ארכיון תגיות: חתונה

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

כיצד משמחים חתן וכלה

ביהדות, החתונה היא היום השמח ביותר בחיי האדם • ריבוי המשתתפים בשמחה מגלה כי היא איננה שמחה פרטית, אלא חלק מהייעוד הכללי של גילוי אחדות ה' • יש להדר בסעודה ובבגדים לכבוד החתונה, יותר מאשר ביום טוב • התזמורת צריכה לאפשר לאנשים לדבר זה עם זה, מכיוון שהשיחה היא חלק מהשמחה • כדי לשמח, מצווה על כל המשתתפים להיות בשמחה ולהביט בעין טובה • מצווה לשבח את הכלה בעיני החתן ולהפך • אין לדחוק את המבוגרים ממעגל הרוקדים – דווקא הם מגדילים את מעלת החתונה

ערך שמחת החתונה

שיא השמחה מתבטא בריקודים, אבל העיקר ששמחים הכול בסעודה, בשתיית יין, בבגדים נאים ומשמחים, ומשוחחים זה עם זה באהבה ובשמחה. נכון שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן, כדי שהמשתתפים יוכלו לדבר זה עם זה

בימים אלה אנו זוכים להוביל בת יקרה לחתונה, ומתוך כך אעסוק בשמחת החתונה, שהיא השמחה הגדולה ביותר בחיים היהודיים.

שירים וניגונים רבים מספור הולחנו סביב החתונה. שלא כמו הנוצרים שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה ביום החתונה את היום הגדול והשמח ביותר בחייו של האדם. זהו היום שבו בני הזוג מתחילים לקיים בשלמות את המצווה שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה – מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). ואמר האר"י שבקיום המצווה בשלמות בני הזוג מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (ספר הליקוטים עקב). זה גם היום שבו מניחים את התשתית לדורות הבאים שייוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש.

העלאת השמחה הפרטית לשמחת הכלל

לכאורה יש מקום לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים? אלא ששמחת החתונה נועדה להרחיב ולחבר את שמחתם של החתן והכלה לכלל ישראל, לכל הדורות שעברו ולכל הדורות שעתידים לבוא. שידעו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שעל ידי קידושין כדת משה וישראל מתגלה האחדות האלוקית בעולם, ואהבה ושלום וברכה ומתפשטים על הכול.

וזה עיקר עניינם של ישראל בעולם, לגלות לעולם את האחדות האלוקית, באהבה ובשמחה, באור התורה וכפי הדרכת מצוותיה, ועל ידי כך להוסיף ברכה וחיים בעולם ולרוממו ולתקנו עד הגאולה השלמה.

הרעיון הגדול הזה מתגלה דרך האיחוד של החתן והכלה, ולכן שמחת החתונה חשובה כל כך. ודווקא בזכות העלאת האהבה והשמחה הפרטית לממד הכללי שלה, האהבה הפרטית שבין בני הזוג תעלה ותתעצם עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות.

גילוי האחדות

כדי להבין יותר את ערך החתונה, צריך לבאר שרצה הקב"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר – כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ובזה יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלמה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם הבורא הוא אחד, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. על כן העולם הזה נקרא "עלמא דפירודא" – עולם הפירוד. לכן הוא גם נקרא "עלמא דשיקרא" – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.

בחתונה מתגלה האחדות הגדולה בעולם, ששני בני אדם נפרדים מתאחדים באחדות כפולה ומכופלת: אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גשמיים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. על ידי הנישואין הנשמה והגוף מתלכדים בקדושה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגדול ביותר, והערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר. לכן שמחת החתונה צריכה להיות גדולה מאוד, יותר מכל השמחות האחרות.

מצוות שמחת החתונה בסעודה ובבגדים

סדר מדרגות השמחה: מצוות השמחה ביום טוב גדולה מאשר בשבת, לכן סעודות החג צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ומצווה לשתות יין ולאכול בשר בסעודות החג יותר מאשר בסעודות השבת. וסעודת החתונה צריכה להיות משובחת יותר מסעודת יום טוב.

וכן לגבי הבגדים: מצווה לקנות בגדים לקראת החג, ובמיוחד מצווה לנשים לקנות להן בגדים לקראת החג, כדי לקיים בהם את מצוות השמחה בחג. ולקראת החתונה של קרובים מדרגה ראשונה, נוהגים ישראל להדר יותר ולקנות בגדים עוד יותר נאים מאשר הבגדים שקונים לקראת החג. נוהגים שאם יש חג סמוך לחתונה אין צריך לקנות בגדים נוספים לקראת החג, אלא שמחים בבגדים שקנו לקראת החתונה גם בחג. ואף מצווה לכל המוזמנים לבוא בבגדים חגיגיים, לפחות כבגדי שבת.

סעודת החתונה

מכיוון שסעודת החתונה חשובה במיוחד, בנוסף ללחם צריך להגיש בסעודה בשר ויין, שהם משמחים. ומסתבר שגם בשר עוף נחשב משמח כבשר, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה.

יש לטרוח לקראת הסעודה, ותיקנו חכמים שיתעסקו בסעודה שלושה ימים לפחות, משום כבוד בנות ישראל (כתובות ב, א). כיום, כששוכרים קייטרינג, אין צורך להכין את הסעודה שלושה ימים, אלא די בכך שדואגים שהסעודה תהיה מכובדת.

לשמוח ולשמח

שמחה אמיתית היא שמחה של צוותא, שבה האדם שמח ומשמח אחרים (פנה"ל מועדים א, יא). לשם כך צריך כל אחד מהמשתתפים להביט על הכול בעין טובה, על החתן ועל הכלה ועל כל הנאספים, לשמוח בסעודה ובבגדים, ומתוך שמחתו יוכל להחמיא לכולם ולשמחם שמחה אמיתית.

שמחה בשיחה ודיבורים

במסכת ברכות (ו, ב) הפליגו חכמינו ז"ל בחשיבות המצווה לשמח חתן וכלה, ואמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות (שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה), שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיהו לג, יא). ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.

יש טועים לחשוב שכל שמחת החתונה בריקודים, ולא כן. אמנם שיא השמחה מתבטא בריקודים, אבל העיקר ששמחים הכול בסעודה, בשתיית יין, בבגדים נאים ומשמחים, ומשוחחים זה עם זה באהבה ובשמחה. וכפי שמובא בתלמוד: "אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים. היינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. כדי שאפשר יהיה לקיים את עיקר השמחה, נכון שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן, כדי שיוכלו המשתתפים לדבר זה עם זה.

הוסיף המהרש"א ששמחת הדיבורים היא לשמח את החתן והכלה בדיבורים של מצווה, בהודאה לה' על רוב חסדיו. ואכן כך הוא מנהג ישראל, שבעת הריקודים התזמורת מנגנת שירי קודש שיש בהם הודאה ותפילה לה'.

שיאם של דיבורי השמחה הוא הדיבורים שנועדו לשמח את החתן והכלה עצמם, כפי שפירש רש"י, וכפי שאמרו חכמים (כתובות יז, א), שיש לרקוד לפני הכלה ולומר "כלה נאה וחסודה". וגם כאשר נראה לכאורה שהכלה אינה נאה וחסודה, הלכה כבית הלל שצריך לשבח אותה שהיא "נאה וחסודה", כי זו האמת הפנימית לגבי כל כלה. על אחת כמה וכמה שכמעט תמיד, כאשר מתבוננים בעין טובה, רואים שזו האמת הפשוטה.

מכאן למדנו שבתוך מגבלות הצניעות צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר.

ריקודי החתונה

"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א). מעצם זה שגדול בתורה כרבי יהודה ביטל עצמו מהלימוד כדי לבוא לרקוד לפני הכלה, הבינו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שהם מקימים בית בישראל. הזיכרון הנפלא הזה יישאר להם לעולם מחתונתם, וגם אם יגיעו שעות קשות, זיכרון שמח זה יפיח בהם שמחה ועידוד.

עוד סיפרו שם בגמרא על רב שמואל בר רב יצחק, שגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופסם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר רב שמואל בר רב יצחק, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם. מקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתרה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה, שההדסים רומזים לריבוי ילדים. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה מתמיד לעשות כן לפני כל הכלות, ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה.

מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם.

השתתפות מבוגרים בריקודים מעלה את השמחה

כאן המקום להוכיח את הצעירים והצעירות שרוקדים בפראות ובועטים במבוגרים, עד שאפילו בני שלושים נדחקים משם בתחושה שהם כבר זקנים. נוסף על האיסור לפגוע בשום אדם גם בעת הריקודים, וקל וחומר באנשים מבוגרים שמצווה לכבדם, צעירים אלה גם פוגמים בשמחת החתונה, שככל שמשתתפים בה יותר אנשים מבוגרים וזקנים מעלתה גדולה יותר. והצעירים שיזכו לכבד את המבוגרים יזכו לרקוד עד זקנה ושיבה בשמחה של מצווה.

לזכרון רבנו – 3 שנים להסתלקותו של הרב אברהם שפירא זצ"ל

לקראת יום השנה למו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, נזכיר מעט דברים שהביא בשמו הרב יצחק דדון בספרו 'ראש דברך'.

סיפר הרב, שפעם היו רבנים שרצו להתקין שבחתונה יוציאו עד סכום מסוים ולא יזמינו יותר מדי מוזמנים, וגם הוא בישיבה תיקן לבחור אחד לעשות כן. אלא שבחתונה יצא שכל המוזמנים קיבלו כמה מנות ורק בני התורה קיבלו מנה אחת בלבד, וראה בזה הרב ביזיון של כבוד התורה, והפסיק נוהג זה (עמ' תרנ).

כיסוי ראש לכלה

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שכיוון שהאמהות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו (עיין עמ' תרנו)

לקראת הגירוש

לקראת הגירוש מגוש קטיף, הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עימו (עמ' רלז). לצערנו היו אחרים שהתנדבו להחליש את ההתנגדות.

לימוד בדיני ממונות

אמר שכאשר לומדים דיני ממונות צריך להתעמק מאוד בסברות, ולהרגיש כאילו הלומד עומד להפסיד עתה ממון מכיסו, ועליו לנסות לבאר את הסוגיה כדי להציל את כספו (עמ' רלב).

הנהגות אישיות

גם בשנותיו העמוסות כרב ראשי הקפיד לסיים חמישה דפי גמרא ביום.

  • היה רגיל להתפלל במתינות כאשר אצבעו מונחת בסידור ועוקב היה אחר החזן בחזרת הש"ץ מילה במילה.
  • היה נוהג לומר את ברכת כהנים במהירות ובהתלהבות.
  • הקפיד לקרוא בכל יום כמה פרקי תהלים.
  • כשהיתה צרה לאדם, היה אומר ללכת ל"רבי" הכי גדול, וזה הכותל המערבי.
  • כשחש ברע, היה לומד מספר של אחד מגדולי הדורות ששמו לא נודע, ובגמילות חסד זו שעשה עם המחבר ששפתותיו דובבות בקבר, התפלל שייוושע מחוליו. וכן כששמע שתלמיד חכם גדול חולה, ביקש ללמוד בספרו ולהוסיף לו בזה זכויות.