ארכיון תגיות: חילונים

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

החסידות עולה לארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מייסד תנועת החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב, וממשיכו המרכזי בדור השני היה המגיד ממזריטש. תלמידי המגיד ממזריטש הם בני הדור השלישי, ומהם: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקראינה. גם רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אהרון מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. והבכיר שבכולם נחשב רבי מנחם מנדל מויטבסק, שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. גם המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו רבי מנחם מנדל זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו, ורבו המגיד היה מחבבו מאוד. פעם ביום השבת לאחר סעודת שחרית פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, הילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.
קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?
ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.
אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך יישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.
הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, רץ אחר רבו לחדרו וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.
הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.
הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש. המגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.
במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שנראה היה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שייתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר שהנער הוא טוב ואין בו גאווה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאוותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף', נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף, שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים. ורבי יעקב יוסף, שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, נודע כקפדן גדול, וכל הרואים חששו שהנה עוד מעט יכעס על רבי מנחם מנדל הצעיר, שנכנס אצלו בלא כובע כשמקטרת בפיו, כאילו היה חברו ובן גילו.

אולם להפתעת הכול, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. וכך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא עניו ושפל רוח שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בענוותנותו נוהג הוא במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ תורה וחסידות בקרב היהודים הכפריים שברוסיה הלבנה, ונעשה לרבם.

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס שאלו המגיד: מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם מנדל: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים. כלומר, מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. והצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

לאחר הסתלקות המגיד ממזריטש נחשב רבי מנחם בין חבריו כבכיר שביניהם, וייתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון והמגיד בדור השני.

במיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכול סרים למרותו. גם הגאון המופלג רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמו"רי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמו"רי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא.

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם לאחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו גדולי החסידות כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו. הוא ביחד עם רבי אהרון מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. על שמו נקרא האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל 'צמח צדק', רבי מנחם מנדל. וכן הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד. השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו ראויים בעצמם להיות אדמו"רים, היו כפופים לו. ופתאום החליט לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהישאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות מצד המתנגדים ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים לליטא, שהיתה מרכז ההתנגדות, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו נגדו אישית, ובעקבות זאת אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו יירתע מכך, מה עוד שההצלחה האירה לו פנים ותחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא שהשתוקקותו לקרבת אלוקים וכיסופיו אל ארץ הקודש מקום השראת השכינה גאו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה וכבודו לא היו שווים בעיניו כעלייה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל למחלוקות ולסמן לכלל ישראל דרך של תיקון שלם.

קשיי העלייה

בחודש אדר שנת תקל"ז עלה רבי מנחם מנדל לארץ ישראל בראש שלוש מאות נפשות. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות ובה שלושים יהודים. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים. רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים שעסקו בתורה, ורבי מנחם מנדל נצרך לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לקיומם של החסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו פרצו מעת לעת מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

למרות הכול נותר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו, אבל הוא החליט להישאר ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל. לאחר שבת סח לחסידיו שבכל ערב שבת עולות השמיימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

ייסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו את עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער יישוב הארץ, והמשיכו לאחר הסתלקותו להיאחז בארץ מתוך ייסורים וקשיים.

כשאחד מגדולי החסידים, רבי יעקב שמשון משפטיבקא, עלה לביקור בארץ, הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז, שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, והנה היא לבושה בבגדי סחבות ועוסקת לפרנסתה בכיבוס בגדי אחרים. לא יכול רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להיכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האישה, שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער, בוא היכנס לביתנו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל וליהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם לאחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו 'פרי הארץ'.

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את ה' יתברך בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם האדם אינו עובד את ה' יתברך בשמחה, הנפש מחפשת תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא בעניין היחס לעוזבי תורה. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט וידוע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל 'בין כך ובין כך קרויים בנים', והמתלוצץ (מהם) מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עימהם. וזהו מאמר הפסוק 'בתוך עמי אני יושבת', וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני, ויעלה מעלה מעלה". מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט דברים אלו בשמו.

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל. ואף הוא התקשר עימהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית – דבר שלא היה מקובל אז כלל. ובצוואתו כתב שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עימהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק. כעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו כבן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב. המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי.

בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה צדיק ברצונו שיקברוהו, שהרי ידוע שרבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".

ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי. תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות ומייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף צדקה למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים לארץ ישראל.

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה השפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים, ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית של גדול האדמו"רים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה, והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, לאחר השואה האיומה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה.

ומי יודע אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון יישוב הארץ והפרחת שממותיה, ומכוחה התפתחה לאחר שנים הציונות המעשית, שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש) אמר על עלייתו של ר' מנחם מנדל לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שייכנסו לארץ כעבור כמה מאות שנים.

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד, לבושיהם שלמים, ולבבותיהם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם.

מתנחמים בבניין הארץ

נחמה בקניין המערה

לאחר שעמד בניסיון הנורא של העקדה, חזר אברהם אבינו למקומו והוצרך להתמודד עם ניסיון נוסף. שרה אמנו, אשת בריתו, שהלכה עמו בכל הדרכים, חוותה עמו את הגילויים הגדולים וגם את הייסורים והאכזבות, נסתלקה מעמו. לא נותר לו עוד ידיד מבני דורו. את משפחתו וחבריו עזב באור כשדים וחרן כדי ללכת בדרכי ה', יחד עם שרה קרב רחוקים והשפיע אמונה ומוסר, אבל חברים ממש לא היו להם. 'אברהם העברי' – שכל העולם לעבר אחד ואברהם ושרה לעבר אחר (ברא"ר מא). ועתה הוא נותר אבל וגלמוד. יכול היה לשקוע בצער ולאבד את עשתונותיו, אבל הוא מתנחם בדבר העמוק ביותר שיכול יהודי להתנחם – בבניין הארץ. הוא מנתב את האבל הפרטי לקניין הנחלה הראשונה בארץ.

והכנענים בני חת מכבדים אותו מאוד, מוכנים לתת לו לקבור את שרה בכל מקום שירצה, אבל בשום פנים לא רוצים למכור לו נחלה. שלא יאחז בקרקע. ולכן כשהוא פונה על עפרון, מעלה עפרון את המחיר לסכום דמיוני, מתוך הנחה שאברהם יעדיף לקבור את שרה בחינם. אבל אברהם אבינו מסכים מיד לשלם את המחיר הנקוב, וכבר לא נעים לעפרון לחזור בו, ותאוות הממון מתגברת עליו, והוא מוכר לאברהם אבינו את מערת המכפלה אשר בחברון עם כל השדה סביב. שם קבר את הצדקת, ובכך קבע את היאחזותו של עם ישראל בארץ לדורות עולם.

ומאז ועד היום, מתנחמים האבלים בנחמת ציון וירושלים. שאם זכה היהודי לתרום משהו לתיקון העולם, הרי שחייו לא היו לשווא, והם מצטרפים אל זרם החיים הכלל עולמי, שחותר לבניין ציון וירושלים וקירוב הגאולה. ואין נחמה גדולה מזו.

ההבטחה והמימוש

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מזמן שהבטיח ה' לאברהם ולזרעו את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ולכן אין ההבטחה מתממשת אלא בקיום מצוות יישוב הארץ, שמחייבת אותנו להתאמץ בכל כוחותינו – לכבוש את הארץ ולהתנחל בה.

וכמו שלמרות שנתן לנו הקב"ה את התורה במתנה, עלינו ללומדה בשקידה ובעמל כדי ללומדה ולקנותה, כך עלינו לעמול ולשקוד במצוות יישוב הארץ. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך גדול יותר גם העמל הנדרש לקיומה. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א).

ומעשה אבות סימן לבנים. ממעשיו של אברהם אבינו, שגם בזמנים קשים ומסובכים השקיע הון עתק כדי להיאחז בארץ, עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שלא לחסוך ממון ומאמץ כדי לקנות את הארץ ולבנות בה עוד בתים. וכמה גדולים מעשיהם של המתנחלים בהר, ביהודה ושומרון, שזוכים לעסוק במצווה הזו, להפריח את שממות ההרים ולהגשים את חזון הגאולה שבנביאים. ולו היו יודעים את גודל המצווה שהם עסוקים בה, היו מתאמצים יותר לבנות עוד בתים ולהוסיף עוד משפחות וילדים.

פירוש יפה של סוחר

אמר לי פעם סוחר, שאמנם התנהגותו של עפרון כלפי אברהם אבינו מקוממת, אבל מדבר אחד יש לו נחמה: מצערו הגדול של עפרון החיתי, שעד סוף ימיו לא סלח לעצמו על שביקש רק ארבע מאות שקל כסף במקום לבקש יותר. לאחר מעשה הוא ודאי הבין שאברהם היה מוכן לשלם כל מחיר.

רק את בני לא תשב שמה

הדאגה להמשך השושלת היא הדאגה העמוקה ביותר, ובמיוחד אצל אברהם אבינו, שנבחר להיות אב לאומה אשר תבשר את דבר ה' בעולם, שנאמר (בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". על כן שלח את אליעזר עבדו הנאמן לחפש אישה מתאימה ליצחק במשפחתו אשר בחרן, אותה הכיר כמשפחה שמתאימה לקלוט את הרעיון המוסרי האלוקי הנדרש לייסודו של עם ישראל. "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה!"

וכל כך חשש אברהם אבינו שמא בנו ירד לחרן, עד שדרש מהעבד להישבע על כך: "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, וישבע לו על הדבר הזה". הרי שיותר חשוב שיצחק יישאר בארץ מאשר יינשא לאישה המתאימה לו. עד כדי כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.

ויש להוסיף, שמכל הבחינות היה יותר קל ליצחק לחיות בחרן, שכן בארץ ישראל הוא נחשב לאדם זר, ללא קשרי משפחה עם בני המקום. אבל רק בארץ ישראל אפשר לגלות את העניין האלוקי, ולכן, למרות כל הקשיים, צריכים להישאר בארץ. ואף רבקה אמנו הבינה זאת, ובניגוד לעמדת בני משפחתה הסכימה מיד לעלות לארץ ישראל.

כאז כן היום

כאז כן היום, העוזבים את ארצות הגולה, את חבריהם ובני משפחותיהם, ובוחרים לעצמם בני זוג שיהיו מוכנים לעלות עימהם לארץ, הם הבנים הטובים ההולכים בדרכי האבות. ועלינו להכיר במעלתם. ובמקום להתלונן על כך שאינם יודעים מספיק טוב עברית, עלינו לכבדם מאוד, כי מעלתם גדולה משלנו, ומי יודע אם לנו שנולדנו בארץ היה הכוח לעזוב את הכול ולעלות.

ומה יהיה עלינו, מדוע קופחנו? הרי את זכות העלייה לארץ כבר נטלו הורינו או סבינו. אלא שמצווה גדולה עדיין מזומנת לפנינו, לעלות להרים וליישב את המקומות המקודשים ביותר, את יהודה ושומרון.

אבא שמחלל שבת ורוצה לעשות קידוש

שאלה: אני נערה בת שש עשרה. לפני שנה חזרתי בתשובה, והורי מכבדים את דרכי, ומאז הם גם מקפידים יותר לשמור כשרות. שאלתי היא האם למרות שאבי מחלל שבת אני יכולה לצאת ידי מצוות הקידוש בקידוש שהוא עושה? שכן שמעתי שכל המחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה, ודינו כמו גוי שאינו יכול להוציא יהודים ידי חובה. האם זה נכון שמחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה?

חומרת המחלל שבת

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). אין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עימהם חסד כפי שאנו מחויבים כלפי כל יהודי (אהבת חסד ח"א ג, ג).

דין מחלל שבת שעושה קידוש

אבל אם מחלל השבת עושה קידוש, לדעת רוב הפוסקים אין דינו כדין עובד עבודה זרה. שכן פירש רש"י שדין מחלל שבת כדין כעובד עבודה זרה מפני "שהעובד עבודה זרה כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ואם אדם רוצה לעשות קידוש בשבת, הרי שהוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בה' ומכבד את השבת, ואזי חילול השבת שלו הוא כמו שאר החטאים, שאינם מפקיעים אותו מכלל ישראל. וכך כתב בשו"ת בניין ציון כג, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים להלכה (מהרש"ם, שדי חמד, זכר יהוסף, רשב"ן, אגרות משה יו"ד ד, נח; אור לציון ח"ב כ, ה). ואמנם יש מחמירים, אבל העיקר כדעת המקילים.

וכיוון שאביך מכבד את השבת ורוצה לעשות קידוש, את יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו.

כיבוד הורים להורים חילוניים

יש להוסיף כי זה שחזרת בתשובה כמובן אינו פוטר אותך ממצוות כיבוד הורייך, אלא להיפך – בזכות חזרתך בתשובה תוכלי בעזרת ה' לכבדם עוד יותר. וגם אם היו נוהגים כלפייך בפחות סובלנות היית צריכה לכבדם (שו"ע יו"ד רמ, יח), קל וחומר כאשר הם נוהגים בצדקות ומכבדים את דרכך.

ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, עדיין הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל. אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מקפידים עליו וקונסים אותו שלא לגמול עמו חסד, ומנגד, משתדלים להחזירו בתשובה.