ארכיון תגיות: יהודה ושומרון

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו

מצבנו הלאומי

הרתעה היא אחד המרכיבים הבסיסיים בביטחון המדינה. כאשר מדינת ישראל מציגה עמדה נחושה שהארץ הזאת כולה שלנו, ולמרות האיומים והלחצים נמשיך לבנות בה – אויבינו מהססים ליזום מלחמה.

אולם כאשר נראה לאויבינו שאיננו נחושים מספיק להגן על ארצנו, שהפיגועים מחלישים את עמדותינו, שלחץ בינלאומי מקפל אותנו – הם סבורים שאין למדינת ישראל די כוח לעמוד על נפשה. הם משתכנעים שתיאוריית קורי העכביש שלהם נכונה, והם זוממים להשמידנו.

על כן, ההקפאה הנוכחית שמשדרת כניעה לעולם הערבי מעמיקה את הסכנה הקיומית למדינה, בנוסף לכך שהיא פוגעת בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, ופוגעת במתנחלים אזרחי ישראל.

עשרות המטוסים שאמריקה מוכנה להעניק לנו אינם יכולים להשתוות לפגיעה הקשה ביכולת ההרתעה שלנו.

כמה מצער שהאיש שמופקד על הביטחון לא מבין את האמת הפשוטה הזו. "המטוסים חשובים יותר מהפוליטיקה" – זה כל שנותר לו לומר. כאילו זכותנו המקודשת להתיישב בארץ ישראל זו פוליטיקה. שר ביטחון שכזה הוא בושה וסכנה למדינת ישראל.

גם ראש הממשלה, שנגרר אחר שר הביטחון בניגוד לרצון הציבור ומפר את הבטחותיו המפורשות לבוחריו, מאכזב עד כאב. והשאלה עולה מאליה: האם הוא ראוי לתפקיד? האם הוא יהיה מסוגל אי פעם להגשים את התקוות שהוריו ובוחריו תלו בו?

ארץ ישראל בפרשת השבוע

שאלו מספר קוראים מהשפלה, מדוע כתבתי שיש מעלה מיוחדת לגור דווקא ביהודה ושומרון. התשובה מובנת מאליה – יהודה ושומרון היא לב הארץ. ביהודה ושומרון התהלכו האבות וזכו לגילויים האלוקיים. מכל אות בתורה אנו לומדים דברים גדולים, ואיך לא נלמד מהזכרת המקומות ביהודה ושומרון על חשיבותם וקדושתם?!

הנה בפרשתנו (בראשית לג, יח):

"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם, וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל".

לאחר הסיפור הקשה עם דינה ושכם,

"ויאמר אלוקים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל… וייבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם לה, א-ז).

והנה עוד התגלות וברכה – ועל מה הברכה וההתגלות? כמו שכבר למדנו בכל הפרשות הקודמות: על ריבוי הזרע ועל ירושת הארץ. "ויאמר לו אלוקים… אני א-ל ש-די, פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה, י-יג).

התורה מדגישה שיש חשיבות גדולה למקומות בהם ה' נגלה אל האבות, ולכן דווקא שם מקימים האבות מזבח לה'. "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר איתו… ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר איתו שם אלוקים – בית אל".

והמסע נמשך ומגיעים לאפרתה, "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום". והמסע נמשך: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (שם לה, טז-כז).

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו, בנו והתרחבו. ומי שלא יכול להתנחל, שיבוא לבקר, לעודד, לחונן את עפר המקומות הקדושים. יחשוב מה היו עושים רבי יהודה הלוי, רבי שלום שבזי, ושאר גדולי ישראל אם היתה ניתנת להם הזדמנות להתנחל, או לכל הפחות לבקר במקומות הקדושים הללו שכל דברי התנ"ך רוויים בהם.

בזכות השבת נוחלים את הארץ

אמרו חכמים: אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין" (בראשית רבה מו, ט).

סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל בכך שעל ידה מתגלה האמונה בעולם, ועיקר האמונה שה' אחד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בארץ ישראל מתגלה שגם הארציות החומרית קשורה לאידיאלים האלוקיים.

יסוד זה מתחיל להתגלות בשבת, שמצוות השבת לענג אותה בחומר וברוח – גם בלימוד תורה וגם בסעודות. ולכן מתוך שמירת השבת זוכים ישראל לנחול את ארץ ישראל.

השבת היא נשמת השבוע

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). מכאן שעל ידי העיסוק בתורה בשבת מתקיימת התורה בישראל, וישראל מתקיימים בארצם.

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך יילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה פרק א).

לימוד התורה בשבת שווה פי אלף

כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

אילו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו – בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכול פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת? חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

איזה לימוד שווה פי אלף

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, ודווקא אז מעלתה עליונה כל כך – מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו לשם מצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב יותר מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר עניין השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכול מתוך עונג ושלימות פנימית – מעין עולם הבא!

מעלת יעקב אבינו בשבת ובארץ ישראל

אמרו חכמים: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במידה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (ולא יותר). אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) 'וייחן את פני העיר' – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום – ירש את העולם שלא במידה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית רבה יא, ז).

ופירש 'עץ יוסף' שגם אברהם קיים את כל המצוות ושמר את השבת, אלא שלא נזדרז לקבוע את תחום השבת מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב, שהידר בעניין השבת והזדרז לקבוע את תחומה – ירושתו בלא גבול.

כמה נפלאים דברים אלו, שדווקא על ידי קביעת תחום השבת, שנראה לכאורה כהגבלת החיים, שכן רק בתוך התחום מותר ללכת, דווקא על ידי הגבלה זו זכה יעקב לנחלה בלא מיצרים.

וזהו עניינה המיוחד של השבת. על ידי ההתכנסות פנימה והשביתה מכל מלאכה, זוכים לברכה בלא גבול בכל המלאכות שעושים בששת ימי המעשה. ותכלית כל המלאכות – לבנות את המקדש ואת ארץ ישראל.

הערה אישית

נדמה לי שזה מה שקרה לי. כבר יותר משנתיים שאני שקוע בלימוד מצוות השבת, והנה אני מוצא את עצמי חושב וכותב יותר ויותר על ארץ ישראל, בלי מיצרים.

מי יודע, אולי גם העסק עם אהוד ברק, שר הביטחון המסוכן והבעייתי שלנו, קשור לזה. מתוך העיסוק בהלכות שבת קפץ עלי רוגזו, ונדרשתי להודיע ברבים שהתורה קודמת לכל, ושאסור לחייל לציית לפקודה מרושעת של גירוש יהודים מארץ ישראל.

מכל מקום, אודה לקוראים אם יכתבו לי האם העיסוק ב'רביבים' בענייני ארץ ישראל מוגזם לדעתם? בכל אופן, בעזרת ה' בחודשיים הקרובים אני עומד לסיים את ההגהות האחרונות על שני החלקים של הלכות שבת בסדרת 'פניני הלכה' (בתוספת כרך הרחבות), ואולי אוכל אח"כ קצת לנוח, שהעיסוק בארץ ישראל כבר לא יהיה אצלי בלא מיצרים.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.