ארכיון תגיות: יישוב הארץ

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

שיר המעלות ליום העצמאות

האם יש קדושה ביום העצמאות או שאינו אלא חג לאומי-חילוני? • הקמת המדינה היא קיום מצוות יישוב ארץ ישראל • בהקמת המדינה התגשם חזון נביאי ישראל ופסק חילול השם של הגלות הממושכת • בהקמת המדינה יצאנו גם מעבדות לחירות וגם ממוות לחיים • לא הציונות גרמה להתחלנות אלא הקושי להתמודד עם המודרניזציה וההשכלה • מצב היהודים בארץ טוב הרבה יותר מבחו"ל גם מבחינה דתית ורוחנית • תקנת יום העצמאות בהתאם למנהג בכל הדורות לקבוע יום טוב ביום שנעשתה בו ישועה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

שאלה: האם יש קדושה ביום העצמאות, או שמא הוא עניין לאומי בלבד שאינו קשור לענייני תורה וקדושה – כפי שטוענים החרדים? האם העובדה שהממשלה ובתי המשפט אינם מחויבים לשמירת תורה ומצוות, אינה סיבה שלא נשמח ביום העצמאות?

תשובה: בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:
א) בקדושת מצוות יישוב הארץ.
ב) בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש ה' לעיני העמים.
ג) בקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

ולכן למרות חולשות גדולות ולעיתים אף מעשים רעים שנעשים על ידי שרים וראשי ממשלות, מכל מקום השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירה וקיימת, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

אמנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה. אבל מי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין לו על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה, והוא עלול חס ושלום להרחיק את הגאולה

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה הוא שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "הורשתם" הכוונה כיבוש וריבונות. "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר: "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב, שהגדרת החורבן תלויה בריבונות).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה נעשה מחולל בגויים (ע' יחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד). "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא). "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו" (ירמיהו לא, ד). וכן בפסוקים רבים. אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים ודבר ה' טרם התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בערך נס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים ואת הערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות ויצא לחירות: מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. ומתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים. ואמנם עדיין לא כלו שונאינו העומדים עלינו לכלותינו, אבל לאחר הקמת המדינה כבר יש לנו בחסדי ה' צבא, ויש לנו כוח להתגונן ואף לנצח.

במשך יותר משישים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות. אולם רק שנים אחדות קודם להקמת המדינה, בעת השואה האיומה, נרצחו במשך חמש שנים למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

ואף ליהודים החיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקולטם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים נגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחורי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות

שאלה: יש טוענים שאי אפשר לשמוח ביום העצמאות מפני שהתנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות.

תשובה: טענה זו מבוססת על עלילת כזב, והאמת הפוכה: בזכות התנועה הציונית, היינו בזכות העלייה לארץ שהתחוללה בעקבות פעולתה, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, והעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא פתרון, וככל שהיינו מתעוררים אליו מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הקיומית והרוחנית כאחד.

הנה נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת מצבם של אלה שנותרו בחוץ לארץ. בין הגרים בארץ כ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ובנוסף יותר מ-30 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. ומצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית. רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ-10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

אפשר לקחת כדוגמה את יהודי צפון אפריקה. מצבם של מי שעלו לארץ טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם. מבין המהגרים לצרפת אחוז המתבוללים כבר הגיע ללמעלה מ 60, ואילו כאן יותר מ 70 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

המצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשית בו תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום ביום שנעשתה בו תשועה לישראל מצווה לקבוע יום שמחה והודאה, שכך למדנו בקל וחומר: ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם).

וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמדין תורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ.

וכן כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא) שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזו על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה. אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

ואין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא כך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים פרנקפורט', 'פורים טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סי' מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

וכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – צרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזרות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים פ"י ה"ו, ושמות רבה כג, יב, וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אמנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה. ולשני המנהגים הללו יש על מה לסמוך. אבל מי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין לו על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה, והוא עלול חס ושלום להרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

ויהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.

אל תאמינו לשקרים שלהם

הדיווחים בתקשורת על אירועי יום שלישי מוגזמים מאוד * צה"ל מיישם על המתנחלים תחבולות של מרמה, הטעיה והסחה כאילו היו אויב * המטרה: ליצור גל של גינויים מתוך המחנה שיביא לפירוד * לקחים מניסיון העבר: עלילת השקר על רגלו השבורה של המג"ד גיא חזות * הוצאת דיבה תקשורתית על ההרוגים בגזרת חברון, הרב דן מרצבך ואשר פלמר * בהוראת מפקדיהם, שוטרים מתחזים לפצועים לצרכי תקשורת * שאלות ותשובות נוספות לגבי המצווה לקרוא לילדים בשמם של אבות המשפחה

על אמינות התקשורת והדוברים

שאלה: כיצד כבוד הרב מתייחס לאירועים האלימים שהתרחשו בליל שלישי בשומרון כלפי מח"ט, סמח"ט וחיילים?

תשובה: אינני יודע מה בדיוק היה, בדבר אחד אני בטוח: מה שהתקשורת מדווחת מוגזם מאוד. את המוניטין המפוקפקים האלה התקשורת וצה"ל קנו במשך שנים רבות. לא היה עד כה סיפור אחד שהכרתי ודווח כהלכה. ואינני מתכוון להטיה קלה שנובעת מטעות אנושית, או אפילו על הטיה הנובעת מתפישת עולם שמאלית שמתקשה עקב כך להבין את האירועים כהלכה, אלא מדובר בהטיה פושעת ומכוונת.

דוברי הצבא נוקטים בדרך זו מפני שכך טבעו של הצבא, שהוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לנצח את האויב – ובכלל זה הטעיה, תרמית, הסחה וכו'. אוי לנו אם הצבא לא היה מכשיר את עצמו לכך אל מול האויב, אבוי לנו שבשנים האחרונות הממשלה ושר הביטחון מפעילים את הצבא ושיטותיו נגד המתנחלים – נציגי העם היהודי לדורותיו.

אצל התקשורת נובע הדיווח המעוות מהתגייסות ברורה להשחיר את פני המתנחלים בכל האמצעים האפשריים, כדי להחריב את מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

גם עכשיו, המניע שמביא להכפשת המתנחלים ולזריית פירוד בשורותיהם על ידי ליבוי גל של גינויים מתוך המחנה הוא ברור – לפתוח את הדרך להחרבת המאחזים. והנה, המזימה מצליחה. לפי הדיווחים, ראש הממשלה מטעם הליכוד כבר כינס את גורמי הביטחון כדי לטפל ב"יד קשה" ב"טרור היהודי" – כלומר לתכנן הרס פרוע של בתים במאחזים.

עמדתי זאת גובשה מתוך ניסיון אישי ממושך. רבים מכם זוכרים את דברי הדיבה שהוציאו נגדי בעת ששר הביטחון החליט להוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. אבל כאן אספר לכם דוגמא אחת מתוך רבות.

"רגלו השבורה" של מג"ד הצנחנים גיא חזות

בערב חג שביעי של פסח תשס"ה שהיתי בכפר הרואה, כאשר בחדשות הודיעו שהתרחש עימות קשה בהר ברכה בין מתנחלים לחיילים, והמתנחלים סגרו את שער היישוב על רגלו של המג"ד, ורגלו נשברה. כאבתי וכעסתי, איך אנשים מהיישוב שלנו העזו לעשות דבר כזה. ידעתי שהתקשורת לא אוהבת אותנו, אבל לא העליתי בדעתי שימציאו דבר שלא היה. בהכירי את שער הברזל הכבד של היישוב, חשבתי שקבוצת אנשים התעמתה עם המג"ד, ותוך שהוא מנסה להיכנס ליישוב סגרה בכוח רב את השער על רגלו.

המציאות היתה אחרת לגמרי. השער שעליו דובר הוא שער קטן וקל, בגובה מטר, של מכלאת עזים בגבעה הנמצאת במרחק שני ק"מ מהיישוב. המג"ד רדף אחרי נער, שלטענתו זרק לפני כן אבנים על רכב ערבי, במרחק של ארבעה ק"מ מהיישוב. במהלך הרדיפה נתקל המג"ד בעמוד הקטן של השער וקיבל מכה. המג"ד הפצוע כביכול עוד המשיך אח"כ להסתובב בשטח במשך חצי שעה, גידף את המתנחלים, וציווה על חייליו לסגור את שתי הדרכים המובילות ליישוב – שמנה אז מאה וחמישים משפחות. וכל זה בערב חג. גם לחולים בני היישוב לא הותר לחזור מטיפול רפואי לביתם במשך זמן רב. בתוך כך, בשלושה אירועים שונים, חייליו של המג"ד חזות איימו בנשק דרוך על מתיישבים.

יש לציין (כפי שהיו מציינים יהודים בגלות בבואם להשתדל בפני השלטונות) כי מקרב בני היישוב והישיבה היו אז יותר ממאתיים וחמישים לוחמים ששירתו בסדיר ומילואים. עליהם ועל משפחותיהם איימו החיילים בנשק דרוך.

פועלו של גיא חזות בשדה התקשורת

מבחינה תקשורתית, גיא חזות הוא רב פעלים. כל אירוע בהשתתפותו היה מגיע לתקשורת תוך כדי התרחשותו – על פי גרסתו, כמובן. לאחר סיום התנכלותו לתושבים הוא נסע לבית החולים לבדוק את רגלו, תוך שהוא מפיץ את דיבת המתנחלים ששברו את רגלו. בבית החולים נמצא כי רגלו של המג"ד שלמה ושחררוהו לאלתר. חברים מהיישוב התקשרו לכתבים שונים כדי להכחיש, אולם בתקשורת המשיכו לפרסם את דברי השקר כאילו מתנחלים הכו ופצעו את המג"ד.

את השם הרע שגיא חזות הוציא ליישוב ולמתנחלים היה קשה לנקות. להתווכח לא שייך, אין מי שיקשיב. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא – אל תאמינו לתקשורת ולדוברי צה"ל. כמה שתחשבו שהם משקרים, עדיין תטעו – הם משקרים יותר.

השקרים בגזרת חברון

הבאתי דוגמא זאת מפני שעד כה גיא חזות עוד לא התנצל. אגב, עכשיו הוא מח"ט חברון, ובשטחו הרג חייל בשוגג את הרב דן מרצבך ז"ל. אבל כמקובל בצה"ל ואצל גיא חזות, עוד באותו בוקר היתמר מסך עשן של שקרים, הטיות והוצאות דיבה כנגד הרב מרצבך, שאשם כביכול בהריגתו.

חודשיים לפני כן, גם בגזרת חברון, דוברי צה"ל שיקרו במצח נחושה בקשר לרציחתו של אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, שכביכול מתו בתאונת דרכים שבה הוא היה אשם, מכיוון שנרדם על ההגה. רק לאחר מאבקים קשים של המשפחה, אישי ציבור וידידים, התבררה האמת שהם נהרגו עקב יידוי אבנים. זאת למרות שהאמת היתה ידועה מהשעה הראשונה. וגם צה"ל ידע זאת – עובדה שלקראת אותה שבת ביטל את חופשות החיילים ביהודה ושומרון מחשש לפעולות תגובה של מתנחלים.

השוטרים פצועי ההפגנות

אגב, בכל הפגנה שבה נפצעים אזרחים, מייד מורה אחד ממפקדי המשטרה לכמה שוטרים לשכב על אלונקות ולטעון שהם פצועים, להצטלם לטלוויזיה ולהתפנות לבית חולים. אח"כ אתם שומעים בחדשות: "בהפגנה נפצעו שלושה עשר שוטרים וכמו כן נפצעו גם שבעה מפגינים". רופאים סיפרו לי שרוב השוטרים שמגיעים לבתי החולים לאחר ההפגנות הם רמאים, דבר לא ארע להם, הם כנראה ממלאים פקודה להיות פצועים ולהתאשפז.

שאלות על קריאת השם

תגובות ושאלות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם על המצווה לקרוא את הילדים על שם הסבים והסבתות, וכיוון שיש בהן חכמה, אציג את תמציתן.

עצמאות ומסורת

שאלה: מדוע כבוד הרב סבור שכל מי שאינו קורא על שם סביו או סבתו דואג לחירותו ועצמאותו מול הוריו. האין שתלטנות מסוימת ברצון המופרז של ההורים שיקראו לנכדיהם על שם אבותיהם? הרי הבן ממשיך במסורת התורה והמצוות, האם גם את ההחלטה על שמות ילדיו רוצים ליטול ממנו?!

בנוסף לכך, במקרים רבים ההורים הפסיקו את המסורת הזו, ועכשיו אותם הורים רוצים שילדיהם יקיימו את מצוות כיבוד הורים שהם עצמם לא קיימו?!

השמות בתנ"ך

שאלה: לאחר שקראתי את 'רביבים' פתחתי תנ"ך והתחלתי לחפש מי מאבותינו נהג כך. ליעקב היו שנים עשר בנים ואף אחד לא נקרא אברהם או יצחק. משה לא קרא לבניו עמרם, וגם לא לוי או אברהם או יצחק ויעקב. כמובן שלא עברתי על כל התנ"ך בערב שבת, אך לא הצלחתי להיזכר במישהו מאבותינו הקדמונים שקרא לבנו על שם אביו או סבו. איך אפשר לומר שחובה לקרוא על שם הסבים? האם אישי התנ"ך לא כיבדו את הוריהם כראוי?

תשובה

הדגשתי בדבריי שזו מצווה. וכנראה צריך לבאר יותר: העושה כן מקיים מצווה, שהרי הוא מכבד בכך את הוריו ועושה להם נחת רוח. אבל אין חובה לקיים מצווה זו. וכל זה נאמר כעצה טובה, כדי לשמר את רוח ישראל סבא. אבל כדי למנוע מחלוקות, צריך להיות ברור שזכות ההחלטה נתונה באופן בלעדי להורי התינוק.

אמנם לגבי משפחות שהכול נוהגים בהן כך ללא יוצא מהכלל, יש מקום להחמיר יותר (שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי ש"ש שופטים כז; שו"ת אז נדברו יג, עב; וספר קוראי שמו עמ' 107). אבל בשאר המשפחות מדובר על מצווה ולא חובה, קל וחומר כאשר ההורים עצמם לא קיימו מנהג יפה זה.

ערך השמות החדשים

שאלה: הרי כל התנ"ך מלא בשמות חדשים מלאי משמעויות, וכן מצינו בחז"ל (בראשית רבה לז, ז): "ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאים שמן לשם המאורע – אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאים לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש, היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש, אנו מוציאים לשם אבותינו". הרי שאנו מוצאים שדווקא קריאת שם מקורי יש בה מעלה. ואמנם החרדים שאוחזים בשיטת חוץ לארץ מקפידים מאוד לקרוא על שם הסבים והסבתות, וכשנגמרים להם השמות מחפשים דודות ודודים מדורות קודמים. אבל מתאים לתורת ארץ ישראל, שקשורה יותר לנבואה, שההורים יתנו שמות חדשים על פי המציאות שבה הם חיים.

תשובה

אכן יש מעלה בקריאת שמות חדשים, וככל שהכוונה בנתינתם טובה יותר, כך יש בהם יותר מעלה. אלא שדורנו הוא דור מופלא, יש בו מעלות גדולות וגם חסרונות, וכדי להתמודד עם המכלול המורכב הזה, צריך להמשיך את המסורת ומתוך כך להתחדש. מתוך כיבוד הורים להמשיך ולפרוץ קדימה. חדש ימינו כקדם. וכדברי חז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק "אם שמוע תשמע" – "אם שמוע בישן – תשמע בחדש, ואם לאו – לא תשמע". ולכן מה טוב לו לאדם שיזכה לגדל הרבה בנים ובנות, ויכבד את אבות משפחתו בהנצחת שמם, וגם ייתן שמות חדשים מלאי תכנים חיוביים.

ליישב את מרכז הארץ

יישוב הארץ צריך להתחיל מירושלים, יהודה ושומרון, ומשם להתפשט לארבע הרוחות * ברכת הארץ נאמרה לאבותינו ביחד עם ברכת הילודה * מכתב מקוראת, חברת גרעין תורני במרכז הארץ: האומנם מצוות יישוב הארץ היא בעיקר ביהודה ושומרון?! * תשובה: עיקר מצוות יישוב הארץ היכן שהיא שממה או עלולה להימסר לזרים * הבעיה הכלכלית לרכוש דיור הולם למשפחה גדולה בערי המרכז * מדוע המורים בערי המרכז באים מיישובי השומרון? * חובה לעודד את המשפחות התורניות שקיבלו עליהן שליחות רוחנית בערי המרכז

מצוות יישוב הארץ

כיוון שעיקרה של פרשת מסעי עוסק במצוות יישוב הארץ, אחזור לעסוק במצווה החשובה הזו שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (תוספתא ע"ז ד, ג, ספרי ראה נג).

בפרשת ויצא כתבתי על כך שהגילויים האלוקיים אל האבות עוסקים בעיקר בהבטחת הארץ הקדושה. והסברתי שמצווה יתירה להתיישב דווקא ביהודה ושומרון, וכפי ההבטחה והציווי ליעקב (בראשית כח, יד): "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" – כלומר ההתיישבות צריכה להתפשט ממרכז הארץ, מהמקום שבו עמד יעקב באזור ירושלים ובית אל, יהודה ושומרון, אל כל הכיוונים. וכל זמן שעוד יש צורך ליישב את מרכז הארץ – הוא קודם. עוד הוספתי, שכמעט תמיד ההבטחה על הארץ כרוכה בברכת ריבוי הילדים, כפי שהובטח ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת וכו'" (שם). וכן נאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, טו-יז): "כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יימנה". וכך נאמר עוד ליעקב (שם לה, יא-יב): "פרה ורבה… ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ".

והוספתי שהברכה מתקיימת גם היום, וכפי שניכר בעליל שלמשפחות שקבעו את מגוריהן ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מאשר למשפחות בעלות אופי זהה שנשארו בערי השפלה. בתגובה לכך קיבלתי מכתב נוקב:

מכתב הטענות

"קראתי את מדור רביבים משבת פרשת ויצא, וחרה לי מאוד. הפריע לי שהרב מתייחס למצוות יישוב הארץ רק ביהודה ושומרון. אין לכך שום מקור. ארץ ישראל זה גם במקומות אחרים, וגם שם יש חשיבות לגור. העיר שבה אני גרה (בגוש דן) נמצאת גם היא בגבולות הארץ המובטחת, גם פה מקיימים מצוות יישוב הארץ לא פחות בהידור. "ופרצת" זה לא רק ביישובים. נכון שיש חשיבות רבה ליישובים, והם שומרים על אחיזה יהודית ביו"ש, אבל אל לנו לשכוח את החשיבות שיש לשאר המקומות ולהתחברות לעם.

אנחנו שותפים בגרעין תורני ששם לו מטרה להפיץ יהדות ברחבי העיר. הרב כותב שלמשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים מלמשפחות השפלה, והדבר אף משפיע על משפחות השפלה. לדעתי, דוגמא זו אומרת שיש דווקא לגור בשפלה. למשפחות ביהודה ושומרון יש יותר ילדים כי הם סוג כזה של משפחות, ולא שמעתי שה' ברך את יהודה ושומרון בברכה מסוג זה. אם אותן משפחות היו גרות בערי המרכז, אין ספק שמשפחות בערי המרכז היו מושפעות לטובה ויולדות לפחות עוד שני ילדים כל אחת.

בנוסף, החיים פה משפיעים על סביבתם בכל רגע ורגע. כל חג משפיע על הסביבה – הדלקת נרות חנוכה לכל הבניין, תקיעה בשופר למשפחות המעוניינות בכך, חלוקת תפוח בדבש לראש השנה ומשלוחי מנות בפורים. כך אנו יוצרים קשר עם השכנים והתושבים (ואפילו עם אנשים מהאוטובוס). קיבלנו הרבה תגובות חיוביות מהשכנים שלנו. משפטים כמו "טוב שאתם פה", "טוב שיש קצת יהדות בבנין", מחזקים אותנו בשליחותינו החשובה. בתור אחת שגדלה בשכונה דתית, מאוד קשה לי לגור בעיר בשפלה מבחינת הרחוב, החברה, האווירה הכללית וגם מזג האוויר. מבחינתי זו מסירות נפש לגור פה, וברור שהיה יותר קל לי ונעים לגור ביישוב עם שכנים נורמלים, ללא סיגריות ושיגעונות אחרים שבעיר. אני חושבת שצריך לחזק את המתנחלים בערים ולא להחליש אותם ולומר להם שמצוות יישוב ארץ ישראל היא רק בהתנחלויות.

"הדבר היחיד שיכול לשמור על ארץ ישראל שלימה זה כאשר עם ישראל כולו יהיה שלם ומחובר לערכיו, ולא רק קבוצה מסוימת, מתבדלת ומנותקת ביהודה ושומרון. אני מרגישה שהרב מאוד מעודד לגור דווקא ביישובים, ושוכח את החשיבות של מגורים עם כלל עם ישראל. כמו שחומש שומרת על חדרה, כך חדרה שומרת על חומש. לפי זה, מצוות יישוב ארץ ישראל היא בכל המקומות באותה מידה".

תשובה – עיקר המצווה ליישב את יהודה ושומרון

מצוות יישוב הארץ מפורשת בפרשתנו (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" ופירש הרמב"ן את גדרי המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הרי שיש שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד – שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר, והשני – שלא תישאר שממה. הרי שלפי שני צדדי המצווה, עיקר המצווה כיום הוא ליישב את יהודה ושומרון. הן מצד האיום להעביר את השטחים המקודשים שביהודה ושומרון לנוכרים, והן מצד שהם שוממים מהתיישבות יהודית.

מלבד זאת, שטחי יהודה ושומרון נחשבים מרכז הארץ, בהם ישבו והתהלכו אבותינו, מלכינו ונביאינו, בהם נתגלתה השכינה יותר, ומכוח זה הם מקודשים יותר. בנוסף לכך, יש בהתיישבות ביהודה ושומרון הצלת נפשות ממש, שהמתיישבים ביהודה ושומרון מונעים בגופם הקמת מדינת טרור ליד מרכזי האוכלוסייה היהודית.

ברכת המשפחות ביהודה ושומרון

מעבר לברכה האלוקית המובטחת לעוסקים במצוות יישוב הארץ, גם האידיאל החופף על כל המעשים מעצים ומחזק את המשפחות. ויש גם עוד צד מעשי מאוד – מחיר הדירות.

מחירי הדירות נקבעים על פי כללי ההיצע והביקוש, והוא מותאם למשכורות המקובלות במשק. ככלל, בעלי המשכורות הממוצעות מסוגלים לקנות בערי המרכז דירות בינוניות בנות שלושה חדרים, שמתאימות לרוב המשפחות בישראל, שיש להן בממוצע שניים עד שלושה ילדים. יהודי שחפץ להקים משפחה גדולה זקוק לדירה גדולה יותר, אבל המשכורת שהוא מרוויח דומה לממוצע ומתאימה לדירה בת שלושה חדרים בלבד. זוהי הסיבה העיקרית לכך שלמשפחות הדתיות באזור המרכז יש פחות ילדים. עוד חדר פירושו עוד משכנתא של אלפיים שקל לחודש למשך עשרים וחמש שנה – שלא לדבר על התוספת בעלויות החינוך, שאף הן יקרות יותר באזור המרכז. אם ימכור את דירתו הקטנה במרכז, יוכל לקנות דירה בגדול כפול ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב, ועוד יישאר לו כסף לכסות את העלויות הנוספות של הנסיעה לעבודה.

לעודד אנשים לגור כיום במרכז זה לגרום להם אחת משתיים: או שתהיה להם משפחה קטנה יותר, או שייאלצו לחיות חיי דחק: להשכיב ארבעה ילדים בחדר במיטות קומתיים, לישון עם האישה בסלון, ובבוקר לקפל את המיטות כדי לאכול סביב השולחן.

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים

תופעה מצויה בקרב צעירים דתיים לאומיים שגדלו במשפחות מבוססות, שהם סבורים כי די בכך שבני הציבור הדתי ירצו באמת להתחבר לעם ולגור בערי המרכז, ושהרבנים יעודדו אותם לכך. כשזה יקרה, אזי בכוח הרצון הטוב יוכלו כולם לקנות דירות בערי המרכז, להתחבר לעם, לגדל משפחות ברוכות ילדים, ויש שאפילו מעיזים להציב חזון של קירוב רחוקים לתורה ומצוות. אחרים לעומתם סבורים שזו יוהרה ומסתפקים באתגר ההתחברות, שהוא לבדו אמור להביא גאולה.

הקהילות שנוצרות

בפועל, רוב אלה שמצליחים להתגורר כיום בערי המרכז הם או עשירים או כאלה שמסתפקים במשפחה ממוצעת. כך נוצרות בערי המרכז קהילות שמרכיב מאוד מרכזי חסר בהם: אנשים פשוטים שמשתכרים פחות מהממוצע, ומורים ובני תורה.

לפני כחצי שנה התארחתי בבאר שבע ופגשתי קהילות מופלאות. בבית כנסת אחד יושבים תלמידי חכמים ומדענים, עשירים ועניים, משפטנים דגולים ומורים, רופאים ובעלי מלאכה, פועלים עם חתני פרס ישראל. מאוד התרגשתי לראות את השילוב ביניהם, את ההפריה ההדדית, ואינני יודע למי ממרכיבי הקהילה צומחת תועלת גדולה יותר מהפריה זו. המציאות הזו מתאפשרת בזכות המגורים בפריפריה, במקום שבו מחיר הדיור נמוך יותר והתחרותיות מורגשת פחות.

עלינו לקוות שהממשלה תתמודד עם בעיית הדיור על ידי חיזוק הפריפריה ולא על ידי סבסוד הדיור במרכז.

שאלת המורים

לא פעם שמעתי יהודים שמתגוררים בערי המרכז ומציינים בפליאה תופעה מעניינת: רבים מהמורים בבתי הספר במרכז גרים בשומרון. באמת מוזר. הם לא העלו בדעתם שמורה שמרוויח משכורת ממוצעת ורוצה להקים משפחה גדולה, ואין לו הורים שיקנו או יורישו לו דירה גדולה, לא מסוגל להתגורר בערי המרכז, והפתרון היחיד עבורו הוא לגור בשומרון. זה המזל של ערי המרכז, שבזכות יישובי השומרון יש להן מורים.

לחזק את השליחים

יחד עם זאת, חובה לחזק ולעודד את תלמידי החכמים ואת נשותיהם שקיבלו על עצמם שליחות להתגורר בערי המרכז, להרביץ תורה יומם ולילה, ולפתוח את ביתם לאירוח וקירוב רחוקים. מצווה גדולה על כל הציבור להחזיק בהם, כדי שיוכלו להתגורר במקום פעילותם ולמלא את שליחותם המקודשת באופן המיטבי.

אגב, לא צריך להשמיץ את אחינו תושבי ערי המרכז ולומר שצריך מסירות נפש כדי לחיות עימהם. יתכן שבגלל הדוחק הכלכלי הכותבת גרה בשכונת מצוקה, אבל ברוב השכונות האווירה נעימה והאנשים שם חרוצים, חכמים, מעניינים ואדיבים, אלא שעולמם חילוני ומחירי הדירות גבוהים.

כוונת המצווה

אפשר לכאורה לקטרג על המתנחלים, שאינם מכוונים למצוות יישוב הארץ אלא להשיג דיור זול. אולם למדנו שהמכוון לדבר מצווה וגם להנאתו, נחשב כמי שעוסק במצווה. לפיכך כותבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות, למרות שהם מתפרנסים ממלאכתם, נחשבים כעוסקים בצרכי מצווה. ואם עיקר כוונתם למצווה, הם אף פטורים ממצוות אחרות בשעה שיש צורך שיעסקו במצוותם (שו"ע או"ח לח, ח, ומ"א שם).

ובכלל, ראוי שנקיים את כל המצוות בשמחה. ויש מצוות שההנאה בהן מרכזית, כך במצוות עונג שבת, כך במצוות שבין אדם לחברו, וכך גם במצוות יישוב הארץ, שהתורה מעידה עליה שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

החסידות עולה לארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מייסד תנועת החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב, וממשיכו המרכזי בדור השני היה המגיד ממזריטש. תלמידי המגיד ממזריטש הם בני הדור השלישי, ומהם: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקראינה. גם רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אהרון מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. והבכיר שבכולם נחשב רבי מנחם מנדל מויטבסק, שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. גם המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו רבי מנחם מנדל זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו, ורבו המגיד היה מחבבו מאוד. פעם ביום השבת לאחר סעודת שחרית פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, הילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.
קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?
ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.
אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך יישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.
הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, רץ אחר רבו לחדרו וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.
הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.
הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש. המגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.
במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שנראה היה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שייתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר שהנער הוא טוב ואין בו גאווה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאוותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף', נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף, שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים. ורבי יעקב יוסף, שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, נודע כקפדן גדול, וכל הרואים חששו שהנה עוד מעט יכעס על רבי מנחם מנדל הצעיר, שנכנס אצלו בלא כובע כשמקטרת בפיו, כאילו היה חברו ובן גילו.

אולם להפתעת הכול, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. וכך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא עניו ושפל רוח שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בענוותנותו נוהג הוא במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ תורה וחסידות בקרב היהודים הכפריים שברוסיה הלבנה, ונעשה לרבם.

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס שאלו המגיד: מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם מנדל: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים. כלומר, מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. והצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

לאחר הסתלקות המגיד ממזריטש נחשב רבי מנחם בין חבריו כבכיר שביניהם, וייתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון והמגיד בדור השני.

במיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכול סרים למרותו. גם הגאון המופלג רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמו"רי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמו"רי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא.

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם לאחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו גדולי החסידות כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו. הוא ביחד עם רבי אהרון מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. על שמו נקרא האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל 'צמח צדק', רבי מנחם מנדל. וכן הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד. השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו ראויים בעצמם להיות אדמו"רים, היו כפופים לו. ופתאום החליט לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהישאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות מצד המתנגדים ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים לליטא, שהיתה מרכז ההתנגדות, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו נגדו אישית, ובעקבות זאת אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו יירתע מכך, מה עוד שההצלחה האירה לו פנים ותחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא שהשתוקקותו לקרבת אלוקים וכיסופיו אל ארץ הקודש מקום השראת השכינה גאו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה וכבודו לא היו שווים בעיניו כעלייה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל למחלוקות ולסמן לכלל ישראל דרך של תיקון שלם.

קשיי העלייה

בחודש אדר שנת תקל"ז עלה רבי מנחם מנדל לארץ ישראל בראש שלוש מאות נפשות. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות ובה שלושים יהודים. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים. רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים שעסקו בתורה, ורבי מנחם מנדל נצרך לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לקיומם של החסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו פרצו מעת לעת מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

למרות הכול נותר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו, אבל הוא החליט להישאר ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל. לאחר שבת סח לחסידיו שבכל ערב שבת עולות השמיימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

ייסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו את עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער יישוב הארץ, והמשיכו לאחר הסתלקותו להיאחז בארץ מתוך ייסורים וקשיים.

כשאחד מגדולי החסידים, רבי יעקב שמשון משפטיבקא, עלה לביקור בארץ, הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז, שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, והנה היא לבושה בבגדי סחבות ועוסקת לפרנסתה בכיבוס בגדי אחרים. לא יכול רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להיכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האישה, שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער, בוא היכנס לביתנו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל וליהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם לאחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו 'פרי הארץ'.

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את ה' יתברך בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם האדם אינו עובד את ה' יתברך בשמחה, הנפש מחפשת תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא בעניין היחס לעוזבי תורה. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט וידוע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל 'בין כך ובין כך קרויים בנים', והמתלוצץ (מהם) מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עימהם. וזהו מאמר הפסוק 'בתוך עמי אני יושבת', וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני, ויעלה מעלה מעלה". מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט דברים אלו בשמו.

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל. ואף הוא התקשר עימהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית – דבר שלא היה מקובל אז כלל. ובצוואתו כתב שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עימהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק. כעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו כבן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב. המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי.

בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה צדיק ברצונו שיקברוהו, שהרי ידוע שרבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".

ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי. תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות ומייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף צדקה למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים לארץ ישראל.

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה השפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים, ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית של גדול האדמו"רים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה, והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, לאחר השואה האיומה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה.

ומי יודע אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון יישוב הארץ והפרחת שממותיה, ומכוחה התפתחה לאחר שנים הציונות המעשית, שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש) אמר על עלייתו של ר' מנחם מנדל לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שייכנסו לארץ כעבור כמה מאות שנים.

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד, לבושיהם שלמים, ולבבותיהם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם.

במעלות קדושי ארץ ישראל

בכל נפשך

הרצח הנורא באיתמר זעזע את כולנו. את כל המתנחלים, ואת כל היהודים באשר הם. הרי לא את משפחת פוגל לבדה רצו לרצוח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו. וביישובים הסמוכים, הנמצאים בקו הראשון של ההתיישבות, רבים מדמיינים לעצמם מה היה קורה אם היו מגיעים אליהם, כיצד היה ראוי להם להתגונן, ואם חס ושלום… מה יהיה על … והילדים וההורים מתקשים לישון.

אבל אסור להיחלש. צריך לרומם את הפחד והדאגות אל מצוות קידוש ה', ולהיזכר במה שאנו מקפידים לומר בכל יום, בוקר וערב, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". וכך צריך כל יהודי לכוון בעת קריאת שמע, שאם היה נדרש, היה מוכן למות על קידוש ה'.

מובא בשם רבי אלימלך מליז'אנסק: "… שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא. וכן בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ"ל…" (צעטיל קטן א-ב).

התחברות אל הנצח

מצווה נוראה זו היא שמחברת כל יהודי אל הנצח. היא שתולשת אותו מהארעיות והקטנוניות של החיים אל עולם האמת והטוב, אל חזון הגאולה. וזה גם עניינה של מצוות יישוב הארץ בעת הזאת, שהיא מצוות עשה יחידה בתורה שמחייבת את ישראל לסכן את נפשם כדי לכבוש את הארץ וליישבה. אמנם יש שלוש מצוות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שעליהן יש חובת מסירות נפש, שאם יאיימו עליו לאמור: או שתעבור על אחת מהן או שתיהרג – "ייהרג ובל יעבור". אבל אין מצווה להיכנס במכוון למצב שיחייבו אותו לעבור על אחת מהן ולמסור את נפשו. לעומת זאת, מצוות יישוב הארץ היא היחידה שמחייבת את ישראל להיכנס מתוך יוזמה למצב של סכנה כדי לכבוש את הארץ וליישבה (מנחת חינוך תכה; משפט כהן עמ' שכז).

מצוות יישוב הארץ

אין כמו מצוות יישוב הארץ, שעל ידה כל המעשים הקטנים שאדם עושה במשך היום מקבלים משמעות עמוקה, אלוקית. אדם נושם, אוכל, ישן, מתהלך – ובעצם שהותו במקום שההתיישבות צריכה חיזוק הוא מקיים מצווה. וככל שהוא משביח את איכות חייו, ברוחניות ובגשמיות, כך הוא מגדיל את המצווה לאין ערוך. שעל ידי גילוי הערכים האלוקיים בתוככי המציאות, בחיים הטובים, העולם כולו אומר שירה לא-ל חייו. ונמצאו הבתים, העבודה, המשפחה, חיי החברה, כולם שותפים בגילוי דבר ה' בעולם. וזו הבשורה הגדולה שיוצאת לעולם מארץ ישראל, שאין פירוד בין השמים והארץ, ודווקא בתוך המציאות הממשית ניתן לגלות את דבר ה' ולהביא גאולה ותיקון לעולם כולו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אל מול הרשעים

איננו שואפים לנקם פרטי, אלא לנקמה ממלכתית שצה"ל וכל מערכות השלטון יובילו. לא חזרנו לארצנו כדי לנשל ערבים מבתיהם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, נתבע שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש, ועם השאר נחייה בשלום.

הדאגה לביטחון והביקורת הפנימית

יחד עם הנכונות למסור את הנפש, יש לדאוג לצורכי הביטחון ככל האפשר. היה רצוי גם שבתפקיד שר הביטחון יכהן אדם שמבין מדוע עם ישראל נמצא בארצו. במקום זאת מר נתניהו מינה את אהוד ברק, עם כל הבעיות הידועות שכרוכות באיש הזה. חיילי צה"ל עושים את מלאכתם במסירות, הם יודעים מי האויב, אלא שידיהם כבולות על ידי השר והפיקוד הבכיר, ששכחו את המטרות שלשמן מונו.

צריכים גם לבקר את מערכת המשפט, שכמו בכל דבר שלילי שקורה במדינה, גם כאן יש לה חלק. מערכת הביטחון של היישוב איתמר נמצאת ברמה ירודה מבחינה אלקטרונית, מפני שהיועצים המשפטיים החליטו שתוואי הגדר שנסלל בתיאום עם צה"ל אינו מצדיק תפישת קרקעות. מדובר בקרקעות שאין להן דורש. כך נותר היישוב עם אמצעי הגנה מינימאליים – הרבה פחות מהמקובל באזור. סיפרו לי שטליה ששון, בעת שעבדה בפרקליטות, היא שהחליטה על כך. כיום היא מועמדת לכנסת מטעם סיעת מר"ץ.

המשכן והמקדש

כל הערכים המקודשים היו מתגלים בבית המקדש באיזון מושלם. בקודש הקודשים נמצא הארון, שמבטא את התורה הקדושה. ובקודש נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן מבטא את ערך העבודה והפרנסה, המנורה את החכמה והאומנות, ומזבח הקטורת את הכיסופים להתפלל ולומר שירה לפניו יתברך.

ואם היה יהודי שוכח את ייעודו וחוטא, היה עליו להתבונן בצורת הבית ולחזור בתשובה, שנאמר (יחזקאל מג, י): "הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם". שאם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר למשל, מה לי לעסוק בפרנסה, העיקר להיות אברך כל ימי חיי, יצביעו לו על השולחן כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם יבוא אדם אחר ויטען שאין כל ערך לחכמות השונות, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החכמות, כדי שיחזור בו מטעותו.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החכמות, יזכירו לו שהבדל עצום יש בין התורה הקדושה שמקומה בקודש הקודשים לשאר החכמות שמקומם בקודש. ופרוכת פרושה בין הקודש לקודש הקודשים – ללמד שהתורה קודמת לכל, ובחרדת קודש צריכים לגשת אליה. וכן אם יבוא אדם ויטען שהתפילה חשובה יותר, או שיש שיוויון ערך בין תורה ועבודה, יזכירו להם שעם כל הכבוד למזבח הקטורת ולשולחן – הארון נמצא בקודש הקודשים, ולכן בראש ובראשונה מוכרחים לקבוע עיתים מקודשים לתורה.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.

בשביל מה המזבח

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי, ומדוע זה ישנו בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה? כדי ללמדנו שכל הערכים היפים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא מסירות נפש. לכתחילה במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קרבן בהמה, והבהמה היא תמורת האדם. ואף נתינת צדקה נחשבת קרבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. ולעיתים מגיעות שעות קשות ונוראות, שהחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח – אין ברירה אלא להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

שאלת הביטחון וישוב הארץ

על שני יסודות אנחנו עומדים: על ערך מצוות יישוב הארץ, ועל ערך הביטחון – שאם ח"ו ניסוג מיהודה ושומרון תגדל הסכנה מאוד. לכתחילה צריכים להתיישב כדי להפריח את השממה וליישב את הארץ. וכשאיננו זוכים – באות צרות, ומסיבה ביטחונית אנחנו מוכרחים לבוא אל הארץ וליישבה.

המרגלים במדבר פחדו להיכנס לארץ מסיבות ביטחוניות, ורק לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ניסו להעפיל, אבל אז זה היה כבר מאוחר. כל הדור ההוא מת במדבר, ובניהם נכנסו לארץ כדי ליישבה.

לו היינו זוכים, היינו עולים לארץ כדי לחונן את עפרה, לבנות את הערים החרבות ולהפריח את ההרים השוממים, כקריאתו של הגאון מווילנה, ואחריו הרב קאלישר והרב גוטמאכר והרב אלקלעי. אבל לא זכינו, רוב היהודים פחדו לעלות, ובטענת פיקוח נפש נמנעו לעלות. ואז גברו צרותינו בגלות, וכבר נאלצנו לעלות מסיבות ביטחוניות. הראשונים זכו להתעורר מפחד הפרעות, והאחרונים רק לאחר השואה ברחו לארץ. היו רבנים שאמרו שאם צריך יהודי אחד ליהרג כדי לבנות את בית המקדש, עדיף כבר שלא לבנותו. כהמשך לכך גם פחדו מהערבים ולכן סברו שעדיף להישאר בגלות. ואז הגיעה השואה.

גם שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים נעשה מסיבות ביטחוניות. לאחר המלחמה ממשלת ישראל רצתה לסגת כדי להשיג איזה הסכם, אבל מסיבות ביטחוניות לא היתה אפשרות. אילו היינו זוכים ליישב את יהודה ושומרון מפני המצווה – בעיות הביטחון שלנו היו קטנות לאין ערוך.

לאחי המתנחלים

התעוררתי לפני עלות השחר, ועליתי לכתוב את הטור. באמצע הפסקתי לתפילת שחרית של עשרים לשש, וראיתי את האנשים שקמים עם שחר: מהנדסים, בנקאי, אדריכל, אנשי תחזוקה וחוקרים באקדמיה – צווארונים לבנים וכחולים יחד. והנה כבר מגיעים מתפללי המניין השני, של השעה שש. אחריהם יהיו עוד מניינים. ובתוך כך הנשים קמות, מעירות את הילדים, מכינות אותם לגנים ולבתי הספר. רובן ייצאו אח"כ לעבודה. ובתוך כך מתחילים כבר להביא את הפעוטות למעון ולגנים, וילדי בתי הספר מתאספים בתחנות. עוד מעט יגיעו האוטובוסים להסיעם לבתי הספר. בכל זה שותף גם חיים פוגל, הסבא של משפחת פוגל, שבמשך שנים ליווה את פיתוחו של היישוב מטעם תנועת אמנה.

וחשבתי בליבי: מתנחלים יקרים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. בחיי השיגרה שלכם אתם בונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים. אתם יודעים שהמתגוררים כאן נוטלים עליהם סיכונים נוספים, ואע"פ כן אתם ממשיכים לחיות כאן, להקים משפחות, לעסוק ביישובו של עולם.

ואם קצת שכחנו את גודל המצווה, עלינו לחזור ולהיזכר בעקדתם של חמשת בני משפחת פוגל. אולי בזכות שנסכים בליבנו כי על הגנת העם והארץ צריכים להיות מוכנים להקריב קרבן, ירחם ה' עלינו ונזכה לשכון בארץ לבטח, בלא צורך למסור את הנפש.

האם לא מסוכן למתנחלים

פעמים רבות אנשים שואלים, האם לא מסוכן לגור בהתנחלויות?

אכן כן, יש סיכון נוסף במגורים בהתנחלויות, ועל דעת כן אנו יושבים כאן. אבל עם זאת צריך לדעת שבזכות המצווה – גם הסיכוי להגביר את החיים ולרומם אותם גדול יותר. עובדה היא שאם נשווה את משפחות המתנחלים למשפחות דומות מכל שאר הבחינות שגרות בתוככי הקו הירוק, נמצא שמשפחות המתנחלים הרבה יותר גדולות. מסירות הנפש על יישוב הארץ מעצימה את החיים. בדרך כלל בעולם הזה – בריבוי בנים ונכדים, בתורה ומצוות וביצירה רוחנית. ולעיתים בעולם האמת – כקדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. והא בהא תליא.

אנשים מתים מתאונות ומחלות, מוצאים לעצמם דרכים שונות להרוס את חייהם. רבים אינם זוכים למצוא אהבה ואינם מקימים משפחה. הסבל העולמי רב מאוד. מי שבורח מהייעוד הלאומי מפני הסכנה שבכך, בדרך כלל מוצא את עצמו בסכנות אחרות או בסיבוכים אחרים, גדולים וקשים מהם. אשרי מי שיש ערך לייסוריו, שהם מזככים ומלטשים אותו, ועל ידם חייו זורמים במסלול הנכון שלהם.

ולא יעברו עוד שנים רבות ובעזרת ה' בניהם הנותרים של הרב אודי ורות הי"ד יעמדו לחופה, ויעמידו בנים ובנות, נכדים ונינים, ככוכבי השמים לרוב.

נחמת הרב גוסטמן זצ"ל

כשנהרג ר' שלמה אומן הי"ד, בנו של פרופ' ישראל אומן, במלחמת שלום הגליל, בא אצלו לנחמו הגאון הרב גוסטמן זצ"ל, ששכל את בנו יחידו בשואה. ואמר הרב גוסטמן: עכשיו בשמים מאירקה שלי אומר לשלמה שלך: אני לא זכיתי, אבל אתה שלוימלה – אשריך שזכית להקריב את עצמך כדי להציל את עם ישראל.

כך מיליוני משפחות עם ישראל, שנהרגו ונרצחו ונטבחו על קידוש ה' בשואה ובכל שאר המאורעות הקשים שפקדו את עמינו בגולה, מקבלות את פניהם של אודי ורות, יואב אלעד והדס, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכולם אומרים להם: אשריכם, שזכיתם למה שאנחנו לא זכינו, שאנחנו נהרגנו על עצם היותנו יהודים שלא שכחו את ייעודם ואת ארץ ישראל, ואתם כבר זכיתם להתגורר בארץ ישראל וליהרג על יישובה ממש.

וכך נאמר כאן בארץ לסבים ולסבתות ממשפחות פוגל ובן ישי: אשריכם שזכיתם לגדל קדושים שכאלה. כל פעולותיכם למען יישוב הארץ נחתמו עתה בחותם הנצח, והלוואי ותזכו לראות מעתה רק נחת מכל יוצאי חלציכם, ובמיוחד מהיתומים הקדושים.

יתומי הקדושים

עלינו לשנן לעצמנו וליתומים כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות יישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת חייהם מתגברים ומתעצמים, עד שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.

כסף לא יחסר להם – ברוך ה' מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל את החלל הנורא שנפער בלב אי אפשר למלא. מה גדולה המצווה שהוטלה על הסבים והסבתות, לגדל ולטפח את היתומים. ואף אנו כולנו צריכים לסייע בכל מה שאפשר. כל כישרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מרבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או בתה לאחד מיתומי הקדושים.


"ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו… יחי מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל; לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם; כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (ישעיה כו); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם… והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב).

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

לגרסה באנגלית (English)

ראש הממשלה מר נתניהו

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו טוען להגנתו, שאינו יכול לקיים את הבטחתו לבנות ביהודה ושומרון מפני שהלחצים הבינלאומיים התגברו עד שנעשו קשים מנשוא.

וכי איך הוא רוצה שלא יהיו עלינו לחצים קשים, כאשר הוא עצמו נמנע מלחזור ולטעון שיש לנו זכות להתנחל ביהודה ושומרון, ואף יותר גרוע – נכנע לדרישת אובמה והסכים לכינונה של מדינת אויב ביהודה ושומרון? וכי למה הוא מצפה – שנציגים של אומות אחרות, שיש להם אינטרסים שונים בעולם הערבי, יטענו עבורו?

ההתחייבות שהופרה

לפני הבחירות התחייבו מר נתניהו ותנועת הליכוד לבנות ביהודה ושומרון. הם כמובן ידעו על הלחצים הבינלאומיים. כראש ממשלה לשעבר, הוא הכיר היטב את הזירה הבינלאומית. הבטחתו לבנות היתה אמורה לקחת בחשבון עמידה בלחצים ותנופת הסברה רחבה על זכותנו להתנחל ביהודה ושומרון. משלא עשה כן, הפר את הבטחתו.

הזכות על הארץ

הוויכוח הוא על זכותו של העם היהודי על ארצו. על כן חובתו הראשונה של ראש הממשלה להזכיר תמיד את זכותנו על ארץ ישראל.

אין עוד עם בעולם שעבר גלות ארוכה ונשאר דבק בארצו. ואין עוד ארץ בעולם ששום עם אחר לא בנה בה את ממלכתו זולת עם ישראל. כדברי התורה (ויקרא כו, לב) שגם כשיחטאו ישראל ויגלו מארצם – "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ואמרו חכמים, והביאם רש"י בפירושו: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

אולי חושב נתניהו שפתאום לאחר שנבחר לראשות הממשלה מצבנו הבינלאומי הפך להיות נורא, וכעת אין לו ברירה אלא להצהיר שבתנאים מסוימים ועל ידי נסיגה מסוימת הוא מאמין שניתן לכונן 'שלום' עם הערבים. אך גם אם כך הדבר, לכל הפחות עליו להזכיר בנאומיו שיהודה ושומרון הם לב ארצנו, שאל המקומות הקדושים הללו עם ישראל נכסף במשך כל שנות גלותו. שעל המקומות הללו התנבאו הנביאים שיום יבוא ועם ישראל ישוב לבנותם, כמו שנאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, יד-טו).

אשמת ראש הממשלה ושריו

מי מונע מראש הממשלה להתפלל אחת לחודש במערת המכפלה שבחברון, לפקוד את קבר רחל שבבית לחם ואת קברו של יוסף בשכם? הוא יכול לבקר בשילה, במקום שבו שכן המשכן יותר משלוש מאות שנה. הוא יכול לבקר בבית אל, המקום שבו יעקב אבינו חלם על הסולם, וקיבל את הבשורה על ירושת הארץ וריבוי זרעו כעפר הארץ. הוא יכול לבא להר גריזים, למקום שבו חזרו ישראל וקיבלו את התורה בברית. אין בביקורים אלו שום התגרות או הפרת הסכם – וכי אסור לראש הממשלה לפקוד את קברי אבות האומה? אבל יש בזה הצהרה ברורה של שייכות למקומות הקדושים, ההיסטוריים. חלק מאי-ההבנות הבינלאומיות היו נפתרות מאליהן אחר ביקורים אלו. מן הסתם הוא היה גם מחזק את שורשיו בביקורים אלו. אבל נתניהו מעדיף להיפגש עם עשירים שונים ומשונים, ולהדיר את רגליו מהמקומות הקדושים ומאתרי המורשת.

כיוון שכך, משמע שהבעיה היא הקשר הרופף שלו לארץ ישראל ולמורשת היהודית. הוא נבחר כנציג הציבור הלאומי, אבל בפועל מעל באמון שנתנו בו.

הוא יכול בקלות לומר לידידו הטוב שר הביטחון אהוד ברק לחתום על תוכניות הבנייה בהתיישבות. הוא לא רוצה.

שרי הממשלה

גם שרי הממשלה נושאים באחריות. גם אם לטענתם אין בכוחם לשנות את מדיניות הבנייה, הם בוודאי יכולים לבקר בתדירות במקומות הקדושים, יחד עם עיתונאים מהארץ ומהעולם, ולבטא בכך את הקשר של האומה אל מולדתה ביהודה ושומרון.

גם מי שכבר בא לביקור במקומות הקדושים, לא מספיק שיעשה זאת בלילה בליווי כתב מערוץ שבע או עיתון בשבע. ואינני מזלזל ח"ו בחשיבותם של כתבינו, שהם אלה שמדווחים על התהליכים העמוקים והמשמעותיים ביותר בארצנו. מכל מקום, כאשר הביקורים מסוקרים בערוץ שבע בלבד, הדבר נתפש כרצון לצאת ידי חובה בפני נאמני העם והארץ, כדי להיבחר בפריימריז. אבל מה שנדרש הוא לומר שארץ ישראל שלנו קבל העולם כולו. לשם כך יש לקיים את הביקורים ביום, בליווי כתבים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, ולדבר בפירוש על ההתנחלויות שמגשימות את חזון הנביאים.

גם אנחנו אשמים

אמנם אשמת נתניהו ושריו ברורה, אבל גם הציבור אשם. צריך להיות תור ארוך של מבקשים להצטרף לכל יישוב ביהודה ושומרון, כראוי לעם שחוזר אחר אלפיים שנה לארץ מולדתו, וכראוי למי שיודע שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. במקום לעלות ולהתנחל בהר, עוסקים בזוטות – ויש שעוד מתלוננים על המתנחלים ששכחו את העם. כל בר דעת צריך להבין את תרומתם האדירה של המתנחלים לביטחונם של כל היושבים בשפלה. הם בגופם חוסמים את הקמתה של מדינת הטרור ביהודה ושומרון. האם יש דרך טובה יותר שבה האיש הפשוט יכול לתרום לשלומה של אומתנו?! אם היה תור ארוך לכל היישובים, יתכן וכל מצבנו הלאומי היה משתנה, וגם ראש הממשלה ושריו היו מצטרפים לסייע לבניין הארץ.

אבל אפילו על ירושלים עיר עוז לנו אין מתדפקים כראוי. גם בנייה נרחבת בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו יכולה להציל אותנו מהקמת מדינת אויב בשערינו.

לכן כל מי שמתמרמר בצדק על מר נתניהו, עליו גם לערוך חשבון נפש אישי, האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול למען חיזוק ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון.

הזמן פועל לטובתנו

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים משלושה תהליכים שעשויים לצפון בחובם שינוי לטובה.

הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. במקום לשקוד על פיתוח ארצותיהם ותרבותם, הערבים מעדיפים לבחור בבערות וטרור. גם רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלא לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שממנה הם שותים, תוך הטחת גידופים וחירופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו. התקשורת הישראלית שהיא שמאלית ברובה עוינת אותם. אולם בפועל הם הולכים ומתחזקים, והם מעוניינים בקשר איתנו, קשר שמבוסס על אינטרסים משותפים, שמבטיחים את יציבותו. לו מדינת ישראל היתה מחזקת את הקשרים איתם, היתה יכולה לחזק את מעמדה בארצות המערב. אבל היא מעדיפה להמשיך את הברית עם הידידים לשעבר בשמאל, שבתהליך הדרגתי שנמשך כבר עשרות שנים הם הולכים ומתרחקים מאיתנו. ככלל, אישי השמאל תומכים במי שנתפש כחלש. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, הם מתרחקים מתמיכתם בנו.

מקורות אנרגיה חילופיים

בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. התהליך נמצא בראשיתו, ובינתיים עוסקים בעיקר בפיתוח. אבל כשהתהליך יבשיל, אולי בעוד עשר או עשרים שנים, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות, טרור, תענוגות בשר ושנאת ישראל. כאשר לא יהיה לנפט עוד ערך, הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

המעבר למזרח

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה מהמערב למזרח – לסין והודו. שם יש פחות מסורת אנטי-יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים, ללא תסביכי אב שיש לנוצרים ולמוסלמים כלפינו. גם תהליך זה יקרה רק לאחר שהנפט יתחיל לאבד את מעמדו כמקור האנרגיה הראשי.

התהליכים בארצות ערב

בינתיים המדינות הערביות נעשות יותר קיצוניות בשנאתם לישראל ולמערב, ומבחינה זו יהיה יותר קשה לקיים עמהן יחסים נורמליים. מצד שני, במצבנו הנוכחי זה יכול להיות לטובה. אולי זה יפקח את עיני ההוזים, שיבינו את הסכנה שבכל נסיגה וויתור שהוא.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.

כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה – כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ובדיעבד הנותן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול כל אדם לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות – קיים את דברי הרמב"ם.

רבנות צבאית עצמאית תוכל גם לגייר

הגיור הצה"לי

כעיקרון, הרעיון לאפשר גיור בצבא הוא נכון מאוד, אלא שהבעיה היא במקור סמכותו של הרב הצבאי הראשי. תנאי ראשון לסמכותו של רב – שיהיה עצמאי, ופסקיו ההלכתיים יינתנו לפי העניין בלבד, ולא על פי לחצים ושיקולים זרים. כאשר הרב הצבאי נבחר על ידי אישים חילוניים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל, וביום שיחליט לפעול בניגוד לשיקול דעתם יפטרו אותו, סמכותו מוטלת בספק.

אמנם כל רב ושופט חי בתוך עמו ומושפע מהלכי הרוח והלחצים הציבוריים, אבל אינו תלוי בהם באופן מוחלט. א כאשר קרוב לוודאי שהרבצ"ר ייזרק מהצבא אם יעז לפסוק בניגוד לדעת המפקדים החילוניים שמעליו, סמכותו מוטלת בספק.

הדרך לתיקון היא בשינוי השיטה שעל פיה בוחרים רב צבאי. ובינתיים, רק לאחר שיעמוד על הפרק דיון, שבו עמדת הרב הצבאי תהיה בניגוד לעמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, ולמרות הלחצים לא ישנה את דעתו ועדיין יישאר בתפקידו, נדע שהוא אכן פוסק באופן עצמאי. בלא זאת סמכותו כפוסק מוטלת בספק. עדיין יש לו תפקיד חשוב מאוד, כמנהל ענייני הדת בצבא, אבל לא כפוסק.

טענה נגד עמדתי ביחס לשביתת הפרקליטים

בעקבות עמדתי נגד העלאת שכר הפרקליטים, קיבלתי כמה תגובות מעובדי הפרקליטות. ראשית טענו כי גובה שכר הפרקליטים שכתבתי (19 אלף בממוצע) אינו נכון, ובעניין זה אני עדיין במבוכה. כמה פרקליטים כתבו לי ששכרם נמוך בהרבה, כ-11.5 אלף ברוטו לחודש. מאידך, משני גורמים שמעתי שהוא כ-18 אלף לחודש. אמנם גם הפרקליטים שכתבו אליי הודו שהבכירים ביותר מקבלים סכומים גבוהים מאוד. כיוון שיתכן שטעיתי, אקווה שעד שבוע הבא אוכל לתקן את טעותי.

הטענה השנייה היתה, שאין לקשר בין עמדתם האידיאולוגית של הפרקליטים בענייני העם והארץ לעיקר עבודתם במיגור הפשע. אחד כתב לי: "עם כל הכבוד שאני רוחש לכבוד הרב, אני סבור שגם הרב יודע (ואולי בוחר להתעלם מכך) שהתיקים השנויים במחלוקת ("תיקים אידאולוגיים") מהווים אחוז זניח מאוד מכלל תיקי הפשע המטופלים על ידי הפרקליטות. בעבודת היום יום של המחוזות השונים משמשת הפרקליטות, פשוטו כמשמעו, כמוראה של מלכות שבלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". בפרקליטות פגשתי אנשים ערכיים, איכותיים ורציניים המקדישים לילות כימים לעבודה קשה ותובענית שעניינה מיגור הפשע והגברת הביטחון האישי ברחבי ישראל… אנשים אלו יכלו להרוויח סכומי כסף גדולים בהרבה ממשכורתם הנוכחית, אך הם בחרו להיות 'ממלכתיים' בדרכם שלהם ולעבוד בפרקליטות. האם היית רוצה, כבוד הרב, שאנס, שודד, או עבריין אלימות אחר שפגע (ח"ו) באחד מקרוביך או אהוביך ייצא לחופשי מחמת טיפול לא איכותי של פרקליט בינוני, שהחליט לבוא ולעבוד בפרקליטות בשל השכר הנמוך הניתן שם? המצב היום הוא עגום ביותר. דור הביניים של הפרקליטות הוא מקצועי ואיכותי (עדיין), אך הוא מתמעט והולך. את זה באה השביתה לתקן. ואני בטוח, כבוד הרב, שגם לך יש אינטרס שהמוסד הזה יכיל בתוכו אנשים רציניים וערכיים. אז אני אומר בדחילו ורחימו, נדמה לי שבסוגיה זו היה מקום להתעלם מ'אצלנו' ומ'שלנו' ולדאוג לכלל עם ישראל".

תשובה

ידוע שאחוז התיקים העוסקים בענייני העם והארץ נמוך לעומת שאר התיקים. אולם כמו שהלב קטן ביחס לשאר הגוף אבל חשיבותו עצומה, כך הצער שהפרקליטות גורמת להמוני ישראל בעמדותיה האנטי יהודיות כואב יותר מטיפול ירוד בפושעים פליליים. דווקא הדאגה והאחריות לכלל ישראל מחייבת להתנגד להעלאת שכר הפרקליטים, ולבטא בכך את המחאה כלפי עמדותיהם המסוכנות. מחאות בעלמא אינן משפיעות במסגרת דמוקרטית. הרי יש לאזרחים נציגים במסגרות השלטוניות, ותקציב המדינה הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותם. אילו היו נציגי הציבור היהודי נוהגים כשורה, היו פועלים להפחתת שכר הפרקליטים. ואולי היו מבררים שהאשמה מוטלת על הבכירים בלבד, והיו פועלים לפגיעה בשכר בכירי הפרקליטות בלבד.

בנוסף לכך, הטענה שהפרקליטים יכלו להשתכר יותר בשוק החופשי אינה נכונה. יש כיום אלפי עורכי דין מוכשרים שהם מובטלים. וגם מקרב העובדים, יש לא מעט שמשתכרים פחות מהפרקליטים. בנוסף לכך, השכר בפרקליטות כולל בתוכו ביטחון תעסוקתי והטבות רבות, כמקובל במגזר הציבורי.

הברכה שבמשפחות גדולות

השבוע הוזמנתי להשתתף באחד המושבים בכנס הבינלאומי אודות החינוך היהודי באוניברסיטת בר אילן. שם פגשתי את פרופ' דוד צוריאל, שסיפר לי על המחקר שביצע יחד עם ד"ר גיטה רוקח והוצג בכנס, לפיו ריבוי ילדים במשפחה משפר את יכולות הלמידה של הילדים. קיימת עמדה רווחת לפיה ככל שיש יותר ילדים במשפחה כך הם פחות מפותחים רגשית ושכלית, מפני שהם מקבלים פחות תשומת לב מההורים. בניגוד לעמדה זו, התברר ממעקב רצוף על משפחות ברוכות ילדים לעומת משפחות מעוטות ילדים, שריבוי הילדים מעניק לכל ילד יותר גירויים אינטלקטואליים ויותר תמיכה רגשית.

במשפחות הברוכות, הילדים הגדולים רגילים לקחת אחריות וללמד ולהסביר דברים שונים לאחיהם הקטנים, וכך גם יכולת הלמידה שלהם משתפרת. הם לומדים למקד את המידע שברשותם ולתרגמו לילד. גם יכולת הלמידה של האחים הקטנים משתפרת בכך שהם מתרגלים לשמוע הסברים שונים מאחיהם הגדולים, ומתוך כך היכולת שלהם לקלוט מידע בצורות שונות משתפרת.

מחומש בראשית לחומש שמות

לאורך פרשיות חומש בראשית הארכתי בהעתקת פסוקים רבים מעניינה של ארץ ישראל, ולשעה קלה היה נדמה לי שאולי הגזמתי. אולם מתגובות הקוראים הבנתי שלרבים מהם נפתחו העיניים. יהודי חרדי אחד כתב לי: "עשרות שנים אני לומד את ספר בראשית, ומעולם לא שמתי לב, שכמעט כל הגילויים שנגלה ה' אל האבות עוסקים בהבטחת ארץ ישראל". ויהודי אחר כתב לי שבמשך התקופה האחרונה, כשהוא לוקח טרמפיסטים חרדים, הוא שואלם, מה אמר ה' לאברהם אבינו, או יצחק אבינו, הכל לפי פרשת השבוע. ולצערו רבים מהם אינם יודעים לענות, כאילו כל הפסוקים שכתובה בהם ארץ ישראל מחוקים אצלם. ואלה שכבר ידעו על קדושתה של ארץ ישראל, שמחו לקרוא על כך שוב ושוב, כיאה לעניין קדוש שכזה.

וכבר ביאר רש"י בתחילת פירושו לתורה שכל עניינו של ספר בראשית ללמד שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. הוא עשה זאת על ידי הבאת דברי רבי יצחק מהמדרש, ששאל מדוע התחילה התורה בסיפורי בראשית והאבות במקום לפתוח בביאור המצוות. והשיב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

יסוד גילוי האמונה בארץ ישראל

אם מתעמקים יותר מבינים, שכל המלחמות שלנו על ארץ ישראל מאז ועד היום סובבות על הציר הזה – גילוי האמונה האלוקית בתוך המציאות הארצית. על כך ירדנו לגלות, ועל כך אנו חוזרים כיום לארץ אבותינו.

תשובה לחסיד ברסלב

מכאן תשובה לחסיד ברסלב, שבהתלהבות טיפוסית כתב אלי: "למה כבוד הרב מדבר על ארץ ישראל, העיקר לדבר על אמונה בקב"ה". ולא הבין שזה כל עניינה של ארץ ישראל, לגלות את האמונה בעולם. ואף רבי נחמן ורבי נתן כתבו על כך בכמה תורות. וכל הדיבורים על אמונה ללא הגשמתה בארץ ישראל הם פורחים באוויר, כהתלהבות המסומם, שאחר שהחומר שהלהיב אותו נגמר, הוא נופל בדיכאון. אכן, גדולי חסידי ברסלב מאז ומתמיד היו מקושרים מאוד לארץ ישראל ויישובה.

עידוד למתנחלים

אבל מה שמדרבן אותי יותר מכל הם תגובות המתנחלים, שמספרים לי עד כמה הדברים מעודדים ומדרבנים אותם להתחזקות במצווה, בקליטת עוד משפחות ובבניית עוד בתים. אישה אחת כתבה לי: "ברצוני להודות לרב על דברי החיזוק שהוא נוהג לכתוב במדור 'רביבים' בדבר חשיבות ההתיישבות. כנפגעת הקפאה הדברים עודדו אותי מאוד וסייעו לי לקבל באהבה את ייסורי ההקפאה. כיום ברוך ה' אני זוכה לראות את ביתי נבנה. תודה וכל טוב".

תכלית היציאה ממצרים

היציאה ממצרים, אף היא כדי לשוב לארץ ישראל. כאשר נגלה ה' אל משה מתוך הסנה, אמר לו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי" (שמות ג, ז-ח). וכאשר חזר ה' וציווה את משה לדבר אל ישראל, שב ואמר: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם ג, טז-יז).

ושוב בפרשת וארא (שמות ו, ב-ח): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל – אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, (וכל זה בשביל) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".