ארכיון תגיות: הימים הנוראים

להתפלל עם ר' אריה לוין

'פניני הלכה' לימים נוראים • זיכרונות מתפילות הימים הנוראים במרכז הרב, שרוחם של הראי"ה קוק והרצי"ה שרתה עליהם • נוסח התפילה שהביא רבי אריה לוין מישיבת וולוז'ין • רוח מרכז הרב – כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם • מדוע תפילות הימים הנוראים עוסקות בעיקר בכלל ישראל ולא באדם הפרטי • העיסוק בכלל מעצים גם את הפרט, ובכלל מאתיים מנה • איך לכתוב הלכה באופן שחילוקי המנהגים בין העדות ייתפסו כקולות שונים בתוך תזמורת הרמונית

הספר החדש על הימים נוראים

בעזרת ה' יתברך יצא לאור הספר על ימים נוראים במסגרת סדרת ספרי 'פניני הלכה', וזכיתי לסיים בכך את הלכות השבת והמועדים (בשבעה כרכים). בהקדמה לספר כתבתי מעט זיכרונות ומחשבות שליוו אותי בלימודי ובכתיבתי.

זיכרונות

במרכז הרב שרתה רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם

אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת מרכז הרב שבשכונת קריית משה בירושלים לתפילות הימים הנוראים. למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצר בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עליי. בין כותלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקריית משה הייתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל, שהיה עובר לפני התיבה במוסף יום ראשון של ראש השנה ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף יום שני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"מ הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן של חתנו של מרן הרב קוק.

הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו הייתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.

במזרח, בצד הימני של החזן, ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עמו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת" וכו'. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו, שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך (בפרק י, יא) מוקדש לזכרו.

אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל, מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה "המלך" וניגש לעלות לתפילת שחרית. אחר כך היה תוקע בשופר. לאחר מכן, כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שגם הוא היה הולך איתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם לימדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש. בדרכנו חזור היינו הולכים דרך האוניברסיטה העברית, שבבריכת הנוי שלה היינו עושים תשליך.

לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה. וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש הרב שפירא שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום היה מרעיד ומעורר את הלבבות.

את תפילת 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את תפילת נעילה היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עליי. לימים, לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת נעילה. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.

כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהייתה בישיבת מרכז הרב, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אחר כך לשמוע בשנות לימודי בישיבה.

השתדלתי ליצוק לתוך הספר מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כותלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

כלל ישראל

בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים.

ויש שאף מעזים לטעון כנגד מרן הרב קוק זצ"ל שכביכול הדגיש מדי את היסוד הכללי. אולם האמת היא שהעניין הכללי הוא עיקר ייחודו וקדושתו של עם ישראל, וכל מי שישים לב למה שהוא אומר בתפילות ובסליחות יבחין בכך מיד. מרן הרב קוק החזיר עטרה ליושנה, וביאר בעמקות את משמעותה של קדושת כלל ישראל.

כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, ועלינו ללמוד תורה בישרות ולהבין שהיסוד לאמונה, לתשובה ולגאולה הוא בקדושת כלל ישראל. וזה עיקר עבודת הימים הנוראים, ששורשה בעבודת הכהן הגדול שהיה מכפר על כלל ישראל.

הפרט מתעצם מכך

ואל לו ליחיד לחשוש מלהתעלות למדרגת הכלל, מפני שרק בתפיסה השטחית רעיון הכלל פוגע במעמדו של היחיד, אולם באמת רעיון הכלל מעצים ומרומם את הפרט, ונותן לכל נטיותיו משמעות מקודשת ונצחית. "בכלל מאתיים מנה" – העיסוק בכלל מכיל בתוכו גם את העיסוק בכל הפרטים, שכן הכלל מורכב מכל הפרטים. אולם העיסוק בפרט אינו מכיל בתוכו את הכלל.

זמן תשובת היחיד היא במשך כל השנה, ותשובת הימים הנוראים היא תשובת הכלל, שבימים אלו השנה מתחדשת, ואז הוא הזמן של כל ישראל לשוב ולזכור את האמונה ולהתעורר לדבקות בתורה ובמצוות. ומכיוון שמדובר בתשובת הכלל, יש בימים אלו גם שמחה רבה, והדבר בא לידי ביטוי במצווה לערוך סעודות חגיגיות בראש השנה ובערב יום הכיפורים וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה וביום הכיפורים.

הדגשת הכללים המשותפים

ישנם ספרי הלכה שמדגישים מאוד את כל חילוקי המנהגים בין העדות, והדבר יוצר מועקה רבה וגם קושי בזכירת הלימוד. כך למשל מלמדים את הילדים שהאשכנזים תוקעים בשופר בחודש אלול והספרדים אינם תוקעים. אבל הנכון הוא ללמוד את הכללים היסודיים המשותפים לכול, ומתוך כך ההלכה מתבארת היטב, וחילוקי המנהגים נדמים כקולות שונים בתזמורת הרמונית.

תקיעת השופר בחודש אלול

כך כתבתי על עניין התקיעה (בפרק ב, א):

אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אליי ההרה' (דברים י, א, לכפר על חטא העגל), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר' (תהלים מז, ו). ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואף על פי כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

מנהג הסליחות

כך גם ראוי לבאר את יסוד מנהג הסליחות, שיסודו בתקופת הגאונים, ומגמתו לבקש על גאולת ישראל, כפי שעולה מתוך נוסח הסליחות (שם ב, ב ד). ומתוך כך להמשיך לחילוקי המנהגים. וכך כתבתי:

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה. ומנהג אשכנז להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וממילא מתברר שמנהג אשכנז להוסיף מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" במשך חודש אלול, וכן המנהג להוסיף בלימוד מוסר ותשובה, מכוון לאותה מגמה.

ימים של חשבון נפש

הימים הנוראים

הימים הנוראים הולכים וקרבים ובאים אלינו. ימים של חשבון נפש, על כל מה שעשינו ונעשה עמנו עד כה, ועל כל מה שייעשה עמנו מכאן ואילך. והחשבון נורא ונוקב: על שעות שאבדו בביטול תורה, על הזדמנויות לביטויי אהבה בין איש לאשתו שירדו לטמיון, על ילדים שלא נולדו מחמת טרדות או השפעות זרות, על מעשים טובים שהתרשלנו מלעשות, על עזרה שלא הושטנו כשהיה צריך, ועל כל החטאים שחטאנו ולא הספקנו לתקן. אכן ימים נוראים, מלאי הוד.

וברא ה' את התשובה, שעל ידה יכול אדם לשנות את דרכו, להצטער על חטאיו ולקבל על עצמו שלא יחטא עוד, ומתוך כך זדונותיו נהפכות לשגגות. ואם יעמיק בתשובתו עד שתהיה תשובה מאהבה, יתרחש הנס ויהפכו זדונותיו לזכויות. ויסוד התיקון והתשובה הוא שיעמוד האדם לפני בוראו ויוצרו, מקור חייו, ויתפלל על תיקון העולם: שיתקדש שם ה' אלוקינו על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו. וידע כל פעול כי ה' פעלו, ויבין כל יצור שה' יצרו, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. ותהיה שמחה בארצו וששון בעירו, וצדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו.

ואם אכן נתעלה משטף החיים וטרדותיהם ונעמוד לפני ה' ונחשוב בכנות על חיינו ומעשינו, מובטח לנו שנשפר את דרכינו. ניזכר בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הספרים הקדושים שרצינו ללמוד, בכל המעשים הטובים שרצינו לעשות, בקשרים שרצינו לחדש, בסליחות שרצינו לבקש. ומתוך כך נקבע נכון יותר את סדר העדיפויות שלנו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

חרם השחקנים והסופרים

כואב לשמוע שישנם אחים יהודים שמחרימים אותנו, מתיישבי יהודה ושומרון. אנחנו זוכים שמתקיימת בנו הנבואה העתיקה (ירמיהו לא): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… ושבו בנים לגבולם". בבכי ובתחנונים חזרנו לארצנו, באנו אל ההרים השוממים, והאדמה החלה לתת את יבולה, והמשפחות הולכות ונבנות. ואילו הם – עוז, יהושע, גרוסמן, סמי מיכאל – שונאים. ושלא ינסו ללמד על כך זכות. חרם פירושו הוקעה גמורה, ניתוק, שנאה. גם מי שמחליט לקרוא בספריהם מסיבותיו השונות, שיידע שהם עצמם בחרו לשנוא אותו. ואם הוא דווקא רוצה לקרוא בספריהם של מחרימנו, עדיף כבר שיקרא את דוסטוייבסקי, שבוודאי היה סופר יותר גדול.

כמדומה לי שמספריהם ומורשתם של המחרימים הללו לא יישאר כלום כמעט. לא יותר ממה שנשאר ממורשת היהודים תומכי תנועת ה'בונד' באירופה.

על הטענות כנגד הראשון לציון

פתאום רעשה התקשורת. נמסר שהגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א אמר בדרשתו שהלוואי והקב"ה יעניש את אויבינו הפלשתינים הרוצחים ויביא עליהם דבר, והלוואי שאבו מאזן ימות. מיד צוירה דמותו של הרב כאויב האנושות ומכשיל השלום העולמי. כאילו נחשפה האמת הנוראה של היהדות.

בכל שבוע, באלפי מסגדים בארץ ובעולם, מטיפים לרצח של יהודים ולהשמדתה של מדינת ישראל, ומבטיחים גמול לכל מי ש'יזכה' לרצוח יהודי. לא מדובר שם בתפילות לשמיים אלא בהוראות הפעלה, שאכן יוצאות אל הפועל בארץ ובעולם. ועל כל זה אסור לדבר, שמא יידעו היהודים מה חושבים עליהם באמת ולא ירצו לקבל את מס השפתיים והבטחות השקר.

ואילו התפילות שלנו הן לתיקון האדם באשר הוא, ולשלומם וטובתם של כל העמים, ורק מול שונאים שאין בליבם חרטה וצער אנו נלחמים ומבקשים סיוע מן השמים כדי לנצחם. הרב ביטא בדבריו את האמת ואת רחשי לב העם בתפילותיו.