ארכיון תגיות: חינוך

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך נותנת עדיפות קיצונית לנשים במקרה של גירושין • במקרה הצורך מצווה להתגרש, אבל פעמים רבות מדובר במשבר שאפשר לפתור, וצריך לפתור אותו כדי למנוע סבל למשפחה • בתקנת הכתובה דאגו חז"ל לאיזון בין בני הזוג, ולמצב שאף צד לא ימהר להתגרש • במצב שבו ילדים נשארים אוטומטית אצל האישה, והאיש צריך לשלם עליהם מזונות, לא פלא שכ-90% מתיקי הגירושין נפתחים בידי נשים • פנייה לקהל המומחים והמעיינים: בירור המציאות העובדתית בנוגע לבליעת כלי מתכות וזכוכית

הבעיות בחזקת הגיל הרך

שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.

הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.

יחס התורה לגירושין

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת

על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.

כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.

תהליך תקנת הכתובה

יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.

בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.

אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.

חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג

אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.

אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.

לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.

אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.

נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח

לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).

דוגמה מאלפת מהקיבוצים

בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.

הנזק שבחזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.

נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות… אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.

אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.

קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.

שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.

לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.

השאלות:

  • א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
  • ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
  • ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
  • ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע?
  • ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?

חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים • בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע, כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים • כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם • התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני • בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים • האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים • המשמעות החינוכית של חג החנוכה • הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה

המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי

בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים וניסיונם, לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים וכיצד לבנות בית ולהכין בגד, וכיצד להתמודד עם מחלות ופגעי טבע.

לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, זמני הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.

כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.

כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח – ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית

אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים – מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.

כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.

לעומת זאת, התפישה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים בהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.

במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית

בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר. ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.

אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר, עמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.

לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה ח"א פרקים כב-כו ולב).

בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל – ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה היום השיח השולט בתרבות המערב ובאקדמיה, זה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל

גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש

מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בליבו מנקר הספק – מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?

המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' צווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב, יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.

וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה

בימי החנוכה התברר באופן עמוק, כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.

חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד ורחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.

וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, כיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים יתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך יצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא יתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי שבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.