ארכיון תגיות: דין תורה

דין תורה ודין ערכאות

המצווה להעמיד בתי משפט תורניים

בשבוע שעבר עסקתי בציווי התורה לנהל את כל המשפטים בפני דיינים שדנים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אולם לדאבון לבנו, לאחר שנים ארוכות כל כך של גלות וציפייה לשוב לארץ קדשנו, רבים מבני עמנו נחלשו בתודעתם היהודית, ומדינת ישראל העמידה לעצמה בית משפט שנשען על תפישות נוכריות ומתנכר למורשת התורה. התוצאה לא אחרה לבוא: בית המשפט העליון הפך להיות הממסד שהכי פוגע בזהותה היהודית של המדינה ובאתגריה הציוניים. כיוצא בזה כתב הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג זצ"ל: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז).

האיסור לפנות לערכאות

כפי שלמדנו, אסור לאדם לתבוע את חברו בבית משפט חילוני, וכפי שכתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, ממשיכו של מרן הרב קוק זצ"ל ברבנות ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר יב, פב).

וכן לעניין גירושין, חובה מן התורה לברר את כל הדינים בפני בית הדין התורני, וההולך לבית משפט חילוני הוא מרים יד בתורת משה.

כאשר הנתבע מסרב לבא לדין תורה

לעיתים התובע מעוניין לברר את הסכסוך בדין תורה, אולם הנתבע אינו מוכן לכך. וכיוון שהחוק נתן סמכות לבית המשפט החילוני – אין לתובע אפשרות להכריח אותו להתדיין בבית דין תורני. ואז עולה השאלה, האם מותר לו לתבוע את חברו בבית משפט חילוני כדי להציל את כספו?

יש סוברים, שגם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בבית דין כשר, האיסור לפנות לבית משפט חילוני נשאר בתוקפו עד אשר יבוא התובע לפני בית דין, ויקבל מהם רשות לפנות ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. ויש סוברים שאין צורך לבקש זאת מבית דין מסודר, אלא הואיל וחברו מסרב לבוא לדין תורה – מותר לתובעו בערכאות. אך צריך לשאול תחילה רב שמצוי בדינים הללו האם יש בתביעתו צדק לפי דין תורה, שאם לא כן עלול להיווצר מצב שיוציא ממון מחברו בערכאות בניגוד לדין התורה. והרוצה להקל כדעה זו – רשאי.

האם ראוי לאדם דתי להתמנות לשופט

שאלה זו לא נתבררה דייה. יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט חילונית. וכן שמעתי על הרב שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של בית וגן, שיצא במחאה מבית הכנסת בשעה ששופט עלה לקריאת פרשת 'ואלה המשפטים', שאיך הוא קורא על איסור ערכאות ובעצמו שותף באיסור. כיוצא בזה אמר לי פעם שופט ירא שמים שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים הסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שכאשר המטרה היא לתקן מותר להתמנות לשופט, שהרי לא שופט זה אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

ולעניות דעתי נראה, שהכל תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מתקומם כנגד המצב, ואינו מסתיר את עמדתו זו, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את הבטחתו לפסוק על פי החוק, אולם במקרים רבים מאוד החוק נתון לפרשנות. וכפי ששופטים חילונים נוהגים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, כך הוא רשאי ומחויב למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת תוך ניסיון להיות נאמן לרוחה, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל – הרי הוא שותף בחילול ה', ובמידה מסוימת גדול עוונו יותר, שהוא היה צריך לדעת את חומרת האיסור, ואע"פ כן הוא משתתף בו.

היה ראוי לציין כאן לשבח את השופטים שמקדשים שם שמים ולגנות את אלה שמחללים, אולם אינני מכיר כראוי את אופי פסיקתם של השופטים הדתיים השונים, ולכן אמנע מלכתוב את מחשבותיי, שאינן מבוססות דיין.

דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מעין זה כתב מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו בעורך דין, עיתונאים דתיים שירימו את קול התורה בכל מגזרי החיים, ובפרט שבכלי התקשורת ישמע קולם, שיסבירו ויבהירו את דרך התורה וחוקיה" (תחומין ג' עמ' 244).

טענה ותשובתה

טענה: לגבי חלק מרשימת הפסיקות הארוכה שהזכרת בשבוע שעבר, שבהן בג"ץ פסק בניגוד לעמדה היהודית והלאומית, גם בית משפט תורני היה נאלץ להחליט בניגוד לעמדה הביטחונית, שכן אנו תלויים גם בדעת הקהל העולמית, ולכן חובה עלינו לשמור את הכללים המקובלים.

תשובה: השופטים לא נבחרו כדי לדאוג ליחסינו הבינלאומיים. הם אמורים לפסוק לפי החוק והצדק בלבד. חברי הכנסת והממשלה נבחרו כדי לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל, ואם יראו שעלינו להגביל את עצמנו בתקנות או בחוק – יעשו זאת.

בפועל, רוב החלטות בית המשפט שהזכרתי בשבוע שעבר נעשו ללא חקיקה. פעמים רבות גם היה ברור שאין סיכוי להעביר חוקים אלה בכנסת. למרות זאת, שם עצמו בית המשפט מעל המחוקקים והעם, והכריע בסוגיות אלו על פי התפישות השולטות כיום בתרבות החילונית במערב.

האחריות לכך היא בראש ובראשונה על חברי הכנסת, ואשמתם מתחילה בכך שאינם פועלים להחזרת המשפט העברי למקומו.

צריך להוסיף, שישנן עוד מדינות שנמצאות במצב מלחמה, כדוגמת ארה"ב ואנגליה. הם הורגים תוך כדי לחימה פי כמה וכמה אזרחים מאיתנו. לא שמענו שבתי המשפט שם מפריעים כל כך לצבא.

שאלה לגבי החינוך לצניעות

האם אין הפרזה במערכת החינוך הדתית בנושא הצניעות? לדוגמא, חברתי לעבודה ביקרה את נכדיה, וכשהתיישבה נגלו ברכיה. נכדתה בת ה-4 נזעקה ואמרה: "סבתא, זה לא צנוע!" היא הזדעזעה לשמוע שילדים בגיל כזה כבר עוסקים בנושא, וטענה נמרצות שהאיזונים נשתבשו לגמרי, ובדורה לא היו מתעסקים בזה כל כך הרבה, ובוודאי שלא תינוקות.

גם התבוננות בתמונות העבר מראה כי הדתיות של פעם לבשו חולצות עם שרוולים קצרים, ללא כיסוי ראש ובוודאי ללא גרביים. ואילו כיום במוסדות התורניים מי שהשרוול שלה מגיע רק עד קרוב למרפק, מטעמי נוחות ולא גנדרנות, כבר נחשבת מורדת.

ועולות השאלות: האם העיסוק הזה עוזר? מדוע בעבר הקפידו פחות? אולי אנחנו סתם מחמירים? ואולי האידיאליסטיות של החלוצים הגנה עליהם בשלב הראשון גם כאשר קיימו את המצוות באופן מרושל? ואולי קיום המצוות שלנו השתפר במישורים מסוימים לעומת הסבתות שלנו?

תשובה

ראשית צריך לציין שאין להתגעגע כל כך לנורמות של דור הסבתות. רוב בוגרי החינוך הדתי באותם זמנים נעשו חילוניים. במשך הזמן מצב החינוך הדתי השתפר ואחוז הנושרים פחת. חלק מההתקדמות החינוכית נבע מקביעת נורמות דתיות ברורות שמגדירות את הזהות הדתית. העיסוק בשאלת הלבוש אינה רק מטעמי צניעות, אלא במידה רבה מפני ההצהרה העולה ממנו – שאנחנו דתיים ואיננו מתביישים בזה כלל!

אמנם כן, הדתיים האידיאליסטים זכו לזהות דתית ברורה, ופחות עזבו. לכן מקרב החברים בגרעיני בני עקיבא אחוז הנושרים היה נמוך מאוד. כי גם אם לפעמים פחות דקדקו בפרטי הלכות צניעות, הם היו מסורים לתורה, לעם ולארץ, והתגאו בערכים שאותם ייצגו. בכל אופן, הדרך החינוכית הטובה משלבת אידיאלים עם מסגרת הלכתית מוצקה.

כדאי להוסיף, שיתכן והסבתא הנכבדה נעלבה שלא לצורך. לפעמים ילדים קטנים מדברים בתמימות, והמבוגר ששומע אותם מכניס לתוך דבריהם את כל המטען האישי שלו.

האם אפשר להיעזר בקטן בשעת הדחק בשבת

שאלה: האם מותר בשעת הדחק לבקש מקטן בשבת להדליק את האור או לכבותו?

תשובה: אסור מהתורה לבקש מקטן לעשות עבורנו מלאכה בשבת. וגם כאשר אין מבקשים זאת ממנו, אם רואים שהקטן רוצה לעשות מלאכה עבור גדולים, כגון להדליק עבורם את האור, מצווה על הוריו למונעו מכך. ואם לא מנעו עברו על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך".

אמנם לגבי דברים שאסורים מדברי חכמים, בשעת הדחק מותר לומר לקטן לעשותם, ובתנאי שהדבר הוא לתועלת הקטן. למשל, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור מדברי חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש. ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.

כאשר השעה דחוקה ביותר, מותר לבקש מקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם לצורך של גדולים, מפני שאיסור דרבנן לקטן נחשב 'שבות דשבות', וכידוע התירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך גדול. אלא שבמקרה של קטן יש חשש שמא ילמד מזה לזלזל בשמירת השבת, ולכן ההיתר הוא רק במקרה נדיר מאוד של שעת הדחק, וכאשר ידוע שאין חשש שיבוא מתוך כך לזלזל בשבת.