ארכיון תגיות: השתדלות

מילה של פוליטיקאי

צדיקותו של יוסף

צדיקותו של יוסף אינה באה לידי ביטוי רק בעמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. אדם שנבגד על ידי אחיו, שכמעט הרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אם עוד יישאר לו מרץ, הוא יופנה כדי לדאוג לעצמו בלבד, לאכול ולשתות ולהגדיל את כוחו ומעמדו, ולא כדי לעזור לבריות.

והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו הטובה, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא מוסיף ברכה וטובה. גם מחשבתו נותרת צלולה וליבו מלא אמונה. כדי לפתור חלום צריך השראה נבואית, שאינה באה אלא מתוך מנוחה ושמחה פנימית. והנה יוסף, גם כשהוא בבית כלא, נשמתו בת חורין, ומתוך אמונה עמוקה הוא יכול לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים.

אדם רגיל שפתאום מוציאים אותו מבור כלא ומקשטים אותו כדי להעמידו לפני המלך, היה שוכח את אמונתו בה' ואת יכולותיו הרוחניות, ומיד מנצל את ההזדמנות להתחנן על חייו. ואילו יוסף הצדיק מסוגל להקשיב בשקט פנימי לחלום ולפתור אותו, כדי לדאוג תחילה לכל המוני האנשים שעומדים למות ברעב.

החטא בבקשת העזר משר המשקים

לאחר שפתר יוסף את חלומו של שר המשקים, לפיו פרעה יישא את ראשו וישיב אותו למעמדו הראשון, ביקש ממנו, הואיל ותזכה לעמוד לפני פרעה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ, יד-טו). אולם "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". רק לאחר שעברו שנתיים ופרעה חלם את חלומותיו, נזכר פתאום שר המשקים ביוסף.

אמרו חכמים (ברא"ר פט, ג) שחטא יוסף בכך שביקש עזרה משר המשקים. "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י שם).

וקשה מאוד, מה הטענה כלפי יוסף הצדיק? כולם בגדו בו, ואע"פ כן נשאר באמונתו. ועתה כשמזדמנת לפניו אפשרות לקדם את יציאתו לחירות, לא ישתדל?! והלא אסור לסמוך על הנס, וזה תפקידנו בעולם הזה לפעול ככל יכולתנו לטובה. וזו היתה צדיקותו של יוסף, שידע לפעול בתוך העולם ולהוסיף ברכה בדרך הטבע. ומדוע שלא ינסה להיעזר באחד מחשובי השרים אצל פרעה?

הוא הרי פוליטיקאי

אלא שיוסף, לפי רוב כשרונותיו, היה צריך לעמוד על אופיו של שר המשקים ולהבין שאין מה לצפות לעזרה ממנו. הוא הרי פוליטיקאי! כל מה שמעניין אותו זה כיצד לקדם את עצמו, ומדוע שירצה לעזור לאיזה עבד עברי שטוען שהוא בן חורין שנכלא על לא עוול בכפו? אמנם נכון שבעת שישבו בכלא שר המשקים נהג עמו בחברות, ואף הודה לו על פתרון חלומו. אבל לאחר שיחזור לגדולתו ידאג לעצמו בלבד, ירצה לשכוח את תקופת שהייתו בכלא ויתבייש להזכירה. ומדוע שירצה להרגיז את פרעה בדיבורים על הכלא ועל כך שיתכן ויש שם אנשים שיושבים בחינם? ולכן אפילו אם בבוקר בהיותו לבד יחליט להזכיר את יוסף, בפועל האינטרס האישי שלו יגבר וישכח את יוסף.

לתכנן תוכניות ריאליות כיצד לצאת מהמשבר הוא חלק מהאמונה, אבל לסמוך על הבטחות שקר של פוליטיקאים זה ביטוי לטיפשות או חוסר אמונה. וכיוון שיוסף חכם גדול, הרי שהניסיון הנואש לבקש משר המשקים עזרה מצביע על חוסר אמונה.

אמנם אפשר להבין את יוסף הצדיק. אנשים כמונו היו מתייאשים ביום הראשון, והוא בכל השנים הארוכות והקשות של בדידות וייסורים לא התייאש, והמשיך לדבוק באמונתו בה'. רק סמוך לסוף תקופת הייסורים שנגזרה עליו התפתה לחשוב אולי תבוא ישועתו דרך שר המשקים. וכיוון שנשען על הבטחת הבל, נענש שישב בבית הסוהר עוד שנתיים.

לקח לימינו

גם אנו צריכים ללמוד מכך שלא להישען על הבטחות של פוליטיקאים. אמנם צריך לפעול במגרש הפוליטי, אך לעולם אין לסמוך על אנשים שקידומם האישי חשוב להם יותר מדי. לעשות איתם עסקאות חייבים, אבל תוך הקפדה לקבל תמורה ברורה על כל עזרה. אם אפשר – במזומן, ואם לא – אזי בהקדם האפשרי. תוך ידיעה שכל הבטחה לעתיד, אפילו הוא קרוב, יתכן מאוד שתופר. ובשום פנים לא לסמוך על הבטחות של פוליטיקאים לעתיד הרחוק.

הליכה לרופאי אליל

גם בתחומי הפרט צריך להיזהר שלא להאמין בדברי שווא. לפעמים אדם חולה מתפתה ללכת ל"בעלי סגולות" בטענה: "אם לא יועיל, לפחות לא יזיק". אבל באמת זה מזיק, מפני שבשמים אומרים: "הלכת לרופאי שווא – אז שהם ירפאו אותך", וכך ימשיך להיות חולה עוד שנתיים. אבל אם ילך לרופאים אמינים יקיים מצווה, שכן צריך אדם להשתדל לרפא את עצמו כדי שיוכל לקיים את תפקידו בעולם.

מקום הדלקתה של משפחה שמתארחת בשבת

משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתו. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת

משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, רשאים להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

מי שגירשו אותו מחומש בשבת

שאלה: לעיתים קורה שחיילים או שוטרים מגרשים אותנו מחומש בשבת, לוקחים אותנו בעל כורחנו לתוך המכוניות שלהם ומסיעים אותנו לאריאל, לשבי שומרון או למקומות אחרים. האם מאחר שיצאנו מ'תחום שבת' עלינו להישאר במקום שהניחו אותנו ואסור לנו ללכת יותר מארבע אמות?

משמעות תחום שבת

תשובה: מתוך שאלה זו נסביר קצת את עניין תחום השבת. תקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת נמדד ממקום שביתתו של אדם בבין השמשות בכניסת השבת. שאם היה שובת בעיר, כל אותה העיר היא מקום שביתתו. ומעבר לכך יש תחום שבת, היינו אלפיים אמה לכל רוח (קרוב לק"מ). ואם שבת במדבר או בשדה, מקום שביתתו הוא ארבע אמות, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

בטעם העניין אפשר לבאר, שהצורך להיטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום נובע מחסרונו של האדם, שאין הוא מוצא את סיפוקו ופרנסתו במקומו, ועל כן הוא נזקק לנדוד ולצאת מתחומו. אבל עניינה של השבת שינוחו בה כל ישראל מטורח ודאגה, ויתבוננו בשלמות הפנימית של הבריאה, ויודו לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויתענגו על ה' ועל טובו.

האם יש איסור תחומין מהתורה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש גם איסור תחומין מהתורה. לדעת הרמב"ם והסמ"ג, מעבר ל-12 מיל (11 ק"מ בערך), שהוא שיעור מחנה ישראל במדבר, אסור לצאת מדין תורה, שנאמר (שמות טז, כט): "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ולדעת רוב הראשונים, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר לשנים עשר מיל, הוא מדברי חכמים.

דין מי שיצא מחוץ לתחום

מי שיצא חוץ לתחום, בין אם יצא במזיד ובין אם יצא בשוגג, הפסיד את תחומו, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד (שו"ע תה, א). ואם היה צריך לנקביו, התירו לו ללכת למקום שיוכל להתפנות בצניעות, ואחר כך יוכל להתרחק מעט ממקום שהתפנה עד שלא יגיע אליו ריח רע, באופן שיוכל לומר דברים שבקדושה. ומשם לא ילך יותר מארבע אמות (שו"ע תו, א).

ואם יצא מתחום שבת והגיע לתוך מקום שמוקף מחיצות או 'עירוב' – אם יצא במזיד, אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו היה בתוך בית, לא יצא מחוץ לארבע אמות. ואם יצא בשוגג או שגויים לקחוהו לשם בעל כרחו – רשאי להלך בכל המקום המוקף (שו"ע תה, ו; באו"ה 'אבל'). אבל במקום שאינו מוקף מחיצה או 'עירוב' אסור לו ללכת.

אבל אם סיבת יציאתו מתחום שבת אירעה לו מפני שעסק במצווה, כגון שהיה עולה בשיירה לארץ ישראל, והגיעו בשבת למקום שלא יכלו לעצור, ונאלצו להמשיך ללכת עד שהגיעו למקום מבטחים. למרות שיצא מחוץ לתחום שהיה בו בבין השמשות, יש לו תחום שבת חדש במקום שהגיע אליו (שו"ע רמח, ד, מ"ב לב).

ומכאן לשאלה: כיוון שאלו שהלכו להתיישב בחומש עסקו במצוות יישוב הארץ, ובעל כורחם לקחום למקום אחר, יש להם תחום שבת חדש במקום שאליו הגיעו.