ארכיון תגיות: הר ברכה

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כרמים בהרי שמרון

בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.

והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.

חילול הכרם

למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.

'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.

ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.

המעגל הכללי

לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.

וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).

והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.

בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.

חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים

כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.

ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".

חינוך הילדים

וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.

מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות

למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).

ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.

ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.

האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).

וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).

הורים כופרים

כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.

קטן שמזיק חובה לעוצרו

אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.