ארכיון תגיות: הפרשת חלה

דיני הפרשת חלה

מה מאחד בצקים כך שיתחייבו בהפרשת חלה, ובאילו מקרים הם מוגדרים בצקים נפרדים • הפרשת חלה ציבורית היא מבורכת, אך אם כל אישה שומרת על הבצק שלה, הבצקים נשארים נפרדים ופטורים מהפרשה • כשאנשים שונים מביאים מאפים לאירוע, והמאפים מונחים במקום אחד ועשויים מאותו סוג בצק, הם חייבים בהפרשה • משלוחי מנות שונים במקום אחד – אין צורך לחשוש ולהפריש מהם • המחלוקת לגבי בצק שמיועד להיות תבשיל • מלאווח, מופלטה וג'חנון נחשבים מאפים וחייבים בהפרשה • מאפה דק במיוחד פטור מהפרשה

המצווה והברכה

נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה. וכן גננת שאופה חלות עם הילדים

מצוות הפרשת חלה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאישה לשים יחד את הבצק, זכות האישה קודמת במצווה, מפני שהיא האחראית יותר על ענייני הבית.

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק (שו"ע יורה דעה שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה" (נוסח יוצאי תימן וחלק מאשכנז), "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". מכיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה בתחתית התנור או על הגז, כדי שלא ייכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה יש לעטוף אותה תחילה וכך להניחה בפח.

אם שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים ממנו אחר אפייתו ובכך מתירים אותו לאכילה. מי שחושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

השיעור החייב בחלה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה, שהקמח שלו מחמשת מיני דגן ושיש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם. היינו שנפח הקמח שלו הוא לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ 2.160 ליטר. כאשר ממירים את השיעור למשקל מתעוררים ספקות, מפני שהמשקל תלוי בדחיסות הקמח. לפיכך, על משקל קמח חיטה של קילו וחצי מפרישים חלה בברכה, ומקילו ומאתיים גרם מפרישים בלא ברכה.

מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות בשיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד).

צירוף בצקים ומאפים

בצקים או מאפים שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א).

אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.

בצק שנועד לחלוקה – פטור

שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו"ע שכו, א).

הבעיה בהפרשת חלה ציבורית

נשים שלשות יחד בצק כדי להפריש ממנו חלה ברוב עם והדר, צריכות להקפיד שהבצק והחלות יהיו בשותפות גמורה עד גמר האפייה. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אחר כך, למרות שבבצק המשותף היה שיעור חלה, מכיוון שהן עומדות לחלקו – אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכול בתנור אחד, כל זמן שכל אחת יודעת מהו המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.

לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה.

וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.

קיבוץ מאפים באירוע

לעיתים עורכים מסיבה, והשכנים והקרובים מביאים מאפים שהכינו בעצמם, שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור; אם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם חלות ולחמניות, מבצק שמרים מתוק לעוגות או מבצק פריך, מכיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה – הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים, שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים.

מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה, מכיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה.

צירוף משלוחי מנות

כאשר מקבלים משלוחי מנות בפורים, ומניחים מאפים רבים בקערה אחת, אין צורך להפריש מהם חלה מספק. הסיבה היא שאף שיתכן שהצטרפו שם מאפים מסוג אחד לשיעור חלה, הסיכוי שזה יקרה נמוך, מפני שיש שכבר מתחילה לשו בצק כשיעור והפרישו חלה, וממילא המאפים שלהם אינם מצטרפים. בנוסף, חלק מהמאפים אינם מצטרפים כי מקפידים שבצקם לא יתערבב. וכיוון שהחשש רחוק, והמצווה כיום מדברי חכמים, כל זמן שאין סבירות גבוהה שאכן הצטרפו המאפים לשיעור חלה, אין צורך לחשוש ולהחמיר.

תבשילים פטורים מחלה

המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ… מראשית עריסותיכם (הבצק שלכם) תיתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט כא). בכלל "לחם" כל מאפי הדגן כגון עוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. לעומת זאת תבשילי דגן, כגון דייסה, פטורים מהפרשת חלה.

בצק עבה שנועד לבישול

כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, אטריות, פתיתים או שקדי מרק – מכיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, לדעת רוב הפוסקים הם פטורים מחלה, כדין תבשילים.

ויש אומרים שחייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, ומכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם – אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר"ת).

הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו אין הם נחשבים לחם, אלא שלכתחילה נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה. ואם הכינו את הסופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, לכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.

אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה: להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (שו"ע שכט, ד).

מלוואח, ג'חנון וכדומה

ההבדל בין בישול ואפייה הוא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אומנם יש נוזלים, שבזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, מכיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים.

לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלאווח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכן מקובנה וג'חנון שנאפים בסיר.

פנקייק, בלינצ'ס וכדומה

לעיתים מכינים עיסה נוזלית ויוצקים אותה לתוך סיר או תבנית, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת פנקייק, לחוח, בלינצ'ס וופל בלגי. מכיוון שלמאכלים אלה יש צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהם חלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה מברכים "המוציא" וברכת המזון. אומנם חיוב הפרשת החלה חל עליהם רק בגמר אפייתם, כי בעודם עיסה לא נחשבו עיסת לחם. וגם לאחר האפייה התחייבו בחלה רק אם היה בקמח שלהם שיעור חיוב, ומכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים צריך להפריש מהם חלה.

אבל אם עשו אותם דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה יברכו "מזונות" ו"על המחיה".

הגדרת מאפה דק

התלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בעובי הפנקייק, הקרפ, הלחוח או הבלינצ'ס הפטורים מחלה. יש שרצו לקבוע שאם עוביים פחות מ 3 מילימטר פטורים, ויותר מ 7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט). ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה, ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). למעשה נראה שאלו סימנים חיצוניים שאי אפשר להורות על פיהם הלכה, שכן אי אפשר להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת.

לכן מוכרחים לומר שככלל, כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים קיצוניים יוצאי דופן – שעשו אותם דקים עד שאין נראית בהם צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמה המצויה לטריטא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"כולי הרב קוק": הרב דב יפה זצ"ל

דברים לזכרו של "זקן המשגיחים", הרב דב יפה, שנפטר בשבוע שעבר • שמחתו על כל ספר חדש של הרב קוק, וזעזועו לנוכח המבזים אותו • קריעת הבגד כשנפטר הרב חרל"פ • הירתמותו למען תלמיד אחד שנאלץ לעזוב את הישיבה • הרבצת תורה ומוסר בישיבות בכל רחבי הארץ • כיצד אפשר לתלמידי הישיבה להשתתף בחתונה הרחוקה – בלי לצאת כלל מבית המדרש • מעיקרי משנתו: להיות אמיתיים, להיזהר מחיקויים וזיופים • כיצד מחשבים את כמות הקמח לעניין חיוב בהפרשת חלה

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית והבחורים ירקדו בחדר האוכל

הרב יצחק דדון שליט"א, שכתב יותר מעשרה ספרים (ומהם 'אתחלתא היא') על יחסם האוהד של גדולי הרבנים מכל העדות לציונות, ועל עוד נושאים בהלכה ובאגדה ממשנתם של הרב קוק ותלמידיו, שלח אליי דברים שכתב אודות "זקן המשגיחים", הרב דב יפה זצ"ל, שנפטר לפני כשבוע בי"ט במרחשוון. הרב יפה כיהן כמשגיח בישיבת 'כנסת יחזקאל' בכפר חסידים ובישיבת 'קול יעקב' ופרש חסותו על עוד ישיבות. כדי שנזכה להשתתף בהספדו של אותו צדיק אצטט מדברים שכתב לי הרב דדון.

"נודע לי כי הרב הגדול הרב דב יפה מעיין בספרי מרן הרב קוק זצ"ל, ובאתי לחדרו הקטן שבישיבת 'קול יעקב' כדי לבדוק אם אמת נכון הדבר, ואם כן, לבקש ממנו עזרה נגד איש רע מעללים, אברהם חזן שר"י, אשר הוציא ספר 'דת הציונות' שכולו מלא חירוף וגידוף נגד מרן הרב קוק זצ"ל. רבי דב הקשיב עד תום בסבלנותו האופיינית, וכשסיימתי שאלני בשקט, כשהוא מזועזע כולו: הוא לא מפחד (הרשע הזה)? ואז חייך אליי ובחיוכו המקסים אמר לי: אני כולי הרב! לא הבנתי ושאלתי מה כוונתו. ענה לי: אני כולי בנוי מהרב קוק! וסיפר לי שהוא מעיין בספריו ושמח על כל ספר מספריו של מרן הרב זצ"ל שיוצא לאור. מני אז החלטתי שכל ספר שיצא, אביא לו. וכשיצאו 'פנקסי הראי"ה' מיהרתי והבאתי לו, והוא קיבלם בחום (בנוכחות בני ישיבות שקצת תמהו. אבל רבי דב נאמן היה לאמת הפנימית שלו…). מאז זכיתי לשבת עם רבי דב שעות על גבי שעות, בשיחות בענייני מוסר והיסטוריה רבנית. גם את ספריי קיבל בחום, ומאוד נהנה, לדבריו, מספרי 'שיחת אבות' – דברי מרן הראי"ה ותלמידיו על מסכת אבות. כשהבאתי לו את ספרו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל 'רזי לי', אמר לי לאחר כמה שבועות: זהו ספר נשגב. כשהוצאתי לאור את ספרי 'כמראה ברק' – חידושי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בנגלה (פלפול והלכה) על סדר פרשיות השבוע – כיבדני רבי דב במכתב ברכה המופיע בראש הספר.

"באחד מימי בין הזמנים, הלכתי עם בני דוד נ"י לבקרו בבית חתנו, ושם אמר לבני כמה הדרכות מוסריות, ופתאום פנה אליי ואמר (ליד חתנו): אמרת לו? לא הבנתי ושאלתי: מה הייתי צריך לומר לו? חייך רבי דב ואמר: לא אמרת לו שאני כל כולי בנוי מהרב קוק? כשהוא מראה בידו מראש ועד כף רגל. יצאנו מתפעלים".

עמדתו נגד הרשע מבזה הרבנים

כאמור, תחילת ההיכרות בין הרב דדון לרב דב יפה הייתה בהקשר לפועלו של אותו רשע, שמפיץ בספרו ובאתרו דברי בלע ושקר על גדולי הרבנים ובראשם מרן הרב קוק. כדי לבלום את פיו, הגיע רבי יצחק דדון אל הרב דב יפה זצ"ל וסיפר לו על כך.

"הרב ביקש להיפגש עם הגאון הרב אלישיב זצ"ל בביתו, ולטכס עצה כיצד למנוע את הפצת הספר. בפגישה נכחו חמישה אנשים, ובהכרעת הרב אלישיב הוחלט שלא לצאת בפומבי נגד הספר, כדי שלא לפרסמו יותר, אלא לפנות למפיצים על מנת שיפסיקו להפיצו. לצערנו פנינו למפיצים והם בתואנות שונות ומשונות ממשיכים להפיץ ארס זה, כוח הממון העבירם על דעת רבותיהם…

"לימים נתגבשה חבורה של בני תורה, דווקא מהמגזר החרדי, אשר יצאו להילחם באותו פוקר, וכשבאו לפני רבי דב, אמר להם: אני לרשותכם, בכל מה שתבקשו אשתדל להיות לכם לעזר בעניין זה".

מתולדות חייו

הרב דב יפה
הרב דב יפה, צילום: בן ציון לוי [CC BY-SA 3.0], מויקישיתוף
"הרב דב יפה מנקיי הדעת ומסוללי נתיבות המוסר ונושאי דגלה ברמה, נולד בוילנה בסיוון שנת התרפ"ח, ובגיל שבע עלה לארץ ישראל. משפחתו התגוררה בתל אביב, בנעוריו למד בישיבת היישוב החדש, ובבחרותו עלה ירושלימה ללמוד בישיבת חברון. שם התקשר בעבותות אהבה לראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתקופה זו נתוודע לכמה דמויות הוד שהיו בירושלים, המיוחד שביניהם היה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. כחצי שנה היה בקרבתו, ושמועותיו ודברי תורתו היו שגורים בפיו עד יום מותו. כשנפטר הגרי"מ חרל"פ קרע עליו הרב דב קריעה כדין רבו המובהק. לימים אמר: האדם הקדוש ביותר שזכיתי לפגוש בחיי היה הרב יעקב משה חרל"פ.

"בשנת תש"ח הוטלה ירושלים במצור, ודאגת המשפחה לבנם גברה, ולכן הוכרח לעבור ללמוד בישיבת פוניבז' שבבני ברק. שם התקרב להגאון החזון איש זצ"ל ודבק בו מאוד. כמו כן התקרב ודבק במשגיח המפורסם של פוניבז' הרב אליהו דסלר זצ"ל, בעל 'מכתב מאליהו'.

המעבר לישיבת סלבודקא

"בפוניבז' למד בחור אחד שהתעוררו אצלו בעיות בלימוד ובאמונה. הרב דב, שלמד אז בישיבה, אימץ אותו וניסה בכל דרך לעזור לו ולעודד את רוחו ולהפיח בו את ניצוץ האמונה ואהבת הלימוד. אך מצבו היה רעוע. הישיבה לא גילתה כלפיו סבלנות, והוא הוכרח לעזוב והחליט לעבור לישיבת סלבודקא. משראה כך רבי דב, שם פעמיו לביתו של החזון איש ושטח לפניו את המקרה. למרבה ההפתעה, אמר החזון איש לרבי דב: הבחור הזה תלוי בך. עליך לעזוב יחד איתו את הישיבה ולעבור לסלבודקא. וכך עשה.

"לפני כעשר שנים, הבחור דנן, שכבר נעשה בעל בעמיו, מטופל בילדים גדולים ובנכדים, פגש בבנו של רבי דב ברחוב יחד עם כמה מילדיו. עצר את בן הרב ואמר לו: אתה רואה את הילדים האלה אשר חנן אותי אלוקים? דע לך, כל אלה בזכות אביך! בזכותו נשארתי בעולמה של תורה!"

סיפור מופלא זה מלמד על הבנתו העמוקה של החזון איש, שהכיר בכוחו החינוכי של הרב דב יפה בעודו צעיר.

משגיח בכפר חסידים

"מבני ברק עבר רבי דב לתחנה העיקרית בחייו, ישיבת 'כנסת חזקיהו' שבכפר חסידים, שם נתמנה למשגיח תחת אחד מגדולי צדיקי הדור, זקן המשגיחים, הרב אליהו לופיאן זצ"ל, וכשנפטר הרב אליהו בשנת תש"ל נתמנה במקומו כמשגיח הישיבה (מנהלה הרוחני). זמן קצר לאחר מינויו נדרש להכרעה. אחד מהמצוינים בישיבה עמד להתחתן בבני ברק. באותה תקופה אמצעי התחבורה מהצפון למרכז היו מוגבלים, והנסיעה לחתונה והחזרה ממנה היו מתפרשות על יומיים. כיוון שהיה מדובר בבחור חשוב, כל בני הישיבה ביקשו להשתתף בחתונתו, השאלה הייתה האם ראוי לנעול את הישיבה למשך יומיים באמצע הזמן? ראש הישיבה התלבט, ופנה לרבי דב ואמר לו: אתה מנהלה הרוחני של הישיבה, אתה תכריע!

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית כשל החתונה, והבחורים ירקדו בחדר האוכל בזמן שירקדו בבני ברק. כך הבחורים שיישארו, יחד עם התמסרותם לקיום הלימוד בישיבה, יזכו לחוות את שמחת חתונת חברם.

משנתו: להיות אמיתיים

"במשך השנים ביקשו ישיבות נוספות את הדרכתו, ובתוך כך בנוסף לעבודתו הרוחנית בכפר חסידים הוא התמנה למשגיח גם בישיבת 'קול יעקב' בבית וגן שבירושלים ובעוד ישיבות. מני אז החל לכתת רגליו בכל הארץ, לכל מקום בו נדרש לבוא ולהאיר את תורת בעלי המוסר. בשנת תשע"ב צורף למועצת גדולי התורה של 'דגל התורה'.

"הזהיר מחיקויים, מרצונות ומאוויים לדברים רגעיים וחולפים, שהם רק חיקויים וזיופים של המקור הנצחי. עודד לשאוף לגדלות אמיתית, להיות אמיתיים בכל אורחות החיים, ומכאן גזרו תלמידיו את שם ספרו 'לעבדך באמת'".

שיעור הפרשת חלה

שאלה: מהו השיעור החייב בהפרשת חלה בברכה, הלכה למעשה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ושמונים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אילו היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שיש להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם משקל הקמח כשני שליש מנפחו (וזה כאשר הקמח מהודק היטב), הרי שקמח במשקל 1.471 ק"ג חייב בחלה (הלכות ביכורים ו, טו, פיהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א), ואזי משקלו כמחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.080 ק"ג.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר, אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, ושיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (כך גם לגבי ביצה שהיא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

כל זה מקמח חיטה רגיל, אבל קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר ממשקל של כ 1.060 יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד