכז יש פחות ילדים. עוד חדר פירושו עוד משכנתא של אלפיים שקל לחודש למשך עשרים וחמש שנה – שלא לדבר על התוספת בעלויות החינוך, שאף הן יקרות יותר באזור המרכז. אם ימכור את דירתו הקטנה במרכז, יוכל לקנות דירה בגדול כפול ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב, ועוד יישאר לו כסף לכסות את העלויות הנוספות של הנסיעה לעבודה.

לעודד אנשים לגור כיום במרכז זה לגרום להם אחת משתיים: או שתהיה להם משפחה קטנה יותר, או שייאלצו לחיות חיי דחק: להשכיב ארבעה ילדים בחדר במיטות קומתיים, לישון עם האישה בסלון, ובבוקר לקפל את המיטות כדי לאכול סביב השולחן.

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים לאומיים שגדלו במשפחות מבוססות, שהם סבורים כי די בכך שבני הציבור הדתי ירצו באמת להתחבר לעם ולגור בערי המרכז, ושהרבנים יעודדו אותם לכך. כשזה יקרה, אזי בכוח הרצון הטוב יוכלו כולם לקנות דירות בערי המרכז, להתחבר לעם, לגדל משפחות ברוכות ילדים, ויש שאפילו מעיזים להציב חזון של קירוב רחוקים לתורה ומצוות. אחרים לעומתם סבורים שזו יוהרה ומסתפקים באתגר ההתחברות, שהוא לבדו אמור להביא גאולה.

הקהילות שנוצרות

בפועל, רוב אלה שמצליחים להתגורר כיום בערי המרכז הם או עשירים או כאלה שמסתפקים במשפחה ממוצעת. כך נוצרות בערי המרכז קהילות שמרכיב מאוד מרכזי חסר בהם: אנשים פשוטים שמשתכרים פחות מהממוצע, ומורים ובני תורה.

לפני כחצי שנה התארחתי בבאר שבע ופגשתי קהילות מופלאות. בבית כנסת אחד יושבים תלמידי חכמים ומדענים, עשירים ועניים, משפטנים דגולים ומורים, רופאים ובעלי מלאכה, פועלים עם חתני פרס ישראל. מאוד התרגשתי לראות את השילוב ביניהם, את ההפריה ההדדית, ואינני יודע למי ממרכיבי הקהילה צומחת תועלת גדולה יותר מהפריה זו. המציאות הזו מתאפשרת בזכות המגורים בפריפריה, במקום שבו מחיר הדיור נמוך יותר והתחרותיות מורגשת פחות.

עלינו לקוות שהממשלה תתמודד עם בעיית הדיור על ידי חיזוק הפריפריה ולא על ידי סבסוד הדיור במרכז.

שאלת המורים

לא פעם שמעתי יהודים שמתגוררים בערי המרכז ומציינים בפליאה תופעה מעניינת: רבים מהמורים בבתי הספר במרכז גרים בשומרון. באמת מוזר. הם לא העלו בדעתם שמורה שמרוויח משכורת ממוצעת ורוצה להקים משפחה גדולה, ואין לו הורים שיקנו או יורישו לו דירה גדולה, לא מסוגל להתגורר בערי המרכז, והפתרון היחיד עבורו הוא לגור בשומרון. זה המזל של ערי המרכז, שבזכות יישובי השומרון יש להן מורים.

לחזק את השליחים

יחד עם זאת, חובה לחזק ולעודד את תלמידי החכמים ואת נשותיהם שקיבלו על עצמם שליחות להתגורר בערי המרכז, להרביץ תורה יומם ולילה, ולפתוח את ביתם לאירוח וקירוב רחוקים. מצווה גדולה על כל הציבור להחזיק בהם, כדי שיוכלו להתגורר במקום פעילותם ולמלא את שליחותם המקודשת באופן המיטבי.

אגב, לא צריך להשמיץ את אחינו תושבי ערי המרכז ולומר שצריך מסירות נפש כדי לחיות עימהם. יתכן שבגלל הדוחק הכלכלי הכותבת גרה בשכונת מצוקה, אבל ברוב השכונות האווירה נעימה והאנשים שם חרוצים, חכמים, מעניינים ואדיבים, אלא שעולמם חילוני ומחירי הדירות גבוהים.

כוונת המצווה

אפשר לכאורה לקטרג על המתנחלים, שאינם מכוונים למצוות יישוב הארץ אלא להשיג דיור זול. אולם למדנו שהמכוון לדבר מצווה וגם להנאתו, נחשב כמי שעוסק במצווה. לפיכך כותבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות, למרות שהם מתפרנסים ממלאכתם, נחשבים כעוסקים בצרכי מצווה. ואם עיקר כוונתם למצווה, הם אף פטורים ממצוות אחרות בשעה שיש צורך שיעסקו במצוותם (שו"ע או"ח לח, ח, ומ"א שם).

ובכלל, ראוי שנקיים את כל המצוות בשמחה. ויש מצוות שההנאה בהן מרכזית, כך במצוות עונג שבת, כך במצוות שבין אדם לחברו, וכך גם במצוות יישוב הארץ, שהתורה מעידה עליה שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

ופרצת

הגילוי ומשמעותו

זכה יעקב אבינו לחזות באחד הגילויים הגדולים והנוראים שנגלו לאדם עלי אדמות. הוא ראה את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואת מלאכי האלוקים שעולים ויורדים בו. ופתאום, מעבר לסולם ומעבר למלאכים – "והנה ה' ניצב עליו! ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ואנו ממתינים לשמוע, מהו הדבר החשוב שיאמר ה' ליעקב בשעה מיוחדת זו? האם ידבר על השקידה בתורה, או אולי על השבת, או שמא על אהבת הבריות, ואולי יאמר ביאור פילוסופי על אחדות הא-ל, ואולי ידרבן את יעקב להתרחק מהרשעים, או שיעורר אותו על שמירת כשרות או צניעות או כבוד המתים.

אולם ה' אמר ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". עד כדי כך חשובה ארץ ישראל, שהיא הנושא של הגילוי הנשגב והנורא! וכמו תמיד, יחד עם מצוות יישוב הארץ, ברכת פרו ורבו על ריבוי הילדים.

ואל נטעה לחשוב שעניינה של ארץ ישראל נוגע לעם ישראל בלבד. ברכת העמים כולם תלויה ביישוב הארץ על ידי ישראל, כנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

מדוע דווקא ביהודה ושומרון

שאלה: הלא צריכים אותנו בכל הארץ, ואם נעודד להתיישב ביהודה ושומרון יחסרו אנשים שיגורו בערים ובנגב ובגליל?

תשובה: על ידי מצוות יישוב הארץ יהיו יותר יהודים, וממילא נוכל למלא את כל הארץ. כך אנו רואים בפועל, שהמשפחות שהלכו להתנחל ביהודה ושומרון פרו ורבו יותר מאחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה ובשאר המקומות. וככל שהלכו להתנחל במקומות יותר מקודשים וחשובים מבחינה לאומית, כך זכו לברכה גדולה יותר.

בנוסף לעשרות אלפי הילדים שנולדו בזכות ההתנחלויות, היתה לכך גם השפעה על אחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה. הם אמרו לעצמם: אם לאחינו שגר בשומרון יש שמונה ילדים, אפשר שלנו יהיו ארבעה במקום שלושה, או חמישה במקום ארבעה. וכיוון שהקימו משפחות גדולות יותר, גם שכניהם הושפעו מהם במידת מה, וגם חבריהם לעבודה. אני נזהר מלהעריך ללא נתונים מספיקים כמה ילדים נוספו בישראל בזכות ההתנחלויות, אבל ללא ספק היתה לכך השפעה משמעותית על מצבנו הדמוגרפי.

שיחה קצרה

פעם הגעתי לשבת לבקר בקהילות היקרות והקדושות בגבעת שמואל. בבית הכנסת, בעת ששרו 'אדון עולם', יהודי אחד דפק קלות על כתפי מאחור, ובחצי חיוך אמר: "הרב מלמד, בבניין אחד כאן אפשר להכניס את כל היישוב הר ברכה". הוא מן הסתם רצה לשבח את בואי לשם, כי אכן רוב הציבור חי בשפלה ולא בהר ברכה. אבל חשתי צביטה בלב ומייד הדפתי את דבריו: "זה לא מדויק. אי אפשר להכניס את כולם בבניין אחד".
"למה אי אפשר? כמה משפחות כבר ישנן בהר ברכה?"
"מאתים וחמישים משפחות".
"טוב, אז צריך כמה בניינים", המשיך היהודי בחביבות עוקצנית.

הרהרתי בדברים וחישבתי את חשבונותיי והופתעתי מהתוצאה. אמנם במספר המבוגרים מעל גיל שמונה עשרה, יש להעריך שגרים בגבעת שמואל פי עשרים וחמישה מבהר ברכה (15,000 לעומת 600), אבל במספר הילדים בשנתונים הצעירים, יש בגבעת שמואל בקושי פי חמישה ממספר הילדים בהר ברכה. בשנה האחרונה נולדו בעזרת ה' בהר ברכה קרוב למאה ילדים.

יהי רצון שכל המשפחות בגבעת שמואל ובהר ברכה ובכל שאר הקהילות הקדושות יזכו לגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות.

ופרצת מהמרכז

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" נאמר ליעקב, כהבטחה וכציווי. הפריצה צריכה להיות מהמרכז, משם פורצים לכל הכיוונים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. ומהו המרכז שעליו מדובר? המקום שעליו שכב יעקב אבינו – ירושלים ובית אל. זהו המרכז שממנו צריכים לפרוץ ולהתפשט ימה וקדמה וצפונה ונגבה. אשרי המתנחלים שמקיימים את ההבטחה והמצווה.

וגם אנחנו צריכים להרכין ראשנו בענווה מול ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, משוש כל הארץ. כל היישובים שהוקמו ביהודה ושומרון לא באו אלא כדי לעטר את ירושלים ולהרבות את אורה.

הכרת ערכה של ארץ ישראל מתוך התורה

דווקא מתוך השקידה בלימוד התורה, זכה יעקב אבינו לגילוי הנשגב על ארץ ישראל. כאשר נאלץ יעקב אבינו לצאת בשליחות הוריו לחרן, כדי להימלט מעשיו אחיו וכדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק בתורה הכינו אותו אל הבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

כך קורה כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך יעקב אבינו עובד בחריצות ורואה ברכה רבה בעדרים שהוא מגדל. אבל כשלומדים תורה בעקמימות, אין זוכים לעמוד על ערכה של ארץ ישראל, והתורה נהפכת להם לסם מוות, והם נעשים מנוכרים לארץ וליישובה.

קדושת המקום

ישנם אנשי רוח שהמאבק על יישוב הארץ מעיק על מצפונם. אילו לא היו ערבים בסביבה, היו כמובן תומכים בהתנחלויות. אבל עכשיו שההתנחלויות גורמות למתח וגינויים בינלאומיים, עלה בדעתם שאולי אין חשיבות כל כך לקרקע. אולם יעקב אבינו, מתוך הגילוי הנורא, מבין שהקדושה מתגלה דווקא במקום הזה. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד יסודות רבים אפשר ללמוד בפרשה על עניינה של ארץ ישראל, ואין המקום מספיק לכך, אבל נעמוד על עוד עניין. בפעם היחידה שנגלה ה' אל יעקב בחרן, דיבר עימו על ארץ ישראל. מן הסתם היה מועיל ליעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל על כך לא נגלה אליו ה'. הגילוי היחיד היה ציווי קצר ופשוט: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג).

רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים משפחה ולחזור לארץ, גם האמצעים להשגתו מתבררים והולכים, והכל בסוף מסתדר, ולכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

כאז כן היום, אמנם זכינו לתורה ולכל הדרכותיה, אבל מעבר לזה אין צורך בהדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. העיקר שחזרנו הביתה, ומצווה עלינו ליישב את הארץ. לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו ללא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ גורמת לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם אנו מתרשלים מכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות שלנו, להילחם באויב ולפעמים גם לסרב פקודה ולגבש עמוד שדרה, כדי לתת מענה לבעיות השונות.

התיקונים בהתנחלויות

מי שמתעמק רואה שבעיות רבות הולכות ונפטרות מאליהן בהתנחלויות ביהודה ושומרון: חיבור בין תורה ועבודה ומדע, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים, מחירי הדירות המאמירים ברחבי הארץ, ועוד ועוד. ככל שעסוקים יותר במצוות יישוב הארץ, התיקונים עמוקים ושלמים יותר. וככל שמתרשלים בה, הבעיות גוברות והמתחים הפנימיים מתעצמים.

מצוות לימוד תורה בשבת לנשים

שאלה: לפני כמה חודשים כתבת שחובה לקבוע שש שעות לימוד תורה בכל שבת. האם גם נשים חייבות בזה?

תשובה: הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה, עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע אין יכולים לקיים זאת (מנחות צט, ב), אמרו חכמים, שבשבת יש לקיים את הפסוק כפשוטו – "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדב"א א, לעיל א).

לעומת זאת הנשים אינן מצוות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופיה של האישה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר.

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד הוא מכלל עונג שבת הרוחני. נוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. וטוב שישתתפו בשיעור, שכך נהגו הנשים מדורי דורות להשתתף בדרשות השבת.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

כרמים בהרי שמרון

בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.

והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.

חילול הכרם

למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.

'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.

ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.

המעגל הכללי

לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.

וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).

והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.

בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.

חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים

כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.

ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".

חינוך הילדים

וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.

מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות

למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).

ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.

ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.

האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).

וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).

הורים כופרים

כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.

קטן שמזיק חובה לעוצרו

אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.

להוסיף חיים (עמידה לפני ה' ביראה ובשמחה)

בראש השנה הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, ואנו מתפללים לפני אבינו שבשמים שיזכור אותנו לחיים, ויכתוב אותנו בספר החיים. ומתוך כך יש מקום שכל יהודי יתבונן כיצד הוא עצמו יוסיף חיים בשנה החדשה. כיצד יוסיף בלימוד התורה, שהתורה נקראת חיים. וכיצד יוסיף בצדקה וחסד, שנקראים חיים. וכיצד יוסיף ביישוב הארץ, שארץ ישראל נקראת ארץ החיים. וכיצד יוסיף במצוות פרו ורבו, שבמידה מסוימת מבטאת יותר מכל את השותפות של האדם בהוספת חיים בעולם.

שאלה מזוג מבוגר

שאלה: אשתי ואני בשנות החמישים לחיינו, יש לנו שלושה ילדים נפלאים. כיום אנו מצטערים מאוד על כי בזמן שהיה ביכולתנו, מנענו עצמנו מלהוליד עוד ילדים. היו לנו כל מיני חששות ושיקולים. כיום במבט לאחור אנו יודעים שטעינו. אנו מרגישים שאם נעודד את ילדינו להוליד יותר ילדים נתקן זאת. האם הדבר ראוי? האם זה נאה לומר לילדינו לעשות את מה שאנו עצמנו לא עשינו?

תשובה: אדרבה, טוב שתדברו על כך עם ילדיכם. אין דבר שמועיל יותר מאשר דיבורים כנים היוצאים מהלב ומבוססים על ניסיון חיים. ובמיוחד כאשר הדברים באים מההורים. אך כמובן שהדיבורים צריכים להיות בנעימות, בפתיחות ובאהבה, ובשום פנים לא מתוך לחץ. כמו כן, אתם מצדכם תדברו על זה פעם אחת בלבד, כמין גילוי לב ולא יותר מזה, כי אינכם יודעים עם אילו בעיות ילדיכם מתמודדים ועל אילו מוקשים רגשיים אתם עלולים לעלות.

בנוסף לכך, אם יש ביכולתכם, תוכלו לעודדם בפועל על ידי שתעזרו להם לטפל בילדיהם-נכדיכם. במידה ואפשר, בהשתתפות כספית בהוצאות גידול הילדים. ישנה סבירות גבוהה שגישה כזו תסייע להם שלא לחזור על טעותכם, ונמצאתם שותפים ממש בהמשך גידול משפחתכם לתפארת התורה העם והארץ.