ארכיון תגיות: גרים

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

סיפורו של יתרו ועצי פרי

ערכם של עצי פרי

ערך מיוחד יש לעצי פרי שאסרה התורה לעוקרם, שנאמר (דברים כ, יט-כ): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". אמרו חכמים, כאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין, מתעורר צער בכל העולם, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ד). ואף הקב"ה לימד אותנו דרך ארץ, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצים שאינם מוציאים פירות, כדי ללמדנו להיזהר שלא לעקור עצי פרי (שמו"ר לה; תנחומא ויקהל ט').

מסורת ביד חז"ל, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו. וכן מובא בתלמוד (ב"ק צא, ב), שאמר רבי חנינא, שבנו מת בקיצור ימים מפני שקצץ תאנה לפני זמנה.

אמנם האיסור הוא לכרות את העץ דרך השחתה, אבל כשיש בדבר צורך גדול, כגון כדי לבנות בית דירה, מותר לעקור עץ פרי. וכן במקרה שנתרבו בני הבית, עד שהדירה נעשתה צפופה להם, מותר לעקור עץ פרי כדי להגדיל את הדירה (רא"ש, ט"ז).

האם מותר לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה

שאלה: אדם שיכול להסתדר בדירתו הנוכחית בצורה סבירה, אבל הוא מעוניין להרחיב אותה כדי שיוכל לחיות בה ביתר נוחות, האם מותר לו לעקור לשם כך עץ פרי.

תשובה: יש מחמירים, הואיל ואין בזה צורך הכרחי. ולדעת רוב הפוסקים, אם הערך של הרחבת הדירה גדול בהרבה משווי העץ, ומדובר בהרחבה מקובלת ולא מופרזת, מותר לעקור את העץ. אך אם מדובר בהרחבה מופרזת גם בקרב אנשים אמידים, אזי נחשב הדבר כפינוק, ואסור לעקור עץ פרי לשם כך (חיד"א).

ואף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו, כיוון שיש מחמירים, ולדעתם עקירת העץ כרוכה בסכנה, לפיכך נוהגים להורות היתר רק לצורך גדול מאוד. וגם כאשר מקילים, משתדלים לשכור פועל נוכרי שיבצע את העבודה, מפני שרק על ישראל מוטל האיסור מהתורה לעקור עץ פרי.

סיפורו של יתרו

כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם ואחר סוד החיים, ולא היתה עבודה זרה שלא למד את דרכה וניסה בכל כוחו לעובדה, מתוך תקווה שאולי ימצא בה את מבוקשו. וכיוון שהיה חכם גדול, הצליח בכל דת להגיע לדרגה העליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים, ונתפרסמה חכמתו, וקראו לו לבוא ממדיין לבירת הממלכה המצרית, לשמש כומר חשוב ויועץ למלך פרעה. וכאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל כנגד ישראל, כאב ליבו עליהם, אך לא ידע כיצד לבטל את הגזירות, והיה ממתין בשתיקה לראות אם יוכל להציל את הילדים. וכשלא עלה הדבר בידו, ברח חזרה למדיין, כדי שלא יהיה שותף בעבירה (עיין שמו"ר כז, ו, סוטה יא, ב).

כשחזר למדיין, שב להיות להם כומר, אולם לאחר כל מה שראה במצרים, החל להטיל ספק בכל תפישת העולם האלילית שליוותה עד כה את חייו, עד שלא יכל יותר לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שהחל לפקפק בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). ואף כשהיו הבנות באות לבאר, היו הרועים מגרשים אותן, ורק לאחר שהיו הולכים יכלו בנות יתרו להשקות את צאן אביהן.

בריחת משה למדין

לימים יצא משה רבנו מארמון המלך וראה בסבלות אחיו, ולא יכל לעמוד מנגד, והיכה את הנוגש המצרי והרגו. נודע הדבר לפרעה וגזר עליו מיתה. ברח משה והגיע למדין, וכשראה איך הרועים מקפחים את בנו יתרו, עמד לימינן והשקה את צאנן. כך נתחברו שני הבורחים ממצרים. ורצה משה לשאת את ציפורה ביתו לאשה, ויתרו שהכיר בסערת לבו של משה, חשש שמא ירצה לסכן את עצמו כדי לנסות להציל את ישראל, ויטיל על עצמו משימת התאבדות בלתי אפשרית וישאיר את אשתו אלמנה, הסכים לנישואיהם בתנאי שמשה ישבע שלא יעזוב אותה בלא רשותו (שמות רבה א, לג). נשבע משה ליתרו ונשא את ציפורה לאשה, והיה רועה את צאן יתרו בספר המדבר, רחוק מחברת אנשים.

עד שנגלה ה' אל משה מתוך הסנה ושלחו להוציא את עמו ישראל מארץ מצרים, ויתרו כבר לא יכל לעצור בעדו, ונאלץ להתיר לו את השבועה, והלך משה למצרים, והשאיר את ציפורה במדין, והיו יתרו וציפורה דואגים לשלומו.

רצונו של יתרו להתקרב והחששות

עברה יותר משנה והבשורה המדהימה התפשטה בעולם: הוציא ה' את ישראל ממצרים באותות ומופתים על ידי משה נביאו. בנוסף לשמחה על הצלת ישראל ומשה, חזרו והתעוררו ביתרו כל הכיסופים לקרבת אלוקים, שוב חזר לקוות שאולי סוף כל סוף בערוב ימיו, לאחר שכבר התייאש מכל האלילים, יזכה לדעת את אלוקים ולמצוא תשובות לשאלות נשמתו. חשק גדול מילא את לבבו לבוא אצל חתנו משה ולשמוע על הגילויים האלוקיים שהתגלו לעם ישראל. ולמרות שלא היה קל לחכם גדול שכמותו לבוא ולשבת לפני חתנו כתלמיד לפני רבו, השתוקקותו לאמונה גברה. אולם חשש גדול הטריד את מנוחתו, מי יודע איך יקבלו אותו. הלא הוא איש זר, לא נשא עמם בסבלם ולא השתתף בשמחת יציאתם לחירות. אולי ירצה להתקרב וירחיקוהו. אולי יסכימו לקבלו, אבל לא ידעו להעריך כראוי את חכמתו. אולי ירצה לשאול ויתעלמו ממנו. אולי ירצה להציע דבר מניסיונו העשיר ויזלזלו בו. ואמנם כבר הסכים בעבר לוותר על מעמדו כיועץ למלך פרעה וככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי בעקבות כל האירועים הגדולים יחסו אליו השתנה, אולי בחר לעצמו כיוון חדש ויתכחש לעברו ולמשפחת אשתו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה שליח ובפיו בקשה: אנא קבל את פני בסבר פנים יפות, וכבדני וצא לקראתי. שכן אני חותנך. ואם אין אתה רוצה לכבדני ולקבל את פני, צא לקבל את פני אשת בריתך שאף היא באה איתי. ואם גם בה אינך חפץ, אזי לפחות קבל את פני בניך שבאים עמנו.

ואף משה היה חושש, שמא יתרו, אינו בא לשם שמים, אלא כיוון ששמע על הישועה הגדולה, הגיע כדי לזכות במעמד מכובד, כחותן המנהיג וככומר וותיק, ורק צרות ובלבולים יצאו מזה.

כיצד מקבלים את הגרים

נגלה ה' אל משה ואמר לו: "אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים! ולא בא אלא להתגייר! אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו! מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב).

ועדיין היה יכול משה לצאת אליו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לכבד את הגר הבא מרחוק.

יצא משה לקראת חותנו בפרהסיא. וכיוון שיצא משה, אף אחיו, אהרן הכהן ובניו ונדב ואביהו יצאו עמו. וכיוון שיצאו הם, נלוו עמהם שבעים הזקנים ועוד רבים מישראל. ויש אומרים שגם ארון הברית יצא עמהם (מכילתא).

ולא ידע הקהל לקראת מי הולכים, עד שהגיעו אצל יתרו המדייני, וראו איך משה משתחווה ליתרו ונושק לו ושואל לשלומו ומביאו אל אוהלו. והבינו הכל, שאף שביציאת מצרים הבדיל ה' את ישראל מכל העמים להיות לו סגולה, כיוון שבא יתרו להתגייר, הרי שמשה מקרבו בכל ליבו.

ולמדו מזה כל ישראל לדורי דורות, כיצד צריכים לקבל גרים.

ומתוך כך זכו לעצה הטובה שנתן יתרו לישראל, עצה שאף ה' הסכים עימה.

והקב"ה בוחן ליבות וכליות הוא, אמר ליתרו: אתה באת בענווה להקביל פניו של משה וללמוד מפיו תורה, תזכה שלא יהיו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם (תנא דבי אליהו רבה ה).

המניע הראשון לגיור

כמי שהיה ראשון לגרים, מעניין להתבונן בצעד הראשון שהוביל להצטרפותו של יתרו לעם ישראל. אמרו חכמים, שבשעה שהחל פרעה לחשוש מישראל, קרא לשלושה חכמים: בלעם, איוב ויתרו, וביקש מהם עצה כיצד ללחום בישראל. בלעם הרשע הוא זה שיעץ להעביד אותם בפרך כדי לכלותם ולנצלם, איוב שתק, ויתרו ברח, כדי שגם בשתיקה לא יהיה שותף בפשע. אמרו חכמים: "בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", כחברי בית הדין הגדול (סוטה יא, א).

הרי שהמוסר הוא היסוד לקבלת התורה ולהצטרפות לעם ישראל. וכפי שאמרו חכמים (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

גם אצל רות המואביה המניע הראשון היה חסד. היא ריחמה על חמותה שנותרה גלמודה. "ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך, כי אל כל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". וגמל עמה ה' חסד וזכתה לראות את דוד ושלמה יוצאים מחלציה ומולכים על ישראל.