אין היתר לפסול את ההיתר

היתר המכירה אינו דחוק כלל, וניתן היה להקל אף יותר • לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש אומרים ממידת חסידות בלבד • מחלוקת הפוסקים באיזו שנה חלה שנת השמיטה • היתר אמירה לנוכרי באיסור דרבנן ובשעת הדחק • רוב הפוסקים סוברים שבעלות הנוכרי מפקיעה חובת שביעית מהקרקע • לדעת רוב הפוסקים, פירות שגדלו בשביעית באיסור או לא הופקרו אינם נאסרים באכילה • מסקנה: החרם החרדי על היתר המכירה חסר בסיס הלכתי, ומהווה פגיעה בכבוד התורה של הרבנים המתירים

שאלה על יסודות היתר המכירה

שאלה: היאך אתם סומכים על היתר המכירה בשביעית, שהוא היתר דחוק מאוד. עובדה היא שהחרדים אינם מקבלים אותו, ואף אינם מוכנים לאכול פירות שגודלו בהיתר המכירה, וכן אינם סומכים על הכשרים שמקבלים את היתר המכירה, וכן אינם אוכלים אצל יהודים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: יסודותיו של היתר המכירה איתנים ואין בהם שום דוחק. הוא נקבע על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, ומהם: הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, בעל האבני נזר. ובמיוחד יש לציין שכל הרבנים שכיהנו בפועל כרבני הארץ, שלהם הסמכות של מרא דאתרא, תמכו והפעילו את ההיתר. ומהם: הראשל"צ הרב אלישר, מרן הרב קוק, הראשל"צ הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב צבי פסח פרנק ועוד רבים.

יתר על כן, ההיתר אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי.

ואכן אלה מהחרדים שמחרימים את היתר המכירה הולכים נגד כללי ההלכה, וחוטאים בביזוי התורה וגדולי הרבנים. וחטאם זה נובע מחטאם היסודי ביחס למצוות יישוב הארץ. ונתחיל לבאר.

חיוב שביעית בזמן הזה

היתר המכירה אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, מצוות השביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים. מפני שרק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, חלה מצוות היובל והשביעית מן התורה. אבל מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט).

ויש פוסקים מעטים שסוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מן התורה. ומנגד – פוסקים רבים מהם סוברים שאין כיום חובה כלל לקיים את השביעית, מפני שלאחר כשלוש מאות שנה מעת חורבן בית המקדש השני בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות. ולדעתם מאז נתבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים כיום את השביעית. כך היא דעת רז"ה, ראב"ד ומאירי, וכן משמע מעוד ראשונים.

כידוע, בשעת הדחק ההלכה היא שאפשר לסמוך על דעת יחידים אפילו באיסור תורה, כפי שנהגו להקל באיסור אכילת תבואה חדשה בצפון אירופה כדי להתיר שתיית יי"ש, שהיה נחוץ מאוד שם (ט"ז יו"ד רצג, ד). על אחת כמה וכמה שאפשר לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שמתירים לגמרי שביעית בזמן הזה, שהרי גם המחמירים סוברים שאיסורה רק מדברי חכמים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר היה להתיר זאת בצירוף ספק מניין השנים.

ספק השנים

בנוסף למה שהוזכר, גם לגבי סדר מניין השנים נחלקו הפוסקים, ויש שלוש שיטות אימתי חלה שנת השמיטה.

המסורת קובעת שבית המקדש חרב במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה למחזור השמיטה. אלא שנחלקו באיזו שנה היה החורבן. אנחנו נוהגים כשיטת רבנו תם ורוב הראשונים, ולכן שנת תשע"ה היא שמיטה. אולם לדעת רש"י והטור, שנת החורבן הייתה שנה אחת קודם, לפיכך שנת השמיטה לדעתם הייתה בשנת תשע"ד.

עוד דעה ישנה, לפיה צריך לחשב את שנת היובל בנפרד. כלומר, לאחר כל שבע שמיטות צריך להוסיף שנה אחת ושוב למנות שמיטות. כך סבר גם הרמב"ם, אלא שביטל את דעתו למנהג המקובל, לפיו אין מוסיפים את שנת היובל לחשבון השביעיות.

גם במשך הדורות חזרה והתעוררה שאלה זו, ואמנם תמיד ההכרעה הייתה כפי מנהגנו כיום, אולם שתי הדעות החולקות לא התבטלו. ויש סוברים שמכיוון שיש שלוש אפשרויות אימתי הוא מועד שנת השמיטה, והואיל וחובת שביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים – מעיקר הדין אין חובה לקיים את השביעית, כי כל שנה אפשרית בטלה ברוב של שתי האפשרויות הנוספות (עיין ביביע אומר ח"י יו"ד מב, ח). וכפי שכתב הרז"ה, מעצם זה שיש מחלוקת על זמן השמיטה, מוכח שלא נהגו לקיימה במקומות רבים.

ואף שעל פי המנהג אנו מפרישים כיום מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ואף מברכים על פדיונו, מכל מקום ההלכה היא שמברכים על מנהג למרות שהוא שנוי במחלוקת.

וכך נהגו רבים להקל ולגבות חובות אחר השביעית, למרות שמצד הדין שמיטת כספים חלה בכל העולם. ואמרו כמה שיקולים להיתר, ואחד מהם – ספק השנים (מהרי"ל).

על ידי פועלים גויים

כידוע, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי לעשות בעבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא "אמירה לגוי" או "שבות". אולם הסתפקו חכמים בתלמוד האם איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי תורה שאין בהם חומרת שבת, שעונשה סקילה (ב"מ צ, א). למעשה, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש).

אלא שכל זה לגבי מצוות האסורות מהתורה. אבל מצוות שאיסורן מדברי חכמים, לדעת הרבה פוסקים אין בהן איסור שבות כלל, אלא מותר ליהודי לומר לגוי לעשותן בעבורו. ואף אם נאמר שאיסור שבות חל גם על מצוות שאיסורן מדברי חכמים, הרי שכל זה הוא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק או לצורך מצווה – אפילו בשבת שבות דשבות מותר. קל וחומר במצוות שביעית, שיסודה כיום מדברי חכמים, שמותר לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכות בשדה, הן מצד שעת הדחק של צורכי פרנסת החקלאי, והן מצד מצוות יישוב הארץ. וקל וחומר שהדבר יהיה מותר אם יעשו עם הגוי עסקה שבה הוא עצמו ירוויח אחוזים ממעשיו.

ואף על פי כן העדיפו גדולי הרבנים להחמיר ולמכור את השדות לגוי, וזהו היתר המכירה.

היתר המכירה

לא נלאה את הקוראים בפרטי הסוגיה, שהיא מסובכת, ויסודה במחלוקת אם גוי שקנה שדה בארץ ישראל מפקיע אותה מחיוב המצוות התלויות בארץ. רק אציין שלמעשה, כאשר חיוב השביעית מדברי חכמים, דעת רוב הפוסקים שאין חובת השביעית חלה על קרקע שבבעלות גוי. אמנם דעת המבי"ט והסוברים כמותו, שגם על קרקע של גוי חלים כל איסורי שביעית. אולם דעת רבי יוסף קארו, הגר"א ופאת השולחן שאין חלים על הקרקע שבבעלות גוי חיובי המצוות. וכן היה המנהג בארץ ישראל.

ואמנם אפשר להרחיב ולפלפל בסוגיה זו, לחזק יותר את דעת המתירים או המחמירים. אבל בסופו של דבר כולם מודים שיש בדבר מחלוקת, וכפי הנראה, לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מכירת הקרקע לגוי מפקיעה אותה מאיסור העבודה בשביעית. וזה יסוד ההיתר.

בכל אופן, גדולי הרבנים התחשבו בדעת הסוברים שגם לאחר שהגוי קנה את הקרקע חלים עליה כל המצוות. ולכן גם לאחר המכירה התירו ליהודים לעשות רק את המלאכות שיסוד איסורן בדברי חכמים, ואילו את המלאכות שיסודן בתורה (זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה) התירו לעשות על ידי גוי בלבד. ורק בשעת הדחק התירו גם מלאכות אלו על ידי יהודים.

סיכום היתר המכירה

הרי לנו שמעיקר הדין יכלו הרבנים להתיר לעבוד בשביעית על סמך שני שיקולים כבדי משקל: האחד – לסמוך על דעת היחידים שאין דין שביעית נוהג בזמן הזה, הואיל וגם למחמירים שביעית מדברי חכמים בלבד. והשני – בגלל הספק אימתי חלה השמיטה.

עוד יכלו להתיר את העבודה על ידי גויים גם בלי מכירת השדות, שכן מדובר באיסור שבות במצווה שיסודה כיום מדברי חכמים.

אלא כפי שכתבתי בתחילה, מכיוון שהיה הדבר אפשרי, גדולי הרבנים העדיפו להחמיר ולהתיר באופן מרווח יותר על ידי מכירת השדות לגויים, ואף לאחר המכירה התירו רק את המלאכות שיסודן מדברי חכמים.

דין פירות שביעית שגדלו בעבירה

ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו בשדה של יהודי שנעל את שדהו ולא הפקיר את פירותיו כדין. יש אוסרים את הפירות באכילה (ר"ת וראב"ד), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו על ידי יהודים שעשו בהם את כל העבודות האסורות בשביעית: יש אוסרים (ראב"ד ורמב"ן), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכל ישראל, ואין היחיד יכול לאוסרם (רמב"ם, רא"ש, רדב"ז ועוד).

הרי שגם אם לא היה שום שיקול להתיר, ולא היה היתר מכירה כלל, וכל עבודת החקלאים הייתה באיסור לכל השיטות – לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים. ולא זו בלבד, אלא שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא.

על אחת כמה וכמה כאשר מצרפים את שיקולי ההיתר שהזכרנו, ובנוסף לכך את היתר המכירה, פשוט שאין שום בסיס לחרם של רבים מהחרדים על הפירות של היתר המכירה. ולהפך, יש בכך פגיעה חמורה בתורה ובכבוד גדולי הרבנים שבדורות האחרונים, שהפגיעה בהם היא עבירה חמורה מן התורה.

הערה לסיום

אפשר לדון ולפלפל בכל פרט ממה שכתבתי, לחומרא ולקולא, אבל למיטב הבנתי, הסיכום הזה מבטא באופן מאוזן את הסוגיה. ואילו עמדת החרדים היא לקבץ כל סברה אפשרית לחומרא, בניגוד לכללי הלימוד וההלכה.

הנשים שמביאות את הגאולה

ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם היחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויחזירם לארצם הקדושה להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש. בפני המצרים עמדה הבחירה, הם יכלו לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכותם. אבל מתוך גאוותם בחרו לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין איך הישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה כפולה: לנצל את כוח עבודתם להרבות את עושרם, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שהם עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים אבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך ישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?! השאלה הגורלית היתה מה יעשו הנשים.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה, התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אשה נוספת מבנות המנוצחים. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.

אין לגנות את הבנות על זה, כך הוא צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצריים, היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצריים מבוססים, כדי להסתפח אליהם, ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד העלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות, המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".

כיוון שראו הנשים שאין נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהם, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

וכל מעשיה רומזים, אולי בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הכום הנוגשים והשפילום ולא האמינו שהנשים באמת חפצות בהן. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים. ועל כל היסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עלי מן הכל

לימים כשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן לשדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהם על שהעיזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות, שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול כל התרבות שמבחוץ, ואל מול כל הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן, ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתם ולהשכים את ילדיהם לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהם מחמת הדאגה על חינוך ילדיהם. ושוב קמות יום ויום, אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתם ולשמח את ילדיהם במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכל באהבה, שנובעת מאמונה גדולה, שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכשמלאכי השרת שמלווים את הבעלים שחוזרים בליל שבת מבית הכנסת מגיעים לבית, ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת, בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים, מקטון ועד גדול, הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל. ומלאכים רעים עונים בעל כרחם אמן.

ההתקפות השמאל על החרדים

אישים מהשמאל טוענים שהם רוצים לסגת מנחלות אבותינו ולעקור ישובים כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הם מחזקים את עמדתם בתחזית דמוגרפית פסימית הנשקפת לרוב היהודי. יחד עם זאת, אותם אישים ממש לא מפסידים הזדמנות לבקר את הציבור החרדי, על שאינו מתגייס לצבא, ואינו נושא בעול הכלכלי, וניזון מתקציבי סעד. ובשם השוויון תובעים לגייסם לצבא ולצמצם את התמיכה באברכים ובישיבות (וזאת בלא להזכיר כלל, שכל הטענות הללו נכונות שבעתיים כלפי הערבים).

אמנם גם אני, על פי מה שלמדתי מרבותי, שותף לחלק מהטענות. אבל אין הטענות מגמדות בכהוא זה את המעלה העצומה של המשפחות החרדיות הגדולות, שמגדלות ילדים קדושים וטובים לתפארת התורה, העם והארץ. מי שבאמת מודאג ממצבם הדמוגרפי של היהודים במדינת ישראל, היה צריך לשבחם תחילה, על היותם מקימים משפחות ברוכות ילדים, שאין כמותם תורמים להבטחתו של הרוב היהודי במדינת ישראל, אח"כ היה יכול להוסיף באהבה ואחריות את טענותיו. אבל כנראה שכאשר הם מדברים על שמירת הרוב היהודי, כוונתם ליהודים כמותם בלבד, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם.

למרות זאת, בזכות הנשים הצדקניות, יקומו המשפחות וייבנו באהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, ועל ידי המאור שבתורה הילדים יגדלו לתורה ועבודה, והם יובילו את המדינה לעתיד טוב יותר, עד שגם מלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם.

שביתת הפרקליטים

אינני מכיר את הסכמי השכר עם הפרקליטים, אבל נדמה לי ששכרם הממוצע – 19,000 ש"ח לחודש – הוא שכר מכובד למדי. אנשים רבים, שאינם פחות חכמים וחרוצים מהם, היו שמחים להשתכר בו. אצלנו עם שכר נמוך מזה מגדלים משפחות של עשרה ילדים.

אבל ישנה עוד סיבה לתקוותם של רבים, שראש הממשלה ושרי האוצר והמשפטים לא יכנעו לדרישותיהם. יותר מדי מרורים האכילה אותנו הפרקליטות, בהטיית דין נגד אישים מהימין, ובסלחנות יתירה כלפי שמאל. לרבים נדמה שהפרקליטות מנהלת חקירות ומעמידה למשפט על פי השיקולים הפוליטיים של תנועות השמאל. יש היום משפטנים רבים שמוכנים בשמחה להחליף את מקומם בשכר נמוך יותר. אולי הם יהיו הגונים יותר.