ארכיון תגיות: הרחבת המשפחה

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

רבנות צבאית עצמאית תוכל גם לגייר

הגיור הצה"לי

כעיקרון, הרעיון לאפשר גיור בצבא הוא נכון מאוד, אלא שהבעיה היא במקור סמכותו של הרב הצבאי הראשי. תנאי ראשון לסמכותו של רב – שיהיה עצמאי, ופסקיו ההלכתיים יינתנו לפי העניין בלבד, ולא על פי לחצים ושיקולים זרים. כאשר הרב הצבאי נבחר על ידי אישים חילוניים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל, וביום שיחליט לפעול בניגוד לשיקול דעתם יפטרו אותו, סמכותו מוטלת בספק.

אמנם כל רב ושופט חי בתוך עמו ומושפע מהלכי הרוח והלחצים הציבוריים, אבל אינו תלוי בהם באופן מוחלט. א כאשר קרוב לוודאי שהרבצ"ר ייזרק מהצבא אם יעז לפסוק בניגוד לדעת המפקדים החילוניים שמעליו, סמכותו מוטלת בספק.

הדרך לתיקון היא בשינוי השיטה שעל פיה בוחרים רב צבאי. ובינתיים, רק לאחר שיעמוד על הפרק דיון, שבו עמדת הרב הצבאי תהיה בניגוד לעמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, ולמרות הלחצים לא ישנה את דעתו ועדיין יישאר בתפקידו, נדע שהוא אכן פוסק באופן עצמאי. בלא זאת סמכותו כפוסק מוטלת בספק. עדיין יש לו תפקיד חשוב מאוד, כמנהל ענייני הדת בצבא, אבל לא כפוסק.

טענה נגד עמדתי ביחס לשביתת הפרקליטים

בעקבות עמדתי נגד העלאת שכר הפרקליטים, קיבלתי כמה תגובות מעובדי הפרקליטות. ראשית טענו כי גובה שכר הפרקליטים שכתבתי (19 אלף בממוצע) אינו נכון, ובעניין זה אני עדיין במבוכה. כמה פרקליטים כתבו לי ששכרם נמוך בהרבה, כ-11.5 אלף ברוטו לחודש. מאידך, משני גורמים שמעתי שהוא כ-18 אלף לחודש. אמנם גם הפרקליטים שכתבו אליי הודו שהבכירים ביותר מקבלים סכומים גבוהים מאוד. כיוון שיתכן שטעיתי, אקווה שעד שבוע הבא אוכל לתקן את טעותי.

הטענה השנייה היתה, שאין לקשר בין עמדתם האידיאולוגית של הפרקליטים בענייני העם והארץ לעיקר עבודתם במיגור הפשע. אחד כתב לי: "עם כל הכבוד שאני רוחש לכבוד הרב, אני סבור שגם הרב יודע (ואולי בוחר להתעלם מכך) שהתיקים השנויים במחלוקת ("תיקים אידאולוגיים") מהווים אחוז זניח מאוד מכלל תיקי הפשע המטופלים על ידי הפרקליטות. בעבודת היום יום של המחוזות השונים משמשת הפרקליטות, פשוטו כמשמעו, כמוראה של מלכות שבלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". בפרקליטות פגשתי אנשים ערכיים, איכותיים ורציניים המקדישים לילות כימים לעבודה קשה ותובענית שעניינה מיגור הפשע והגברת הביטחון האישי ברחבי ישראל… אנשים אלו יכלו להרוויח סכומי כסף גדולים בהרבה ממשכורתם הנוכחית, אך הם בחרו להיות 'ממלכתיים' בדרכם שלהם ולעבוד בפרקליטות. האם היית רוצה, כבוד הרב, שאנס, שודד, או עבריין אלימות אחר שפגע (ח"ו) באחד מקרוביך או אהוביך ייצא לחופשי מחמת טיפול לא איכותי של פרקליט בינוני, שהחליט לבוא ולעבוד בפרקליטות בשל השכר הנמוך הניתן שם? המצב היום הוא עגום ביותר. דור הביניים של הפרקליטות הוא מקצועי ואיכותי (עדיין), אך הוא מתמעט והולך. את זה באה השביתה לתקן. ואני בטוח, כבוד הרב, שגם לך יש אינטרס שהמוסד הזה יכיל בתוכו אנשים רציניים וערכיים. אז אני אומר בדחילו ורחימו, נדמה לי שבסוגיה זו היה מקום להתעלם מ'אצלנו' ומ'שלנו' ולדאוג לכלל עם ישראל".

תשובה

ידוע שאחוז התיקים העוסקים בענייני העם והארץ נמוך לעומת שאר התיקים. אולם כמו שהלב קטן ביחס לשאר הגוף אבל חשיבותו עצומה, כך הצער שהפרקליטות גורמת להמוני ישראל בעמדותיה האנטי יהודיות כואב יותר מטיפול ירוד בפושעים פליליים. דווקא הדאגה והאחריות לכלל ישראל מחייבת להתנגד להעלאת שכר הפרקליטים, ולבטא בכך את המחאה כלפי עמדותיהם המסוכנות. מחאות בעלמא אינן משפיעות במסגרת דמוקרטית. הרי יש לאזרחים נציגים במסגרות השלטוניות, ותקציב המדינה הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותם. אילו היו נציגי הציבור היהודי נוהגים כשורה, היו פועלים להפחתת שכר הפרקליטים. ואולי היו מבררים שהאשמה מוטלת על הבכירים בלבד, והיו פועלים לפגיעה בשכר בכירי הפרקליטות בלבד.

בנוסף לכך, הטענה שהפרקליטים יכלו להשתכר יותר בשוק החופשי אינה נכונה. יש כיום אלפי עורכי דין מוכשרים שהם מובטלים. וגם מקרב העובדים, יש לא מעט שמשתכרים פחות מהפרקליטים. בנוסף לכך, השכר בפרקליטות כולל בתוכו ביטחון תעסוקתי והטבות רבות, כמקובל במגזר הציבורי.

הברכה שבמשפחות גדולות

השבוע הוזמנתי להשתתף באחד המושבים בכנס הבינלאומי אודות החינוך היהודי באוניברסיטת בר אילן. שם פגשתי את פרופ' דוד צוריאל, שסיפר לי על המחקר שביצע יחד עם ד"ר גיטה רוקח והוצג בכנס, לפיו ריבוי ילדים במשפחה משפר את יכולות הלמידה של הילדים. קיימת עמדה רווחת לפיה ככל שיש יותר ילדים במשפחה כך הם פחות מפותחים רגשית ושכלית, מפני שהם מקבלים פחות תשומת לב מההורים. בניגוד לעמדה זו, התברר ממעקב רצוף על משפחות ברוכות ילדים לעומת משפחות מעוטות ילדים, שריבוי הילדים מעניק לכל ילד יותר גירויים אינטלקטואליים ויותר תמיכה רגשית.

במשפחות הברוכות, הילדים הגדולים רגילים לקחת אחריות וללמד ולהסביר דברים שונים לאחיהם הקטנים, וכך גם יכולת הלמידה שלהם משתפרת. הם לומדים למקד את המידע שברשותם ולתרגמו לילד. גם יכולת הלמידה של האחים הקטנים משתפרת בכך שהם מתרגלים לשמוע הסברים שונים מאחיהם הגדולים, ומתוך כך היכולת שלהם לקלוט מידע בצורות שונות משתפרת.

מחומש בראשית לחומש שמות

לאורך פרשיות חומש בראשית הארכתי בהעתקת פסוקים רבים מעניינה של ארץ ישראל, ולשעה קלה היה נדמה לי שאולי הגזמתי. אולם מתגובות הקוראים הבנתי שלרבים מהם נפתחו העיניים. יהודי חרדי אחד כתב לי: "עשרות שנים אני לומד את ספר בראשית, ומעולם לא שמתי לב, שכמעט כל הגילויים שנגלה ה' אל האבות עוסקים בהבטחת ארץ ישראל". ויהודי אחר כתב לי שבמשך התקופה האחרונה, כשהוא לוקח טרמפיסטים חרדים, הוא שואלם, מה אמר ה' לאברהם אבינו, או יצחק אבינו, הכל לפי פרשת השבוע. ולצערו רבים מהם אינם יודעים לענות, כאילו כל הפסוקים שכתובה בהם ארץ ישראל מחוקים אצלם. ואלה שכבר ידעו על קדושתה של ארץ ישראל, שמחו לקרוא על כך שוב ושוב, כיאה לעניין קדוש שכזה.

וכבר ביאר רש"י בתחילת פירושו לתורה שכל עניינו של ספר בראשית ללמד שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. הוא עשה זאת על ידי הבאת דברי רבי יצחק מהמדרש, ששאל מדוע התחילה התורה בסיפורי בראשית והאבות במקום לפתוח בביאור המצוות. והשיב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

יסוד גילוי האמונה בארץ ישראל

אם מתעמקים יותר מבינים, שכל המלחמות שלנו על ארץ ישראל מאז ועד היום סובבות על הציר הזה – גילוי האמונה האלוקית בתוך המציאות הארצית. על כך ירדנו לגלות, ועל כך אנו חוזרים כיום לארץ אבותינו.

תשובה לחסיד ברסלב

מכאן תשובה לחסיד ברסלב, שבהתלהבות טיפוסית כתב אלי: "למה כבוד הרב מדבר על ארץ ישראל, העיקר לדבר על אמונה בקב"ה". ולא הבין שזה כל עניינה של ארץ ישראל, לגלות את האמונה בעולם. ואף רבי נחמן ורבי נתן כתבו על כך בכמה תורות. וכל הדיבורים על אמונה ללא הגשמתה בארץ ישראל הם פורחים באוויר, כהתלהבות המסומם, שאחר שהחומר שהלהיב אותו נגמר, הוא נופל בדיכאון. אכן, גדולי חסידי ברסלב מאז ומתמיד היו מקושרים מאוד לארץ ישראל ויישובה.

עידוד למתנחלים

אבל מה שמדרבן אותי יותר מכל הם תגובות המתנחלים, שמספרים לי עד כמה הדברים מעודדים ומדרבנים אותם להתחזקות במצווה, בקליטת עוד משפחות ובבניית עוד בתים. אישה אחת כתבה לי: "ברצוני להודות לרב על דברי החיזוק שהוא נוהג לכתוב במדור 'רביבים' בדבר חשיבות ההתיישבות. כנפגעת הקפאה הדברים עודדו אותי מאוד וסייעו לי לקבל באהבה את ייסורי ההקפאה. כיום ברוך ה' אני זוכה לראות את ביתי נבנה. תודה וכל טוב".

תכלית היציאה ממצרים

היציאה ממצרים, אף היא כדי לשוב לארץ ישראל. כאשר נגלה ה' אל משה מתוך הסנה, אמר לו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי" (שמות ג, ז-ח). וכאשר חזר ה' וציווה את משה לדבר אל ישראל, שב ואמר: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם ג, טז-יז).

ושוב בפרשת וארא (שמות ו, ב-ח): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל – אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, (וכל זה בשביל) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

ופרצת

הגילוי ומשמעותו

זכה יעקב אבינו לחזות באחד הגילויים הגדולים והנוראים שנגלו לאדם עלי אדמות. הוא ראה את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואת מלאכי האלוקים שעולים ויורדים בו. ופתאום, מעבר לסולם ומעבר למלאכים – "והנה ה' ניצב עליו! ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ואנו ממתינים לשמוע, מהו הדבר החשוב שיאמר ה' ליעקב בשעה מיוחדת זו? האם ידבר על השקידה בתורה, או אולי על השבת, או שמא על אהבת הבריות, ואולי יאמר ביאור פילוסופי על אחדות הא-ל, ואולי ידרבן את יעקב להתרחק מהרשעים, או שיעורר אותו על שמירת כשרות או צניעות או כבוד המתים.

אולם ה' אמר ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". עד כדי כך חשובה ארץ ישראל, שהיא הנושא של הגילוי הנשגב והנורא! וכמו תמיד, יחד עם מצוות יישוב הארץ, ברכת פרו ורבו על ריבוי הילדים.

ואל נטעה לחשוב שעניינה של ארץ ישראל נוגע לעם ישראל בלבד. ברכת העמים כולם תלויה ביישוב הארץ על ידי ישראל, כנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

מדוע דווקא ביהודה ושומרון

שאלה: הלא צריכים אותנו בכל הארץ, ואם נעודד להתיישב ביהודה ושומרון יחסרו אנשים שיגורו בערים ובנגב ובגליל?

תשובה: על ידי מצוות יישוב הארץ יהיו יותר יהודים, וממילא נוכל למלא את כל הארץ. כך אנו רואים בפועל, שהמשפחות שהלכו להתנחל ביהודה ושומרון פרו ורבו יותר מאחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה ובשאר המקומות. וככל שהלכו להתנחל במקומות יותר מקודשים וחשובים מבחינה לאומית, כך זכו לברכה גדולה יותר.

בנוסף לעשרות אלפי הילדים שנולדו בזכות ההתנחלויות, היתה לכך גם השפעה על אחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה. הם אמרו לעצמם: אם לאחינו שגר בשומרון יש שמונה ילדים, אפשר שלנו יהיו ארבעה במקום שלושה, או חמישה במקום ארבעה. וכיוון שהקימו משפחות גדולות יותר, גם שכניהם הושפעו מהם במידת מה, וגם חבריהם לעבודה. אני נזהר מלהעריך ללא נתונים מספיקים כמה ילדים נוספו בישראל בזכות ההתנחלויות, אבל ללא ספק היתה לכך השפעה משמעותית על מצבנו הדמוגרפי.

שיחה קצרה

פעם הגעתי לשבת לבקר בקהילות היקרות והקדושות בגבעת שמואל. בבית הכנסת, בעת ששרו 'אדון עולם', יהודי אחד דפק קלות על כתפי מאחור, ובחצי חיוך אמר: "הרב מלמד, בבניין אחד כאן אפשר להכניס את כל היישוב הר ברכה". הוא מן הסתם רצה לשבח את בואי לשם, כי אכן רוב הציבור חי בשפלה ולא בהר ברכה. אבל חשתי צביטה בלב ומייד הדפתי את דבריו: "זה לא מדויק. אי אפשר להכניס את כולם בבניין אחד".
"למה אי אפשר? כמה משפחות כבר ישנן בהר ברכה?"
"מאתים וחמישים משפחות".
"טוב, אז צריך כמה בניינים", המשיך היהודי בחביבות עוקצנית.

הרהרתי בדברים וחישבתי את חשבונותיי והופתעתי מהתוצאה. אמנם במספר המבוגרים מעל גיל שמונה עשרה, יש להעריך שגרים בגבעת שמואל פי עשרים וחמישה מבהר ברכה (15,000 לעומת 600), אבל במספר הילדים בשנתונים הצעירים, יש בגבעת שמואל בקושי פי חמישה ממספר הילדים בהר ברכה. בשנה האחרונה נולדו בעזרת ה' בהר ברכה קרוב למאה ילדים.

יהי רצון שכל המשפחות בגבעת שמואל ובהר ברכה ובכל שאר הקהילות הקדושות יזכו לגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות.

ופרצת מהמרכז

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" נאמר ליעקב, כהבטחה וכציווי. הפריצה צריכה להיות מהמרכז, משם פורצים לכל הכיוונים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. ומהו המרכז שעליו מדובר? המקום שעליו שכב יעקב אבינו – ירושלים ובית אל. זהו המרכז שממנו צריכים לפרוץ ולהתפשט ימה וקדמה וצפונה ונגבה. אשרי המתנחלים שמקיימים את ההבטחה והמצווה.

וגם אנחנו צריכים להרכין ראשנו בענווה מול ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, משוש כל הארץ. כל היישובים שהוקמו ביהודה ושומרון לא באו אלא כדי לעטר את ירושלים ולהרבות את אורה.

הכרת ערכה של ארץ ישראל מתוך התורה

דווקא מתוך השקידה בלימוד התורה, זכה יעקב אבינו לגילוי הנשגב על ארץ ישראל. כאשר נאלץ יעקב אבינו לצאת בשליחות הוריו לחרן, כדי להימלט מעשיו אחיו וכדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק בתורה הכינו אותו אל הבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

כך קורה כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך יעקב אבינו עובד בחריצות ורואה ברכה רבה בעדרים שהוא מגדל. אבל כשלומדים תורה בעקמימות, אין זוכים לעמוד על ערכה של ארץ ישראל, והתורה נהפכת להם לסם מוות, והם נעשים מנוכרים לארץ וליישובה.

קדושת המקום

ישנם אנשי רוח שהמאבק על יישוב הארץ מעיק על מצפונם. אילו לא היו ערבים בסביבה, היו כמובן תומכים בהתנחלויות. אבל עכשיו שההתנחלויות גורמות למתח וגינויים בינלאומיים, עלה בדעתם שאולי אין חשיבות כל כך לקרקע. אולם יעקב אבינו, מתוך הגילוי הנורא, מבין שהקדושה מתגלה דווקא במקום הזה. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד יסודות רבים אפשר ללמוד בפרשה על עניינה של ארץ ישראל, ואין המקום מספיק לכך, אבל נעמוד על עוד עניין. בפעם היחידה שנגלה ה' אל יעקב בחרן, דיבר עימו על ארץ ישראל. מן הסתם היה מועיל ליעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל על כך לא נגלה אליו ה'. הגילוי היחיד היה ציווי קצר ופשוט: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג).

רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים משפחה ולחזור לארץ, גם האמצעים להשגתו מתבררים והולכים, והכל בסוף מסתדר, ולכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

כאז כן היום, אמנם זכינו לתורה ולכל הדרכותיה, אבל מעבר לזה אין צורך בהדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. העיקר שחזרנו הביתה, ומצווה עלינו ליישב את הארץ. לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו ללא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ גורמת לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם אנו מתרשלים מכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות שלנו, להילחם באויב ולפעמים גם לסרב פקודה ולגבש עמוד שדרה, כדי לתת מענה לבעיות השונות.

התיקונים בהתנחלויות

מי שמתעמק רואה שבעיות רבות הולכות ונפטרות מאליהן בהתנחלויות ביהודה ושומרון: חיבור בין תורה ועבודה ומדע, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים, מחירי הדירות המאמירים ברחבי הארץ, ועוד ועוד. ככל שעסוקים יותר במצוות יישוב הארץ, התיקונים עמוקים ושלמים יותר. וככל שמתרשלים בה, הבעיות גוברות והמתחים הפנימיים מתעצמים.

מצוות לימוד תורה בשבת לנשים

שאלה: לפני כמה חודשים כתבת שחובה לקבוע שש שעות לימוד תורה בכל שבת. האם גם נשים חייבות בזה?

תשובה: הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה, עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע אין יכולים לקיים זאת (מנחות צט, ב), אמרו חכמים, שבשבת יש לקיים את הפסוק כפשוטו – "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדב"א א, לעיל א).

לעומת זאת הנשים אינן מצוות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופיה של האישה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר.

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד הוא מכלל עונג שבת הרוחני. נוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. וטוב שישתתפו בשיעור, שכך נהגו הנשים מדורי דורות להשתתף בדרשות השבת.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

להוסיף חיים (עמידה לפני ה' ביראה ובשמחה)

בראש השנה הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, ואנו מתפללים לפני אבינו שבשמים שיזכור אותנו לחיים, ויכתוב אותנו בספר החיים. ומתוך כך יש מקום שכל יהודי יתבונן כיצד הוא עצמו יוסיף חיים בשנה החדשה. כיצד יוסיף בלימוד התורה, שהתורה נקראת חיים. וכיצד יוסיף בצדקה וחסד, שנקראים חיים. וכיצד יוסיף ביישוב הארץ, שארץ ישראל נקראת ארץ החיים. וכיצד יוסיף במצוות פרו ורבו, שבמידה מסוימת מבטאת יותר מכל את השותפות של האדם בהוספת חיים בעולם.

שאלה מזוג מבוגר

שאלה: אשתי ואני בשנות החמישים לחיינו, יש לנו שלושה ילדים נפלאים. כיום אנו מצטערים מאוד על כי בזמן שהיה ביכולתנו, מנענו עצמנו מלהוליד עוד ילדים. היו לנו כל מיני חששות ושיקולים. כיום במבט לאחור אנו יודעים שטעינו. אנו מרגישים שאם נעודד את ילדינו להוליד יותר ילדים נתקן זאת. האם הדבר ראוי? האם זה נאה לומר לילדינו לעשות את מה שאנו עצמנו לא עשינו?

תשובה: אדרבה, טוב שתדברו על כך עם ילדיכם. אין דבר שמועיל יותר מאשר דיבורים כנים היוצאים מהלב ומבוססים על ניסיון חיים. ובמיוחד כאשר הדברים באים מההורים. אך כמובן שהדיבורים צריכים להיות בנעימות, בפתיחות ובאהבה, ובשום פנים לא מתוך לחץ. כמו כן, אתם מצדכם תדברו על זה פעם אחת בלבד, כמין גילוי לב ולא יותר מזה, כי אינכם יודעים עם אילו בעיות ילדיכם מתמודדים ועל אילו מוקשים רגשיים אתם עלולים לעלות.

בנוסף לכך, אם יש ביכולתכם, תוכלו לעודדם בפועל על ידי שתעזרו להם לטפל בילדיהם-נכדיכם. במידה ואפשר, בהשתתפות כספית בהוצאות גידול הילדים. ישנה סבירות גבוהה שגישה כזו תסייע להם שלא לחזור על טעותכם, ונמצאתם שותפים ממש בהמשך גידול משפחתכם לתפארת התורה העם והארץ.