ארכיון תגיות: יום העצמאות

מציב גבול אלמנה

ביום העצמאות ראוי לסייר ביישובים החדשים, וכן ראוי לעסוק בעניינו של יום ובמצוות יישוב הארץ • לדעת רוב ככל הפוסקים, מברכים "מציב גבול אלמנה" בראיית יישוב חדש • הרצי"ה הורה שלא לחשוש מלברך, והיה מברך בקול רם בציבור • באילו מקומות יישוב הארץ בולט ומרגש גם היום • ראייה נוספת של היישוב לאחר שלושים יום תלויה בהתרגשות • בירושלים מברכים על כל בנייה חדשה • במהלך סיור היסטורי בערים ותיקות וגדולות אפשר לברך, מכיוון שמתפעלים מהנס שבבניינן

צביונו של יום העצמאות

ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, גה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, טי), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך, ואם אינו מתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום – יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

שיר המעלות ליום העצמאות

האם יש קדושה ביום העצמאות או שאינו אלא חג לאומי-חילוני? • הקמת המדינה היא קיום מצוות יישוב ארץ ישראל • בהקמת המדינה התגשם חזון נביאי ישראל ופסק חילול השם של הגלות הממושכת • בהקמת המדינה יצאנו גם מעבדות לחירות וגם ממוות לחיים • לא הציונות גרמה להתחלנות אלא הקושי להתמודד עם המודרניזציה וההשכלה • מצב היהודים בארץ טוב הרבה יותר מבחו"ל גם מבחינה דתית ורוחנית • תקנת יום העצמאות בהתאם למנהג בכל הדורות לקבוע יום טוב ביום שנעשתה בו ישועה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

שאלה: האם יש קדושה ביום העצמאות, או שמא הוא עניין לאומי בלבד שאינו קשור לענייני תורה וקדושה – כפי שטוענים החרדים? האם העובדה שהממשלה ובתי המשפט אינם מחויבים לשמירת תורה ומצוות, אינה סיבה שלא נשמח ביום העצמאות?

תשובה: בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:
א) בקדושת מצוות יישוב הארץ.
ב) בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש ה' לעיני העמים.
ג) בקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

ולכן למרות חולשות גדולות ולעיתים אף מעשים רעים שנעשים על ידי שרים וראשי ממשלות, מכל מקום השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירה וקיימת, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

אמנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה. אבל מי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין לו על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה, והוא עלול חס ושלום להרחיק את הגאולה

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה הוא שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "הורשתם" הכוונה כיבוש וריבונות. "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר: "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב, שהגדרת החורבן תלויה בריבונות).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה מצב של חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה נעשה מחולל בגויים (ע' יחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד). "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא). "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו" (ירמיהו לא, ד). וכן בפסוקים רבים. אבל אחר שעברו כל כך הרבה שנים ודבר ה' טרם התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בערך נס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. והיה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים ואת הערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות ויצא לחירות: מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. ומתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים. ואמנם עדיין לא כלו שונאינו העומדים עלינו לכלותינו, אבל לאחר הקמת המדינה כבר יש לנו בחסדי ה' צבא, ויש לנו כוח להתגונן ואף לנצח.

במשך יותר משישים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות. אולם רק שנים אחדות קודם להקמת המדינה, בעת השואה האיומה, נרצחו במשך חמש שנים למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

ואף ליהודים החיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקולטם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים נגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחורי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות

שאלה: יש טוענים שאי אפשר לשמוח ביום העצמאות מפני שהתנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות.

תשובה: טענה זו מבוססת על עלילת כזב, והאמת הפוכה: בזכות התנועה הציונית, היינו בזכות העלייה לארץ שהתחוללה בעקבות פעולתה, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, והעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא פתרון, וככל שהיינו מתעוררים אליו מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הקיומית והרוחנית כאחד.

הנה נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת מצבם של אלה שנותרו בחוץ לארץ. בין הגרים בארץ כ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ובנוסף יותר מ-30 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. ומצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית. רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ-10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

אפשר לקחת כדוגמה את יהודי צפון אפריקה. מצבם של מי שעלו לארץ טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם. מבין המהגרים לצרפת אחוז המתבוללים כבר הגיע ללמעלה מ 60, ואילו כאן יותר מ 70 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

המצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשית בו תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום ביום שנעשתה בו תשועה לישראל מצווה לקבוע יום שמחה והודאה, שכך למדנו בקל וחומר: ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם).

וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמדין תורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ.

וכן כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא) שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזו על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה. אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

ואין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא כך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים פרנקפורט', 'פורים טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סי' מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

וכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – צרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזרות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים פ"י ה"ו, ושמות רבה כג, יב, וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אמנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה. ולשני המנהגים הללו יש על מה לסמוך. אבל מי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין לו על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה, והוא עלול חס ושלום להרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

ויהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.

החסידות עולה לארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מייסד תנועת החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב, וממשיכו המרכזי בדור השני היה המגיד ממזריטש. תלמידי המגיד ממזריטש הם בני הדור השלישי, ומהם: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקראינה. גם רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אהרון מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. והבכיר שבכולם נחשב רבי מנחם מנדל מויטבסק, שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. גם המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו רבי מנחם מנדל זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו, ורבו המגיד היה מחבבו מאוד. פעם ביום השבת לאחר סעודת שחרית פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, הילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.
קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?
ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.
אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך יישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.
הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, רץ אחר רבו לחדרו וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.
הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.
הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש. המגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.
במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שנראה היה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שייתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר שהנער הוא טוב ואין בו גאווה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאוותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף', נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף, שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים. ורבי יעקב יוסף, שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, נודע כקפדן גדול, וכל הרואים חששו שהנה עוד מעט יכעס על רבי מנחם מנדל הצעיר, שנכנס אצלו בלא כובע כשמקטרת בפיו, כאילו היה חברו ובן גילו.

אולם להפתעת הכול, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. וכך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא עניו ושפל רוח שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בענוותנותו נוהג הוא במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ תורה וחסידות בקרב היהודים הכפריים שברוסיה הלבנה, ונעשה לרבם.

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס שאלו המגיד: מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם מנדל: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים. כלומר, מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. והצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

לאחר הסתלקות המגיד ממזריטש נחשב רבי מנחם בין חבריו כבכיר שביניהם, וייתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון והמגיד בדור השני.

במיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכול סרים למרותו. גם הגאון המופלג רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמו"רי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמו"רי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא.

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם לאחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו גדולי החסידות כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו. הוא ביחד עם רבי אהרון מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. על שמו נקרא האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל 'צמח צדק', רבי מנחם מנדל. וכן הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד. השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו ראויים בעצמם להיות אדמו"רים, היו כפופים לו. ופתאום החליט לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהישאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות מצד המתנגדים ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים לליטא, שהיתה מרכז ההתנגדות, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו נגדו אישית, ובעקבות זאת אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו יירתע מכך, מה עוד שההצלחה האירה לו פנים ותחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא שהשתוקקותו לקרבת אלוקים וכיסופיו אל ארץ הקודש מקום השראת השכינה גאו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה וכבודו לא היו שווים בעיניו כעלייה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל למחלוקות ולסמן לכלל ישראל דרך של תיקון שלם.

קשיי העלייה

בחודש אדר שנת תקל"ז עלה רבי מנחם מנדל לארץ ישראל בראש שלוש מאות נפשות. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות ובה שלושים יהודים. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים. רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים שעסקו בתורה, ורבי מנחם מנדל נצרך לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לקיומם של החסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו פרצו מעת לעת מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

למרות הכול נותר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו, אבל הוא החליט להישאר ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל. לאחר שבת סח לחסידיו שבכל ערב שבת עולות השמיימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

ייסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו את עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער יישוב הארץ, והמשיכו לאחר הסתלקותו להיאחז בארץ מתוך ייסורים וקשיים.

כשאחד מגדולי החסידים, רבי יעקב שמשון משפטיבקא, עלה לביקור בארץ, הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז, שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, והנה היא לבושה בבגדי סחבות ועוסקת לפרנסתה בכיבוס בגדי אחרים. לא יכול רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להיכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האישה, שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער, בוא היכנס לביתנו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל וליהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם לאחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו 'פרי הארץ'.

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את ה' יתברך בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם האדם אינו עובד את ה' יתברך בשמחה, הנפש מחפשת תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא בעניין היחס לעוזבי תורה. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט וידוע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל 'בין כך ובין כך קרויים בנים', והמתלוצץ (מהם) מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עימהם. וזהו מאמר הפסוק 'בתוך עמי אני יושבת', וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני, ויעלה מעלה מעלה". מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט דברים אלו בשמו.

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל. ואף הוא התקשר עימהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית – דבר שלא היה מקובל אז כלל. ובצוואתו כתב שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עימהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק. כעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו כבן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב. המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי.

בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה צדיק ברצונו שיקברוהו, שהרי ידוע שרבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".

ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי. תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות ומייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף צדקה למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים לארץ ישראל.

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה השפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים, ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית של גדול האדמו"רים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה, והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, לאחר השואה האיומה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה.

ומי יודע אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון יישוב הארץ והפרחת שממותיה, ומכוחה התפתחה לאחר שנים הציונות המעשית, שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש) אמר על עלייתו של ר' מנחם מנדל לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שייכנסו לארץ כעבור כמה מאות שנים.

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד, לבושיהם שלמים, ולבבותיהם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם.