ארכיון תגיות: חנוכה

מפלת החשמונאים ועשרה בטבת

צומות חורבן בית ראשון, שבטלו בבית שני, חזרו לאחר קריסת ממלכת החשמונאים וחורבן הבית • החגים על ניצחונות החשמונאים בטלו לאחר מפלתם – חוץ מחנוכה • נכדו של מתתיהו נטה לכיוון הצדוקי המתייוון, ובנו ינאי הוסיף לדרדר את מצבה הרוחני של המלוכה • ערבוב הכהונה והמלכות תרם להתפרקות • הימים הסמוכים לעשרה בטבת – יום תרגום התורה ליוונית ויום פטירת עזרא – מציינים את הבעיות הרוחניות בבית שני • חנוכה נשאר, והוא מזכיר את האור הרוחני שצמח בבית שני, ואת ניצחון היהדות בטווח הארוך

תולדות הצומות והחגים מדברי חכמים

בתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות

לאחר חורבן בית המקדש הראשון קבעו הנביאים והחכמים ארבעה צומות לזכר החורבן: י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי וי' בטבת. לאחר שבעים שנה, כשזכו לבנות את בית המקדש השני, הפכו ימי האבל לימים טובים של שמחה וששון.

בעקבות הצלחות החשמונאים הוסיפו חכמים ותיקנו ימי חג רבים כהודאה לה'. הם הימים הכתובים במגילת תענית, שבהם אסור להתענות. נזכיר כמה לדוגמה: כ"ב בשבט, שבו נאלץ אנטיוכוס הרשע להפסיק את המצור על ירושלים; ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש; כ"ד באב, שבו חזרו ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון; כ"ז באייר, שבו ביטלו את סימני העבודה זרה שבפתחי הבתים והחנויות; ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שצררו לישראל. וכן קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים – ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו.

לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ארבעת ימי הצום למקומם, ונחלקו חכמים לגבי הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי. למעשה נפסק שכל הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי בטלו, ורק ימי החנוכה נותרו לדורות, מפני המצווה שתיקנו חכמים להדליק בהם נרות זכר לנס פך השמן (ראש השנה יח, ב). כדי להבין את עומק ההלכה, נחזור להתבונן בסיפור מלכות חשמונאי.

31 שנות מלחמות החשמונאים

מעת שהרים מתתיהו הכהן את נס המרד ועד סוף פועלם של בניו, עברו 31 שנים. בשנה השלישית למרד שחררו את ירושלים והדליקו את המנורה, והתרחש נס פך השמן. כעבור ארבע שנים נהרג יהודה המכבי בקרב וחזרו היוונים לשלוט בירושלים. יונתן בן מתתיהו המשיך להנהיג את שרידי מחנה המכבים, ובמשך שמונה שנים ניהל קרבות גרילה נגד היוונים. בעקבות מלחמות פנימיות במלכות יוון, תמורת הסכם שיתוף פעולה, צד אחד הסכים להעניק ליונתן שלטון אוטונומי בירושלים והסביבה, והחשמונאים חזרו וטיהרו את המקדש והעמיקו את השפעתם. כעבור עשר שנים, ביקש המלך טריפון להחזיר לעצמו את השליטה המלאה על ירושלים, משך בערמה את יונתן לשיחות שלום ורצחו. אולם שמעון, בנו האחרון של מתתיהו שנותר בחיים, השכיל לכרות הסכם עם מתנגדי טריפון, ותוך שהיוונים עסקו במלחמות שביניהם, המשיך שמעון במשך שבע שנים טובות לטהר את הארץ מהשפעת המתייוונים, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

זרעי משבר

עם הישגיו הגדולים, ייתכן שכבר בימי שמעון בן מתתיהו נבט חטאם של בני חשמונאי הבאים אחריו, שנטלו לעצמם גם את הכהונה וגם את המלכות, ולא קיימו את המצווה למנות מלך מבית יהודה (רמב"ן בראשית מט, י). מגמת התורה להפריד בין המלכות לכהונה, כדי שכל רשות תבצר את מעמדה בנפרד ויחד יעניקו עוצמה כפולה לישראל. עמדה זו הייתה הכרחית לאותם ימים, שכן ספינת היהדות הקטנה הוצרכה לנהל מאבק איתנים אל מול גלי האוקיינוס האדירים של התרבות ההלניסטית שגעשו סביבה.

אפשר ללמד זכות על שמעון. במשך קרוב למאתיים שנות שלטון יווני על הארץ עד אז, היה הכהן הגדול ראש האוטונומיה היהודית, ושמעון בעצם ירש תפקיד זה וחיזק את מעמדו. אולם בפועל, החולשה שנגרמה מחיבור שני התפקידים השונים הללו הובילה לבסוף לנפילת מלכות החשמונאים.

חטא זה התרחב יותר בימי בנו של שמעון, יוחנן (מלך 31 שנה), והגיע לשיאו הרע בימי נכדו ינאי (שמלך 29 שנה). אמנם מבחינה לאומית, בזכות אש האמונה וההקרבה שעוד המשיכה לדלוק ולהאיר מימי המרד, בימיהם מלכות חשמונאי עדיין המשיכה להתקדם; אולם המשבר הרוחני שהתפתח בימיהם, הוביל להתדרדרות מלכות חשמונאי עד חורבן בית המקדש השני.

המרד נגד שמעון ועליית בנו יוחנן

נחזור לסיפור: כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, הוא עודד קשר כנגדו. חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג'תרכ"ה, 135 לפני הספירה), וניסה להשתלט על יהודה. אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון, לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח, עשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה; אולם בעקבות מרידות שפרצו נגדו, נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן, אנטיוכוס סידטס הובס ונהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנוכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים.

31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה. רוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, כרוח הסבא מתתיהו, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים, שנטו מבחינה דתית ותרבותית אחר היוונים ומבחינה לאומית הזדהו עם ישראל. עליו אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א). הצדוקים היו מתייוונים למחצה, שניסו לשלב את התרבות היוונית בתוך מסגרת לאומית יהודית.

ינאי והבאים אחריו

לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג'תרנ"ו, 104 לפני הספירה) החלו משברים. צוואתו לא קוימה. בנו בכורו יהודה אריסטובולוס, בעל בריתם של הצדוקים, נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים. הוא היה צדוקי שנטה אחר המתייוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. תשע שנים מלכה שלומציון.

אחרי מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה, שקיבלו חינוך צדוקי, הורקנוס ואריסטובולוס. לבסוף הם פנו אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. פומפיוס עלה עם צבאו על יהודה (ג'תרצ"ט, 63 לפני הספירה), ביטל את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה.

במשך הזמן אנטיפטר האדומי, איש סיעתו של הורקנוס, התקרב לרומאים ונעשה מכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. מכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאישה. בהמשך, בזכות סיועו לרומאים, מינו אותו הרומאים למלך ביהודה. מלכותו נמשכה 36 שנה. הוא נהג באכזריות רבה ורצח את כל מי שהיה יכול לאיים על מלכותו, ובכללם את כל בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. בימיו התמנה הלל הזקן לנשיא החכמים. כפי הנראה ענוותנותו היתרה הועילה לשמור על ראשם של החכמים מפני רצחנותו של הורדוס. לציון מותו של הורדוס קבעו חכמים יום טוב.

נפילת מלכות חשמונאי

כך אירע שלמרות שמרד החשמונאים הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, ההתייוונות לא נפסקה, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה להכות שורשים עמוקים בישראל. צאצאי מתתיהו הכהן, שמסר את נפשו על המלחמה, נמשכו בעצמם אחר ההתייוונות. בעוזבם את צור מחצבתם נחלשה מלכותם, ועבדיהם ובראשם הורדוס גברו עליהם, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חכמים (בבא בתרא ג, ב) כי כל האומר "מבית חשמונאי אני" – הוא עבד או רמאי. כך נמשכה ההתדרדרות עד חורבן בית המקדש השני ואיבוד כל ההישגים הלאומיים של בית חשמונאי. לכן בטלו כל הימים הטובים שתיקנו לזכר ישועות ישראל שבאו על ידם.

עשרה בטבת

לא זו בלבד, אלא שבשעה שחזרו צומות החורבן למקומם, הוסיפו לציין בעשרה בטבת שני אירועים קשים שהתרחשו סמוך לו בימי בית המקדש השני: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. מיתת עזרא הסופר מבטאת את חוסר היכולת להמשיך את מסורת התורה במסגרת הכלל, ותרגום התורה ליוונית את ההימשכות אחר תרבות יוון.

חנוכה ונס פך השמן

אף על פי כן, ימי מלכות בית חשמונאי, כולל ימיו של הורדוס, היו טובים מהימים שבהם שלטו בנו גויים (רמב"ם חנוכה ג, א). בחסות מלכותם ההתיישבות היהודית בארץ התחזקה מאוד, והעמידה בתי מדרש שבהם נטעו את היסוד הרוחני של תורה שבעל פה באופן עמוק כל כך, עד שבניגוד לחוקי הטבע האנושי, הוא המשיך לקיים את אור האמונה בלבבות ישראל במשך כל שנות הגלות הארוכה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות, והדבר בא לידי ביטוי בנס פך השמן, שמבטא את נצחיות התורה שאורה גובר על החושך.

לכן, יחד עם צומות על החורבן שבהם אנחנו חוזרים בתשובה על כל מה שאנו מתרשלים בגילוי אור התורה, אנחנו ממשיכים לחגוג את ימי חנוכה עד ימינו אלה.

הסיפור המורכב של חנוכה

סיפור החשמונאים היה ארוך ומפותל הרבה יותר ממה שמספרים בחנוכה • העוצמה שהתפתחה ביוון הובילה אותה לכיבושים רחבים, מדינית ותרבותית • האלילות היוונית הכילה אלים רבים, וכך בלעה את כל התרבויות הדתיות שכבשה • היווניות התפשטה בארץ ובפרט בקרב העשירים והכהנים • רבים קידשו את השם, אבל רק מתתיהו יצא למרד • החשמונאים השיגו שלטון וטיהרו את המקדש – לארבע שנים • אחר כך באו שנים של קרבות, הסכמים ודיפלומטיה • המורשת לדורות: מסירות נפש לצד פשרות, וכוחה של עצמאות יהודית

בדרך כלל אנחנו זוכרים את תמצית סיפור חנוכה, אולם הסיפור היה הרבה יותר ארוך, מורכב ומסובך, וראוי ללמוד ממנו לקח לדורות.

עצמתה של מלכות יוון

מצד אחד היו מתתיהו ובניו מוכנים למסור את נפשם למען העם והתורה, ומנגד, כשלא הייתה ברירה הסכימו לערוך הסכמי פשרה משפילים (על שטחי ארץ ישראל וריבונות), תוך חתירה מתמדת אל המטרה הגדולה: גאולת ישראל ביישוב הארץ וקיום התורה והמצוות

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אמנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עוצמתה הלכה וגברה, אולם היוונים היו מפוצלים למדינות ולממלכות שלחמו ביניהן. פיליפוס מלך מוקדוניה, בעקבות ניצחונותיו, איחד את כל יוון תחת שלטונו. באותה שעה גם הפילוסופיה היוונית הגיעה לשיא בשלותה בעבודתו של גדול הפילוסופים והמדענים היוונים – אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, שלמד אצל סוקרטס.

פיליפוס הזמין את אריסטו לשמש כמחנך לבנו המוכשר, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון, החל במסע כיבושים. לפתע התברר לעולם שהתפתחה ביוון מעצמה ששום כוח צבאי אינו מסוגל לעמוד נגדה. תוך כשלוש שנים (ג'תכ"ו ג'תכ"ט, 334 331 לפני הספירה) כבשו היוונים שטחים עצומים: אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים וכל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו. לאחר מות אלכסנדר מוקדון, התחלק השטח הנכבש לכמה מלכויות יווניות.

במקרים רבים במשך ההיסטוריה, הכובשים שהיו חזקים מבחינה צבאית נכנעו לבסוף לתרבות שאותה כבשו; אולם כאן התברר יתרונה של התרבות היוונית, שהייתה משוכללת ומסוגלת לכלול ולעכל אל תוכה את כל התרבויות והאמונות האליליות הנכבשות. התרבויות והדתות הישנות לא יכלו להתמודד מול עוצמתה של התרבות היוונית, שעלתה עליהן בפילוסופיה, באסטרטגיה צבאית, בסדרי משטר, באמנות, בתרבות, בתיאטרון ובספורט. מבחינה דתית, הפנתאון האלילי היווני יכול היה לקלוט לתוכו את אלילי העמים הנכבשים בלא ליצור התנגשות דתית. כך יצא שגם מבחינה תרבותית יוון כבשה את כל הארצות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם. גם אחרי מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכוח החזק בעולם, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.

השלטון היווני ביהודה

אלכסנדר מוקדון השלים את כיבוש האימפריה הפרסית בשנת 3,429 למניין שאנו מונים לבריאת העולם (331 לפני הספירה). דרך אגב, מאותה שנה התחילו ישראל את מניין השטרות, הוא המניין שהיו רגילים לכתוב בשטרות במשך יותר מאלף שנה, ויהודי תימן עוד מונים לפיו בשטרי הכתובה.

אלכסנדר מת בשנת 3,437 (323-). במשך כעשרים שנה לחמו ראשי צבאות יוון זה בזה על השטחים שהיו בשליטתם, ומשנת 3,459 (301-) החל בית תלמי שמרכזו במצרים לשלוט בארץ ישראל למשך יותר ממאה שנה. בשנת 3,562 (198-) כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלווקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו המדיני נחלש. בעקבות ניסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו, והוא נאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס משנת 3,584 למשך 12 שנה (176 164 לפני הספירה). הוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל (במאמר זה השנים כתובות לפי ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק).

ההתייוונות ביהודה

גם ביהודה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנות שלטון יווני הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים; עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת היווניות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש אצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקורבנות בבית המקדש.

גזירות אנטיוכוס

בשנת 3,591 (169), 163 שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. כפי הנראה הוא רצה לחזק את מלכותו, ולאחד את כל נתיניה תחת דת ותרבות אחת, כדי שיסייעו בידו במלחמותיו. עד ימיו גזרו היוונים מעת לעת גזירות נגד התורה, אולם לא הציבו לעצמם מטרה להעביר מיד את ישראל על דתם. בהנהגת אנטיוכוס הרשע רצו היוונים להכרית שם ישראל ולבוללם בעמים. הם בזזו את אוצרות המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת 3,593 (167) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקורבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחירפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות, למערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש השם.

המרד ונס חנוכה

כשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאיתו. החידוש במעשהו היה שבמקום להיהרג על קידוש השם כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

המלחמה הייתה קשה. יהודה המכבי, שהיה הנועז בבני מתתיהו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה ובכישרון גברו החשמונאים על חילות היוונים. לאחר קרוב לשלוש שנים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו 3,596 (165 164 לפני הספירה) החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן. אולם כפי שנראה בהמשך רק ארבע שנים המשיכו החשמונאים לשלוט במקדש.

במשך שלוש שנים ניסו היוונים בכוחות מצומצמים להחזיר לעצמם את השלטון, אולם כשראו שלא הצליחו, שלחו את ניקנור בראש צבא גדול יחסית. אך יהודה המכבי בראש לוחמיו ניצח, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו. בקרב זה, בי"ג אדר 3,599, היה ניצחונו האחרון של יהודה.

ניצחון היוונים

שנה לאחר מכן, שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול. יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (3,600, 160-). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים, אולם גזירות השמד של אנטיוכוס בוטלו, כדי שלא להחריף את המלחמה עם היהודים.

חג החנוכה

בפועל, נס שחרור המקדש וטיהורו נמשך ברציפות ארבע שנים בלבד. אכן בימי בית המקדש השני, ימי החנוכה לא היו הימים הטובים היחידים שחגגו ישראל, שכן במקביל לחנוכה ציינו עוד ימים רבים שבהם בעזרת ה' זכו לישועות גדולות בקרבות נגד היוונים. כמו למשל יום הניצחון על ניקנור בי"ג באדר, כ"ד אב שבו החזירו את ישראל לדון בדיני התורה, ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו את הנוכרים שהצרו לישראל ממקומם. אולם כל הימים הטובים הללו בטלו בעת חורבן בית המקדש, ורק חג החנוכה נשאר לדורות, מפני נס פך השמן ותקנת הדלקת הנרות (ראש השנה יח, ב).

המשך המרד בשילוב דיפלומטיה

יונתן, אחיו של יהודה ובנו של מתתיהו, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב בכוחות הצבא היווני, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך היווני דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלווקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך שמונה שנים לאחר ההפסד מול בכחידס, בשנת 3,608 (-152), הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול.

עשר שנים לאחר מכן, אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משך אותו בעורמה לבוא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (3,618, 142-).

שמעון אחיו ירש אותו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מיסים לשלטון היווני. תוך כדי שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, במשך שבע שנות הנהגתו, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

חייו של שמעון, אחרון בניו של מתתיהו הכהן, נגמרו בטרגדיה. היוונים חברו לתלמי חתנו, הוא קם ורצח את שמעון ושני בניו, ויחד עם היוונים ניהל מלחמה קשה נגד יוחנן הורקנוס הבן הנותר. חללים רבים נפלו מישראל, אולם לבסוף תוך מאמץ דיפלומטי מפותל ורב תהפוכות, יוחנן הורקנוס גבר ומלך 31 שנה.

מורשת מלחמות החשמונאים

לקחים רבים אפשר ללמוד מתולדות החשמונאים ומלחמותיהם, אולם היסודי הוא שמצד אחד היו מתתיהו ובניו מוכנים למסור את נפשם למען העם והתורה, ומנגד, כשלא הייתה ברירה הסכימו לערוך הסכמי פשרה משפילים (על שטחי ארץ ישראל וריבונות), תוך חתירה מתמדת אל המטרה הגדולה: גאולת ישראל ביישוב הארץ וקיום התורה והמצוות.

בדור הנכדים והנינים מלכות חשמונאי התדרדרה מבחינה רוחנית, ולאחר מכן גם מבחינה לאומית. אולם בזכות העצמאות המדינית מספר היהודים בארץ התרבה מאוד, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי הארץ, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה. בתי המדרש פרחו והתרחבו.

בשבוע הבא, לקראת צום עשרה בטבת, נעסוק בעז"ה בנפילת מלכות חשמונאים וחורבן בית המקדש, ונלמד שאכן נס פך השמן מבטא את המורשת העיקרית שנותרה מימי החשמונאים לדורות.

חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים • בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע, כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים • כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם • התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני • בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים • האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים • המשמעות החינוכית של חג החנוכה • הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה

המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי

בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים וניסיונם, לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים וכיצד לבנות בית ולהכין בגד, וכיצד להתמודד עם מחלות ופגעי טבע.

לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, זמני הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.

כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.

כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח – ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית

אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים – מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.

כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.

לעומת זאת, התפישה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים בהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.

במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית

בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר. ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.

אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר, עמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.

לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה ח"א פרקים כב-כו ולב).

בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל – ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה היום השיח השולט בתרבות המערב ובאקדמיה, זה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל

גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש

מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בליבו מנקר הספק – מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?

המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' צווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב, יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.

וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה

בימי החנוכה התברר באופן עמוק, כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.

חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד ורחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.

וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, כיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים יתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך יצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא יתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי שבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הקפדה על צניעות בלימודי פיזיותרפיה

האם צריך לקבוע סעודות בחנוכה? • ילדים יכולים להדליק בעצמם, אבל במקום אחר • אין היתר לסטודנטים לפיזיותרפיה להתאמן במהלך הלימודים על טיפולים בבני המין השני ואין לכך גם כל הצדקה מקצועית • במוסדות האקדמיים שאפשרו לסטודנטים הדתיים להתאמן רק על בני מינם חלה עלייה בהרשמה • עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל על שירת נשים בשולחן השבת

מצווה לקבוע סעודות בחנוכה

מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. וכך משמע מהרמב"ם שקרא לימי החנוכה "ימי שמחה והלל", ולכל שמחה צריך להיות ביטוי גם בסעודה. ולא זו בלבד אלא שלדעת ראבי"ה מצווה לקבוע בחנוכה סעודה על פת.

ואמנם לדעת מהר"ם מרוטנבורג אין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, כי הנס היה רוחני, ולכן ההודאה היא בתפילה ולא בסעודות. אולם למעשה נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהן דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה שעיקרו שמחה רוחנית, ומתוך כך השמחה תימשך לסעודה.

האם לפי מנהג הספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

עדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר

שאלה: מנהג הספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, אלא שפעמים רבות הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה. האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג ספרדים, והאם יוכלו לברך על ההדלקה?

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום אחר, כדי שיהיה ברור כמה נרות מדליקים בכל יום. המנהג הרווח לפי רוב הפוסקים הספרדיים שלא יברכו על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם, ואם כך נהגו בבית הוריו, ראוי שימשיך במנהגם. אמנם מי שמאוד רוצה שבניו ידליקו בברכה, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, מפני שכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

צניעות בלימודי פיזיותרפיה

לפני למעלה מעשר שנים קיבלתי שאלה מבחורה שרצתה ללמוד פיזיותרפיה במכללת אריאל. היא סיפרה שבבואה להירשם, הכריחו אותה לחתום על טופס שבו התחייבה לערוך במשך הלימודים תרגילים ועיסויים על בנים ושהם יערכו אותם עליה. הם הסבירו שבלא זאת, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיותרפיה. בנוסף לכך היא סיפרה, שגם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בבגדים תחתונים בלבד. שאלתה הייתה, האם מותר ללמוד בבית ספר זה? היא הוסיפה וציינה שבאוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש וילון לצניעות בעת העבודה המעשית (אינני יודע אם עדיין הם מאפשרים זאת).

השבתי לה שאסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, ובתנאי שהדבר אינו מעורר את יצרו. אולם כאשר הדבר כרוך במגע ממושך, כמו בטיפול פיזיותרפי שכולל סדרה של עיסויים, צריך להשתדל מאוד שבנים יטפלו בבנים ובנות בבנות, ורק כשאין אפשרות אחרת, וכאשר המטפל או המטפלת יודעים שהדבר אינו מעורר את יצרם – מותר. ובכל אופן בעת הלימודים אין לכך היתר.

לגבי טענת המנהלת שאי אפשר ללמד פיזיותרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית', ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לגוף האישה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן כאשר רק נשים למדו פיזיותרפיה איש לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

גם מורים דתיים לפיזיותרפיה, בעלי ניסיון של עשרות שנים, אמרו לי שאין צורך להתאמן על בני המין השני, מפני שבכל מה שקשור לפיזיותרפיה, לבד מבעיות נדירות, אין הבדלים משמעותיים.

אמנם היו מורים שאמרו שיש צורך שהמטפל הדתי יתרגל שלא להתרגש יתר על המידה בעת שהוא מטפל בבן המין השני, ולשם כך טוב שיתרגל לכך בעת הלימודים. אולם לשם כך די בתרגול בעת הסטאג', שאז מטפלים ממש במי שזקוק לכך, והטיפול נעשה תחת הנחייה של מדריך והוא נעשה באדם זר ולא בחבר ללימודים שנפגשים איתו יום יום במשך שנים.

ומי שמתכוון לטפל בגברים בלבד, גם לכך אין לו היתר. ויש לדעת שעדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר. ורצוי שהמערכת הרפואית תסייע ככל יכולתה בכך.

השינוי לטובה

בעקבות התשובה, אותה בחורה עברה ללמוד בבאר שבע, שם סיימה את לימודיה בהצלחה. תלמידים נוספים נמנעו מלהירשם לאריאל. תלמידים שכבר למדו באריאל התלוננו על הדרישה הפוגעת, ובעקבות זאת המדיניות השתנתה, וכבר קרוב לעשר שנים שבאוניברסיטת אריאל מאפשרים לדתיים להתאמן על בני אותו המין, כאשר וילון פרוש ביניהם לבין השאר. זה הוביל לעלייה בהרשמה. מחצית מהתלמידים דתיים.

אולם לאחרונה שמעתי לצערי שחל שינוי במנהגם של חלק מהבנים הדתיים. הם שמעו כי רצוי מאוד שכל תלמיד יתרגל עיסויים על שני המינים, ועמדה זו מצאה חן בעיניהם. הם הציגו אותה בפני רבנים כצורך רפואי הכרחי, ומתוך כך מצאו לכך גם היתר. אם אין ברירה, אז חייבים לתרגל עיסויים על בנות. אמנם הבנות הדתיות לא השתכנעו מכך, והן עדיין מתעקשות להתאמן זו על זו, אבל לבנים היה חשוב מאוד להיות כמה שיותר מקצועיים…

מקרים כאלה עלולים בסופו של דבר לפגוע באפשרות של דתיים להשתלב באקדמיה יחד עם חילוניים.

זה מזכיר לי דברים שאמר מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. הוא פסק שצריך לסרב לפקודת הגירוש, אבל היו רבנים ששמעו ממפקדים בכירים שהסירוב יגרום לפיקוח נפש לאומי, ובעקבות זאת הורו למלא את הפקודה. הוא סיפר אז על פריץ שטען בפני חבריו שהיהודי שלו תמיד שומע בקולו. אם יורה לו לשתות יין נסך – ישתה. כשהגיע היהודי אל הפריץ, הורה לו לשתות מיינו. היהודי סירב. הוציא הפריץ אקדח, כיוון לרקתו של היהודי ואיים: אם לא תשתה אהרוג אותך. היהודי שתה. לאחר שסיים את הכוס, ליקק את שפתיו ואמר: היין טעים. אולי תכוון אליי שוב את האקדח, ותצווה עליי לשתות כוס נוספת?

אגב, אותם אנשים שטוענים לגבי לימודי הפיזיותרפיה שיש הבדל גדול מאוד בין גברים לנשים, טוענים גם לגבי שילוב בנות בחילות הלוחמים, שאין שום הבדל בין גברים לנשים, וכל מה שגברים יכולים גם נשים יכולות. הוויכוח בשני המקרים אינו על השוויון ועל ההבדלים שבין גברים לנשים, אלא על ערכה של מידת הצניעות.

גברים ונשים בשירי שבת

במשפחות רבות מתעוררת שאלה כיצד ינהגו הנשים בשירי שבת. כאשר רק בני המשפחה מקרבה בדרגה ראשונה מסובים, ברור שגם הבנות שרות. אבל כאשר הילדים מתחתנים ומגיעים גם החתנים, האם גם אז מותר לבנות לשיר?

במשפחתנו, כמו בעוד משפחות רבות, מקובל שהנשים אינן שרות כאשר ישנם גברים שאינם קרובים להן מדרגה ראשונה. זה כמובן גורם למעט בשירי שבת. השאלה האם כך חייבים לנהוג.

בשו"ת שרידי אש (א, עז), בתוך דיון בשאלה האם איסור שמיעת שירת נשים הוא גם כאשר קבוצת אנשים שרה יחד, כתב הרב וינברג זצ"ל שבאופן כללי הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת, שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים. אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי החרדים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת. וכששאל היאך הם נוהגים כך, ענו לו שכך הורו להקל הגאונים הצדיקים רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש. ואם כן ראוי לחפש את טעם ההיתר שלהם. ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אישה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו אין איסור. וכן בספר 'שדי חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ובנוסף לכך כמה שרים ביחד, כך שבלא תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אישה מסוימת דווקא – התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש.

בעניין זה סיפר לי פרופ' שאול שטמפפר עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, איש אמונו של מרן הרב קוק זצ"ל ומי שכיהן אחריו כרבה של ירושלים. הרב פרנק היה דוד של הסבא שלו, והוא זכר שבהיותו ילד ביקר בשבת בבית הרב פרנק, וכל הנוכחים שרו זמירות שבת ביחד – גברים ונשים. כדי להיות בטוח שעדותו נכונה, שאל לפני כשנה את ר' אברהם פרנק ז"ל, בנו של הרב פרנק, האם גם כאשר היו שם גיסים הבנות שרו. והוא אישר שכך היה. גם אלמנתו חזרה וסיפרה זאת, כאשר זכרה היטב היכן ישב כל אחד מבני המשפחה.

אינני יודע אם נשנה את מנהגנו, וגם אינני יודע אם הרב פרנק זצ"ל תמך בזה בלב שלם או שכך נהגו הבנות ולא מיחה בידן. אבל נדמה שזו עדות חשובה.